ביאור ההפטרה פרשת ואתחנן

ג אב תשפ"ה | 28/07/2025 | 09:38

הקשר בין ההפטרה לפרשה

הפטרה זו היא הראשונה משבע שבתות של נחמה שמפטירין משבת שאחרי תשעה באב.

תוכן ההפטרה

ה' מנחם את ירושלים, שנענשה פעמיים בחורבן בית ראשון ובחורבן בית שני, שעתידים להגאל ולשוב לארצם בנחת ובשלוה, לא יעפו ולא יגעו בלכתם בדרך.

והגוים שבאו עם גוג ומגוג להלחם בישראל, יבושו ויכלו כחציר השדה, ובכוחו הגדול ה' יציל את עמו מבין הגוים.

והנביא עונה לגוים התמהים שאומרים כיצד יגאלו אחרי שישבו שנים רבות בגולה והיו משועבדים תחת ידם, שאין להם לתמוה על כך, כי בורא העולם ששום דבר לא נסתר ממנו, והוא ברא שמים וארץ, הוא שגואלם. ולכן אין לתמוה ולהתפלא על כך, כי הגוים נחשבים לפניו כטפת מים הנופלת מאחורי הדלי, וכאבק הנדבק במאזנים, וכולם נחשבים לפניו כאין וכאפס.

וה' אומר לגוים: האם בגלל שהאלילים שלכם אינם יכולים להציל אתכם, אתם חושבים שאני לא יכול ח"ו להציל את בני? והאם אתם יכולים להשוות אותי לאיזו דמות? ואיך אתם לא מבינים שהפסילים שלכם אין בהם ממש, כי הרי עיניכם רואות שהאומן התיך אותם וציפה אותם בזהב, והנגר עשה אותם מעץ.

ומדוע אינכם מבינים ואינכם יודעים שה' הוא שברא שמים וארץ, גם אינכם שמים על לב, איך שהארץ עומדת על בלימה בגזרתו יתברך.

לכן השרים והגבורים שמתפארים בגבורתם, יאבדו מן העולם ולא יזכר שמם כאילו לא היו בכלל בעולם. לכן שאו מרום עיניכם והתבוננו על הבריאה המופלאה, על הכוכבים היוצאים במספר, ולכל כוכב יש שם הראוי לו, ואז תגיעו למסקנה כי ה' הוא האלוהים, והוא עתיד לגאול את בניו, ובדרכם מארצות הגולה לארץ ישראל, יספק את צרכיהם בלחם ובמים.

ישעיה פרק מ' פסוק א' כ"ו.

א אתם הנביאים (ת"י) והעליונים והתחתונים (ילק"ש) נַחֲמ֥וּ [א] נַחֲמ֖וּ את עַמִּ֑י יֹאמַ֖ר אֱלֹהֵיכֶֽם:

ב דַּבְּר֞וּ עַל-לֵ֤ב יְרֽוּשָׁלִַ֙ם֙ דברים המתקבלים על הלב וְקִרְא֣וּ אֵלֶ֔יהָ כִּ֤י מָֽלְאָה֙ צְבָאָ֔הּ נתמלא זמן גלותה כִּ֥י נִרְצָ֖ה נתכפר עֲוֹנָ֑הּ על ידי תשובה (מ"ד), וגם כִּ֤י לָקְחָה֙ תשלום ועונש מִיַּ֣ד יְהֹוָ֔ה כִּפְלַ֖יִם שיצאה כבר לגלות פעמיים גלות בבל וגלות אדום, בְּכָל-חַטֹּאתֶֽיהָ ובעבור חטאתיה (רד"ק):

ג ק֣וֹל רוח הקודש (רש"י) קוֹרֵ֔א ומכריז בַּמִּדְבָּ֕ר [ב] ואומר פַּנּ֖וּ תפנו דֶּ֣רֶךְ לכבוד [ג] יְהֹוָ֑ה [ד] המנהיג את בני הגולה כשישובו לארצם (רד"ק), וכפל ואמר יַשְּׁרוּ֙ תעשו דרך ישרה בָּעֲרָבָ֔ה במדבר מְסִלָּ֖ה תעשו דרך לֵאלֹהֵֽינוּ כי הוא ילך לפניהם (מ"ד):

