מעלת התשובה

כ אב תשפ"ה | 14/08/2025 | 09:32

חובת התשובה בחודש אלול

הנה איתא בזוה"ק (זו"ח כרך א דף צו ע"ב) לפרש מה שנאמר (דברים כא, יג) 'ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים - דא היא ירחא דאלול', לרמז על חובת התשובה בחודש אלול, וביאר הגה"ק בעל 'משנת חסידים' (בספרו חושב מחשבות פר' כי תצא סוף רמז קי"ו) הטעם שלא נאמר 'חדש ימים' כי אם 'ירח', משום ש'ירח' ר"ת יום ראש חודש, לרמז כי מיום ר"ח אלול יתחיל בסדר התשובה ולא יתמהמה מלהתחיל עד אמצע החודש...

כבר הבאנו מה שכתב האר"י הק' (שער רוה"ק יחוד י"ו) שהכתוב (ישעיהו מג, טז) "הנותן בים דרך" שייך לעניין התשובה בחודש אלול, שבו נותן לנו הקב"ה 'דרך' לשוב אליו יתברך. ואמרו בעלי הרמז להסביר השייכות בין נתינת הדרך ב'ים' דייקא לתשובה, שכמו שאחר עבור אניה בלב ים אין ניכר שום סימן על המים שעברה שם אניה ואפילו ברושם בעלמא, כך ממש הוא אצל בעל תשובה, אחר ששב אל ה' בכל לבו, שוב אין ניכר על נשמתו שפעם חטא לה' ואפילו רושם בעלמא.

ואם כה יפה כוחה של תשובה בכל השנה, על אחת כמה וכמה שגדולה היא התשובה הנעשית בחודש הרחמים והרצון, וכמו שאמרו צדיקים לרמז במזלו של החודש 'מזל אלול בתולה' (ספר יצירה פ"ה מ"ח), שבחודש זה ביד כל אחד לעזוב את כל העבר, כמי שלא קלקל מעולם, דוגמת קרקע שלא נחרשה מעולם הנקראת בגמרא 'קרקע בתולה' (ע"ז לב.).

רמז נוסף 'הנותן בים דרך', כי כאשר יסע כלי הרכב ביבשה ממקום למקום, אם יטעה 'בעל העגלה' (נהג) ויסטה מדרכו המיועדת לו אין בידו לסוב מיד על עקביו לעמוד בדרך ישר כי בזה יפגע מיד בנוסעים לפניו ולאחריו... אלא עליו להמשיך בדרכו עדי הגיעו ל'פרשת דרכים' שם יסוב על עקביו, משא"כ כשאניה טועה בלב ים, הרי מיד על אתר מסובב פניו ממזרח למערב וכבר הוא עומד ומתייצב על דרך טוב... כיו"ב היא התשובה - הנותן בים דרך, ברגע כמימריה יסובב עצמו וכבר הוא עומד בדרך הישר...

עוד יתבאר על פי 'מאמר החכם' (אגרות סופרים לרעק"א איגרת ט עמ' 12) - אלפי אניות עברו כבר בלב ים, ואפילו אחת מהם לא סללה דרך כבושה לטובת הרבים שיהא בידם לבקוע שם, אלא כל הרוצה לעבור את הים, עליו להיכנס אל תוך הים, ולפלס דרך ונתיב לעצמו, ואף שיעמדו לו מכשולות רבים בדרכו כגלי הים, ומכמורות ושאר מניעות, יתגבר עליהם עד שסוף דבר יגיע למחוז חפצו.

וזוהי ההוראה ל'בעל תשובה', אל יאמר 'הורני דרך תשובה', מהי הדרך הסלולה לתשובה, וכדומה בשאר טענות, לזה אומרים 'הנותן בים דרך' - כמו שבים אין דרך כבושה לרבים, אלא כל אחד נכנס לתוך מי הים ומפליג לדרך ולבסוף יבוא אל תכליתו, כמו כן אתה - תתחיל להפליג בים התשובה, קפוץ נא אל מי הים הסוערים, התגבר על גלי הים המאיימים לבלעך, ולבסוף יערב לך ותגיע למחוז חפצך בשלום ובשלווה.

מצות עשה של התשובה

הנה נודע כי תכלית בריאת העולם כולו לא נברא אלא בשביל "ישראל" שנקראו ראשית. שנאמר (בראשית א, א) "בראשית ברא אלהים" ואמרו חז"ל (ילקוט שמעוני רמז ב ד"ה ומנין) בשביל ישראל שנקראו ראשית שנאמר (ירמיהו ב, ג): "קדש ישראל לה' ראשית תבואתו".

וכידוע שראה הקב"ה צורך גדול לבריאת האדם עם יצר הטוב ויצר הרע, כדי שיקבל שכר טוב ע"פ מעשיו וע"פ הדין, ואם יברא את האדם בלא יצה"ר, יהיה האדם כמלאך, אך לזה כבר נבראו המלאכים, וכידוע המשל על אותו אחד שרצה לנצח במשחק כדורגל ולהכניס הכדור בשער הנקרא בלשונם גול, והלך בבוקר השכם כאשר אין איש במגרש והיה בועט בכדור ומכניס גול ועוד גול, ובא אח"כ והתפאר שהכניס היום עשרה גולים. אמרו לו כיצד, וסיפר להם, אמרו לו בודאי שתנצח כי מי התנגד לך, אבל אם תשחק עם שחקנים יהיה מי שיתנגד ואז אם תנצח מגיע לך שכר. וכן הקב"ה ברא אותנו עם יצה"ר כדי שיהיה מי שיפַתֵּה אותנו, ואם נתגבר עליו נקבל שכר.

ואומר רשב"י בזוה"ק בראשית (ח"א דף כג ע"א), שכיון שנברא האדם עם יצה"ר, אי אפשר שלא יחטא, כי כפי שאמרו חז"ל מעטים הם שמתו בעטיו של נחש שלא נמצא בהם חטא ולזה הקדים ה' יתברך את התשובה לבריאת העולם.

ועיין עוד בזוה"ק פרשת אחרי מות (ח"ג דף סט ע"ב) וז"ל בתרגום: בשעה שברא הקב"ה את העולם ורצה לברא את האדם, נתייעץ בתורה, אמרה התורה לפני הקב"ה, מדוע אתה רוצה לברוא את האדם, האדם הזה עתיד לחטוא לפניך, ואם תנהג עמו כמעשיו הרי העולם לא יכול לעמוד לפניך וכ"ש האדם, אמר לה, וכי לחנם אני נקרא (שמות לד, ו) "אל רחום וחנון וכו'".

