ביאור ההפטרה פרשת שופטים

כ"ז אב תשפ"ה | 21/08/2025 | 17:20

הקשר בין ההפטרה לפרשה

הפטרה זו היא הרביעית משבע הפטרות של נחמה, שמפטירין בשבע שבתות של נחמה החל משבת הראשונה שאחרי תשעה באב.

תוכן ההפטרה

ה' אומר לציון שהוא בעצמו ינחם אותה, ואין לה לפחד מבני אדם שסופם למות, אך היא שכחה את ה' ופחדה מהמציקים לה, ולא עוד אלא אפילו אם רק תכננו להציק לה, היא כבר מפחדת.

אך עם כל זאת, ה' מבטיח שיוציאם מן הגלות מהר, רק שיתבוננו וידעו גבורתו וישענו עליו, כי כל זמן שדבר ה' בפיך אני אגן עליך עד שיבוא זמן קיבוץ גלויות, שאז אני אטע שמים חדשים ואיסד ארץ חדשה, וכולם יראו על בני ציון שהם עם ה'.

ולכן פונה לציון להתעורר בתשובה, ולהגאל מיד כי הדבר תלוי בה, כי כבר נענשה על כל חטאתיה, שחלק מבניה מתו ברעב וחלקם מתו בחרב, לכן ה' יסיר ממנה את הפורענות ויביא אותה על הגוים, שגרמו לישראל יגון ואנחה.

וירושלים תחזור לתפארתה כפי שהיתה בעבר, ע"י תשובה ומעשים טובים. וכשיגאלם הרי השמחה והשירה ירבו בירושלים וכולם יכירו את שמו יתברך,

וכשיצאו מהגולה לא יצאו בחפזון כדרך שיצאו ישראל ממצרים, אלא יצאו בנחת ובשלוה וה' ילך לפניהם ולאחריהם לשומרם שלא ינזקו.

ישעיה פרק נ"א פסוק י"ב - פרק נ"ב פסוק י"ב.

יב אָנֹכִ֧י אָנֹכִ֛י ה֖וּא מְנַחֶמְכֶ֑ם[א] אני הוא שמנחם אתכם, וא"כ הם תנחומים שיש בהם ממש (מ"ד), ובבקשה תתבונני מִֽי-אַ֤תְּ בת צדיקים ומלאה זכויות וא"כ למה וַתִּֽירְאִי֙ מֵאֱנ֣וֹשׁ מאדם שסופו יָמ֔וּת (רש"י) וכפל דבריו ואמר וּמִבֶּן-אָדָ֖ם אשר הוא כחָצִ֥יר [דשא ועשב] יִנָּתֵֽן שסופו לבלות ולהתייבש (מ"ד):

יג ואיך וַתִּשְׁכַּ֞ח שכחת את יְהֹוָ֣ה עֹשֶׂ֗ךָ[ב] שעשה אותך ולא נשענת עליו, והרי הכל שלו כי הוא נוֹטֶ֣ה יסד שָׁמַיִם֘ וְיֹסֵ֣ד אָרֶץ֒[ג] וַתְּפַחֵ֨ד תָּמִ֜יד כָּל-הַיּ֗וֹם מִפְּנֵי֙ חֲמַ֣ת כעס הַמֵּצִ֔יק של האויב המציק והמשעבד אתכם, ואתם עוד כַּאֲשֶׁ֥ר האויב רק כּוֹנֵ֖ן תכנן והתכונן לְהַשְׁחִ֑ית וכבר אתה מפחד ממנו וְאַיֵּ֖ה ואיפה חֲמַ֥ת כעס הַמֵּצִֽיק הרי מחר איננו כי ימות, וא"כ מדוע שכחת את המקום ב"ה ותפחד מן המציק (רש"י ומ"ד):

יד הרי לא תזיקך חמת המציק, כי מִהַ֥ר צֹעֶ֖ה [ענין טלטול] ישראל שהיה נע ונד וגולה, מִהַר לְהִפָּתֵ֑חַ[ד] להשתחרר מהגלות (רד"ק), ואף בגלות וְלֹא-יָמ֣וּת [הצדיק (ת"י)] לַשַּׁ֔חַת ולא יהיו מתים ונשחתים (מ"ד) וְלֹ֥א יֶחְסַ֖ר לַחְמֽוֹ:

טו ולמה לא תשען עלי, הרי וְאָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ והכל בידי, פעם רֹגַ֣ע בוקע את הַיָּ֔ם[ה] לבל יהלוך במהלכו, ופעם יצוה[ו] וַיֶּהֱמ֖וּ בקול גדול גַּלָּ֑יו גלי הים יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ הוא המושל בצבאות השמים והארץ (מ"ד):