ד וכקריאת הקול הנ"ל כך יהיה, כי כָּל-גֶּיא֙ עמק יִנָּשֵׂ֔א [ה] יתרומם וְכָל-הַ֥ר וְגִבְעָ֖ה יִשְׁפָּ֑לוּ [ו] להיות הדרך ישרה, ושנה וְהָיָ֤ה דרך הֶֽעָקֹב֙ העקומה לְמִישׁ֔וֹר תהיה ישרה וְהָרְכָסִ֖ים גבשושיות שבדרכים לְבִקְעָֽה היו לדרך ישרה וטובה (רש"י, מ"ד):

ה ואז כשיצאו מן הגלות וְנִגְלָ֖ה יתגלה ויראה כְּב֣וֹד יְהֹוָ֑ה לעיני כולם וְרָא֤וּ כָל-בָּשָׂר֙ כל בני אדם יַחְדָּ֔ו כִּ֛י הנחמות שנתנבאו הנביאים, אין זה מעצמם אלא פִּ֥י יְהֹוָ֖ה דִּבֵּֽר כי נתקיימו כל הנחמות (רד"ק):

ו ק֚וֹל נבואה אֹמֵ֣ר לנביא קְרָ֔א [ז] והכריז לרבים וְאָמַ֖ר הנביא מָ֣ה אֶקְרָ֑א וקול הנבואה משיבו (רש"י): קראו כָּל-הַבָּשָׂ֣ר כל אומות העולם שיבואו עם גוג ומגוג למלחמה, יהיו כחָצִ֔יר יבלו ויכמשו כחציר השדה וְכָל-חַסְדּ֖וֹ [ח] וגם הטובים שבהם שעשו פעמים חסד לא יועיל להם כי עוונותיהם רבים ועוד שהרעו לישראל, ולכן יהיו כְּצִ֥יץ כפרח הַשָּׂדֶֽה הנופל גם ברוח הנושבת (רד"ק):

ז לכן יָבֵ֤שׁ יתייבשו הגויים כחָצִיר֙ [ט] וגם כנָ֣בֵֽל צִ֔יץ כפרח הנובל יבלו ויכמושו וכולם יאבדו כִּ֛י ר֥וּחַ יְהֹוָ֖ה נָ֣שְׁבָה בּ֑וֹ והפילה אותו אָכֵ֥ן וכן באמת יהיה שיפלו כחָצִ֖יר הָעָֽם שעִם גוג (מ"ד):

ח וכפל ואמר לחזק הענין (רד"ק) העם הזה יָבֵ֥שׁ יתייבש כחָצִ֖יר ונָ֣בֵֽל ויכמוש כצִ֑יץ וכולם יאבדו (מ"ד) וּדְבַר-אֱלֹהֵ֖ינוּ שהבטיח על ידי הנביאים (רד"ק) יָק֥וּם לְעוֹלָֽם [י]:

ט עַ֣ל הַר-גָּבֹ֤הַ עֲלִי-לָךְ֙ להשמיע הקול (רד"ק) ולבשר על הגאולה מְבַשֶּׂ֣רֶת צִיּ֔וֹן עדת הנביאים המבשרים טוב לציון (רש"י) הָרִ֤ימִי בַכֹּ֙חַ֙ קוֹלֵ֔ךְ מְבַשֶּׂ֖רֶת יְרוּשָׁלִָ֑ם הָרִ֙ימִי֙ אַל-תִּירָ֔אִי מלבשר אִמְרִי֙ לְעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה הִנֵּ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם בא לגאול אתכם וכבודו ישוב לירושלים (רד"ק):

י הִנֵּ֨ה אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ כשיבא לגאול אתכם בְּחָזָ֣ק בכח וגבורה (מ"ד) יָב֔וֹא על האומות ליפרע מהם (רש"י) וּזְרֹע֖וֹ מֹ֣שְׁלָה ל֑וֹ ואינו צריך לעזרת זולתו (מ"ד) הִנֵּ֤ה שְׂכָרוֹ֙ שיתן לבוטחים בו בגלות (רד"ק) אִתּ֔וֹ אצלו וּפְעֻלָּת֖וֹ ושכר הפעולה לצדיקים, מזומן לְפָנָֽיו (רש"י):