וטרם שברא הקב"ה את העולם ברא את התשובה. אמר הקב"ה לתשובה, אני רוצה לברא אדם בעולם, בתנאי שאם ישובו אלייך מעוונותיהם תהיי מוכנה לסלוח לעוונותיהם ולכפר עליהם, לכן בכל שעה התשובה מוכנה לאדם.

וכשבני אדם חוזרים ושבים מעוונותיהם, תשובה זו חוזרת לפני הקב"ה ומכפרת על הכל, והדינים נכנעים ומושפלים כולם, ואדם נטהר מעונותיו, ומתי נטהר אדם מעוונו בשעה שנכנס בתשובה ההיא כראוי עכ"ל.

התשובה היא מצות עשה דאורייתא כמ"ש: "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה, ו) ואומר: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו" וכו' (דברים ד, ל).

לעתיד לבא אליהו הנביא יתרץ כל תיק"ו אשר בש"ס, ויעשה מן תיק"ו תיקון בסוד נ' שערי בינה

התורה הקדושה מתחילה באות ב' אומר הרי"ח הטוב בשם האר"י (עץ חיים שער מב פרק יד) הטעם שהתחילה התורה באות ב' מפני שהתורה ניתנה לנו מעולם הבריאה שהוא סוד הבינה וא"כ הב' רומז לבינה, וידוע כי התשובה היא בבינה בסוד הפסוק (תהילים קל, ג) "אם עוונות תשמור יה ה' מ"י יעמוד" – מ"י היא הבינה חמשים שערי בינה, ולכן כתוב (איכה ב, יג) "מ"י ירפא לך" שהגאולה תהיה ע"י התשובה, כי התשובה תגיע עד כסא הכבוד עולם החרות, עוה"ב, ואז נזכה לגאולה, וזה הטעם שאמרו רבותינו (עי' תיו"ט סוף מסכת עדויות ד"ה שנאמר הנה), לעתיד לבא אליהו הנביא יתרץ כל תיק"ו אשר בש"ס, ואמרו בזוה"ק (רעיא מהימנא פרשת צו דף כז ע"ב) שאליהו יעשה מן תיק"ו תיקון. וצריך להבין מה ענין זה, ומסביר מו"ר ר' יוסף חיים בעל הבא"ח, שהנה מצינו שהקב"ה נתן שם חיבה ליעקב אבינו והוא "ישורון", כמו שאומרים בתפילה מאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת אותו ישראל וישורון, ושם זה הוא שם חיבה שזכו בו ישראל זרע יעקב, ואותיות השם הזה הן מאירות בעם ישראל, והנה ישר"ו מישורון גי' תיק"ו. שעדיין לא זכו להארת הנו"ן של ישורון יען כי לא זכו לתשובה העליונה שהיא סוד הבינה שהיא נ' שערי בינה אבל לעתיד שיזכו, אז יעשה אליהו מתיק"ו תיקון ויזכו לתשובה עליונה בסוד חמשים שערי בינה. (בן איש חיל ח"ג דרוש א לשבת זכור).

לעשות תשובה קודם כל לימוד, תפילה או מצוה

האר"י הקדוש כותב (שער תיקון עונות פרק יא) שאדם צריך לשוב בתשובה לפני כל לימוד תורה ועשיית מצוות, שאם לא כן המצוות שעושה הולכים לס"א. והוסיף על זה הבני יששכר (מאמרי חודש ניסן מאמר ד דרוש יא) על כן אמר הנביא (ירמיהו ד, ג) "נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים".

וע"פ זה מסביר "התפארת שלמה" (לסוכות מהדורה חדשה עמ' רב) את מה שאמרו (ברכות מז:) "מצוה הבאה בעבירה" פי' שהמצוה עצמה באה בתוך העבירה בין החיצונים רח"ל אלא צריך להיות מבחי' סור מרע ועשה טוב.

ולכן גם התנא מתחיל את דיני לולב וכו' כל ארבעת המינים בלולב הגזול. למרות שדין זה הוא מפרטי המצוה ולא מעיקריה אלא שרמז בזה שמצוות לולב עלולה להגזל חלילה ע"י החיצונים לכן צריך קודם המצוה לשוב בתשובה שלא יהיה נלקח ונגזל לחיצונים ולס"א.

ואומר החוזה מלובלין כי מי שעושה תשובה לפני מצוה ולימוד תורה אז לא יקרא רשע ותקובל תורתו ומצותו וז"ש (משלי כח, יג) "ומודה ועוזב ירוחם" פי' אם מודה על פשעיו ועוזב אותם אז ירוחם מלשון רחים רבנן, יהיה אהוב על ה' יתברך. (זכרון זאת משלי לח ע"א).

הקב"ה אמר יעשה תשובה ויתכפר לו

מובא בפרשת שופטים (דברים יז, ו) "על פי שנים עדים או שלושה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד" מה פי' יומת המת, והלא המת מת כבר, מה שייך להמיתו, אלא הרמז כאן ע"פ רבותינו שדרשו במדרש(פסיקתא דרב כהנא כד, ז) "שאלו לחכמה נפש החוטאת מה דינה, אמרה להם (משלי יג, כא) "חטאים תרדף רשע".

שאלו לנבואה נפש החוטאת מה דינה, אמרה (יחזקאל יח, ד) "נפש החוטאת היא תמות".

שאלו לתורה נפש החוטאת מה דינה, אמרה יביא אשם ויתכפר לו.

שאלו לקב"ה נפש החוטאת מה דינה, אמר להם תעשה תשובה ויתכפר לה.

עד שלא בראתי את העולם בראתי את התשובה" כמו שאומר הזוה"ק (פרשת אחרי ח"ג דף סט ע"ב) שבא הקב"ה לברוא את האדם, בא ונמך עם התורה, אמרה התורה לפניו ריבנו של עולם אתה רוצה לברוא את האדם, לתת לו את התורה, איך אפשר לתת לו את התורה, הוא לא יקיים אותה, ועתיד לחטוא לפניך, יש לו יצר הרע. אמר לה בשביל זה בראתי תשובה. אמר הקב"ה לתשובה, אני משביע אותך, כשבני חוזרים בתשובה תפתחי להם את הדלת ותקבלי אותם. וזה שאומר "על פי שנים עדים או שלושה עדים יומת המת" מי הם ה-שנים עדים, אלו החכמה והנבואה, החכמה אומרת "חטאים תרדף רשע", והנבואה אומרת "נפש החוטאת היא תמות". "או שלשה עדים" גם התורה אומרת יביא אשם ויתכפר לו, עכשיו בעוונותינו אין אשם, אין בית מקדש, כשאין אשם יומת המת, אבל למעשה "לא יומת על פי עד אחד", מי הוא העד האחד זה הקב"ה, הקב"ה אומר יעשה תשובה ויתכפר לו. אפתח לו שערי שמים שהרי צוויתי על התשובה שהיא תקבל את השבים, תפתח להם דלת, תקבל אותם בתשובה שלמה. (ע"פ לחמי תודה הורוויץ קפא ע"ב ד"ה והנה איתא).

