הלכות ומנהגי חודש אלול

כ אב תשפ"ה | 14/08/2025 | 08:44

א. ביום כ' לחודש אב עושים התרת נדרים שהוא ארבעים יום קודם ר"ה, וטוב לעשות התרה בעשרה. ונהגו עוד לעשות התרה בער"ח אלול שהוא ארבעים יום קודם יום הכיפורים, ומנהג יפה הוא כדי שיוּתַר לו נזיפה ונדוי בבי"ד של מעלה. ויזהר מכאן ואילך בכל עניניו שלא יתחייב נזיפה או נידוי בבי"ד של מעלה, כדי שתהיה תפילתו נשמעת בר"ה וביוהכ"פ ^א.

ב. יש נוהגים שכאשר אומרים הנוסח של ברכת החודש שמכוונים בדעתם גם על חודש תשרי לטובה ולברכה ^ב.

ג. כשחל ר"ח אלול בשבת מנהג הספרדים להפטיר עניה סוערה כסדר שבע תחמתאג ונוהגים להוסיף פסוק ראשון ואחרון מהפטרת השמים כםאי להזכיר שהיום ראש חודשד, וגם להוסיף פסוק ראשון ואחרון של הפטרת מחר חודש כי יום ראשון הוא גם ר"ח ^ה.

ד. מנהג ירושלים לילך בערב ר"ח אלול על קברי הצדיקיםו, ויש חסידים שהולכים לחברון להשתטח על קברי האבות במערת המכפלה, ומרבים שם בתשובה וצדקה כדי לזכות למה שאמרו רבותינו תשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה, וכן מנהג ישבתינו הקדוש ^ה.

ה. ערב ראש חודש אלול יום תשובה ותפלה וצדקה כי נפתחים י"ג מידות של רחמים וצריך חרטה על העבר וקבלה על העתיד ואם יכול יקבל עליו תענית והתוודה על עוונותיו, ויקרא כל התהלים עם שבעה כורתי ברית, ואם כל ער"ח צריך לשוב בתשובה ק"ו בער"ח אלול שהוא זמן תשובה על כל השנה כולה כדי שיהיה מוכן ליום הדין הגדול והנורא, וגם מי שאינו נוהג לומר סליחות בכל ערב ר"ח לפחות יעשה עתה בער"ח אלול תשובה ומעשים טובים ^ז.

ו. מנהג טוב להתענות כל היוםח, ויש נוהגים להתענות רק עד חצי היום, דהיינו עד אחר אמירת יו"כ קטן בזמן מנחה גדולה ^ט.

ז. ראש חדש אלול לעולם שני ימים, ויום שני של ראש חודש שהוא א' באלול לעולם אינו חל כי אם באחד מארבעה ימים שבשבוע שסימנם אבד"ו. וקביעות יום ראשון דראש השנה ביום שאחריו, וסימנו בגה"ז ^י.

ח. חודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות, ולכן ירבה בו בתשובה וירחיק עצמו מעבירות, ויהיה האיש ירא וחרד את דבר ה'יא, וירחיק עצמו מהקפדה ומכעס אפילו לדבר מצוה, ומליצנות וגאוה, ויזהר מאוד בברכות הנהנין ויזכה להשגה גדולה ^יב.

ט. כתב רבנו האריז"ל: בחודש אלול נפתחים י"ג מקורות של י"ג תיקוני דיקנא דעתיקא ומאירים למטה, שהם י"ג מידות של רחמים וכו', ונפתחת דרך לתשובה לכל אחד מעם ישראליג, ולכן צריך לעשות בכל יום חשבון נפשיד, וגם יכוין היחוד של "הנותן בים דרך" בכל חודש זה ^טו.

י. יהיה נזהר בימים אלה מכל חטא, כי ימים אלה כדוגמת הלב והמוח של האדם, שאם ניזוקו הוא היזק לכל הגוף ^טז.

יא. נוהגים בכל יום של ימי החול מראש חודש אלול ואילך, אחר התפלה אומרים בציבור עשרה מזמורי תהלים, ומתכוונים לגמור כל התהלים ב' פעמים קודם ראש השנה והוא עולה כמנין כפר ^יז.

יב. משנכנס אלול כשכותב אדם אגרת שלומים לחברו צריך לרמוז בתחילתו שמבקש עליו לשנה טובה ^יח.

יג. החל מראש חודש אלול עד שמיני עצרת אומרים אחר תפילת שחרית מזמור "לדוד ה' אורי וישעי" (תהלים כז)יט. וכל האומר מזמור זה מר"ח אלול עד אחר שמחת תורה, אפילו גזירה רעה יכול לבטל, ומעביר מעליו המקטרגים ^כ.

יד. טוב שיאמר בברכת השיבנו נוסח המודפס בסידורים יה"ר מלפניך שתחתור חתירה מתחת כסא כבודך וכו' עד כי ימינך פשוטה לקבל שבים, ויכוין בהוי"ה בניקוד סגול ובהוי"ה בניקוד צירי, ולחברם יחד דידוע מרבנו האריז"ל דתפילה זו מסוגלת להחזיר רשע בתשובה, אם יתפלל מ' יום ובפרט בימי רחמים אלה ^כא.

טו. בשני הימים של אחר ר"ח אלול, יצום ויתענה אותם שני ימים רצופים, ויעשה בהם תשובה, ויכוין בהם יחוד מ"ח שעות ועי"ז ישיג הארה גדולה ותקון גדול לנפשו ^כב.

טז. מצוה להתענות בחודש אלול כי כן התענה משה מ' יום אלו מר"ח אלול עד יוהכ"פ כי הם ימי רצוןכג, ובלבד שיהיה בפשפוש מעשים ולגדור גדר שלא ישוב עוד לכסלה ^כד.

יז. בחודש אלול יתקן כל העוונות והפגמים שפגם ושעוות, ויתקן כל פגם כראוי כפי מה שנתבאר בתיקוני עוונות בשערוה"ק להאריז"לכה. ומנהגנו בק"ק חסידים "נהר שלום" תכב"ץ לערוך תיקון הכללי להרש"ש זיע"א הכולל תיקון לעוונות קלין וחמורין ר"ל בחודש זה, ומתענים יום אחד ופודים שאר ימי התעניות בצדקה ^כו.

יח. מצאתי מכת"י האריז"ל בתפילות אלול ועשי"ת: יום צום ישאל האדם חיים וכפרה, ויעמוד בשעת הוצאת ס"ת ויקרא ג"פ י"ג מידות ואח"כ רבש"ע מלא כל משאלותי לטובה וכו' ויזכור שאלתו ג"פ, ויקרא ג"פ ואני תפלתי, ויכוין בשמות י"פ ע"נ וכו' היוצאים מר"ת וס"ת תיבה שניה של פסוק אחרון של כל ספר וספר מכ"ד ספרים ותנתן שאלתו ^כז.