יא הקב"ה יתנהג עִם עַמו כְּרֹעֶה֙ טוב שאת עֶדְר֣וֹ יִרְעֶ֔ה בנחת שבִּזְרֹעוֹ֙ יְקַבֵּ֣ץ טְלָאִ֔ים הקטנים [לא במקל (מ"ד)] וּבְחֵיק֖וֹ יִשָּׂ֑א את אותם הטלאים הקטנים, ואת אמותיהן הנקראות עָל֖וֹת [הבקר והצאן המניקות] יְנַהֵֽל ינהג בנחת כך הקב"ה ינהל את ישראל מהגלות לאטם ויסמוך כל חולה וכל נשבר (רד"ק):

יב ואמר דלא יתמהו הגויים שאוציא את ישראל מעבדותם, כי מִֽי כמוהו שיודע כמות המים כאילו מָדַ֨ד אותם בְּשָׁעֳל֜וֹ [יא] באגרופו את עומק המַ֗יִם בים, וְשָׁמַ֙יִם֙ ומי כמוהו יודע רוחב השמים כאילו בַּזֶּ֣רֶת [מדה בת חצי אמה] תִּכֵּ֔ן מדד אותם וְכָ֥ל [ומדד] בַּשָּׁלִ֖שׁ [מדה גדולה הנקראת שליש] עֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ ומי כמוהו היודע מדת עפר הארץ כאילו מדדם בשליש וְשָׁקַ֤ל בַּפֶּ֙לֶס֙ [ברזל המסומן לדעת משקל] ההָרִ֔ים ומי כמוהו היודע משקל ההרים כאילו שקלם בפלס וּגְבָע֖וֹת כאילו מדדם (רד"ק) בְּמֹאזְנָֽיִם [בכף המשקל (מ"צ)]:

יג מִֽי-תִכֵּ֥ן מי הצליח להטות אֶת-ר֖וּחַ יְהֹוָ֑ה אחר דעתו [וי"מ מי נתן את רוח הקודש בפי הנביאים רק ה' (ת"י, רש"י)] וְאִ֥ישׁ ומי הוא האיש עֲצָת֖וֹ יוֹדִיעֶֽנּוּ שיודע עצתו לקב"ה (רד"ק):

יד וחזר וכפל ודבריו: אֶת עִם מִ֤י נוֹעָץ֙ נתייעץ עמו ה' וַיְבִינֵ֔הוּ [יב] והשכיל אותו בינה, ומי הוא וַֽיְלַמְּדֵ֖הוּ שילמדו ללכת בְּאֹ֣רַח בדרך מִשְׁפָּ֑ט ומי וַיְלַמְּדֵ֣הוּ דַ֔עַת וְדֶ֥רֶךְ תְּבוּנ֖וֹת יוֹדִיעֶֽנּוּ וכפל הדבר לתפארת המליצה (מ"ד ע"פ רד"ק):

טו והֵ֤ן גבורת הגּוֹיִם֙ תחשב למולו כְּמַ֣ר כטיפת מים, הנופלת מִדְּלִ֔י שהיא דבר מועט וּכְשַׁ֥חַק כאבק הנשחק מעיפוש המֹאזְנַ֖יִם של נחושת נֶחְשָׁ֑בוּ שיוצאים ממנה בנפיחה קלה הֵ֥ן אִיִּ֖ים איי הים, אם ירצה כַּדַּ֥ק כאבק דק יִטּֽוֹל יהפכם וישליך אותם (רד"ק, מ"ד):

טז וּלְבָנ֕וֹן כל עצי היער שבלבנון אֵ֥ין בהם דֵּ֖י מספיק בָּעֵ֑ר להבעיר אש על מזבחו וְחַיָּת֔וֹ והחיות שבלבנון אֵ֥ין בהם דֵּ֖י מספיק להקריבם עוֹלָֽה לפניו (ת"י, רש"י) וי"מ אין די בהם לכפר על עוון האומות (רש"י):

יז כָּל-הַגּוֹיִ֖ם נחשבים כְּאַ֣יִן נֶגְדּ֑וֹ כאין הם בעיניו ואין חשובים לפניו (רש"י) וכפל ואמר, פחות מֵאֶ֥פֶס (רד"ק) וָתֹ֖הוּ [חלל ריק (מ"צ)] נֶחְשְׁבוּ-לֽוֹ לפניו:

יח וְאֶל-מִ֖י מהדברים תְּדַמְּי֣וּן תדמו את האֵ֑ל הרי לא נמצא לו דימוי כלל וּמַה-דְּמ֖וּת ומה הדמיון אשר תַּ֥עַרְכוּ לֽוֹ תשוו אליו (ע"פ מ"ד):

יט ותמה ואומר, וכי תדמו לו ח"ו את הַפֶּ֙סֶל֙ [של העשירים] אשר נָסַ֣ךְ התיכו חָרָ֔שׁ האומן וְצֹרֵ֖ף בַּזָּהָ֣ב יְרַקְּעֶ֑נּוּ ירדד וישטח עליו מלמעלה וּרְתֻק֥וֹת שלשלאות כֶּ֖סֶף יעשה הצוֹרֵֽף למושכו בהם, כי הוא מאליו לא יזוז ממקומו (מ"ד):

כ [וכי תדמו לו את הפסל של העניים, וז"ש] הַֽמְסֻכָּ֣ן [יג] מי שהוא עני שאינו יכול להפריש תְּרוּמָ֔ה לפיסלו הנה בוחר לו עֵ֥ץ חזק, אשר לֹֽא-יִרְקַ֖ב יִבְחָ֑ר לעשות לו פסל, וחָרָ֤שׁ אומן חָכָם֙ יְבַקֶּשׁ-ל֔וֹ מחפש לו לְהָכִ֥ין לו את הפֶּ֖סֶל שלֹ֥א יִמּֽוֹט יתפרדו חלקיו (רד"ק):

כא הֲל֤וֹא תֵֽדְעוּ֙ משיקול הדעת מי הוא אדון העולם, ואם לא תדעו מדעתכם הֲל֣וֹא תִשְׁמָ֔עוּ ממה שקוראים בספרים אשר חקרו מי אדון הארץ, וגם אם לא קראתם בספרים הֲל֛וֹא הֻגַּ֥ד מן הקבלה איש מפי איש מֵרֹ֖אשׁ [מימים קדמונים] לָכֶ֑ם הֲלוֹא֙ אתם בעצמכם הֲבִ֣ינֹתֶ֔ם אם יש לכם דעת להבין, יכולים אתם להבין מן מוֹסְד֖וֹת יסודות הָאָֽרֶץ על מה עומדת (רד"ק):

כב הלא הוא הַיֹּשֵׁב֙ עַל-ח֣וּג הָאָ֔רֶץ על השמים המסבבים את הארץ [כמחוגה] וְיֹשְׁבֶ֖יהָ יושבי הארץ המה בעיניו כַּחֲגָבִ֑ים הלא הוא הַנּוֹטֶ֤ה הפורש (רד"ק) כַדֹּק֙ כיריעה (רש"י) כקרום דק שָׁמַ֔יִם וַיִּמְתָּחֵ֥ם פרש אותם כָּאֹ֖הֶל לָשָֽׁבֶת תחתיו (מ"ד):

כג הוא הַנּוֹתֵ֥ן רוֹזְנִ֖ים שרים שמתפארים בגדלותם ובוטחים בכחם ובחילם (רד"ק) לְאָ֑יִן ולאפס שֹׁ֥פְטֵי אֶ֖רֶץ המתגאים כַּתֹּ֥הוּ כאפס עָשָֽׂה אותם (מ"ד):

כד כל כך יתן אותם לאין ולאפס עד שיאמרו הרי הם אַ֣ף אפילו כאילו בַּל שלא נִטָּ֗עוּ [יד] מעולם ואַ֚ף כאילו בַּל לא זֹרָ֔עוּ מעולם ואַ֛ף כאילו היו בַּל בלי שֹׁרֵ֥שׁ בָּאָ֖רֶץ גִּזְעָ֑ם דלכשיעקרו לא יחזרו לקדמותם (רש"י) וְגַם-נָשַׁ֤ף בָּהֶם֙ וגם עקירתם היא במהרה כנשיבת הרוח (רד"ק) ובנפיחה קלה וַיִּבָ֔שׁוּ וּסְעָרָ֖ה רוח סערה כַּקַּ֥שׁ תִּשָּׂאֵֽם ממקומם (מ"ד):