טז וָאָשִׂ֤ים דְּבָרַי֙ דברי התורה[ז] בְּפִ֔יךָ לדבר בם (מ"ד) וּבְצֵ֥ל יָדִ֖י כִּסִּיתִ֑יךָ והגנתי עליך מפני האויבים, וכל זה עד שתבא עֵת לִנְטֹ֤עַ שָׁמַ֙יִם֙[ח] וְלִיסֹ֣ד אָ֔רֶץ[ט] חדשים בקיבוץ גלויות שיהיו עם ישראל עולם חדש וְלֵאמֹ֥ר לְצִיּ֖וֹן על בני ציון (רד"ק) עַמִּי-אָֽתָּה[י] ויראו עליהם שיש להם שפע וטובה מרובה:

יז הִתְעוֹרְרִ֣י ירושלים הִֽתְעוֹרְרִ֗י מתרדמת הגלות והצער ק֚וּמִי יְר֣וּשָׁלִַ֔ם צאי מהגלות (ע"פ רד"ק ומ"ד), כי בך הדבר תלוי (מלבי"ם) אֲשֶׁ֥ר שָׁתִ֛ית מִיַּ֥ד יְהֹוָ֖ה אֶת-כּ֣וֹס חֲמָת֑וֹ אֶת-קֻבַּ֜עַת את השמרים שבתחתית הכוס (רש"י) כּ֧וֹס הַתַּרְעֵלָ֛ה שיש בו רעלי סם המות שָׁתִ֖ית ומָצִֽית ומצצת גם את הטיפות האחרונות, וכוונתו, כי כל הרעות והקללות כבר באו עליך ולא יוסיפו לבא עוד (רד"ק):

יח בהיותה בגולה (רד"ק) אֵין-מְנַהֵ֣ל לָ֔הּ אין מי שינחם אותה (ת"י) וי"מ לא היה מי שינהל וינהיג אותה (מלבי"ם) מִכָּל-בָּנִ֖ים שיָלָ֑דָה [בניה הקטנים (מלבי"ם)] וְאֵ֤ין מי שמַחֲזִיק֙ בְּיָדָ֔הּ שלא תיפול לארץ מִכָּל הבָּנִ֖ים שגִּדֵּֽלָה [בניה הגדולים (מלבי"ם)] כי מכולם אפס הכח והממשלה (מ"ד):

יט שְׁתַּ֤יִם שתי צרות הֵ֙נָּה֙ קֹֽרְאֹתַ֔יִךְ קרו לך מִ֖י יָנ֣וּד[יא] [יקונן (רש"י ירמיה טו, ה) וינחם (מלבי"ם)] לָ֑ךְ מן הַשֹּׁ֧ד וְהַשֶּׁ֛בֶר שהם וְהָרָעָ֥ב וְהַחֶ֖רֶב (רד"ק)[יב] מִ֥י אֲנַחֲמֵֽךְ איזה עם לקה כמותך שיהיה לך לתנחומים, לאמר, גם עם פלוני לקה (רש"י):

כ בָּנַ֜יִךְ עֻלְּפ֥וּ התעלפו (רד"ק) מחסרון לחם ומים, והמתים מהרעב והחרב שָׁכְב֛וּ בְּרֹ֥אשׁ כָּל-חוּצ֖וֹת ואין להם קובר (מ"ד) כְּת֣וֹא כשור הבר מִכְמָ֑ר הנתפס ברשת (רד"ק) שאינו יכול לזוז ממקומו (מ"ד), וזה מחמת שישראל בזמן הגלות הם הַֽמְלֵאִ֥ים חֲמַת [כעס] מיְהֹוָ֖ה וגַּעֲרַ֥ת [ונזיפה] מאֱלֹהָֽיִךְ [חמת ה' – מידת הרחמים כנגד המתים בחרב, הקל מן המתים ברעב הנקראים גערת אלהיך – מידת הדין (אהבת יונתן)]:

כא לָכֵ֛ן מכיון שקיבלת גמול עוונך שִׁמְעִי-נָ֥א זֹ֖את עֲנִיָּ֑ה וּשְׁכֻרַ֖ת מבולבלת כשיכור (מ"ד) וְלֹ֥א מִיָּֽיִן[יג] אלא מחמת הצרות (רד"ק):

כב כֹּֽה-אָמַ֞ר אֲדֹנַ֣יִךְ יְהֹוָ֗ה וֵאלֹהַ֙יִךְ֙ אשר יָרִ֣יב את ריב עַמּ֔וֹ לשלם גמול למרעים להם הִנֵּ֥ה לָקַ֛חְתִּי מִיָּדֵ֖ךְ אֶת-כּ֣וֹס הַתַּרְעֵלָ֑ה המלאה רעל וסם המוות, וכפל ואמר אֶת-קֻבַּ֙עַת֙ השמרים הקבועים בתחתית הכוס, שהוא כּ֣וֹס המלאה מחֲמָתִ֔י אקח מידך ולֹא-תוֹסִ֥יפִי לִשְׁתּוֹתָ֖הּ עֽוֹד ולא יהיה לך יותר שום צרות (מ"ד):