יט. ראיתי לקצת רבנים שתמיד היו עוסקים בגופי הלכות ובחיבורים, ובחודש אלול היו מניחים קצת מסידרם ללמוד גירסא ותחנוניםכח, ואם חנן לו אלהים עושר, חטאיו בצדקה יפרוק, וירבה בימים אלה בצדקהכט, והלימוד - זוהר תיקונים משניות ותהלים ^ל.

כ. נהגו ללמוד תיקוני זוהר בימים אלה, דהיינו להתחיל בר"ח אלול ולסיים ביוהכ"פלא, ובזה תטהר נשמתו ותזדכךלב, והוא מתקן עולם העשיה אשר שם מגיע פגם חטאו ביותר ^לג.

כא. אנשי מעשה נוהגים לבדוק בחודש זה התפילין והמזוזות, ועכ"פ יראה שיבדוק המזוזות כדינם פעמיים בשבע שנים ^לד.

א. כן כתוב במנהגי ק"ק חסידים בית אל (אות סד). והנה פעמים שיתחייב האדם התרה מצד שנתנדה לשמים, וכגון שהזכיר במזיד שם שמים לבטלה בכל לשון, כדאיתא בשו"ע (יו"ד סי' שלד סעי' ח), או שעיכב הרבים מלעשות מצוה, או ביזה ת"ח אפילו בשוגג. או ביזה אביו ואמו אפילו שלא בפניהם ואפילו בשוגג. או שהכה לחבירו, וכיון שאמרו בזוה"ק דהמתחייב נזיפה או נידוי בב"ד של מעלה ישאר בנידויו מ' יום ואין תפילתו נשמעת, על כן נזהרו לעשות התרת נדרים וחרמות ושמתות ונידויים בי"ט מנחם אב, שהוא מ' יום קודם ר"ה, וכן בערב ר"ח אלול, שהוא מ' יום קודם יוהכ"פ, שעל ידי זה לא יעמוד בנידוי ביוהכ"פ ח"ו. ויזהר מכאן ואילך שלא יתחייב נזיפה או נידוי בב"ד של מעלה. וכן מנהג בית אל, והובא בנהר מצרים, ובכה"ח (סי' תקפא ס"ק יב).

ודע כי במנהגי בית אל (אות סד) כתבו לעשות ביום כ' אב. אמנם במנהגי ק"ק בית יעקב לרבי אליהו מני זצוק"ל (פרק ח אות סה) כתבו לעשות ההתרה ביום י"ט באב.

ומה שכתבנו שטוב לעשותה בעשרה כ"כ במטה אפרים ובמנהגי החת"ס, שמא נתנדה אחד בחלום וצריך התרה בעשרה, או שמא נדר אחד מהם בחלום, ואם אי אפשר בעשרה יעשו בשלשה. כדאיתא בשו"ע (יו"ד סי' שלד סעי' לה), וע"ש עוד דלכתחילה צריך עשרה ששונים הלכות, או עכ"פ שונים משנה או עכ"פ יודעין לקרות ורק אם לא מצא יתיר בשלשה.

ב. כ"כ בספר מיכלא דאסוותא (אות נ"ו) דנכון לומר בשעת שמברכים חודש אלול "הבאים" עלינו לטובה. וכ"כ בספר אור אלימלך (ליזענסק עמוד קנ"ה) בשולי המכתב שבשב"ק מברכים אלול תברך בעצמו ויהי' בדעתך ג"כ ר"ח תשרי לטוב.

ג. שו"ע (סי' תכה סעי' א). והחיד"א בספרו לדוד אמת (סי' כ"א אות כג), וראה בקצות השלחן (סי' פח ס"ק טו) באריכות ובספר ת"ב שחל בשבת (כהן) (עמוד קנז וקנח).

ד. ב"י וד"מ (סי' תכה).

ה. שו"ת יחו"ד (ח"ג סי' מב) עפ"י ב''י ושו"ע שם שכן נוהגים. וביאר הגר"א הטעם דכיון שקורין בחומשים אין קפידא לדלג.

ו. כ"כ בספר שער ירושלים (שער ט') המנהג לילך בכל ער"ח על בית הקברות אגשים ונשים, ובפרט בער"ח אלול גם בכל החודש עד יוה"כ, ושופכים תחינות ובקשות ותרד עיניהם דמעות מאין הפוגות, וכ"כ ספר מנהגי א"י (גליס. עמוד קעג). וכן ראינו את הרבנים הגאונים מו"ר ר' יעקב מוצפי והרב הגדול המקובל כמוה"ר סלמאן מוצפי זצוק"ל שהיו הולכים ב' ימים ועושים תשובה ותפילה ובכיות וצדקות.

ז. כתב הכה"ח (סי' תקפא ס"ק כג) בערב ראש חודש אלול נהגו רבים להתענות ולעשות סדר כפור קטן אף במקום שאין נוהגין לעשות כסדר הזה בשאר חדשים כדי שיכינו לבם לתשובה, ואם חל ראש חודש בשבת יש מקדימים לעשות ביום חמישי שלפניו, וקצת אנשי מעשה אין נוהגין כן. (מטה אפרים אות ג)

ח. מג"א (סי' תיז ס"ק ג), מט"א (סי' תקפ"א ס"ג), ערוה"ש (סי' תיז סעי' יא), מ"ב (ס"ק ד) ונוהג כצאן יוסף (עמוד קמז אות ג) ובא"ר שם כתב דאנשי מעשה מתענין ער"ח והוא במקום שעיר ר"ח על מיעוט הירח עכ"ל, וכ"כ בסדר היום ער"ח אלול ראוי לכל אדם להתענות. ולא גרע מכל ער"ח שרוב אנשי מעשה מתענין, ובספר חסידים (סימן צז) מעשה בחכם אחד שצוה לבנו שלא יעברו עליו שלשים יום בלי תענית. וראה מה שהעיד הגה"ק רבי אברהם גאלאנטי (כ"י גנידת שכטר) רוב הקהלות מתענים ער"ח אפי' הנשים קרוב (לאלף) לערב, וכתב עוד ער"ח כל העם מתענים האנשים ונשים ותלמידים, ויש מקום שבו מתכנסים אותו היום ויושבים שם כל היום כולו בסליחות ותחנונים ומלקות, ויש מהם שמשימים אבן גדולה על בטנם דמיון סקילה, ויש שמחזיק בידיו בגרונו וכיוצא עכ"ל, וראה בכה"ח (פלאגי) סי' ל"ב ס"ג שמתרעם למה בחורים גבורי כוח אינם מתענים למה לא ילפי מהני נשים צדקניות שכמה מהן מתענות בכל ער"ח עיי"ש. נטעי גבריאל (שם ה"ה).