כה וְאֶל-מִ֥י תְדַמְּי֖וּנִי תוכלו לדמות אותי וְאֶשְׁוֶ֑ה לו (רד"ק) יֹאמַ֖ר האל הקָדֽוֹשׁ [טו] (מ"ד):

כו שְׂאוּ-מָר֨וֹם עֵינֵיכֶ֤ם הרימו עיניכם לשמים וּרְאוּ֙ ותתבוננו מִי-בָרָ֣א את אֵ֔לֶּה כל צבאות השמים (מרום) הכוכבים והמזלות, תתבוננו מי הוא הַמּוֹצִ֥יא בְמִסְפָּ֖ר צְבָאָ֑ם [טז] בכל יום, ולְכֻלָּם֙ לכל אחד מן צבא השמים בְּשֵׁ֣ם הראוי לו יִקְרָ֔א וכל זה מֵרֹ֤ב אוֹנִים֙ התגלות הכח וְאַמִּ֣יץ והתמדת הכֹּ֔חַ שיש לו לבורא יתברך, לכן אִ֖ישׁ לֹ֥א נֶעְדָּֽר אחד מהם לא נחסר כל ימי עולם (מ"ד, מלבי"ם):

א. יש לעמוד על כפל הלשון "נחמו, נחמו"? והענין יובן על פי משל: שני אנשים נטשו את נשותיהם ונסעו למרחקים. האחד — הלך מחמת דוחקו לבקש לו מחיה לפרנסתו. והשני היה עשיר גדול, אבל אשתו היתה אשת מדנים ורעת המזג, ולכן עזב אותה והלך לארץ מרחקים יחד עם העני.

ויהי כי ארכו להם שם הימים ולא היה לנשותיהם שום ידיעה מהם מרוב הדרך, הלכו הנשים לדרוש את פי הסוחרים המחזרים בעיירות אולי יש להם ידיעה מבעליהן, והנה בא סוחר אחד ובישר לשתיהן לאמר: ראיתי את בעליכן ודיברתי עמהם וגם נתנו לי אגרות אליכן. הנשים ביקשו ממנו שיתן להם את המכתבים, אך הוא אמר להן שאין לו פנאי עתה לחפש אחר המכתבים, והבטיח להן שלמחרת יתן להן המכתבים.

והנה אשת העשיר הלכה לביתה בשמחה ולא אמרה לו דבר, אבל אשת העני הפצירה בו מאד שיחפש אחר האגרת ויתן לה. שאל אותה הסוחר: מדוע את מפצירה בי יותר מחברתך ששמחה על הבשורה הטובה והלכה לביתה?

ענתה האשה במר נפשה, יש הבדל רב ביני לבין חברתי, כי היא יושבת בביתה שלוה ושוקטת כי הון ועושר בביתה, והסיבה שבעלה עזב אותה מחמת ריב וקטטה שהיו ביניהם, וכל דאגתה היא שמא בעלה עדיין כועס עליה, ולכן עתה ששמעה שבעלה שלח לה אגרת, די לה במה שנודע לה שבעלה חפץ בה וישוב אליה, ואין לה צורך לקרוא את האגרת, כיון שעצם כתיבתו אליה כבר הביא לה נחמה. אבל אני אשה קשת רוח עניה וחסרה, כבר משתוקקת אני מאד לדעת מה כותב בעלי, האם כבר מצא לו מקור פרנסה?

כיוצא בזה אומר הנביא לבני ישראל: "נחמו" — דבר זה בלבד כבר עשוי לנחמכם, כי "נחמו עמי יאמר אלהיכם" — שהשם יתברך שולח לכם דברי נחמה ומכריז כי אלהיכם הוא — זוהי הנחמה הגדולה ביותר בגלות, שיש לכם תקוה ותקומה (כוכב מיעקב).