כג וְשַׂמְתִּ֙יהָ֙ את כוס התרעלה (מ"ד) בְּיַד אותם מוֹגַ֔יִךְ שעשו לך צרות ויגון ואנחה אֲשֶׁר-אָמְר֥וּ לְנַפְשֵׁ֖ךְ ונשמתך (מלבי"ם) שְׁחִ֣י התכופפי לארץ וְנַעֲבֹ֑רָה עליך (מ"ד) וַתָּשִׂ֤ימִי כָאָ֙רֶץ֙ גֵּוֵ֔ךְ גופך וְכַח֖וּץ כשוק, להיות מדרך כף רגל לַעֹבְרִֽים ושבים (רד"ק):

א עוּרִ֥י הקיצי עוּרִ֛י ציון מתרדמת הצער והגלות ולִבְשִׁ֥י עֻזֵּ֖ךְ העוז והכח שהיה לך בעבר צִיּ֑וֹן לִבְשִׁ֣י | בִּגְדֵ֣י תִפְאַרְתֵּ֗ךְ יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ עִ֣יר הַקֹּ֔דֶשׁ ותהיי בשמחה כִּ֣י לֹ֥א יוֹסִ֛יף יָבֹא-בָ֥ךְ ע֖וֹד עָרֵ֥ל וְטָמֵֽא[יד] למשול בך (מ"ד):

ב הִתְנַעֲרִ֧י מֵעָפָ֛ר הגלות (רד"ק) ק֥וּמִי מן הארץ (רש"י) שְּׁבִ֖י יְרֽוּשָׁלִָ֑ם על כסא המלוכה (ת"י) (התפתחו) הִֽתְפַּתְּחִי֙ התירי מוֹסְרֵ֣י את העול שקשור על צַוָּארֵ֔ךְ שְׁבִיָּ֖ה בַּת-צִיּֽוֹן השבויה בגלות (רד"ק):

ג כִּֽי-כֹה֙ אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה[טו] חִנָּ֖ם בלי כסף אלא בעוונותיכם נִמְכַּרְתֶּ֑ם ולכן וְלֹ֥א בְכֶ֖סֶף תִּגָּאֵֽלוּ בתשובה (רד"ק) ובמעשים טובים תגאלו:

ד כִּ֣י כֹ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה מִצְרַ֛יִם יָֽרַד-עַמִּ֥י בָרִֽאשֹׁנָ֖ה לָג֣וּר שָׁ֑ם והם כלכלו אותם, ולכן מה שהחזיקו בם אח"כ לא היה עָוֶל גדול (רש"י), [וי"מ שגם מצרים לא היה לו דין להעבידם בפרך כי לגור באו (רד"ק)] וְאַשּׁ֖וּר אבל מלך בבל, שהוא הגלה את ישראל מארץ ישראל, בודאי שבְּאֶ֥פֶס בחנם עֲשָׁקֽוֹ [גזלו] בלא משפט (רש"י ורד"ק):

ה וְעַתָּ֤ה בזו הגלות השלישית, גלות טיטוס מַה-לִּי-פֹה֙ למה אני שוהה ומשהה בני כאן נְאֻם-יְהֹוָ֔ה כִּֽי-לֻקַּ֥ח עַמִּ֖י חִנָּ֑ם אינם מתעכבים בגלות בשביל לשלם כסף אלא עבור עוונותיהם וכבר לקחו עונשם (משלו) ומֹשְׁלָ֤יו המושלים בהם (רד"ק) יְהֵילִ֙ילוּ֙ מתפארים בהצלחתם (ת"י) שלקחום לעבדים חינם (מלבי"ם) [וי"מ שזו צעקת בנ"י – מלשון יללה (רד"ק)] נְאֻם-יְהֹוָ֔ה וְתָמִ֥יד כָּל-הַיּ֖וֹם שְׁמִ֥י מִנֹּאָֽץ מחולל ומבוזה בעיניהם (מ"ד):

ו לָכֵ֛ן כשאגאלם יֵדַ֥ע יכירו עַמִּ֖י שְׁמִ֑י המורה ומלמד שאני אדון ושליט לָכֵן֙ גם ידע בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּֽי-אֲנִי-ה֥וּא הַֽמְדַבֵּ֖ר והמבטיח לגואלם הִנֵּֽנִי קיימתי הבטחתי (רש"י):

