מעלת מצוות התפילין

ג אב תשפ"ה | 28/07/2025 | 09:29

"וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ"

(דברים פרק ו' פסוק ח')

מצות התפילין

הגר"א הצטער הרבה על שמבטלים עיקר מצות תפילין להניחם כל היום

כתב רבנו חיים מוולאז'ין (בכתר ראש סי' טו, וראה גם במעשה רב בהלכות תפילין) בשם רבנו הגר"א, מצוה לילך בתפילין כל היום, ומותר אף במשא ומתן, ואכילת ארעי גם כן מותר. כדמצינו בחז"ל דהוי מנחי תנאי ואמוראי תפילין כד הוי אזלי לבית הכסא והוי מנחי בסמוך. וכן שנינו בירושלמי (פ"ב דברכות) רבי יוחנן בן זכאי לא הוי תפילין זזין מיניה לא בקייטא ולא בסיתוא. ורבי יוחנן כד הוי אזיל לבית המרחץ, היה לובשם עד בית הסמוך למרחץ, ובצאתו חזר ולבשם. ואף בשעה שעוסק בתורה חייב להפסיק וללובשן, ולא נקרא היסח הדעת, כי אם שחוק וקלות ראש. אך אסור לדבר בהם דברים בטלים חס ושלום, שעונשו כפול. עוד אמר הגאון רבנו חיים (כתר ראש שם) בשם רבו הגר"א, שהצטער הרבה על הדור הזה שמבטלים עיקר המצוה של תפילין שמצותה כל היום.

דעת הגר"א בענין תפילין דרבנו תם

בספר מוסר חכמים השלם (שרים, ואתחנן עמ' רמ"ד) מביא שפעם אחת שאל הגאון רבנו חיים מוולאז'ין את רבנו הגר"א האם להניח תפילין דרבנו תם? והשיב לו שאין צורך. תמה הגאון ר"ח, בשלמא רבנו אשר אינו הולך ארבע אמות בלא תפילין, על כן אינו רוצה להניח תפילין דרבנו תם, כדי שלא יתבטל מתפילין דרש"י. אבל אני מה בכך אם אניח של ר"ת לצאת ידי כל הדעות? השיבו הגר"א: אם תבקש לצאת ידי כל הדעות, יהיה עליך להניח כ"ד או ס"ד זוגות תפילין, ומנה ופירט לו כל אותן שיטות.

והעידו (תשובות הרמב"ם סי' ז' ירושלים תרצ"ד) שבדקו תפילין של רב האי גאון ומצאו אותן כמו דעתו של רש"י.

ומובא מפי תלמיד הגר"א, ששמע מפיו שיש לו ג' קושיות על שיטת רבנו תם שיקשה לו בעלמא דאתי.

מובא בספר שו"ת מן השמים (סימן ג'), ועוד שאלתי, על סדר פרשיות שבתפילין, וכך היתה שאלתי, אנא המלך הגדול הגבור והנורא חכם הרזים מגלה נסתרות מגיד נעלמות שומר הברית והחסד, הגדל נא חסדך עמנו היום, וצוה למלאכיך הקדושים להודיעני את אשר נסתפקנו בסדר פרשיות של תפילין, כי יש מהחכמים אומרים הויות באמצע כרבנו תם, קדש, והיה כי יביאך, והיה אם שמע, שמע ישראל, ואם החליף פסולות. ויש מהחכמים אומרים הויות כסדרן כרש"י, קדש, והיה כי יביאך, שמע ישראל, והיה אם שמוע, ואם החליף פסולות. ועתה מלך המלכים צוה למלאכיך הקדושים להודיעני הלכה כדברי מי, ודברי מי אתה מחבב?

והשיבו: אלו ואלו דברי אלהים חיים, וכמחלוקת למטה כך מחלוקת למעלה. הקב"ה אומר הויות באמצע, וכל פמליה של מעלה אומרים הויות כסדרן, והוא אשר דבר ה' בקרובי אכבד, וזה כבודו בהיות פרשת מלכות שמים תחילה.