ט. שו"ת עולת שמואל (סי' סא), וכ"כ בספר קצה המטה (ס"ק י'), נטעי גבריאל (שם).

י. טוש"ע (סי' תכח סעי' ב). מטה אפרים (סי' תקפא, סעי' ד).

יא. פע"ח (דף קכח ע"א). ועיין בשער הפסוקים (דף מא ע"א) שכתב וז"ל: אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול לרמוז כי בחודש אלול הקב"ה מתרצה עם ישראל ונעשה דוד להם לקרבם בתשובה והוא קרוב לקוראיו בחודש זה.

בזמן הזה שערי שמים פתוחים כמו שכתוב "ויאמר ה' אל משה לאמר עלה אלי ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, ויקם משה ויהושע משרתו ויעל משה אל הר האלהים, ומשה בתוך הענן" משה עלה אל ההר ביום ו' בסיון ביום מתן תורה עד יום שבעה עשר בתמוז. מ-ו' בסיון עד שבעה עשר בתמוז ארבעים יום, משה הביא את שני לוחות הברית והיו נשאים מעצמם, כשירד משה ראה את העגל וראה את המחולות, ואז פרחו האותיות והלוחות נהיו כבדות למשה ונפלו ונשברו הלוחות, ואנחנו הפסדנו את האור הגדול בעולם, אור הלוחות הראשונים, באותו יום ביקש משה רבנו מהקב"ה מחילה סליחה וכפרה לישראל, ולמחרת בשבעה עשר בתמוז עלה והתחנן לקב"ה שימחל לנו, ארבעים יום התחנן, ובסוף הארבעים יום ביום כ"ט באב אמר לו הקב"ה "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים, וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת, והיה נכון לבוקר ועלית בבוקר אל הר סיני ונצבת לי שם על ראש ההר". ואז ירד משה לסדר לוחות השניות ועלה שוב, וזה היה ב- א' אלול, ואותם ארבעים יום שהם מ-א' באלול עד יום הכיפורים שבו ירד משה עם הלוחות, היו ימי רחמים ורצון. משה רבנו למעלה בהר ובני ישראל עומדים למטה סביב ההר, ובכל יום ויום עושים תשובה מתפללים ומתוודים לפני הקב"ה, ובכל הארבעים יום צמו מעמוד השחר עד צאת הכוכבים ומתוך צום היו מתחננים לקב"ה שיסלח להם, והקב"ה לימד את משה רבנו את כל התורה פעם נוספת משך ארבעים יום האלו, וביום האחרון שהוא יום הכיפורים, לנו עם ישראל בתעניתם. ובאותו היום אמר לו הקב"ה סלחתי כדברך, הסכמתי למחול לעם ישראל. לכן לעולם, הארבעים יום אלו, הם ימי רצון שקל לאדם להתקרב לקב"ה.

ודורשי רשומות אמרו "אני לדודי ודודי לי", ר"ת אלול, שאף הקב"ה פותח יד לקבלנו בתשובה וס"ת - ד' יודין גימ' ארבעים, המרמזים על ארבעים יום שעלה משה למרום מר"ח אלול עד יוהכ"פ שהם ימי רצון. והנה תיבות "אני לדודי ודודי לי", גימ' קפ"ה, גימ' א"ל מלא דהיינו אל"ף למ"ד, הרומז על ההארות הגדולות המתגלות בחודש זה שהם י"ג מדות של רחמים כנגד י"ג תיקוני דיקנא. ורבנו האר"י אומר שבימים האלה נפתחים שערי שמים ונפתחים בהם י"ג מכילן דרחמי (י"ג מידות של רחמים), ולכן התשובה והתפילה מתקבלים כעת יותר, ולפי זה אתי שפיר המשך הפסוק-"הרועה בשושנים", הקב"ה רועה אותי ומנהיג אותי בשושנים דהיינו בי"ג מידות של רחמים, כי השושנה יש לה י"ג עלים כנגד י"ג מכילן דרחמי, כי השושנה היא כנסת ישראל ופותחים לה י"ג מידות של רחמים לרחם על בניה.

יב. שנינו בגמרא (מנחות מג:), תניא היה רבי מאיר אומר, חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך". ופירש רש"י: "מה ה' אלהיך, קרי ביה מאה". בתוספות ביארו דברי רש"י שהוא על דרך אל תקרי מה אלא מאה, כלומר שחייב להשלים מאה ברכות". ומביאים בשם יש מפרשים רמז נאה על כך, כי בפסוק זה: "ועתה ישראל" מתחילתו עד סופו ישנן תשעים ותשע אותיות, אולם כאשר נוסיף אות א' בתוך מלת מ"ה על דרך: "אל תקרי מה אלא מאה", כי אז ישנן בפסוק זה מאה אותיות, כנגד מאה ברכות שחייבים לברך בכל יום.

וכן פירש רבנו בחיי: "וידוע מה שדרשו רבותינו ז"ל מן הכתוב הזה, שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר מה ה' אלקיך שואל מעמך, ויש בפסוק זה תשעים ותשע אותיות, ועם אל"ף שתשים במילת 'מה' יגיעו למאה אותיות, ותחזור המילה 'מאה' כדי לרמוז בדרך אסמכתא, שחייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות. וכן יש אסמכתא לזה מפסוק (תהלים קכח, ח) הנה כי כן יבורך גבר ירא ה', כי ירא ה' יש לו לברך מנין כי כן, 'כי כן' בגימטריא מאה.

והטור (סי' מו) הביא דברי ר"מ והוסיף וז"ל: וסמכוה על דרש הפסוקים, והשיב רב נטרונאי ריש מתיבתא דמתא מחסיא דוד המלך תקן מאה ברכות, דכתיב (שמואל ב, כג) הוקם על ע"ל בגימטריה מאה הוו, כי בכל יום היו מתים מאה נפשות מישראל ולא היו יודעין על מה היו מתים, עד שחקר והבין ברוח הקודש ותיקן להם לישראל מאה ברכות, ועל כן תקנו חכמים ז"ל אלו הברכות על סדר העולם והנהגתו להשלים מאה ברכות בכל יום עכ"ל.

ובדרך רמז כתב 'בעל הטורים': מה בא"ת ב"ש - י"ץ גי' ק', ששואל ממך מאה ברכות בכל יום ויום. ודבר זה נפסק בשו"ע (סי' מו סעי' ג): "חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות, לפחות".