מובא בספר "אדרת אליהו" — (להבן איש חי): "חטאו בכפלים" — רמז לעשרת הדברות שנכתבו שתי פעמים בתורה, בספר שמות (פרק כ, ב) ובספר דברים (פרק ה, ו), שהוא משנה תורה, וזהו "חטאו בכפלים" שעברו על עשרת הדברות, וכמו שכתבו רבותינו בהתחלת איכה רבה: "לא גלו ישראל — עד שחטאו בעשרת הדברות". או אפשר לומר, "חטאו בכפלים" — רמז שחטאו במחשבה ובדבור או במחשבה ובמעשה, "ולקו בכפלים" שלקו בגופם ובממונם, "ויתנחמו בכפלים" — שהקדוש ברוך הוא ישלם לישראל טובה בעולם הזה ובעולם הבא.

או יובן "חטאו בכפלים", על פי מה שאמרו (שבת קיט:): "לא חרבה ירושלים, אלא על שלא הוכיחו זה את זה", והנה צווי התוכחה כתוב בתורה בכפילות (ויקרא יט, יז) "הוכח תוכיח את עמיתך", ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא לא., ערכין טז.): אפילו תלמיד לרב, ואפילו עד מאה פעמים (יוכיח האדם את חבירו) ועד אשר יכה אותו או יקללנו, ואם כן אין כמעט אדם נקי מן העוון הזה (עיין שם באורך).

ועוד יש לפרש ע"פ מה שמובא בסוף מסכת מכות (כד.): פעם אחת היו עולים לירושלים רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא, כיוון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, וכאשר הגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קודשי הקודשים, התחילו הם בוכים ורבי עקיבא צוחק. אמרו לו: מפני מה אתה צוחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו (במדבר א, נא): "והזר הקרב יומת" — עכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה! אמר להם: לכן אני צוחק. דכתיב (ישעיה ח, ב): "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו", וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה היה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני. אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתוב (מיכה ג, יב): "לכן ציון שדה תחרש, וירושלים עיין תהיה, והר הבית לבמות יער". בזכריה כתוב (זכריה ח, ד): "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים", עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הכהן הייתי מתיירא שמא לא תתקיים נבואתו של זכריה, ועכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה הכהן, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: "עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו".

וזהו שאמר הנביא: "נחמו נחמו עמי...", רוצה לומר: שעתיד אני להחזיר הכל לאיתנו הראשון. ואם תאמר: כיצד אתנחם כל עוד שאני רואה חורבן ציון ובית המקדש? לזה אמר: "דברו על לב ירושלים וקראו אליה" — המקרא הזה, "ואעירה לי עדים נאמנים..." שמשם מוכח, שעתידות להתקיים כל הנבואות הטובות. וזהו אומרו: "כי מלאה צבאה" — שהיא מתמלאת מישראל, כמו שהתנבא זכריה (לעיל): "עוד ישבו זקנים וזקנות... ברחובות ירושלים" — "ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה"... (ראש דוד).

ב. קול ה' היא בת קול היוצאת בכל יום מהר חורב (פרקי אבות פרק ו, משנה ב) שהוא במדבר ואומרת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", ואומר: "ישרו" דרך לה'. עיסקו בתורה ותהיו בני חורין מן המלכיות (מעם לועז).

ג. וברש"י משמע דרך ה' היינו הדרך לעיר ירושלים שהיא עיר ה'.

ד. כאשר אתם עוסקים בתורה ובמצוות, פנו את לימוד התורה, מכל מכשול גאוה וחנופה (מעם לועז).

ה. ובילקוט איתא עתידה כנסת ישראל לומר לפני הקב"ה, רבונו של עולם הריני רואה מקומות שקלקלתי בהם ובושני מהם, שנאמר ראי דרכך בגיא, אומר לה הקב"ה הריני מעבירם, שנאמר כל גיא ינשא (ספרי).

ו. וברד"ק דכל זה משל כי העליה בהרים והירידה תיגע להולכי דרכים והם לא ייגעו ולא יעפו.

ז. ורש"י כתב ד"א כל הבשר חציר סוף אדם למות לפיכך אם אמר לעשות חסד הרי הוא כציץ השדה אשר ימולל ויבש ואין לסמוך עליו שאין בידו לקיים שמא ימות שכשיבש חציר נבל ציץ כן כשמת האדם בטלה הבטחתו אבל דבר אלהינו יקום כי הוא חי וקיים ובידו לקיים.