ועכשיו חודש אלול פותחים שערים לתשובה, צריך לעשות תשובה בכל לבנו בכל נפשנו ובכל מאודינו, לחזור בתשובה לפני בורא העולם להתחרט על המעשים שלנו. אדם לא יעביר את הזמן שלו בהבלים, כל רגע שהוא לא עובד את ה' באמת, שהוא לא לומד תורה, שהוא לא חי חיים רוחניים, זה הפסד נצחי, אין תענוג גדול יותר ממה שאדם חי חיים רוחניים, ואין שמחה יותר משמחת התורה. אדם שרוצה תענוג בעולם הזה ובעולם הבא, זה רק ע"י תורה, יראת שמים ומידות טובות. כל הבלי העולם הזה הם רק מזיקים גם בגשמיות וגם ברוחניות, אדם שיש לו שכל, הוא מואס בזה, העיקר זו הרוחניות. הוא יאמר ליצר הרע מחר! את ה' מתחילים לעבוד עכשיו! יעשה חשבון נפש, יקרא תיקוני הזוהר וכל יום יקום לסליחות, הזמן דוחק צריך לחזור בתשובה בעוד מועד, ויה"ר שבזכות התשובה נכתב ונחתם לחיים טובים ולשלום אנחנו וכל עמו ישראל ובא לציון גואל.

ממעמקים קראתיך ה'

אמרו חז"ל (עי' ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב דף נא ע"ב) כאשר מנשה עשה תשובה קרא מקודם לכל עבודה זרה שתציל אותו מצרתו, כיון שלא הועיל אמר: אני זוכר שהיה אבי מקרא אותי את הפסוק (דברים ד, ל) "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו"... הרי אני קורא אותו אם עונה אותי מוטב ואם לאו... והיו מלאכי השרת מסתמים את החלונות שלא תעלה תפילתו, והיו המלאכים אומרים רבונו של עולם אדם שהעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה. אמר להם אם איני מקבלו הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה. מה עשה הקב"ה, חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד ושמע תחינתו, זה שכתוב (דה"י ב לג, יג): "ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו... וידע מנשה כי ה' הוא האלקים".

והנה, מנשה בא בתשובתו בעלילה ובזרוע ובעל כורחו, ואף על פי כן, פתח לו השם יתברך פתח לתשובה. ותשובה כזאת נקראת "עמק", כי (תהילים צב, ו) "מאוד עמקו מחשבותיך" ואין משיג איך תועיל תשובה הבאה בזרוע באין זכות לאדם. ואמרו חז"ל (סנהדרין קא:) שלשה באו בעלילה: קין עשו מנשה, באין זכות ונתקבלו דבריהם. וזהו (שם, קל, א) "ממעמקים קראתי ה'", אני קראתיך ה' שתעננו מן 'עמק', הגם שבידינו אין זכות. ועל כן "עמק" ראשי תיבות עשו מנשה קין, וכשם שנתקבלו דבריהם אף שלא היו להם זכויות, כך תקבלנו גם אנחנו הגם שאיננו ראויים לכך. (בני יששכר מאמרי חודש תשרי מאמר ב דרוש יד).

משל לאשה שהלך בעלה למדינת הים, כמה צער מגיע לה עד שתראה פני בעלה. וזה צער השמים, ואם הקב"ה סובל שעור זה הצער עלינו, על מה אנחנו ישנים בתרדמה גדולה כזאת ואין אנו חוזרין בתשובה שלמה

מצאתי ב"תנא דבי אליהו" (רבה פרק לא) וזה לשונו: הקב''ה יושב ומצפה להם לישראל יותר ממה שמצפה האב לבנו והאשה לבעלה, שיעשו תשובה כדי שיגאל אותן ויבנה להם בית המקדש.

אומר הרב פלאג'י זצוק"ל (תהילים קטז, י) "האמנתי כי אדבר", דבכל פעם שאני קורא המאמר הנכבד הלזה, "עיני עיני יורדה מים" (איכה א, טז), דאיך יתכן דמלך הכבוד אלהי עולם ה' הוא יושב ומצפה אותנו דנחזור בתשובה, כדי לעשות טובה עמנו, כל הטובות שבעולם, וכל אחד הולך בשרירות לבו, ואין איש שם על לב לאמר: (הושע ו, א) "לכו ונשובה אל ה'". ואם בבנו החביב לו ערב אחד אחר לבוא לביתו יותר מהשעה שרגיל לבוא בכל ערב, אזי האב עיניו כיונים משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים, מתי יבוא לביתו. וכן האשה שהלך בעלה למדינת הים, כמה צער מגיע לה עד שתראה פני בעלה. וזה צער השמים, ואם הקב"ה סובל שעור זה הצער עלינו, על מה אנחנו ישנים בתרדמה גדולה כזאת ואין אנו חוזרין בתשובה שלמה, אהא הוא אומר: תן בלב עמך ישראל לשוב בתשובה שלמה לפניך, (תהילים קטו, א) "לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד".

ולפי זה נראה דזהו הטעם דאמרו ב''זהר הקדוש" (פרשת נשא ח"ג דף קכו ע"א), ומובא גם בספר "קב הישר" (פרק ז'), דהקב"ה בעצמו מכריז בכל יום: "שובו בנים שובבים" (ירמיהו ג, יד). וכשיוצא הכרוז למעלה, הקול נשמע למטה, והקול ההוא מעורר עצי היער ולובשים חרדה ואומרים שירה באימה וביראה, כאשר יעוין שם. והיינו: כיון דהקב"ה מצפה מתוך חבה זו, מכריז בכל יום בכבודו ובעצמו, לא על־ידי מלאך ולא על־ידי שליח (מועד לכל חי להגר"ח פלאג'י זצ"ל פרק טו אות ג).

גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: "גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם". (יומא פו:).

ויתבאר על־פי מה שכתב מוהרח"ו ב"שערי קדשה" (חלק א שער א): "ואמנם מזון הרוחני של הנפש הקדושה נמשך אליה על־ידי קיום התורה הכלולה מתרי"ג מצוות כדמיון תרי"ג אברי הנפש וכו'. וכל אבר מרמ"ח אברים נזון ממצוה פרטית המתיחסת לאותו אבר, וכאשר יחסר לאדם קיום איזו מצוה, גם האבר הפרטי המתיחס לאותו מצוה יחסר מזונו וכו'.