אם ילמד האדם הלכות ברכות אזי בנקל ינצל מאיסור ברכה לבטלה

היות וברכות הנהנין יש להן חשיבות מיוחדת העומדת ברומו של עולם, ומה גם כי על ידי הברכה על הפרי, נתקנת הנשמה המגולגלת באותו הפרי, כמו שביום הכיפורים מבקשים מה' יתברך שימחול ויסלח "על חטאים שאנחנו חייבים עליהם גלגול בדומם וצומח וחי בלתי מדבר וחי מדבר". ואמרו רבותינו שכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו מעל בקדשי שמים. על כן מן הראוי שכל אדם יהיה בקי בהלכות ברכות ואם ילמד האדם הלכות ברכות אזי בנקל ינצל מאיסור ברכה לבטלה.

וכבר העיד רבנו חיים ויטאל בשם רבנו האר"י ז"ל כי עיקר השגת האדם אל רוח הקודש תלויה בכוונתו וזהירותו בכל ברכות הנהנין, לפי שעל ידי הברכות מתבטל כח אותן הקליפות הנאחזות במאכלים החמריים ומתדבקים באדם האוכל אותם, ועל ידי הברכות הנאמרות בכוונה, מסיר מהם הקליפות ההם ומזכך החומר שלו ונעשה זך ומוכן לקבל קדושה, ועל ידי כך הוא מוריד שפע לעולם, והקדוש ברוך הוא רושם את המכוון בברכתו בספר הזכרונות.

ומה גם מי שמברך בכונה נעשה שותף למעשה בראשית, ומשום כך יש דמיון בין לעיסת האדם בשיניו למעשה בראשית, שהרי יש לאדם ל"ב שיניים - ובמעשה בראשית כתוב גם ל"ב פעמים אלהי"ם, ללמדנו שמי שמברך את הברכות נעשה שותף למעשה בראשית. וסיים רבנו חיים ויטאל שהאר"י ז"ל הזהירו מאד על כך.

ורבי יהודה החסיד זצ"ל כתב שלא יתחיל אדם לברך עד שידע בלבו על מה יש לו לומר הברכה, כגון אם צריך לברך ברכת בורא פרי העץ לא יאמר במקומו בורא פרי האדמה.

הנשמה המגולגלת בפרי היתה באה אל תיקונה

ומו"ר רבי יהודה פתיה זצ"ל הביא מעשה באשה שמצאה תמר וברכה עליו בורא פרי האדמה, וכשעלתה על יצועה ראתה בחלומה זקן אחד שהודה לה על שגאלה את נפשו, אע"פ שעדיין לא הגיע לתיקונו, ותיקץ והנה חלום. וכשסיפרה לרבי יהודה זיע"א את המעשה פתר את חלומה ואמר לה אם היית מברכת את הברכה הראויה, הנשמה המגולגלת בפרי היתה באה אל תיקונה.

ובספר המדות וכן בספר יפה ללב כתוב שמי שאינו נזהר בברכת הנהנין - בברכה הראשונה שקודם האכילה, ובברכה אחרונה שבסוף האכילה, פחדים באים עליו.

לחלק כל ברכה לשלשה חלקים

ומו"ר ראש הישיבה ר' יהודה צדקה זצ''ל היה רגיל בכל הזדמנות להזכיר את החשיבות המיוחדת של הברכות ונשא קל וחומר ומה כשאדם קונה חליפה, בודק ושואל אם החליפה מתאימה לו, על אחת כמה וכמה צריך אדם לבדוק את עצמו, כיצד היתה ברכתו, טובה או לא, אם ברכתו נשמעה מילה במלה מבלי להשמיט אותיות, או לא, ומשום כך היה מציע לחלק כל ברכה לשלשה חלקים: ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו וכדו', וע"י כך ברכתו תעשה בכוונה טובה. ובנו מו"ר ראש הישיבה חכם משה צדקה שליט"א אומר, דמי שרוצה להנצל מברכה לבטלה או ברכה שלא בכונה. יחשוב במחשבתו קודם הברכה "ספק ברכות להקל". והיינו שלגודל חומרת הוצאת שם ה' לבטלה, אמרו חז"ל שספק ברכות להקל, ומתוך מחשבה זו יברך ברכה בכונה וידע על מה, ומה מברך.

והרב בעל "קול ששון" זצ"ל היה אומר על הפסוק "ארוממך אלהי המלך, ואברכה שמך לעולם ועד". תחילה "ארוממך", יחשוב ברוממותו יתברך, ואחר כך "ואברכה" יברך הברכה.

סך כל הברכות הנאמרות על ידי האדם בשבעים שנותיו, מגיע לכדי שנים וחצי מליון

הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל עשה חשבון שסך כל הברכות הנאמרות על ידי האדם בשבעים שנותיו, מגיע לכדי שנים וחצי מליון. אבל כשיבוא האדם לבית דין של מעלה, לאחר מאה ועשרים שנותיו עלי אדמות, יתברר לו שמכל הסך העצום של הברכות נשארו לו רק כמה מאות. ובבוא האדם לבית הדין יבואו עמו גם קרונות ענקיים ובהם כל מיליוני הברכות שאמר בימי חייו, אך כשיתחילו לבדוק את ברכותיו, יימצא שרק כמה מאות ברכות נאמרו בכוונה הראויה, בשמחה ובדבקות. לכמות כזו של ברכות לא היו צריכים להביא קרונות, די היה בכמה שקיות ניילון. לכן כל אדם ישים על ליבו לברך הברכות שגם כך מברך. בכוונה הראויה לה ויזכה לכל הברכות האמורות בתורה.

יג. אומר הגאון מוילנא כי החסד הגדול ביותר בבריאה הוא בזה שהקב"ה נתן לנו את חודש אלול שבו נפתחים י"ג מכילאן דרחמי, וזו השמחה הגדולה ביותר בעולמות, שהקב"ה הוריד חסדים גדולים.