מדוע נקראים התפילין "שתים שתים"

בספר באר יוסף על התורה (ואתחנן עמ' רכ"א) מרבי יוסף סלאנט כתב, "והיו לטטפת בין עיניך" אלו תפילין שבראש, ועל שם מנין פרשיותיה נקראו "טֹטָפֹת", כמו שכתב רש"י (כאן, ומקורו מסנהדרין ד:) "טט" בלשון כתפי תרגומו שנים, ו"פת" בלשון אפריקי הוא שתים, יחד עולה ד', כמנין הבתים שישנם בתפלה של ראש.

ויש לדעת למה חילקה התורה את שם ארבע הפרשיות לשני חלקים, ומשמע דחילקום לשנים משום דיש בפרשיות זכרון לשני עניינים? ונראה בפשוטו, משום שהתפילין שיש בהם ארבע פרשיות, עיקרן על שני יסודות האמונה, האחד על האמונה ביחוד השם יתברך, והשני על יציאת מצרים. וברמב"ן (שמות יג, טז) כתב, והנה שורש המצוה הזאת, שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש, כנגד הלב והמוח שהם משכנות המחשבה. עד כאן. וכן הוא לשון השו"ע (סי' כ"ה סעיף ה'), יכוין בהנחתם שציונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים.

והנה פרשת שמע יש בה העיקר של יחוד השם, כנאמר, "ה' אלהינו ה' אחד", וכן פרשת והיה אם שמוע, נאמר בה "לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם", ולעבוד רק לו לבדו, כמו שנאמר "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם", והוא העיקר הראשון שהוא יסוד האמונה, לעבוד רק לה' לבדו. נמצא דבשתי פרשיות אלו נכתב העיקר של ייחוד השם. ופרשיות קדש ו-והיה כי יביאך, שם כתוב העיקר השני של יציאת מצרים, וכיון שיש שני עניינים בד' פרשיות של התפילין, שתי פרשיות הן על עיקר אמונת היחוד, ושתי פרשיות האחרות הן על העיקר של זכירת יציאת מצרים, לכך נרמז הדבר בשמם של התפלין "טט פת", שהם כאמור שתים שתים.

כיצד יתכן שהתורה משתמשת בלשון לעז

כאמור (סנהדרין ד:) התפילין נקראות טֹטָפֹת, מפני שטט בכתפי ופת באפריקי תרגומם שתים. והדבר צריך ביאור, כיצד יתכן שהתורה משתמשת בלשון לעז? והנה עמד על שאלה זו השל"ה הקדוש (פסחים סימן שמ"א) לבאר את פשר הבאת לשון זרה בתורה. וכך הוא אומר, והענין הוא, כי כל שבעים לשון, אין לך שום לשון שאינו מעורב בו איזה תיבות מלשון הקודש, מפני שאין לך כל אומה משבעים אומות שלא נתערבו בלשונם איזה תיבות מלשון הקודש. עד כאן. ופירושו של דבר, שקודם שבלל ה' את שפת כל הארץ, דיברו כולם בשפה אחת, ופירשו חז"ל שהיא לשון הקודש, ומשנתמעטה קומת האדם ובלל השם את שפתם, נשללה מהם שפת מלאכי השרת, אך פה ושם נותרו פזורים שרידי לשון הקדש בשפות החול, ולא נודע כי באו אל קרבנה.

לפיכך כשאנו פוגשים בתורתנו הקדושה מילה שמשמעותה בלשון לעז התואמת למשמעותה שבתורה, בטוחים אנו שמשל קודש היא.

על ידי מצות תפילין האדם נקשר ונדבק בבורא יתברך

יש מצוות שהתורה גילתה לנו את טעמיהן, כמו מצות סוכה שנאמר "למען ידעו דרתיכם כי בסוכות הושבתי" (ויקרא כג, מג). וכן מצות ציצית, כדי שנזכור לעשות את המצוות כנאמר (במדבר טו, מ) "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי". כמו כן במצות תפילין עיקר מצות ההנחה היא "למען תהיה תורת ה' בפיך" (שמות יג, ט) כלומר התפילין הם התנאי לתורה, ובלעדי התפילין אין תורה. (החפץ חיים על התורה).