ח. ובתיקוני הזהר (דף עג:) פירש פסוק זה על התלמידי חכמים שאינם עוסקים בתורת הסוד וז"ל: נתיב תניינא, ורוח אלקי"ם מרחפת על פני המים, מאי ורוח, אלא בודאי בזמנא דשכינתא נחתת בגלותא, האי רוח נשיב על אינון דמתעסקי באורייתא, בגין שכינתא דאשתכחת בינייהו, והאי רוח אתעביד קלא, ויימא הכי אינון דמיכין דשינתא בחוריהון, סתימין עיינין אטימין דלבא, קומו ואתערו לגבי שכינתא, דאית לכון לבא בלא סכלתנו למנדע בה, ואיהו בינייכו:

ורזא דמלה קול אומר קרא, כגון קרא נא היש עונך ואל מי מקדושים תפנה, והיא אמרת מה אקרא, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, ואפילו כל אינון דמשתדלין באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, בההוא זמנא ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח, וי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא ולא יתוב לעלמא, דאלין אינון דעבדין לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה, דגרמין דאסתלק נביעו דחכמה דאיהי י' מינה, ואשתארת ב' יבישה, וי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא, והאי רוח דאסתלק איהו רוח דמשיח כמה דאתמר, ואיהו רוח הקדש, ואיהו רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה': ועיין מ"ש על זה מהרח"ו בהקדמתו לשעה"ק באורך.

ט. יבש חציר וכו' - פירוש הענין, כי יש גלגול בדומם ובצומח ובבעלי חיים ובאדם, והוא שהאור שירד למטה עולה ומתברר, וזשה"כ יהי אור. ופירוש, שיעלה האור שירד למטה. ובאותו מאמר, עלה מה שבא בצומח על גבי קרקע, ועמד שם, עד שבא אדה"ר והתפלל עליו והעלהו. וכשעולה בעשב, מתברר והולך, עד שיגמר להתבשל העשב ההוא. המשל, כשעולה בחיטה, מתברר והולך עד שיתייבש החטה, וכשנתיבשה כבר נגמר בירורו, ועלה כל האור שראוי לאוכלו, וכשהאדם אוכל אותו, מעלה אותו למעלה. וז"ש יבש חציר, כשמתייבש החציר שהוא העשב, נבל ציץ, שהוא החטה שבתוכו נופל, ואינו דבק בתבן כמו שהיתה דבקה כשהיא לחה. וזהו נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם. פירוש, דבר אלהינו שאמר יהי אור, שיעלו למעלה, מקים אותם לעולם, שאינם נופלים עוד. וכשיתבררו כל האורות ויעלו למעלה, אז תהיה הגאולה. וזש"ה על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון וכו'. משם הרב זלה"ה. (מהרח"ו בס' הליקוטים).

י. פירוש הפסוק הוא, שדברי ה' יתברך בתורתו הקדושה לא תתבטל ולא תשתנה חלילה מפני אנשים שוטים שמפקירים אותה, כי מה נחשבים הם מול דברי ה' החיים והקיימים, ואותם בני אדם שימיהם עלי חלד קצובים, כציץ השדה פן יציצו על ימים הקצובים אשר ניתן להם, ועד מהרה יבולו ואינם, ובשביל סכלותם לא ישתנו חלילה דברי אלקים חיים הקיימים לנצח. בוא וראה נס פורים או נס חנוכה, הוא הרבה יותר מאלפיים שנה, האם היה שנה אחת שנתבטלה מצוה זו מכלל ישראלי ואף שהיא רק מצוה דרבנן, ואותם שוטים שמקלקלים עתידים ליתן את הדין (החפץ חיים זצ"ל בקונטרס "תפארת אדם" פ"ח, הו"ד בליקוטי ח"ח).

יא. עיין בתרגום יונתן שפי' בענין אחר, וכן רש"י ביאר באופן אחר עי"ש.

ובגמ' איתא - אמר ליה ההוא מינאה לר' אבהו אלקיכם כהן, שנאמר ויקחו לי תרומה, כי קבריה למשה במאי קא טביל, וכי תימא במיא, והא כתיב מי מדד בשעלו מים, אמר ליה בנורא קא טביל, שנאמר הנה ה' באש יבא, ומי סלקא טבילותא, אמר ליה אין, דכתיב כל דבר תעבירו באש וטהר (סנהדרין ל"ט).