יד. כ"כ רבינו האריז"ל וכמבואר בזוה"ק (ח"ג דף קעח.) מַאן דְּאִית בֵּיהּ עוֹבָדָא טָבָא מי שיש בו מעשה טוב, אוֹ דְּאִיהוּ (ס"א אִי טָבָא אִיהוּ) מָארֵי דְּחוּשְׁבְּנָא או שהוא בעל חשבון, שעושה חשבון נפש על מעשיו בכל יום, הָא אוּקְמוּהָ, דִּבְכָל לֵילְיָא וְלֵילְיָא עַד לָא יִשְׁכַּב, וְעַד לָא נָאִים הרי הסברנו שבכל לילה ולילה עד שלא יעלה על משכבו ועד שלא יישן, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְמֶעְבַד חוּשְׁבְּנָא מֵעוֹבָדוֹי דַּעֲבַד כָּל הַהוּא יוֹמָא, וִיתוּב מִנַּיְיהוּ צריך האדם לעשות חשבון נפש על כל מעשיו שעשה כל אותו היום וישוב ממעשיו הרעים בתשובה, וְיִבְעֵי עָלַיְיהוּ רַחֲמֵי ויבקש עליהם רחמים מחילה וסליחה. מַאי טַעְמָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא ושואל מה הטעם שצריך לעשות חשבון נפש באותה שעה קודם השינה. בְּגִין דְּהַהִיא שַׁעֲתָא אִילָנָא דְּמוֹתָא שָׁארֵי בְּעָלְמָא, וְכָל בְּנֵי עָלְמָא טַעֲמִין טַעֲמָא דְּמוֹתָא היות שבאותה שעה אילן המוות ב"מ שורה בעולם וכל בני העולם טועמים טעם של מוות, וּבָעֵי בְּהַהִיא שַׁעֲתָא לְמֶעְבַד חוּשְׁבְּנָא מֵעוֹבָדוֹי, וְיוֹדֵי עֲלַיְיהוּ וצריך באותה שעה לעשות חשבון על מעשיו ויתודה עליהם בתשובה, כמש"כ "מודה ועוזב ירוחם", וכמו שדרך בני אדם להתוודות קודם מיתתם כן צריך כל לילה קודם השינה שהיא אחת מששים במיתה להתוודות, בְּגִין דְּאִיהִי שַׁעֲתָא דְּמוֹתָא, היות שאותה שעה היא של השינה היא של מות ב"מ כדלעיל, וְאִלֵּין אִקְּרוּן מָארֵי דְּחוּשְׁבְּנָא ואומר הזוה"ק שאלו נקראים בעלי החשבון.

ובגמרא (ב"ב עח:) איתא א"ר שמואל בר נחמן א"ר יוחנן מאי דכתיב (במדבר כא, כז) על כן יאמרו המושלים באו חשבון וגו' המושלים אלו המושלים ביצרם, בואו חשבון בואו ונחשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה, תבנה ותכונן אם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא, עיר סיחון אם משים אדם עצמו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה מה כתיב אחריו כי אש יצאה מחשבון וגו' תצא אש ממחשבין ותאכל את שאינן מחשבין, להבה מקרית סיחון מקרית צדיקים שנקראו שיחין, אכלה ער מואב זה המהלך אחר יצרו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה, בעלי במות ארנון אלו גסי הרוח, דאמר מר כל אדם שיש בו גסות הרוח נופל בגיהנם, ונירם אמר רשע אין רם, אבד חשבון אבד חשבונו של עולם, עד דיבון אמר הקב"ה המתן עד שיבא דין, ונשים עד נפח עד שתבא אש שאינה צריכה ניפוח, עד מידבא עד שתדאיב נשמתן, ואמרי לה עד דעביד מאי דבעי. ע"כ לשון הגמ'.

והנה על מה שאמרה הגמרא אמר רב שמואל בר נחמן אמר רבי יוחנן המושלים - אלו המושלים ביצרם. בואו חשבון - בואו ונחשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה, צריך ביאור, מה הקשר בין הדרשה לפשט הפסוק, וכי בגלל שכתוב מושלים וחשבון צריך לדרוש דרשה זאת?

והדבר יובן על פי המובא במדרש, שמלך מואב היה יושב בעיר המלכות במסיבת רעים, ובאו והודיעו לו שבאו האמוריים לכבוש את העיר חשבון אשר בקצה הגבול. והמלך שלא רצה לקלקל את שמחת המסיבה אמר, חשבון? שיקחו את חשבון, פחות עיר אחת. ובאמת האויב כבש את חשבון. אח"כ המתינו לעוד הזדמנות וכבשו עוד עיר, ועוד עיר, עד שכבשו את כל הממלכה. וזהו שנאמר "כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון" ובסוף "אכלה ער מואב" את עיר המלוכה.

וזו גם דרכו של היצר הרע שבתחילה מתחיל לפתות את האדם בדברים קטנים ובסוף מגיע לדברים גדולים, כגון כשהאדם בטיול אומר לו פעם אחת תאכל בהכשר מפוקפק, פעם אחת תראה ראיה אסורה, פעם אחת תוותר על השיעור תורה, ואז הולך ומדרדר את האדם מדחי אל דחי. עד שמוציא את האדם מן העולם. אמנם האדם צריך להערים על היצה"ר ולעשות עמו תחבולות לכבוש אותו כמו שהיה עושה דוד המלך ע"ה. כאשר קם בבוקר היה אומר ליצה"ר אני הולך לפרדס, למרחץ וכד', ואז היה הולך לבית המדרש, וז"ש "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך".

ועי' מורה באצבע (אות רמג) שכתב, חודש אלול זמן תשובה לכל הוא, ויזהר לפשפש במעשיו וטוב וישר שבכל לילה קודם שישן טרם אמירת וידוי יפשפש ויחפש דרכיו ובמעשיו באותו היום ויתודה וישוב, וכן יעשה מראש חודש אלול עד יום הכיפורים. והיה צריך לעשות כן כל ימיו בכל לילה כמעשה צדיקים קראו בשמותם מארי דחושבנא ולפחות כה יעשה בארבעים יום הנוראים הללו.

טו. כמבואר בשער רוה"ק (דף מח ע"א, יחוד ט"ו). והא לך סדר הכוונה:

תכוין דרך כללות כי כל חדש אלול הוא סוד שם הוי"ה דס"ג ואהי"ה דיודי"ן שהוא בגי' קס"א, ואלו נרמזים בתיבת אלול, כי שני אותיות א"ל מאלול הם גי' ג' יודי"ן ואל"ף דס"ג שמהם יוצא שם אל. ושני אותיות ו"ל מאלול הם שם אל היוצא מקס"א כי ג' יודי"ן שבו הם גי' ל' ובמקום אות א' הושם במקומה אות ו' כי האל"ף נעלמת בוא"ו (עי' בזוה"ח בסתרי אותיות דף ו' ע"ב הטעם שאות ו' היא אות א' ואין הבדל ביניהם אלא שאות א' מראה את כל צורתה כי ניכרים בה ג' קוי חג"ת והנה"י כלולים בחג"ת הרי כל הו"ק באות א' ואות ו' סותמת כל הו"ק בתוכה כי פרטי הו"ק אינם נראים עי' שם שהאריך בזה וירווח לך) זה ולכן נקרא אלול כי בכל החדש הזה ראוי לכוין בשני שמות אלו.



וז"ס "הנותן בים דרך" כי מלת בי"ם הוא שם ב"ן ושני שמות הנז' עולים בגי' דר"ך. וזה שכתוב "הנותן בי"ם" שהוא שם ב"ן. "דרך" שמאיר הדר"ך הנ"ל בשם ב"ן, ודרך הזה נפתח בכל חודש אלול.

טז. כ"כ רבנו הבא"ח באדרת אליהו.