מובא במסכת ברכות (י"ד ע"א): אמר רבי יוחנן, הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, יפנה ויטול ידיו, ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלמה. עד כאן. כי על ידי מצות תפילין, האדם נקשר ונדבק בבורא יתברך, ותפילתו זכה וברה בדבקות ממש. וידוע שהתפילין הם מלשון הפסוק (בראשית ל, ח) "נפתולי אלהים נפתלתי" אותיות תפילין, רוצה לומר התקשרות והתדבקות בבורא יתברך ובעולמות העליונים (ראה רש"י במדבר יט, טו).

וזה גם כן מה שמובא בגמרא (ברכות ז.) מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא "קשר של תפילין", כלומר אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, אם אתם רוצים להתקשר אליי ולהיות דבוקים בי, זה רק על ידי מצות תפילין.

סוד התפילין לפתוח את העורקים הרוחניים הסתומים בין המח ללב

ידוע מה שכתב מרן בשולחן ערוך (סימן כה סעיף ה') שחייב אדם לכוין כאשר מניח תפילין, שציוונו ה' אלהינו להניח ד' פרשיות קדש לי כל בכור, והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע, שהם מורים על יחודו יתברך, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות כרצונו, ויש בהם יציאת מצרים, וקבלת עול מלכות שמים, וישעבד להקדוש ברוך הוא הנשמה שהיא במח וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור האדם את הבורא יתברך וימעיט האדם הנאותיו הגשמיות. והמתבונן יראה שאלו הם יסודות הדת, לכן נצטווינו להניח יסודות אלו כל היום בין עינינו ולחקוק אותם על לוח ליבנו, כי שני אלו האברים - המח והלב, הם משכן השכל והרגש, כי כאשר יניח התפילין על היד כנגד הלב, ששם מקום הרגש כופה השכל לאהבתו יתברך.

וכתב הרמ"ע מפאנו, כי התפילין היו צריכים להיות בפנימיות של כל יהודי, כפי שניתנו לוחות הראשונות כמו התקנה פנימית, ועל ידי זה היה נהפך כל יהודי למלך, היות ואז הוא היה מושל על המח הלב והכבד, והיתה המציאות שלנו כמו אדם הראשון לפני החטא, לפי שהמח שהוא משכן השכל, היה שולט על הלב שבו משכן התאוות ואז לא היתה מיתה.

והנה היצר הרע לקח לו את הכבד של האדם, ששם מלא דם והדם הוא הנפש, וכן לקח לו למשול על העורף של האדם, וזאת כיון ששם הוא המעבר בין המח ללב. ואז כל החלטות של קדושה שהאדם מחליט לעצמו, עוברים דרך שם, והיצר הרע שהוא העמלק הפרטי של האדם, יושב ומטיל ספק בהחלטות ומקרר את האדם, ועד שהן מגיעות ללב, כבר מעורבת בהן זוהמת הספק והקרירות.

התפילין כניתוח מעקפים

ועתה יובן סוד התפילין שציוונו הקדוש ברוך הוא להניח אותם, ונבאר זאת בדרך משל, כאשר העורקים של הלב סתומים באדם, עושים לו צינתור לפתוח את העורקים, ואם זה לא עוזר, צריך לעשות ניתוח מעקפים, על מנת לעקוף את הסתימות ולהזרים ללב את הדם, ואז האדם יכול להמשיך לחיות.