ז מַה-נָּאו֨וּ כמה נאים ויפים עַל-הֶהָרִ֜ים רַגְלֵ֣י העולה והמְבַשֵּׂ֗ר את הגאולה מַשְׁמִ֧יעַ [למרחוק (מ"ד)] קול שָׁל֛וֹם [מן האויב], קול שמְבַשֵּׂ֥ר ט֖וֹב בנין בית המקדש וצמיחת קרן דוד, קול מַשְׁמִ֣יעַ יְשׁוּעָ֑ה קיבוץ גלויות (מלבי"ם) אֹמֵ֥ר לְצִיּ֖וֹן הנה מָלַ֥ךְ אֱלֹהָֽיִךְ[טז] הראה מלכותו וממשלתו לכל העולם (מ"ד):

ח ק֥וֹל צֹפַ֛יִךְ קול הצופים העומדים על המגדלים (רש"י) [וי"מ פרנסיך (ת"י) וי"מ נביאיך (רד"ק)] נָ֥שְׂאוּ הרימו כולם ק֖וֹל יַחְדָּ֣ו יְרַנֵּ֑נוּ[יז] בשמחה כִּ֣י עַ֤יִן[יח] בְּעַ֙יִן֙[יט] יִרְא֔וּ וגם במראה הנבואה (רד"ק) בְּשׁ֥וּב כאשר שב יְהֹוָ֖ה אל צִיּֽוֹן להשרות שם שכינתו (מ"ד):

ט פִּצְח֤וּ פתחו פה להרים קול שמחה וְרַנְּנוּ֙ יַחְדָּ֔ו חָרְב֖וֹת הבתים החרבים שביְרוּשָׁלִָ֑ם כִּֽי-נִחַ֤ם יְהֹוָה֙ עַמּ֔וֹ במה שהביא להם הטובה (מ"ד) וקיבוץ הגלויות (מלבי"ם), ובמה שגָּאַ֖ל יְרוּשָׁלִָֽם מיד העכו"ם המושלים בה (מ"ד):

י חָשַׂ֤ף [גילה (רש"י)] יְהֹוָה֙ אֶת-זְר֣וֹעַ קָדְשׁ֔וֹ להכות בהם (מ"ד), כלומר ישועת ישראל תהיה בגלוי (רד"ק) לְעֵינֵ֖י כָּל-הַגּוֹיִ֑ם ועי"ז וְרָאוּ֙ כָּל-אַפְסֵי-אָ֔רֶץ היושבים בקצות הארץ (מ"ד) אֵ֖ת יְשׁוּעַ֥ת אֱלֹהֵֽינוּ שעי"ז תתגלה מלכות שמים בכל העולם כולו, כי יראו שהתשועה אינה מקרית או טבעית רק היא ישועת אלהינו (מלבי"ם):

יא ס֤וּרוּ ס֙וּרוּ֙ מהר מארץ העמים העובדים לצבא השמים וצְא֣וּ מִשָּׁ֔ם ובכל דבר טָמֵ֖א אַל-תִּגָּ֑עוּ מפני טהרת הגוף והמחשבה (מלבי"ם) צְא֣וּ מִתּוֹכָ֔הּ הִבָּ֕רוּ הטהרו מכל טומאה אתם נֹשְׂאֵ֖י כְּלֵ֥י יְהֹוָֽה חסדי האל ורחמיו הם יהיו כליכם ע"י שתקיימו את התורה והמצוות, ולא חרב וחנית (רד"ק ומ"ד):

יב כִּ֣י לֹ֤א בְחִפָּזוֹן֙ לא במרירות וברדיפה כאדם הבורח תֵּצֵ֔אוּ וּבִמְנוּסָ֖ה לֹ֣א תֵלֵכ֑וּן כאדם הבורח כִּֽי-הֹלֵ֤ךְ[כ] לִפְנֵיכֶם֙ יְהֹוָ֔ה לנחותכם הדרך, והוא גם ממתין וּמְאַסִּפְכֶ֖ם ומאסף לכל הנכשלים הנשארים באחרונה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל לשמור אתכם גם מאחור מכל רודף (רש"י) וי"מ שהוא עתיד לקבץ ולאסוף כל הגלויות (ת"י):

א. אנכי אנכי הוא מנחמכם - הן על צערכם על צרות עצמכם, והן על צערכם בגלל חילול השכינה, על ידי העמים שרדפו אתכם וחירפו שם ה'. ונאמר בלשון כפולה — "אנכי אנכי" היינו, אף על פי שהיה חורבן אחד ועתיד היה להיות חורבן שני, אל תתייאשו מן הגאולה, כי אנכי אנכי הוא מנחמכם, שהגאולות הראשונות היו על ידי שליח ולכן היה שיעבוד אחריהן, לא כן הגאולה העתידה להיות על ידי הקדוש ברוך הוא, כי הוא יהיה בניין מעשה ידי ה', ויהיה בניין עדי עד.