יז. מטה אפרים (אות ח). ועי' בפלא יועץ (ערך תהילים) שכתב וז"ל: הנה כי כן לא יגרע מצדיק ללמוד כל ספר התהלים בכל שבוע מדי שבת בשבתו. ואף שכתבו הפוסקים שמי שיכול ללמוד הלכות ופלפולים ועוסק בתהילים חשוב ביטול תורה לגבי דידיה, מ"מ ללמוד אותם פעם א' בשבוע לא נאמר זה, ועת לכל חפץ. ע"כ.

וידוע שאין דבר מכניע הקליפות והמשטינים כמו מזמורי תהלים, דלכן נקראים זמירות לשון זימור שמזמרים עריצים, ואויב ישראל הוא הנחש, וקודם אותיות נחש יש זמר. ובזה יובן מה שאמר השי"ת לנחש (בראשית ג, סט) "הוא ישופך ראש", ר"ל ישופך בזמר שהוא ראש לאותיות שמך. ואתה תשופנו עקב, סוף אותיות נחש יש תס"ט, במנין איש חמסי"ם וכמנין די"ן קש"ה, דעל ידי שתחטיאנו ותעשהו איש חמסים, אז תעורר עליו דין קשה. וזה שאמר כי תצא למלחמה, צריך שתכין לך כלי זין שלך שהוא רמוז באותיות שהם על אויביך, שהוא הנחש והוא זמר, כי זה עיקר הכלי מלחמה של ישראל כשנלחמים עם אויביהם לכל צרה, מסוגלים מזמורי תהלים יותר מכל לימוד תורה. ועל ידי זה ונתנו ה' אלהיך - לאויביך, הוא הנחש, בידיך, ואז ושבית שביו, שב י"ו, שב ר"ל שבע י"ו, כמו שב שמעתתא דאיתא בגמרא, והבירור הוא מן הקליפה שהיא נקראת רשות הרבים, רחבו י"ו אמה, כמ"ש רבנו האר"י ז"ל בסוד אבג"י של אנא בכח, וזה הבירור הוא שבע בחינות. או יובן שבע פעמים י"ו הוא מספר יב"ק הרמוז בר"ת יעננו ביום קראנו, ור"ת יענך ה' ביום צרה, ודו"ק. (בן איש חי פרשת כי תצא)

ורבנו אפרים בפירושו על התורה כתב יד (פרשת וזאת הברכה) כתב וז"ל: כל האומר תהלים בכל יום כאלו קיים כל התורה כולה. וזהו תכו לרגלך ישא מדברותך, ר"ת תלי"ם מלשון תהלים וסמיך ליה תורה צוה לנו משה, עכ"ל.

כבר נודע סגולות ספר תהלים נורא מאד, יזהר לקרא ממנו שיעור בכל יום או לפחות בכל שבוע, באופן כי ילמד תנ"ך ובפרט תהלים משניות וזהר הקדוש ולא יסור ממנו, וחוזר עליהם כפי כחו. וסימנך, זכות"ם יגן, ר"ת זהר כ"ד (תנ"ך) תהלים משניות, כי הלימוד בהם יגין בעולם הזה ובעולם הבא בלי ספק. (רבנו החיד"א - עבודת הקודש מורה באצבע סימן ג אות קיט). על ידי אמירת התהלים מזמרים הקוצים מהשושנה העליונה

כאשר אחינו בני ישראל עם ה' בני אל חי נותנים לבם וצועקים במר נפשם אל ה' ועושים תשובה שלימה בלבב שלם ובאמת, ואומרים שירות ותשבחות למלך אל חי וקיים ברעותא דלבא, ועל ידי הזמירות היכולת בידם לזמר עריצים ולהכרית כל החוחים והקוצים הסובבים את השושנה העליונה, ועל ידי זה מתייחדת המלכות הק' בבעלה כביכול, ומקבלת שפעה ורב טוב מהספירות הק' העליונים, ומשפעת חסדים ורחמים, וכל חידו וכל ברכאן לכנסת ישראל לתתא.

והנה נודע כי דוד המלך עליו השלום היה בבחי' וסוד המלכות וסיהרא עילאה קדישא, ובימי דוד ושלמה בנו קיימא סיהרא באשלמותא, בסוד מילוי הלבנה בחצי החודש, כי מאברהם אבינו עליו השלום עד שלמה היו חמש עשרה דורות, וכן מרחבעם עד חורבן בית המקדש היו גם כן חמש עשרה דורות, כי על ידי חטאי המלכים אז כביכול נפגם הלבנה, ונעשה פגם כביכול בסיהרא עילאה קדישא מעט מעט, עד אשר נחרב הבית בעונות הרבים, אך דוד המלך עליו השלום שנשמתו היתה בסוד המלכות נתן לבו לתקן בחייו מדריגתו, ועל ידי תשבחותיו וזמירותיו הכרית כל הקליפות והחיצונים הסובבים להקדושה, ובפרט כל מלכות אדום, וכמו שנאמר (שמואל ב ח, יד) ויהי כל אדום עבדים לדוד, והסיר מהם שם המלוכה מכל וכל. (אוהב ישראל פרשת נצבים).

יח. דרשות מהרי"ל (הלכות ראש השנה). ורמז על זה כדאיתא "וישאלו איש לרעהו לשלום" הוא ראשי תיבות אלול, והנה וישאלו הוא לשון שאלה ובקשה ורוצה לומר שמבקש איש על רעהו לשלום, והיינו באלול כראשי תיבות הנ"ל. ליקוטי מהרי"ל (דיני חודש אלול).

יט. המקור למנהג זה מובא בספר שם טוב קטן (שנת תסו דף יא). והטעם משום שרמוזים בו: ראש השנה, יום הכיפורים, וסוכות, כמובא במדרש שוחר טוב (מזמור כז) "ה' אורי" בראש השנה, "וישעי" ביום הכיפורים, "כי יצפנני בסכה" רמז לסוכות.

כ. כן כתב בספר הזכירה, וכן כתב מרן החיד"א זצ"ל בסנסן ליאיר [בסופו] לומר אחר כל תפילה מזמור זה, ולפחות כל יום האומרו אחר תפילת שחרית ימצא חיים, וכן הוא מנהג חברון. וכן כתב בספר מטה אפרים (סי' תקפא סעיף ו). וכן הוא מנהג יוצאי צפון אפריקא [מרוקו] עיין בסידור עולת תמיד, תפלת החדש. שערי רצון לרבי שלמה עבאדי ז"ל (שאלוניקי שנת תקא, הנהגות חדש אלול).