ואת העצה הזאת נתן לנו השם יתברך, איך לפתוח הסתימה בין המח ללב, ולעקוף את עמלק שיושב בעורף, והיא להניח תפילין על הראש כנגד המח, ועל היד כנגד הלב, ובזה אנחנו גורמים חיבור נפלא מבחוץ בין המח ללב, ללא ההפרעות של היצר הרע העמלק, ואז אפשר להמשיך השפעות גדולות וקדושה גדולה אל הלב שלנו. ולכן התפילין נקראים "תשמישי קדושה" כי כל תכליתם לקדש את האדם, כדי שילמד תורה ויהיה דבוק כל היום בה' יתברך.

המניח תפילין נעשה דוגמא למרכבה העליונה והקדוש ברוך הוא משרה שכינתו עליו

כתוב בזוהר הקדוש (ח"א דף קכ"ו מדרש הנעלם) רבי יוסי ור' חייא מצאו את רבי אלעזר בן רשב"י, בעת שהיה מגלה את הסודות של התפילין. נכנסו לפניו ואמרו לו במה מתעסק אדוננו, אמר להם טעם התפילין אני אומר, ואשרי האיש המניח תפילין ויודע טעם שלהם. ואמרו שמענו מאביך שהקדוש ברוך הוא מרוב אהבתו שהיה לו לישראל, אמר להם לעשות לו משכן כעין המרכבה העליונה, ויבוא לשכון עמהם, וזה שכתוב (שמות כה, ח)" ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ושמענו מאביך שכאן יש טעם של התפילין. אמר להם רבי אלעזר באו ותראו, המקדש נעשה כעין העליון בצורת המרכבה העליונה, ואחר כך השרה הקדוש ברוך הוא את שכינתו עליו, ועם ישראל זכו. וכענין זה האדם, אם זוכה להניח תפילין, אז נעשה דוגמא למרכבה העליונה, והקדוש ברוך הוא משרה שכינתו עליו.

מעלת התפילין גדולה כל כך שנחשב לאדם כאילו עוסק בתורה

מובא במדרש תהלים (מזמור א, יז) אמר רבי אליעזר, אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, אנו רוצים להיות יגעים בתורה יומם ולילה, אבל אין לנו פנאי. אמר להם הקדוש ברוך הוא קיימו מצות תפילין, ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים לילה ויום בתורה הקדושה. עד כאן. מדברי המדרש רואים שמעלת התפילין גדולה כל כך, עד שנחשב לאדם כאילו עוסק בתורה, ולימוד התורה ידוע ששקול כנגד כל המצוות כולם, כמו שכתוב (פאה פ"א מ"א) ותלמוד תורה כנגד כולם.

רמזים נפלאים במילה תפילין

מובא בזוהר (זוהר חדש דף ע"ז) כי קיום מצות התפילין חשוב כמו תרי"ג מצוות, והדבר מרומז בשיני"ן של התפילין. כי בתפילין מבחוץ חקוקים ב' שיני"ן, והנה האות ש' עשויה מג' ווי"ן מחוברים, ובתפילין יש ש' אחת רגילה וש' אחת שיש לה ד' ראשים, ועשויה מ-ד' ווי"ן. ועתה נבוא לחשבון, ב' שיני"ן עולים בגימט' 600, והן עשויות כאמור מהאות ו' שהיא עולה בגימט' 6, ועם מספר הווין שהשיני"ן עשויות, שהם 7 ווי"ן, יחד עולה תרי"ג, הנה מרומזים תרי"ג מצוות.

ועוד, המילה "תפילין" כתובתה באותיות ת"פ ילי"ן. והנה ת"ף - גימט' תלמוד, ילי"ן - גימט' מאה, הם מאה הברכות שצריך האדם לברך בכל יום.

וכן ת"פ בגימט' לילי"ת, לפי שבכח התפילין להכניע אותה, ילי"ן בגימט' ס"מ, שבכח התפילין לכפות גם את הס"מ לבל ישלוט בנו להחטיאנו.