ועוד אנכי אנכי הוא מנחמכם, כיון שאני כביכול מרגיש בצערכם כמו שנאמר (ישעיה סג, ט): "בכל צרתם לו צר", הרי התנחומין הינם נאמנים, ולכן קַבְּלוּ אותם (מעם לועז).

אנכי אנכי הוא מנחמכם - בסיני קבלו שתי אנכי (שמות כ, ב): "אנכי ה' א־להיך" (שם שם, ד); "כי אנכי ה' א־להיך אל קנא", ולפיכך הקדוש ברוך הוא מנחם בשנים "אנכי אנכי".

דבר אחר ב"אנכי" בראתי העליונים ואת התחתונים; (ישעיה מה, ז): "אני ה' עושה כל אלה"; ב"אנכי" בראתי אדם (ישעיה מה, יב): "אנכי עשיתי ארץ, ואדם עליה בראתי"; ב"אנכי" דברתי עם אברהם (בראשית טו, ב): "אל תירא אברם אנכי מגן לך"; ב"אנכי" דברתי עם יצחק (שם כד,): "אנכי א־להי אברהם אביך"; ב"אנכי" דברתי עם יעקב (שם מו, ד): "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה"; וגם על משה נגלה ב"אנכי" (שמות ג, ו): "אנכי האל א־להי אביך" לכן "אנכי אנכי הוא מנחמכם".

אנכי אנכי הוא מנחמכם - זהו שאמר הכתוב חרפה שברה לבי ואנושה חרפה שחרפו עמונים ומואבים. אתה מוצא כיון שגרמו העונות ונכנסו אויבים לירושלים נכנסו עמהם עמונים ומואבים לבית קדש הקדשים, ונטלו את הכרובים ונתנום בכליבה והיו מחזרים אותם בכל חוצות ירושלים, והיו אומרים לא היו ישראל אומרים אין אנו עובדי אלילים, ראו מה הם עושים... באותה שעה אמר הקב"ה שמעתי חרפת מואב וגדופי בני עמון, לכן חי אני נאם ה' כי מואב כסדום תהיה ובני עמון כעמורה. ואנושה באה עלי מכה גברתנית ומתשת אותי, ואקוה לנוד ואין ולמנחמים ולא מצאתי, אמר הקב"ה אנכי אנכי הוא מנחמכם. אמר רבן שמעון בן גמליאל דרכו של אב לרחם, כרחם אב על בנים, ודרכה של אם לנחם, כאיש אשר אמו תנחמנו, אמר הקב"ה אנא עבדית דאבא ודאמא, אנכי אנכי הוא מנחמכם. (ילק"ש)

אמר רבי אבא בשם רבי שמעון בן לקיש משל למלך שכעס על מטרונא וטרדה והוציאה מתוך פלטין שלו, לאחר ימים בקש להחזירה, אמרה יכפול כתובתי ואחר כך הוא מחזירני, כך אמר הקב"ה לישראל, בני בסיני אמרתי לכם פעם אחת אנכי ה' אלקיך, ובירושלים לעתיד לבא אני אומר לכם שתי פעמים אנכי אנכי הוא מנחמכם... באנכי אני מביא גואל, הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא, באנכי אני מנחם אתכם, אנכי אנכי הוא מנחמכם (פסיקתא).

הוא מנחמכם — רבי מנחמא בשם רבי אבין, מאותה נהימה שנהמתם בסיני ואמרתם כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע אנכי אנכי הוא מנחמכם. מי את ותראי — לא את שאמרת לי בים מי כמוכה, ותיראי מאנוש ימות, למה את מתיראת, שמא אין את יודעת מי את, אין את בתו של אברהם יצחק ויעקב, בתם של שלשה הררי עולם את, ואת מתיראת מן בריה ומן אנוש, אנוש שהיום חי ומחר הוא מת. אין את יודעת מה עשיתי לכל אותם שנזדווגו להם, אמרפל שנזדווג לאברם, פלשתים ואבימלך שנזדווגו ליצחק, עשו שנזדווג ליעקב הפלתי אותם בידם, כך כל מי שיבא ויזדווג לכם נופל לפניכם. (ילק"ש)

אנכי אנכי הוא מנחמכם – יבואר על פי מה שאמרו בזהר הקדוש, דהאומות ע"י שהם תחת השרים, כשנפל השר נופלת אומתו, כי בלא נפילת השר לא תיפול, כמו שאמר הכתוב (כד, כא) 'יפקוד ה' על צבא המרום וגו''. אמנם אנו בני אל חי בנים לה', וכשם שהוא חי וקיים, כך ישראל יעמדו על עמדם. וזה שכתוב 'אנכי אנכי' שאני חי וקיים, 'אנכי' ראשון ו'אנכי' אחרון, 'הוא מנחמכם', שכיון שאני חי וקיים, זאת נחמתכם שגם אתם קיימים. (צוארי שלל)