מי מדד בשעלו מים, לפי שנאמר ונסכיהם חצי ההין אל יטעך יצרך לומר שיש לפניו אכילה ושתיה, אמר רב חייא בר אבא גבור שהוא מהלך בדרך ואין לו כלי לשאוב מים, כמה ישתה בכפיו, עשר פעמים או חמש או ארבע או שתים, פחות משתים אינו שותה, וכל מי בראשית הם מלא שעלו של הקב"ה, שנאמר מי מדד בשעלו מים, הא לא אמרתי לך אלא לזכותך שאמרתי ונעשה רצוני. (ילק"ש)

יב. ורש"י פירש וז"ל: את מי מן העכו"ם נועץ כמו שנועץ עם הנביאי' כמו שנא' באברהם וה' אמר המכסה אני מאברהם (בראשית כו) וגו'. ויבינהו וילמדהו באורח משפט - את מי מן העכו"ם עשה כן שלמדו חכמה כמו שעשה לאברהם שנתן לב להכירו מאליו ולהבין בתור' שנא' וישמור משמרתי ואומר למען אשר יצוה (בראשית יח) וגו' וכליותיו היו נובעות חכמה שנא' אף לילות יסרוני כליותי.

יג. ורש"י פירש המסכן – המלומד עי"ש.

יד. ובתרגום יונתן פי' הכל בענין אחר עי"ש.

טו. ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש שאו מרום עיניכם, אמר הקב"ה אל מי תדמיוני, בשר ודם אם יהיה מהלך בחשכה ובא אדם ומאיר לו אינו צריך להחזיק לו טובה? ואתם ישנים בלילה ואני מאיר לכם את היום, אין אתם צריכים להחזיק לי טובה? שאו מרום עיניכם וגו', בזכות מה הם עומדים, אלה תולדות השמים והארץ, בזכות אלה שמות בני ישראל, ואלה בזכות מי, בזכות אלה העדות והחקים והמשפטים (תנחומא).

והקדמונים פירשו בדרך משל, אם יש אדם גדול שהוא גדול הדור ומפורסם על פני תבל, ויש עוד אדם גדול, הלא יכול האדם הפשוט לחשוב בדעתו, שזה הגדול שוה ודומה בערכו לאותו הגדול המפורסם. אך כאשר ישמע שזה הגדול מספר בשבחו של הגדול המפורסם ואומר שאין כמוהו, מזה הוא יוכל להבין שזה הגדול איננו מגיע לאותו גדול מפורסם.

כן יכול האדם לחשוב שיש מלאכים קדושים שהם בערכם כהבורא יתברך שמו, אך אם המלאך הקדוש אומר בעצמו על הקדוש ברוך הוא שהוא קדוש, מזה נוכל להבין שאין כמוהו.

וזהו שאומר הכתוב: "ואל מי תדמיוני ואשוה", כלומר לכל מי שיעלה בדעתכם שאני שוה ודומה לו. "יאמר קדוש" — הוא בעצמו יאמר עלי קדוש (פתח השער).

טז. המוציא במספר צבאם - וכתיב מונה מספר לכוכבים, כשהקב"ה קורא הכל עונים, מה שאי אפשר לו לבשר ודם לקרא שני שמות כאחד... רבי מאיר אומר משום רבי דוסתאי, כתוב אחד אומר מונה מספר לכוכבים, וכתוב אחד אומר המוציא במספר צבאם, כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, מגיד שאין שם שנוי, לא השם שנקרא עכשו נקרא לאחר זמן, וכן הוא אומר ויאמר אליו מלאך ה' למה זה תשאל לשמי והוא פלאי, ואיני יודע לאיזה שם אני מתחלף (ספרי).

כתוב אחד אומר לכלם בשם יקרא, וכתוב אחד אומר לכלם שמות יקרא, אם שמות למה שם, ואם שם למה שמות. אלא כשהקב"ה מבקש הוא קורא לכלם כאחד, וכשהוא מבקש קורא לכל אחד בשמו, גבריאל מיכאל (ילק"ש).