ב' השיני"ן שבתפילין ורמזיהם

מובא בזוהר הקדוש (ח"ג דף רע"ד) שלפני שיניח האדם תפילין של ראש, יתבונן בצורת ב' השיני"ן, בתחילה בש' של ד' ראשי"ם, ואחר כך בש' של ג' ראשים, שכן יש בהם סודות עצומים, שהנה השפע שמקבל האדם בזכות התפילין, הוא שפע פנימי במוחין שלו הנקראים חב"ד [חכמה בינה דעת], ועל ידי זה יש לו כח להשפיע בכל גופו ומדותיו. ובדעת יש חסדים וגבורות, וחלק הגבורות שייכות לאשה, וזה נרמז בשי"ן של ג' ראשים, כידוע ליודעי חן.

כתב בעל הבן איש חי בספרו בן יהוידע (שבת דף ק"ל), כי הקליפה צר לה מן התפילין של ראש, יותר מהתפילין של יד, מחמת ב' השינין החקוקים בה, שהם עוזרים לישראל להנצל מן היצר הרע, כי ש' בגימט' יצ"ר, וב' השינין של תפילין, יש להם שבעה ראשים, שהם עוזרים לישראל להלחם ביצר הרע, שנלחם בז' ראשים שלו, שהם שבעה כוחות טומאה, וכנגד שבעה שמות של היצר הרע.

וכתוב בזוהר הקדוש (ח"ג דף רנ"ד, בר"מ) כי שבעת הנרות של המנורה הם בסוד שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך, כנגד הב' שיני"ן שיש בהם שבעה ראשין, שהם כנגד ז' ברכות של ק"ש.

עוד כתוב בזוהר הקדוש (במדבר דף ק"כ) שתפילין של יד צריך להניח מיושב, וכן כתב האר"י בס' שער הכוונות (דרוש ה' מדרושי תפילין דף י'), והטעם, כי תפילין של יד בעולם הבריאה, וכל דבר שהוא בבריאה הוא מיושב, וכ"כ השל"ה הקדוש, ועוד פוסקים.

טובה הליכה לבית הכנסת בטלית ותפילין מי' ראשונים

עוד כתוב בזוהר הקדוש (ואתחנן דף רס"ה) אמר רבי שמעון, בשעה שאדם מקדים בחצות לילה, וקם ללמוד תורה עד שהאיר הבוקר, ובבוקר מניח תפילין בראשו ובזרועו ומתעטף בטלית, ובא לצאת מפתח ביתו, נוצר במזוזה רושם שם קדוש בשער הבית, וארבעה מלאכים קדושים הולכים עימו ויוצאים עימו מפתח ביתו לבית הכנסת ומכריזין לפניו, הבו יקר לצורת המלך הקדוש, הבו יקר לבנו של המלך, לפרצוף יקר המלך. ורוח קדושה שורה עליו ומכריזה ואומרת (ישעיה מט, ג) "ישראל אשר בך אתפאר".

וכך כתב מהרח"ו בס' שער הכוונות (עניני בית הכנסת) וזו לשונו: ראיתי למורי ז"ל שלא היה נוהג להיות מעשרה ראשונים, ואמר לי הטעם מפני שהוא היה חולני והיה צריך לשהות בביתו כדי לעשות צרכיו. ועוד סיבה אחרת כדי שאחר כך ילבש טלית ותפילין בביתו וילך מעוטר ומעוטף בטלית ותפילין לבית הכנסת וכו', עד כאן לשונו. ומשמע מדברי הרב, שמוטב לוותר מלהיות מעשרה ראשונים כדי להניח טלית ותפילין בביתו, וכמו שכתב המגן אברהם (סי' כ"ה ס"ק ג') וכן כתב בס' בן איש חי (ש"ר וירא סעיף ה') עיין עליו. אמנם הרב חיים הכהן תלמיד מהרח"ו בספרו מקור חיים (הביאו האליה רבה סי' כ"ה ס"ק ו') כתב, שלהמנות מי' ראשונים קודם עמוד השחר, עדיף טפי מללבוש טלית ותפילין בביתו. ע"כ. ואין נוהגים כן.