ב. ותשכח ה' עושיך - בצרת המן הכתוב מדבר, שנתייראו לשעה אחת ונתיאשו מן הגאולה, אמר רשב"ג ראויים היו ישראל שלא להגאל מצרת המן אלולא שהסכימו לדעת יעקב אביהם, ששמע מפי הדבור הנה אנכי עמך, ונתירא מן עשו, ויירא יעקב מאד ויצר לו. (ילק"ש)

ג. נוטה שמים ויוסד ארץ - אמר לו הקב"ה שכחתם מה שאמרתי לירמיה אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו וגו', רואים את השמים במקומם ואתם מתיראים. ותפחד תמיד כל היום פרוזדוגמא שלו פרוסה בחדש הראשון הוא חדש ניסן, והיו מתבהלים בכל יום. מפני חמת המציק זה המן, וימלא המן על מרדכי חמה... (ילק"ש)

ד. מהר צעה להפתח - כאדם שהוא ממהר בפסיעתו להפתח בשביל שלא ימות ורץ לכל מקום שלא יחסר לחמו, ואתם מתיראים ממנו. אמר רב שיזבי בשם רבי אלעזר בן עזריה קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, שנאמר מהר צועה להפתח וגו', וכתיב בתריה ואנכי ה' אלקיך רוגע הים, רבי חמא בר חנינא אמר יותר מקריעת ים סוף, דהא כתיב בתריה רוגע הים. אמר רב ששת משום ר' אלעזר בן עזריה קשים נקביו של אדם מיום המיתה, שנאמר מהר צועה להפתח וגו' (פסחים קי"ח). ולא יחסר לחמו ואנכי ה' אלקיך רוגע הים, למה סמך יציאת מצרים ללחם, אלא כשם שעשה הקב"ה כמה נסים לגאול את ישראל, כך הוא עושה בפרוסה הזו. א"ר שמואל בר נחמני קשה היא הפרוסה מן הגאולה, אתה מוצא הגאולה תלה במלאך, המלאך הגואל אותי, אבל כשבא לפרוסה כתיב האלקים הרועה אותי. (ילק''ש)

ומובא בספר "מעם לועז" טעם לזה: כי כשם שקריעת ים סוף היתה בשביל האמונה, כי המים באו עד צוארם, כך עניין הפרנסה, שאם אין נותנים מן השמים — לשוא יעמול האדם, ולכן נקרא סדר זרעים (הסדר הראשון מששה סדרי משנה) — אמונה, כי בצמיחת הזרעים האדם רואה בעליל שהוא זקוק לעזרה מן השמים, וכן בפרנסה, שאם האדם עושה חשבון בינו לבין עצמו, שאכן ירויח כך וכך — סופו שיפסיד, ודוקא בהיסח הדעת בא לו ריווח.

ה. ויונתן תרגם, רגע הים – גער בים. ויהמו גליו – הרד"ק פירש בענין אחר עי"ש.

ו. ויהמו גליו ה' צבאות שמו - וכי מה ראה הים וברח, ר' יהודה אומר מקלו של משה, ר' נחמיה אמר שם המפורש היה חקוק עליו ה' צבאות ראה וברח (פסיקתא).

ז. ואשים דברי בפיך וכו' – כל העוסק בתורה לשמה כאילו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה שנאמר ואשים דברי בפיך וגו' לנטוע שמים וליסוד ארץ (סנהדרין צט:)

ויונתן תרגם – ושמתי נבואתי בפיך – ולדבריו מדבר על ישעיה ולא כלפי ישראל, ועיין רד"ק. ובמלבי"ם כעין ת"י שמתי דבר הבטחתי בפיך מה שהבטחתי להושיעך.

ח. ויונתן תרגם – לנטוע שמים וליסוד ארץ – זה ישראל שנאמר עליהם שירבו כוכבי השמים, וכעפר הארץ. והמלבי"ם כ' המליצה היא שאי אפשר שחוקות שמים וארץ ודרכי הטבע יעכבו בידי מעשות זאת, כי אז אבטל חקותיהם, ואיסד שמים חדשים, בלבד שאמלא דברי אשר שמתי בפיך לאמר לציון עמי אתה.

ט. תמן תנינן רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים, ר' יהושע דסכנין בשם רבי לוי שלשתם בפסוק אחד, ואשים דברי בפיך אלו דברי תורה, ובצל ידי כסיתיך אלו גמילות חסדים שכל העוסק בגמילות חסדים זוכה לחסות בצלו של הקב"ה, הדא הוא דכתיב מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. לנטוע שמים וליסוד ארץ וגו' אלו הקרבנות (ירושלמי תענית ד')

י. אמר ר' חנינא בר פפא חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום שנקראו ישראל ציון, והיכן מצינו כאן ולאמר לציון עמי אתה, בזכות התורה נבראו שמים וארץ, שנאמר ואשים דברי בפיך וגו' לנטוע שמים וליסוד ארץ. דבר אחר בזכות ציון נבראו שמים וארץ, שנאמר ולאמר לציון עמי אתה (פסיקתא).