וע"ע במ"ב (סי' תקפא ס"ק ב) שאומרים בכל יום אחר התפילה מזמור לדוד ה' אורי וישעי וגו', ולמנהגינו אומרים אותו אחר התפילה בכל השנה. ועיין בבא"ח (ש"א פר' פקודי אות ו) שהביא מדברי רבי אליהו מאני מחברון, שנהגו מראש חודש אלול עד שמיני עצרת לומר אחר שחרית וערבית מזמור לדוד ה' אורי וישעי, ואחריו קדיש. ומנהג בני אשכנז לאומרו אחר שחרית ואחר ערבית. ומנהג בני ספרד שגם הנוהגים לאומרו, מ"מ, בשבת ויו"ט נמנעים מלאומרו.

וכתב רבי אברהם חמוי זצ"ל בספרו ימלט נפשו (סי' ה) מצאתי בספר כתב יד וזה לשונו סוד גדול ונורא וסגולה נשגבה מצאתי באמתחת כתבי רבני שאלוניקי, מי שהוא בעל נפש יכתוב מזמור זה על גויל או על קלף כשר המעובד לשם ספר תורה בכתיבה אשורית, ותגין ובשרטוט כדין ספר תורה, וכו' סגולה לעצירת מגיפה ולכל דבר עי"ש.

כא. כן מובא בשער רוח הקודש בתחלה שתפלה זו נתנה רבנו האריז"ל לאחד שנשתמד בנו רח"ל, ועל ידי זה שב לה' יתברך בכל ליבו, ויש שם עוד יחודים, ועיין במועד לכל חי (סי' יא אות יא).

כב. כ"כ רבנו האריז"ל בשער רוח הקודש (דף מח דפוס ירושלים תיקון יו) וז"ל: בר"ח אלול שנת השל"א ליצירה א"ל מורי ז"ל שאתענה אותם שני ימים רצופים אשר אחר יום ר"ח עצמו של אלול, ושעי"ז אשיג איזו השגה, וכונת אלו התעניות הוא כי בחדש אלול נפתחים י"ג מקורות של הי"ג תיקוני דיקנא דעתיקא. והם מתגלים ומאירים למטה באו"א במקום המקיף של המוחין שלהם. כמו שביארנו בריש אדרת האזינו. כי מחוץ למוחין דאו"א בוקע אור שלהם לחוץ ומאיר שם בסוד אור מקיף ושם מתגלים אלו הי"ג תיקוני דיקנא דעתיקא. וכ"ה בפע"ח (דף קכח ע"א).

כג. פע"ח (שם),

כד. מורה באצבע (אות רמז). וכתב רבנו האריז"ל (שער רוח הקודש דף ו ע"ב) שביום התענית צריך לכוון שהחלב והדם הנחסרים ממנו נחשבים כקרבן. והקרבן, יש בו שני חלקים, האחד, וידוי וחרטה, בכיה ותשובה, שעושה בעל הקרבן על חטאו בראותו ד' מיתות הנעשות בקרבן, ואחר שע"י חטאו הפריד אותיות הוי"ה, הרי עתה ע"י תשובתו מקרב אותיות הוי"ה. והחלק השני, שגוף הקרבן עולה להשי"ת, ומחלק ממנו לזון ולפרנס כמה דברים פנימים וחיצונים, כדי שלא יקטרגו על האדם. וגם המתענה צריך לכוון בשני חלקים אלו. עוד צריך לכוין כוונה שניה, שיתקן בתעניתו המאכלים אשר אכל, כי פעמים מגולגל בהם איזה נפש מישראל. גם צריך לכוון כוונה שלישית, כי ביום שאוכל בו, הרי האצטומכא מקרבת המאכל אל הכבד, והכבד אל הלב, והלב למוח, אבל ביום התענית הוא להיפך, שמוריד מן המוח אל הלב, ומן הלב לכבד, ונמצא שניזון ממזון מעולה ונקי יותר, וכדמיון זה בכח מחשבתו דוחק הקלי' לחוץ.

כתב השל"ה הקדוש (הובא במועד לכל חי סי' יא אות ו) ואם רוצה להתענות מ' יום. צריך שיתחיל קודם חודש אלול. כדי להשלים השבתות שאין מתענים בהם.

וכתב מרן החיד"א בצפורן שמיר (סי' יא) בשבח המתענה על חטאיו, וכתב כי רבו סגולות התענית, לפי שכוחות הרע אין בהם כח לידבק במי ששרוי בתענית, וגם המקטרגים אין בהם כח לקטרג עליו, ולא להביאו לידי נסיון, כי השי"ת רואה שהוא מנסה עצמו בתענית, וגם אם הוא חייב יסורין, הרי הוא מראה שמקבלם על עצמו באהבה. ועוד, שעל ידי התענית בא לידי ענוה, שיכיר בעצמו שבמניעת מעט מאכל תש כוחו. וכן כי מיעוט חלבו ודמו עולים לריח ניחוח כקרבן לפני ה', ויש מלאכים שאינם יכולים לעלות אלא בכח זה.

ומהרח"ו (והביאו מרן החיד"א בספר לב דוד פרק ו) כתב בזה, כי תועלת התעניות הוא תמורת היסורין הצריכין לבוא עליו. ולא עוד, אלא כיון שמקבלם מדעתו ורצונו מידי עצמו, יום אחד של תענית או של לבוש שק, או של כל מין סיגוף שמסגף את עצמו, מיקל מעליו חבילות של יסורים. עכ"ד.

וכתב החיי אדם (כלל קלח) ואין ראוי לנהוג בתעניות אלו, אלא מי שהוא בריא, ואין התענית מזיק לו, ולא מבטלו מן התורה, ובפרט בדורות הללו שירדה חולשה לעולם, שצריך לאמוד עצמו, שאם ייחלש ויבטל מתלמודו, מוטב שלא יתענה, אלא יאכל מעט וילמוד כפליים.

וכבר כתב רבנו הבא"ח, (ש"א בפתיחה לפר' נצבים) שאם ירצה לעשות תשובה באופן שירבה בתעניות וסגופים יותר ממה שמזגו סובל, אין חפץ לה' בזה.

כה. פע"ח (דף קכח ע"ב)

כו. ועיין במרן החיד"א (במורה אצבע פרק א אות ו) שמדברי רבנו האריז"ל מוכח בהדיא שאף שממעט הלימוד, יתענה לתקן אשר פגם. וכנראה הוא ממ"ש רבנו האריז"ל בשער רוה"ק (דף ו ע"ב) דמה שאמרו בתענית (יא:) האי צורבא מרבנן דמתענה ליכול כלבא לשירותיה, היינו כי מי שלא חטא מימיו א"צ להתענות, דעסק התורה גדול מן התענית, שממשיך לנפשו שפע ומזון ממקום גבוה, אבל מי שחטא מוכרח הוא שיתענה כדי שימרק עונותיו, ויתקן המקום אשר פגם בו ואח"כ יעלה משם למעלה. וכ"כ בספר ראשית חכמה (שער התשובה פ"ד), דהרבה מבעלי תורה סומכין שלא להתענות מההיא דליכול כלבא לשירותיה, ואין מכל זה סיוע למי שחטא שלא יתענה, שיספיק לו התורה לכפרת עוונו, שמי שחטא אפילו הוא ת"ח אין תורתו רצויה עד שיטהר עצמו.