אסור להסיח דעתו מהתפילין בשום רגע אפילו בשעת התפילה

הזוהר הקדוש הזהיר מאד שהאדם לא יסיח דעתו מן התפילין, וכמו שפסק מרן בשו"ע (סי' כ"ח ס"א) חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה שלא יסיח דעתו מהם. וכתב הרב בשער הכוונות (דרושי תפילין דרוש ה') דאסור להסיח דעתו מהתפילין בכל רגע אפילו בשעת התפילה, רק בשעה שעוסק בתורה ומתפלל י"ח אז הוא פטור ויכול להסיח דעתו.

ובשער הגלגולים (הקדמה כ"ב דף כ"ב ע"א) הביא הרב מעשה בחכם אחד גדול שהגיע זמנו להעלות אותו בעולמות העליונים למחיצה יותר גבוהה ממה שהוא עתה, וכידוע כפי ערך המעלה שמעלים את הנשמה, בודקים את המצוות שעשה בדקדוק גדול יותר כחוט השערה, ומכלל הדברים נענש על שהסיח דעתו מהתפילין בשעה שאמר "יהי רצון שלא ניגע לריק ולא נלד לבהלה", והרואה יראה שעל דקדוק כזה קל נענש, ומה נעשה אנחנו.

יעקב נלחם בעשו על ידי התפילין

כתוב במדרש (ילקוט ראובני וישלח דף רע"ג ע"א), כי כאשר יעקב אבינו ע"ה יצא מבית לבן, ועשו אחיו בא לקראתו ועימו ארבע מאות איש, באותה שעה יצא יעקב לקראתו לבוש תפילין כדי שיפחד ממנו עשו הרשע, כמו שנאמר (דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם השם" וגו', ונודע כי בפרשיות התפילין יש ת"ג אותיות, ועשו בא עם 400 איש, ועם ג' אותיות השם עשו, עולים יחד 403, ולכן ת"ג אלו שבתפילין, נלחמו עם עשו הרשע ונצחו. וכן השבעה ווי"ן שבשיני"ן שחקוקים על התפילה של ראש, נלחמו עמו, כנגד שבעה כוחות טומאה, הם שבעה ראשים של הנח'ש, ומיד נכנע עשו הרשע.

דביקות הבורא על ידי כריכות התפילין

מובא בספר המעיין הנצחי (עמ' קפ"ח) שכאשר נכנס הרב הקדוש רבי איציקל פשעוורסקער זצוק"ל לעול המצוות, בא להיכלו של הרב הקדוש משינאווא, והלה הניח לו תפילין. אמר לו השינאווער, בני! כשתכרוך על ידך את רצועות התפילין, אל תמנה אותם לפי מספרים, אלא לפי המילים שבפסוק (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום", שבע מילים כנגד שבע כריכות, על כל מילה, כריכה אחת.

והעיד רבי איציקל, שמאז ששמע זאת מפי קדשו של הצדיק, לא שכח לכוון כך אף לא יום אחד. כוונת השינאווער היא כנראה, שעל ידי התפילין זוכה יהודי לדבק את נפשו בבורא יתברך.

התפילין שהזמין רבי יעקב אבוחצירא

מסופר (מובא בספר מחמדי המעשיות עמ' רע"ד) שפעם אחת בהיות הגאון המקובל רבי יעקב אבוחצירא זצ''ל בעיר מראקש שבמרוקו, רצה לכתוב תפילין בעבורו, ושאל שם אם יש איזה סופר מומחה וירא שמים. אמרו לו יש תלמיד חכם שהוא סופר סתם מומחה והוא מקובל וירא שמים בתכלית היראה, והוא ראש הסופרים של העיר. ביקש הרב שיביאוהו לפניו, בא הסופר אל הרב וביקש ממנו שיכתוב לו תפילין מהודרים, ובתנאי שיטבול בכל שם משמות הקודש, וגם שיכוון בהם את כל כוונת האר"י ז"ל. ואמר הרב לסופר שלא יחוש על ההוצאות כי מה שירצה יתן לו (כמו שמסופר על האר''י שהיה מניח כיס המעות לפני הסופר, והסופר היה לוקח כמה שירצה).