ונמצא האבר ההוא מת לגמרי. ובהסתלק הקדושה ממנו, אזי יתלבש בו רוח טומאה במקום רוח הקדושה שנסתלקה וכו'. וזהו ענין "רשעים בחייהם קרויים מתים" (ברכות יח:), כי נסתלק מהם נפש הקדושה מאלהים חיים ושורה עליו המות אבי אבות הטומאה, רחמנא לצלן, עד כאן לשונו.

הרי שחיותו של האדם מצד שפע הקדושה תלויה במצוות, ומיתתו בחייו של הרשע נמשך חיותו מהטומאה, וכששב לה' ממשיך על עצמו שפע קדושה וחיים, ומסלק מעצמו רוח הטומאה שממנה תוצאות מות.

וכן מובא בשער מאמרי רשב"י (פרשת בראשית): "כי הרשע כאשר הוא חוטא הוא מוריד נשמתו בגיהנם בהיותו בחיים, כי בעת יצירתו נופחה נשמתו בקרבו, ובהיותו חוטא מוריד נשמתו דרך מרגלותיו ונשקעת בגיהנם בחייו. וכפי בחינת עוונותיו יורדת נשמתו כך מדרגות, ולכן בחייו קרוי מת, עד שכשמרשיע לגמרי נופלת נשמתו עם כל מדרגותיה בגיהנם, ולא נשאר בגופו שום מדרגה מנשמתו להחיותו והרי הוא מת", עד כאן. הרי שאריכות החיים תלויה בתשובה ובמעשים טובים.

פעם באו אל הבעל שם טוב קרוביו של אדם ששכב על ערש דוי ובקשוהו שיבקש עליו רחמים. נענה הצדיק לבקשתם והלך אל בית החולה לבקרו, האיש שכב כמת על מטתו, גופו כחש עד שעורו נמתח על עצמותיו, כח הדבור נטל ממנו, והרופאים אמרו נואש לחייו.

הביט בו הבעל שם טוב ובקש להביא לו מעט מרק בשר. באטיות ובזהירות רבה השקה את החולה במרק, ולהפתעת הנוכחים התאושש החולה, פניו קבלו גוון של חיים וכושר הדבור חזר אליו. בסבלנות אין־קץ הוסיף הצדיק להשקותו סמי מרפא עד שהבריא האיש לחלוטין. הרופא, שבטוח היה במותו של האיש, נדהם למראה הנס ושאל את הבעל שם טוב באיזה סם פלאים רפא את החולה שאיבריו חלו במחלה שאין מרפא לה. ענה לו הבעל שם טוב: "אתה הסתכלת ובדקת את החולה מבחינה גשמית, הבטת על איבריו, ואני ראיתי את צדו הרוחני, דברתי עם נשמתו. יש לאדם רמ"ח איברים ושס"ה גידים, וכנגדם יש רמ"ח מצוות עשה ו־שס"ה מצוות לא תעשה. כשאדם פוגם באחת המצוות, מתקלקל האיבר או הגיד שכנגד אותה מצוה. וכשאדם חוטא מאד ועובר על לאוים רבים, מתקלקלים החיים. כשראיתי את מצבו האנוש של החולה, פניתי אל נשמתו ודרשתי ממנה לקבל עליה תשובה, הסכימה הנשמה והבטיחה לחזור בתשובה שלמה, ומיד נרפאו כל האברים והגידים ויכולתי לרפא את האיש לגמרי". (ע"פ שבחי בעל שם טוב תרפ"ז עמ' 50).

יוסיף דעת יוסיף מכאוב

והנה אחת מן התחבולות של יצר הרע, לבוא בטענה אל האדם, שאין הוא צריך לעשות תשובה, באמרו, הנה אתה שומר תורה ומצוות, משכים ומעריב בבתי כנסיות, קובע עתים לתורה, ומחנך את בניך בדרך התורה והמצוות, ומה לך לחשוש פן ייסר אותך הקב"ה חס וחלילה. התבונן וראה, שהרבה בני אדם, שהם פחותים ממך בתורה ויראת שמים - טוב להם בעולם הזה, ואינם סובלים ייסורים. ומה לך לירא מן העונש?!

אך צריך לדעת, שטענה זו היא עצת היצר, ואיננה טענה נכונה. הנה מי לנו גדול מדוד המלך ע"ה, עבד ה', שעם כל צדקותו וגדלותו בתורה, אמר "סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי" (תהלים קיט, קב). ושמואל הנביא, שהיה שקול כנגד משה ואהרון (תנחומא פרשת צו, יג), בשעה שהעלתה אותו אותה אשה בעלת אוב, אמר "למה הרגזתני להעלות אותי" (שמואל א כח, טו)" ובגמרא (חגיגה ד:) שחשב שמואל, כי הוא עומד בדין שנית, והיה מתיירא מן הדין, והביא אתו את משה רבינו ע"ה שיעיד עליו, שקיים את כל התורה כולה.

למה הדבר דומה, לילד קטן, שהזהירה אותו אמו, לבל ישחק בבית בכדור. הילד לא שמע, קיפץ בבית אנה ואנה עם הכדור, ולפתע עף הכדור לעבר החלון וניפץ את הזכוכית. אמו בשמעה את קול הנפץ, רצה לעבר חדרו של הבן, ובראותה את אשר עולל בנה הקטן, נזפה בו והענישה אותו על אותו המעשה הרע שעשה. והנה לאחר זמן מה, נכנס תרנגול אל סלון הבית, והתחיל מקפץ על גבי השולחן, ושיבר את הכוסות שהיו עליו, לשמוע קול הנפץ רצה עקרת הבית אל הסלון, ובראותה כי שיבר התרנגול את הכוסות נאנחה ואמרה: "כפרת עוונות".

הבן שראה כי מעשה התרנגול עבר בשקט מצד אמו, פנה אליה ושאל: "מדוע כשאני שברתי את החלון צעקת והענשת אותי, ואילו כשהתרנגול שבר עברת על זה בשתיקה".

הסבירה האם ואמרה לבנה, כי התרנגול חסר דעת, ואין שום ציפייה ממנו, ולכן אין מה להענישו, אולם אתה, בני יקירי, בר דעת ומצפה אני ממך להתנהגות טובה, לכן אני מענישה אותך, כדי שתלמד להתנהג מכאן ולהבא בדרך ארץ ותהיה שלם במידות טובות. כך הנמשל, ככל שאדם שלם יותר בשכלו, יתבע אותו הקב"ה להתנהג כפי רום ערכו, ואם יסטה ח"ו מן הדרך, אשר הוא צריך ללכת בה, יפנה אליו השם יתברך, להשיבו אל הדרך הנכונה.