יא. ויונתן תרגם לא יכלית למיקם.

יב. ויונתן תרגם – דהם ד' רעות עי"ש, ולפ"ז מ"ש שתים רעות יהיה פירושו כמ"ש רש"י שהצרות באו כפולות שתים שתים ולעולם הם ד'.

יג. א"ר ששת בשם ר' אלעזר בן עזריה, יכולני לפטור את כל העולם כלו מיום הדין מיום שחרב בית המקדש ועד עכשיו, שנאמר לכן שמעי נא זאת עניה וגו'. מיתיבי שכור מקחו מקח וממכרו ממכר, עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אתו, מלקות מלקין אותו, כללו של דבר הרי הוא כפקח לכל דבריו, אלא שפטור מן התפלה, מאי יכולני לפטור דקאמר נמי מדין תפלה. א"ר חנינא לא שנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט, אבל הגיע פטור מכולם (עירובין ס"ד).

א"ר זריקא ור' יוחנן בשם ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, המיצר אסור להתפלל, מה טעם שנאמר לכן שמעי נא זאת עניה וגו' (ירושלמי ברכות פ"ה).

יד. מסופר על ה"חפץ חיים" זצ"ל, שכאשר עלו הנאצים ימ"ש בשנת תרצ"ג לשלטון בגרמניה, ומנהיגם היטלר הכריז שמטרתו להכחיד חלילה את שם ישראל, פנה אחד מראשי הישיבות בראדין אל ה"חפץ חיים" בשאלה שכולה דאגה: מה יהא גורל אחינו, והרי הצורר הרשע אומר להשמיד, להרוג ולאבד? השיב לו ה"חפץ חיים": הדבר לא יעלה בידו! מעולם לא הצליח שום צורר ושום אויב לכלות את עמנו בארצות פזורינו, שכן נאמר מפורש (בראשית לב, ט): "אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו — והיה המחנה הנשאר לפלטה".

מתוך תשובתו של ה"חפץ חיים", הבין השואל כי סכנה גדולה מאיימת על העולם היהודי. והוא הוסיף לשאול: ואם חלילה וחס יצליח הצורר להשמיד חלק מעמנו, היכן יהיה המחנה הנשאר לפלטה? השיב ה"חפץ חיים": גם הדבר הזה נאמר מפורשות בדברי הנביאים. וכך נאמר בספר עובדיה (א, יז): "ובהר ציון תהיה פלטה והיה קודש".

לשמע תשובותיו של ה"חפץ חיים" יצא הרב השואל נסער ונרעד מעם חדרו של הצדיק. הוא הבין כי בעיניו הקדושות מרחיקות הראות, צופה ה"חפץ חיים" חורבן שיפקוד את יהדות אירופה. ולעומת זאת סמוך היה ובטוח, כפי ששמע מפי הצדיק, כי ארץ ישראל תנצל מן הפורענות.

חלפו שנים לא רבות. ה"חפץ חיים" כבר נתבקש לישיבה של מעלה — אך הדברים ששמע מפיו אותו רב בשנת תרצ"ג אכן התרחשו. על יהדות אירופה התרגש החורבן הנורא, ואילו היושבים בהר ציון היו לפלטה.

טו. בזוהר הקדוש (ח"ג קח, א), 'נמכרתם', דעל ידי עונותיכם נתגדלה ונתרבית הסטרא אחרא, מניצוצות הקדושה מהמצות והלימוד. וע"י זה נשתעבדתם לאומות, כי במה שהשר למעלה נתחזק, היה כח באומתו לשעבדכם. 'ולא בכסף תגאלו', הכונה שהסטרא אחרא 'חנם' תהיה, בלא כסף ניצוצות הקדושה והמצות שהם כסף, והיא ריקה ומבוקה מכל טוב האמיתי, אז 'תגאלו'. (צוארי שלל אות א')

טז. מה נאוו על ההרים בשעה שהקב"ה גואל את ישראל שלשה ימים קודם שיבא משיח בא אליהו ועומד על הרי ישראל ובוכה ומספיד עליהם, ואומר להם הרי ארץ ישראל עד מתי אתם עומדים בארץ ציה ושממה, וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו, ואחר כך אומר להם בא שלום לעולם בא שלום לעולם, שנאמר מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום. כיון ששמעו רשעים הם שמחים ואומרים זה לזה בא שלום לנו. ביום שני בא ועומד על הרי ישראל ואומר באה טובה לעולם, באה טובה לעולם, שנאמר מבשר טוב, ביום שלישי בא ועומד על הרי ישראל ואומר באת ישועה לעולם, באת ישועה לעולם, שנאמר משמיע ישועה, וכיון שהוא רואה את הרשעים שהם אומרים כך, אומר לציון מלך אלקיך (פסיקתא רבתי).