אולם בבה"ל (ריש סי' תקעא ד"ה ת"ח) כתב בשם ספר חרדים, שנמצא בתוך ספרי המקובל האלקי חסידא קדישא האריז"ל בספר אחד כתיבת יד, שכל מה שנמצא בסיגופים לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה, אבל מי שתורתו אומנתו ויודע דעת ויראת ה', לא יחלש ולא יתבטל מלימודו, אך יום אחד מן השבוע יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו, ויתקשר מחשבתו בו כאלו כבר עומד לפניו ביום הדין, וידבר אליו יתברך כאשר ידבר העבד אל רבו ובן אל אביו. ע"כ. אכן מרן החיד"א בספרו כסא רחמים על אבות דרבי נתן (פרק טל), כתב לדחות זה, שלא נמצא כן בדברי האריז"ל, רק מקור הדבר הוא מספר חרדים.

ורבנו הבא"ח בתורה לשמה (סימן תיד), כתב וז"ל: והנה רבנו האר"י זצ"ל אשר גילה מספר הצומות וסדרי התיקונים, הנה כל אלו הם סדר התשובה, כי הוא ז"ל מסר סדר תשובה במספר הצומות האלו השייך לכל נפש, בין אם תהיה נפשו עליונה בין אם תהיה תחתונה, בין קטנה בין גדולה, מכל בחינה שיהיה, אם יעשה זה הסדר שגילה רבנו ז"ל, יצא האדם ידי חובת תשובה בזה, וה"ז חשיב עשה תשובה שלימה ואין בה שום ספק, כי זה הסדר שגילה רבנו ז"ל הוא דבר השוה לכל נפש, שכל העושה זה התיקון נכון לבו בטוח שעשה תשובה שלימה על אותו עון. מיהו מי שהוא תש כח ואינו יכול לעשות סדר זה שגילה רבנו ז"ל והתענה מעט ימים דוקא או לא התענה רק התוודה ובכה ונתחרט חרטה גמורה אפשר שהקב"ה יתרצה בתשובתו זאת ויחשבנה לו תשובה שלימה ומעליא, אבל מי עלה שמים וירד שיגיד לו שהקב"ה קבל תשובתו בשלימות ואין צורך לו עוד לעשות תיקון, משא"כ העושה סדר התיקון שגילה רבנו האר"י זצ"ל, זה נכון לבו בטוח שיספיק לו התיקון הזה, עכ"ל. וע"ש עוד שסיים וכבר ידעתם מה ששאלו בגמ' ה"ד יסורים וכל חכם השיב דבר אחר ומשם תדעו ותבינו כי אפילו דברים קלים הם חשובין בכלל יסורין ואם הוא עוון חילול השם אז תשובה ויוה"כ ויסורין תלוין ורק במיתה יהיה גמר כפרה וילך צדיק גמור לגן עדן.

כז. שעה"כ (דף ק ע"ב), ופע"ח. ואלו השמות היוצאים מר"ת וס"ת הנ"ל יֻפָ עֻןָ הֻתָ הֻתָ הֻדָ דֻיָ מֻיָ הֻדָ אֻםָ אֻתָ בֻןָ הֻםָ שֻםָ אֻתָ וֻוָ אֻתָ שֻהָ לֻבָ הֻהָ אֻבָ לֻהָ לֻךָ אֻרָ הֻמָ ודע כי שמות אלו מסוגלים שתתקבל תפלתו של האדם ולכן כדי לכוין בהם תמיד לאחר תפלתו וכן מסוגלים לזכרון והעיקר שנעשה מעשינו לש"ש.

כח. ברכ"י (סי' תקפא אות ו).

כט. כתב הרמב"ם (פ"י מהלכות מתנות ענים ה"א וה"ב) הצדקה סימן לצדיקי זרע אברהם אבינו, ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, ואין ישראל נגאלין אלא בזכות הצדקה. ולעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום.

ובהלכות תשובה (פ"ב מהלכות תשובה ה"ד): מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו וכו'. ומפני ענין זה, נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים (פ"ג ה"ד).

וכתב מרן החיד"א במורה באצבע (אות רמח) אם חנן לו אלקים ממון, חטאיו בצדקה יפרוק, וירבה בימים אלו בצדקה. ובמועד לכל חי (סי' יא אות טו) כתב, ולא יראה בעצמו מידת קמצנות ועניות להיות כפוי טובה בטובתו של מקום, והמליצו בזה דהיות ובזמנים אלו נקצבין מזונותיו, הרי אם יתנהג בקמצנות יתנהגו עמו מידה במידה ויאמרו דאפשר לו להסתפק במועט.

אלול מרומז בפס' איש לרעהו ומתנות לאביונים שהוא פסוק של צדקה לומר לאדם, שעם התשובה והתפלה צריך לעשות בחודש זה צדקה כמ"ש (דניאל ד, כד) וחטאִך בצדקה פרֹק.

וכמובא בכתבי האר"י ז"ל כי צרוף חודש אלול יוצא מס"ת של הפסוק וצדקה תהיה לנו כי - ההו"י, ובא ללמד כי אחד הדברים החשובים בחודש זה הוא הצדקה כמ"ש וצדקה תציל ממות, וכפי שאמרו רבותינו על חודש אלול - תשובה תפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה, ולכן צריך כל אחד להשתדל להרבות בצדקה בחודש זה.

והענין בזה, כי עבודת חודש אלול היא לעודד מידת 'ורב חסד' על ידי נתינת הצדקה כדי שיעשה הקב"ה עמנו צדקה וחסד. וכמו שמבקשים בתחילת הסליחות "לך ה' הצדקה" בגימטריא ור"ב חס"ד, שהיא אחת משלש עשרה מידות של רחמים המתעוררות בחודש זה.

והטעם שכל כך נתנו רבותינו דגש על מצות צדקה יותר משאר מצוות, דאמרינן בגמ' (ר"ה טז:) אמר רבי יצחק, ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם, והראשון שבהם צדקה, ככתוב וצדקה תציל ממות.

ל. מורה באצבע (אות רמח).

לא. מועד לכל חי (סי' יא אות יב), כה"ח (סי' תקפא אות ז)

לב. מקדש מלך (בהקדמה).

לג. הקדמת פירוש בניהו לתיקוני הזוה"ק (מהרי"ח זלה"ה).

לד. מטה אפרים (ס"י).