המעשה של רב אחא בכפר טרשא איך שהחזיר אותם בתשובה

פעם אחת בא רב אחא לעיר קטנה בשם "כפר טרשא". רק נכנס לאכסניא ומיד נתפרסם דבר בואו של האורח היקר והחשוב. באותם ימים השתוללה בעיר מגפה, רחמנא לצלן. התאספו אנשי העיר ובאו אל רב אחא וספרו לו על הצרה אשר מצאתם ובקשו ממנו שיעזור להם.

צוה עליהם רב אחא שיבחרו ארבעים תלמידי חכמים מטובי העיר, והוא חלקם לארבעה מנינים, הציבם בארבע רוחות העיר, מנין אחד בכל צד, ואמרו את פרשת הקטרת בכונה גדולה וכמו כן את הפרשה בתורה על אהרן הכהן שעצר את המגפה על־ידי הקטרת. וגם רב אחא הלך עמהם ושתף עצמו באמירת פרשת הקטרת.

עצתו של רב אחא נשאה פרי, המגפה נעצרה והמחלה חלפה. רב אחא חזק את לבם של אנשי העיר שלא יתהלכו בעצבות ובפחד, כי שמע בת־קול מן השמים מכרזת וגוזרת בפקודת ההשגחה העליונה שהמחלה המתהלכת בעיר תחלף משם כליל. בלילה נאמר לרב אחא בחלום, שהיות שהציל את אנשי העיר מן המגפה, מוטל עליו חוב קדוש להציל גם את נפשותם ולהחזירם בתשובה על חטאיהם הרבים, ובעקר מן החטא של בטול תורה, שכן אין בעיר תינוקות של בית רבן העוסקים בתורה.

השתדל רב אחא ליסד בעיר "חדרים" ותלמודי תורה, הושיב בהם מלמדים והם הרביצו שם תורה לילדי ישראל. כמו כן התקין כל מיני תקנות, גדרים וסיגים. ועל ידי כך חל שנוי גדול לטובה בחיי הדת של העיר. לאות תודה עשו אנשי העיר לכבוד רב אחא סעודה גדולה, והוא דרש לפניהם ועוררם לתשובה. אחר כך החליטו לזכרון לדורות לשנות את שם העיר ל"מתא מחסיא". (זוה"ק מדרש הנעלם פרשת וירא ח"א דף קא ע"ב).

"מתא" היינו עיר בארמית, "מחסיא" הוא צרוף של שתי תיבות: "מחי — מסי"; "מחי" היינו הכאה, "מסי" הינו רפואה, כלומר שעל־ידי המכה שקבלו ממחלת המגפה באו לידי רפואה גדולה, שזה תלמוד תורה. הרי לך שגדולה תשובה שמביאה רפואה וחיים לעולם. (נפלאות הזהר עמ' 53).

בפגום האדם דיוקן נשמתו פוגם ממש בשכינה שממנה נברא צלם דיוקן הנשמה

ואביא לפניך קורא נעים מה שכתב הרב "ראשית חכמה" (שער התשובה פ"ב אות יד-יז) על הפוגם בנשמתו ע"י עבירות שעושה, וכמה מועלת התשובה לטהר אותו ולעשותו אדם נקי וטהור. וז"ל: כי הנה בפגום האדם דיוקן נשמתו פוגם ממש בשכינה שממנה נברא צלם דיוקן הנשמה, והנשמה והשכינה שניהם כאחת מסתלקין ממנו, ואז שולטין בו החיצונים, ופירש הרשב"י ע"ה בפרשת נשא (זוהר דף קכב ע"א) כי בשרות על האדם רוח הטומאה אז נקרא מת, וזהו "רשעים בחייהם קרויים מתים" (ברכות יח:), ואמר שם כי השכינה שהיא ה' אחרונה היא הבל שעל ידו מתקיים האדם כענין כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, כמו שהעתקנו בשער האהבה בפרק עשירי (אות י), ואמר האי ה' לא תיזיל מגופא ובה קיימא [-זאת אות ה' שהיא השכינה לא תלך מן הגוף ועל ידה הגוף קיים] וכד היא תיזיל מניה הא סם המות תיתי ותשרי עליה [-וכאשר היא השכינה תלך ממנו בגלל עוונותיו, הרי יבא הסם המות רח"ל וישרה עליו] דתתקרי [-שנקרא ג"כ] טומאה ע"א פסולה מלאך המות חשך ואפילה ושריא על גופא דבר נש [-ושורה על גוף האדם] ובההוא זמנא אתקרי בר נש מת [-ובאותו זמן נקרא האדם מת, ע"ש רשעים בחייהן קרויים מתים שאין השכינה עמהם], ורזא דמלה (יחזקאל יח, לא) "כי לא אחפוץ במות המת (שכבר נקרא מת בחייו) נאם ה' אלהים והשיבו וחיו". ואמרו לקמיה כי כמו שיש דיוקן הקדושה שהיא השכינה שממנה השפעת הקדושה לאדם שיקיים רמ"ח מצות שהם דיוקנה כן יש דיוקן חיצוני שורה עליו להחטיאו, ובהיות האדם חוטא שורה עליו אותו הדיוקן הרע וכפי חטאו כך מתלבש בו ולכן בשובו בתחלה צריך לפשוט מעליו רוח הטומאה הזה ולעזוב אותו עזיבה עולמית וטוב לו שיכנס במקוה להפשיט מעליו הטמא הזה. וכן כתבו בספר החסידים ונקיש לזה ענין טבילת הגר כי כדי שיכנס אל הקדושה אם לא טבל לא עשה דבר, כן הענין אל הרשע שיצא לחוץ כדי שיכנס אל הקדושה אחר שיקבל עליו שלא לשוב לעונו יטבול ולא יהיה טובל ושרץ בידו. ובהיות מחזיק בתשובה ותנאיה שנבאר בעזרת ה' מתקן כל המדריגות שבהם פגם, וכן אמרו (זוהר פרשת נשא ח"ג דף קכב ע"א) רבי יצחק ורבי יהודה הוו אזלי מאושא ללוד אמר רבי יהודה נימא מלי דאורייתא (שמות כא, לג) "כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור וגו'", מה כתיב בתריה בעל הבור ישלם, ומה על דא [-ומה על עון זה כך ענשו] כך מאן דגרים לאבאשא עלמא בחובוי [-זה שגורם לקלקל העולם בחטאיו] על אחת כמה וכמה, אלא תווהנא דאף על גב דאבאיש עלמא אמאי אית ליה תשובה [-והתימה הוא, שאע"פ שקלקל זה את העולם בחטאיו מדוע יש לו אפשרות של תשובה] והכתיב (במדבר ה, י) "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' והתודו את חטאתם". והשיב, אלא ודאי דא מהניא להו [-זה מועיל לו] בגין דעביד תשובה כביכול הוא עביד ליה ממש [-משום שעשה תשובה כביכול הוא תיקן את מה שקלקל ממש] דהא מה דפגים לעילא אתקין ליה [-שהרי מה שפגם למעלה בעולמות העליונים תיקן ע"י] ובמה בתשובה, ותשובה אתקין כלא אתקין לעילא אתקין לתתא אתקין לגרמיה אתקין לכל עלמא [-והתשובה מתקנת הכל, מתקנת למעלה ולמטה, מתקן על ידה לעצמו ולכל העולמות כולם], עד כאן לשונו (של הזוה"ק).