יז. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מכאן לתחיית המתים מן התורה, רננו לא נאמר אלא ירננו. וא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן עתידים כל הנביאים כולם לומר שירה בקול אחד, שנאמר קול צופיך נשאו קול יחדו ירננו כי עין בעין יראו (מכילתא).

יח. בעולם הזה מי שרואה פני שכינה מתמעט והולך שנאמר כי לא יראני האדם וחי. וכן אתה מוצא בשבטו של לוי כשהיו רואים פני שכינה היו מתמעטין באהל מועד, ואף כשעלו ישראל מן הגולה בקשו מהם ולא מצאו שנאמר ואבינה בעם ומבני לוי לא מצאתי שם, אבל לעולם הבא אני נגלה בכבודי על כל ישראל ורואין אותי וחיים לעולם שנאמר כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון, ולא עוד אלא שהם מראים את כבודי זה לזה באצבע שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו וגו' כי זה אלהים אלהינו וגו' והכל שומעין בנצחונן של ישראל שהקב"ה עושה להם שנאמר שמעו זאת כל העמים האזינו כל יושבי חלד, שיתו לבכם לחילה לחיילותיה דסלקין לה, ד"א לחילה לשורה (ילקוט שמעוני תהלים פרק מח רמז תשנז).

ובתנחומא איתא שבשעה שהקב"ה מגלה שכינתו על ישראל אינו נגלה עליהם כאחת מפני שאינן יכולין לעמוד באותה טובה בפעם אחת, שאם יגלה להם טובתו כאחת ימותו כלם, ראה מה כתיב (שם סד) ומעולם לא שמעו לא האזינו עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו, צא ולמד מיוסף בשעה שנתודע לאחיו לאחר כמה שנים אמר להם אני יוסף אחיכם מתו כלם ולא יכלו לענות אותו וגו' הקב"ה עאכ"ו, אלא מה הקב"ה עושה מתגלה להם קמעא קמעא, בתחילה משיש את המדבר שנאמר ישושום מדבר וציה ואח"כ תגל ערבה ותפרח כחבצלת ואחרי כן פרוח תפרח ואחרי כן כבוד הלבנון נתן לה ואח"כ המה יראו כבוד ה' הדר אלהינו, לפיכך אמר דוד (תהלים קב) כי בנה ה' ציון נראה בכבודו ואומר (ישעיה נב) כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון ואומר (שם כה) ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו (מדרש תנחומא דברים פרק א).

יט. כתב הגחיד"א שהראשונים פירשו דעין של 'יכרסמנה חזיר מיער' (תהלים פ, יד) היא קטנה ותלויה, ועין של 'שמע' (דברים ו, ד) קבועה וגדולה, ובזכות עין של 'שמע', תתבטל עי"ן של 'מיער' הרומז לעשו, וזה שכתוב 'כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון', עכ"ד. (נחל שורק אות ב').

כ. בעוה"ז כשאכלו ישראל את הפסח במצרים אכלו אותו בחפזון שנאמר וככה תאכלו אותו על שם כי בחפזון יצאת מארץ מצרים אבל לעתיד לבא (ישעיה נב) כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון למה"ד לסוחר שנכנס לשרות בפונדק עמד שם כל היום בלילה עמד ונטל כל אשר לו ויצא לדרכו עמדה הפונדקית בבקר והתחילה צווחת ראו הפרגמטוטוס עמד בלילה ונטל כל אשר לי ויצא לו שמע אותו הפרגמטוטוס ואמר מי גרם לי לשמוע כך אלא מפני שיצאתי בלילה לפיכך נשבע אני שלא אצא בלילה עוד כך התקינו ישראל עצמן בלילה לצאת בהשכמה עמדו המצרים אחר שהלכו להם ואמרו נרדוף אחריהם מפני שנטלו כל אשר לנו שנא' (שמות יד) וירדפו מצרים אחריהם א"ל הקב"ה מי גרם לכם כל אלו חפזון שיצאתם בו מיכן ואילך כי לא בחפזון תצאו לשעבר אני ובית דיני הייתי מהלך לפניהם שנאמר (שם יג) וה' הולך לפניהם יומם אבל לע"ל אני לבדי שנאמר (ישעיה נב) כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל (מדרש רבה שמות פרשה יט פסקה ו).