והנה לדעת רבי יהודה תשובה זו היא אימא עילאה כדמוכח לקמן מתוך דברי רבי יצחק, ותשובה זו אתקין לעילא פגם שבאצילות, אתקין לתתא העולמות שמהשכינה ולמטה הכסא והמלאכים, אתקין לגרמיה הפגם שבו שמסתלק כעין המעשה שספרו בזוהר (פרשת אחרי מות ח"ג דף עה ע"ב) וכן הנשמה שנסתלקה ממנו, וכן השכינה שתשוב אליו, כאמרו (מלאכי ג, ז) "שובו אלי ואשובה אליכם", ואמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, יד) "השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני". ולדברי רבי יצחק תשובה שכל אדם עושה היא למטה כי אין כח בכל אדם לעשות תשובה מעולה כל כך שתעלה עד למעלה כענין תשובת דוד המלך ע"ה, וז"ל הזוה"ק (פרשת נשא ח"ג דף קכב ע"ב), תא חזי אפילו כנסת ישראל תשובה איקרי [-בא וראה שאפי' כנסת ישראל שהיא המלכות נקראת תשובה] ואי תימא תשובה עילאה בכל אתר לא שכיח [-ואם תאמר הרי תשובה עליונה שהיא הבינה העליונה אי אפשר למצאה בכל מקום, משא"כ המלכות שנמצאת עם ישראל גם בשעת הדין, וא"כ איך תקרא בשם תשובה] אלא דא אקרי תשובה כדאהדר רחמי לקבלהא [-אלא הטעם שהמלכות נקראת תשובה ע"ש שמדת הרחמים חוזרת להשפיע בה] והיא תבת על כל אכלוסין וינקא לון [-ואז היא חוזרת על כל העולמות ועל ישראל להניק אותם] ותשובה מעליא כד אתמסר נפשא לגבה [-והתשובה המעולה ביותר היא כאשר נמסר הנפש אליה] ונטיל לה בזמנא דאיהי בתשובה [-ונוטלת אותה המלכות בזמן שהוא בתשובה] כדין כלא אתתקן לעילא ותתא ואתתקן הוא וכל עלמא [-אז הכל נתקן למעלה ולמטה, ונתקן הוא וכל העולם], עד כאן לשון הראשית חכמה.

שלא להיות כמו הסוסים של מרגישים שום פחד

ידוע המשל של הסבא מקלם זצ"ל משל לסוחר שקנה סחורות רבות על מנת להבריח את הגבול ולמכור שם סחורתו בלי מכס ואז ירויח הון עצום ויהפוך להיות עשיר גדול. לשם כך שכר עגלון ממולח שיודע הדרכים והשבילים המיוחדים להבריח את הגבול אבל כאשר יצאו לדרך מיד הסוחר דופק לו הלב אם יצליח לעבור הגבול בשלום ולהתעשר, או ח"ו יתפס ויחרימו רכושו והוא הולך לכלא וכו', העגלון לא פחד בהתחלה כי לא כ"כ נורא הכי הרבה יקחו לו את הסוס וכו' וכל הדרך היה רגוע רק כאשר הגיעו לשער הגבולות היה רועד. אמנם הסוסים היו רגועים במשך כל הזמן ולא חשו בסכנה כלל ועיקר.

והנמשל הוא כי הסוחר הגדול הוא דוגמת עובד ה' באמת, שכבר מתחילת חודש אלול מתחיל לפחד ועושה חשבון נפש ומתקן את מעשיו, והבינונים הם כמו העגלון פחות מפחדים ורק לקראת ר"ה מתחילים לחזור בתשובה, והפחותים ביותר הם כמו הסוסים, כלל לא מפחדים אפי' נמצאים בר"ה בעשי"ת לא מרגישים פחד ממעשיהם, ולכן אנחנו צריכים להתעורר כבר עכשיו שלא יהא מאוחר. (ע"פ להגיד ח"ג 283).

סכנת חיים

בספר "אשר דרש" (עמ' קצב) הביא מעשה בזקן אחד שישב בבהכ"נ ולפתע חוורו פניו כסיד, קמה מהומה גדולה והביאו רופא. הרופא בודק דופק ותופס את זרועו, והחולה שואל אותו למה? הדופק חלש הסביר הרופא וצריך זריקה להחיש הדופק. הנה לחש הישיש, הדופק חלש זה נפלא וטוב, אבי נהג לומר "המהירות מן השטן" ענה הרופא במה דברים האמורים כשאין סכנת חיים עתה זה סכנת חיים חייבים למהר – גם אנחנו מתנהלים לאטנו כל ימות השנה בעניני התורה והמצוות אבל בהגיע חודש אלול יש להגביר חיילים במצוות להוסיף תורה כי אחרת זו סכנת חיים.

מעלת התשובה שאפילו הרהר תשובה והחרב החדה מונחת על צווארו ניצול ממנה

רבי יהודה יוספי שליט"א מוסר שעור קבוע מידי יום חמישי בבית הכנסת של "יוצאי משהד" בבני ברק. יום אחד פנה אחד המשתתפים לרב יוספי, וסיפר לו כי יש לו חבר, חלוני גמור, שאינו מוכן לשמע שום דבר על יהדות. לאחר מאמצי שכנוע רבים נאות החבר להצטרף אליו לשיעורו של הרב יוספי. "הצלחתי להביא אותו איתי לכאן, כעת הוא נמצא בתוך הרכב החונה בסמוך לבית הכנסת", ספר לרב, "אבל הבעיה היא שיש לו רתיעה מלהיכנס לשיעור. אולי אם הרב ידבר איתו אישית הוא יראה שהרב לא 'נושך' ויסכים להשתתף בשיעור"...

יצא הרב יוספי אל אותו אדם, ברכו לשלום, פתח איתו בדברים והזמינו בלבביות להשתתף בשיעור. אמר האיש לרב: "אינני חושב שיש טעם שאבוא לשיעור, מה כבר יכול הרב לחדש לי... איזה טעם יש לשמוע דברי תורה אם אני בכלל לא מאמין בקיומו של בורא עולם", והוסיף בהתרסה: "קדם כל תוכיח לי שיש אלוקים!"

המפגש המאולתר ליד הרכב החונה מחוץ לבית הכנסת לא אפשר גלישה להסברים ולוויכוחים ארוכים ומלומדים, אך מצד שני פטור בלא כלום אי אפשר, ועל כן כתשובה לטענתו החזיר לו הרב יוספי בדברי המדרש שעלו לו באותו רגע במחשבתו:

"אומרים חז"ל (ילקוט שמעוני פרשת שמות רמז קסז) שכאשר נודע לפרעה מלך מצרים כי משה רבנו הרג את המצרי, ציוה פרעה להרג את משה. התכונן ה'קוסטינר' - התליין, להוציא את משה להורג, הניף עליו את החרב וביקש לשסף בה את צוארו, כשהנחית את החרב על צוארו של משה, נעשה הצואר קשה כשיש, וכתוצאה מכך עפה החרב ופגעה בתליין עצמו. זו הוכחה מוחשית למה שאמרו חז"ל (ברכות י.), שאפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים".

פנה הרב יוספי אל אותו אדם ואמר: "ועתה אמור נא, כיצד נעשה הנס למשה רבנו, הלא הדבר לא נעשה מעצמו, בודאי ה' הוא שהציל את משה וחולל לו את הנס הזה, וכמו שרומז על כך הפסוק (שמות יח, ד) "כי אלקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה". ואם כן הרי לך הוכחה ברורה לקיומו של בורא עולם!".

אך אותו אדם לא התרשם מן ההוכחה הזו ודחה אותה בבוז: "קדם כל שהרב יוכיח לי שהספור הזה עם משה אכן קרה במציאות, ואחר כך נתווכח כיצד התרחש הנס ומי אחראי לו. מה פתאום שאאמין לכל הספורים שכתובים בספרים"...

והרב יוספי בשלו: "כיצד מעלה אתה בדעתך שהדברים אינם אמת, חס וחלילה! הלא כל דברי חז"ל הם תורה מן השמים, אמת לאמתה!".

אולם האיש עמד במריו, ראה הרב יוספי את התעקשותו והחליט להניח לו. הוא נפרד ממנו לשלום ומיהר לשוב ולהיכנס לבית הכנסת כדי למסור את שעורו בפני אלה שכן מעוניינים לשמוע את דבר ה'...

חלפה שנה, חלפו שנתיים, יום אחד פנה אותו משתתף אל הרב יוספי ואמר לו: "הרב זוכר שהבאתי לפני שנתיים איזה חבר לשיעור והרב ניסה לשדל אותו להכנס ולא הצליח? ברוך־ ה' יש לי חדשות טובות: היום הוא התקשר אלי וביקש ממני לארגן לו זוג תפלין...

הרב הסתקרן לדעת מה קרה לאותו בחור מאז אותה שיחה חטופה ביניהם בפתח בית הכנסת. ואז סיפר האיש: אותו חבר נסע ליפן לחפש בה את מזלו. שם ביפן הוא התרועע עם כל מיני טיפוסים מפוקפקים, והם פתחו בפניו את עולם הפשע המקומי. הוא התחבר אל אנשי העולם התחתון, וביצע יחד עימם מעשי פשע שפלים. באחד הימים הוטל עליו לשמש בלדר להעברת סכום כסף גדול. בדרכו אל היעד חשב בלבו: במקום להעביר את הכסף ליעדו, ולקבל בעבור ה'משימה' סכום סמלי, הרי יש לי הזדמנות להמלט מהם עם כל הסכום ביד. מיהר האיש לרכוש כרטיס טיסה ועשה דרכו לכוון שדה התעופה, בתקוה לעתיד חדש, עתיר מזומנים...

אבל חבריו היו מתוחכמים ממנו ולפני שהספיק לעלות על כבש המטוס לכדו אותו והביאוהו למקום מסתור. כיון שמעשהו נחשב כמעשה בגידה חמור, הוחלט לשפוט אותו במשפט פנימי של אנשי העולם התחתון. הם השכיבו אותו על השלחן, כפתו את ידיו ורגליו, ואחד מהם התנדב להוציאו להורג במכת חרב.

והנה, בעודו שרוע על השלחן חסר אונים, רגע לפני שעמד לנפוח את נשמתו, צף ועלה בזכרונו של אותו בחור המפגש ההוא עם הרב מבני ברק... הוא נזכר בספור שהביא הרב מן המדרש על משה רבנו שהיה באותו מצב ממש, ואז, בעודו מעורפל חושים, זעק בקול: "אלקים, אם אתה קיים, תציל אותי!".

והנה, ברגע האחרון ממש, כשהיפני כבר אחז בחרב, מוכן ומזומן להניפה על ראשו של הבוגד, נכנסה לחדר אשה יפנית בלתי מוכרת וזעקה בקולי קולות: "תפסיקו מיד! האיש הזה הציל את הבן שלי! שלא תעזו לגעת בו לרעה!" הייתה זו אשתו של ראש ה'מאפיה' המקומית. מסתבר שכמה שנים קודם לכן התחוללה רעידת אדמה ביפן, בנה של אותה אישה היה בסכנת חיים, ומי שהציל אותו היה בחור ישראלי, אצל היפנים כל הישראלים דומים, התחולל בו שנוי קיצוני. האיש הציני והספקן הפך את עורו, ההרהורים והמחשבות בעבעו בתוכו עד שלא יכל עוד, ויום אחד התקשר לחברו ־ זה מהשיעור של הרב יוספי - ואמר לו: "תשמע, הרב שלך צדק. יש אלוקים! וגם המקרה עם משה רבנו נכון ואמתי, אני ההוכחה לכך!".

והוא ספר לו בפרוטרוט את כל הרפתקאותיו ביפן. בהתרגשות רבה תיאר את נס ההצלה שלו, ואז הפטיר: "הוי, כמה נכונים דברי חז"ל שאמרו אפילו כאשר חרב חדה מונחת על הצואר שלך, אסור לך להתייאש, כי גם בשניה האחרונה ממש ה' בשמים יכול לחולל לך נס ולהציל אותך - כפי שעשה לי!".

בפיך ובלבבך

התשובה היא אצלנו בתוכנו בפינו לעשות אותה, כמש"כ (דברים ל, יד) "בפיך ובלבבך לעשותו" האוצר הגדול הזה נמצא אצלנו. רק צריכים אנחנו ליקח אותו.

רבי בונים מפשיחסא היה מספר מעשה היה בר' אייזיק שחלם שמתחת לגשר המוביל לבית המלך בפראג ששם הארמון יש אוצר גדול ויכול להיות עשיר מופלג.

נסע לשם וראה שיש שם צבא גדול וכו' התייאש והיה הולך ובא כמה ימים. הרגיש בו שר הצבא ואמר לו: מה לך כאן? ואמר לו את החלום, צחק עליו שר הצבא ואמר לו גם אני חלמתי שבקראקא יש אדם אחר קוראים לו אייזיק ומתחת לתנור שלו יש אוצר, אז מה אני הולך לשם?! ואז הבין שזה האוצר שגילו לו שהוא נמצא אצלו. כן גם אצלנו החכם הצדיק מגלה לאדם את האוצר הרוחני שלו שהוא טמון אצלו וכו'. ונשאר לאדם רק ללבות את הניצוץ של נשמתו ולחזור בתשובה שלימה ולקבל על עצמו לעבוד את השי"ת בכל לבו. (שמחת ישראל ברגר מאמרי השמחה אות ל).

שובו אלי מאהבה

הגאון רבי שמעון ישראל פאזען זצ"ל, רבה של שפראן, פתח במשל.

מעשה באחד ממשרתי הארמון שנצטווה למרק את כתרו של המלך ולנקותו מכל שמץ אבק. המשרת ניקה בשקדנות את כתר הזהב המגולף, משובץ אבני החן, והתפעל מיפעתן וברקן. ידע כי כל אבן בכתר מושלמת היא, ואין ערוך ליקרתה. פחז עליו יצרו, עקר אבן אחת ממקומה וטמנה בכיסו. ולא ידע שהמלך עומד בחלון, משקיף על מעשיו.

סיים המשרת, הניח את הכתר על כר הקטיפה ויצא. נכנס המלך, חבש את הכתר, ותושבת האבן העקורה התנוססה במרכזו בכל כיעורה. פנה המלך לטרקלין, ישב על כס מלכותו ושלח לקרוא לשר החצר, הממונה על המשרתים. הופיע השר ראה את הכתר הפגום, ונחרד.

אמר לו המלך: 'משרת פלוני ניקה את כתרי, מרקו והבריקו. שבע רצון אני מעבודתו, אמור לו זאת. שלח אותו לכאן, לנקות את נברשות הטרקלין'. עשה כמצווה עליו, סח למשרת המופתע שהמלך מוקיר את עבודתו במירוק הכתר, ובחר בו לניקוי נברשות הטרקלין בעודו יושב בו על כס המלכות - היתכן כבוד גדול מזה למשרת המלך! שמע המשרת שמח - וחשש. שמח, על קורת רוחו של המלך משירותו ועל שנשא חן בעיניו. וחשש, שמא התגלתה הגניבה, שמא נפל עליו החשד ואין זו אלא מלכודת. בנקיפות לב עלה לטרקלין והמלך האיר אליו פניו, התעניין בשלומו, והתושבת החלולה בכתר ניבטה אליו כמאשימה. הודה לו המלך על שקידתו בניקוי הכתר, וסיפר כי עקב אחריו מן החלון וראה כיצד ניקה כל חריץ והבריק במרץ. שוקל הוא להעלותו בדרגה ולהעלות שכרו.

נרעש המשרת: אם ראה המלך - הן ראה הכל, והנה מעלים הוא עיניו ממעילתו ורוצה בטובתו ובקידומו. איך יגמול רעה תחת טובה, איך יוכל לראות את כתר המלך פגום, והאבן היקרה חורכת את כיסו! פרץ בבכי תמרורים והתוודה על חטאו: אכן, המלך מיטיב עימו כל כך - והוא פשע ומעל באימונו, עקר אבן מכתה... והמלך מרגיעו: ידעתי, בני ידעתי - אך ידעתי גם כי לא במעל עשית זאת. משרת נאמן אתה, אלא שפחז עליך יצרך, וסליחתי נתונה לך'... אבל המשרת לא הסתפק בסליחה ובמחילה. איך יוכל להיות שליו, כאשר כתר המלך חסר ופגום, והאבן אינה בתושבתה! נענה המלך ואמר: 'עלה נא על מעלות הכסא, וקבע את האבן במקומה'. עלה המשרת במעלות, והמלך הרכין את ראשו וקרב את כתרו, והמשרת קבע בו את האבן והשלים את כתר המלוכה!

האדם, משרת המלך הוא, כל ייעודו, לשרת את מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ואכן, ממרק הוא את כתר המלך, אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון, אך מפעם לפעם פוחז עליהם יצרם, והם עוברים עבירה. עוקרים מן הכתר אבן יקרה. ובכל יום ויום בת קול יוצאת וקוראת: 'עד מתי... תאהבו פתי, ..בנים שובבים... משובותיכם'. המלך הקדוש קורא לבניו אהוביו לשוב בתשובה, ומכח בת קול זו מתעוררים הרהורי תשובה בלבבות. אבל האדם בוכה ומתמרמר: איך אעשה תשובה כראוי, ועדיין חסר בכתר המלך את המרגלית היקרה שאיבדתי בחטאי! ואז, כביכול, מגביה הקדוש ברוך הוא את החוטא ומנשאו למדרגה שאפילו צדיקים גמורים אינם עומדים בה, וזדונות נהפכות לו כזכויות. כדי שכתר המלך יושלם ויזהיר כבתחילה.

וזהו שנאמר (דברים לב, יא): "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף", אם האדם מרגיש שעולים בו הרהורי תשובה - ידע נאמנה שהם מכוחו של הבורא יתברך הקורא לו ומעוררו לשוב אליו ברחמים רבים. אך אם האדם מצר ומתמרמר, איך יוכל לשוב ופגמו כה רב ועצום, הנה: יפרוש כנפיו יקחהו, ידע שהבורא יתברך מעלהו לדרגה גבוהה ונשגבה, "ישאהו על אברתו" ־ ופרש בזוהר הקדוש (רעיא מהימנא פרשת פינחס ח"ג דף רלח ע"ב) שהכוונה לאבריה וכנפיה של השכינה הקדושה כביכול. שעוזרו לתקן כל מה שפגם! (תורת א פרשת מטות עמ' מב).