הסופר קיבל על עצמו והתחיל לכתוב את הפרשיות בדיוק רב על כל פרט ופרט, והנה קרה שבאחד משמות הקודש שכח הסופר לכווין בו, ורק אחרי שגמר הרגיש בדבר, אך מכיון שהיה קשה לו עד מאוד לכתוב הכל מחדש, לא אמר לרב. בא הסופר אצל הרב ומסר לו את התפילין, ראה הרב שהכתב משובח והכל יפה, ואז התחיל להגיה את התפילין, והיה עובר על כל אות ואות עד שהגיע לאותו השם שהסופר שכח לכוון בו, עמד בו והסתכל עליו הרבה, ואז אמר לסופר הנכון ששכחת לכוין בשם הזה, כפי שאני מרגיש? (כי ידע ברוח קדשו) הסופר הודה וביקש מהרב שימחול לו ושהוא מקבל על עצמו לכתוב תפילין אחר. הרב הסכים עמו על זה, וכתב הסופר פרשיות אחרות כראוי והיו כרצון הרב. מכאן אנחנו לומדים, כמה האדם צריך לדעת את גדולת מצות התפילין וקדושתן, ולא יחוס על כספו, ובפרט לגבי הפרשיות שיהיו כשרות כהלכה.

התפילין שכתב הצדיק רבי זושא

מנהג היה בברדיטשוב לאסוף את התפילין של הנפטרים ולמוכרם לטובת ה"חברה קדישא''. פעם בא הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב אל גבאי ה"חברה קדישא" וביקש להראות לו את כל התפילין שברשותו, מכיון שברצונו לקנות זוג אחד לעצמו. כשבחר הרבי זוג אחד ורצה לקנותו, הבין הגבאי שתפילין אלו אינם רגילים, שאם לא כן הרבי לא היה קונה תפילין כאלו, ולכן ניסה לסרב הגבאי למוכרן. אך הרב בשלו, רוצה הוא דווקא בתפילין אלו. לא העז הגבאי לסרב לרבי, אך תנאי התנה עמו, לספר לו מה טיבן של התפילין שהרב טורח כל כך לרכוש אותן לעצמו. הסכים רבי לוי יצחק וסיפר לגבאי סיפור מופלא:

האחים הקדושים רבי אלימלך ורבי זושא, נהגו לנדוד בכפרים ובעיירות כדי להחזיר יהודים תועים לאביהם שבשמים. בכל פעם שהגיעה שעת לילה והאחים לנו באחד הבתים או הפונדקים, היה אחד מהם שוטח בפני אחיו חטאים שבהם חטא כביכול, ואותם חטאים חטא באמת בעל הבית שאצלו לנו. האח האחד היה מתוודה בקול על עבירות שעבר, ואחיו היה מסביר לו ומדריך אותו כיצד לחזור בתשובה. כל זאת עשו בקול רם ולעיני בעל הבית שהיה שומע את הדו־שיח בין האחים, ונזכר שגם הוא עבר אותן עבירות, וברוב המקרים היה גם אותו איש מתחרט על חטאו ומבקש מהאחים הקדושים דרך לתיקון ולחזרה בתשובה.

פעם הגיעו האחים לכפר אחד, וכמנהגם לנו בבית יהודי שגר בכפר. בלילה החל רבי זושא לבכות ולבקש מאחיו דרך תשובה על שלא בדק מעולם את התפילין שלו, ועתה כשבדקן נוכח שהן פסולות, ריקות מכל הפרשיות, ונמצא שכל ימיו לא הניח תפילין. רבי אלימלך, ששמע את דברי אחיו "הוכיחו" בדברים קשים, והרבה לתאר לפניו את חומרת החטא באי בדיקת התפילין. בעל הבית היהודי שהיה עד לשיחת האחים, נזכר לפתע שגם הוא מעולם לא בדק את התפילין שלו, מיהר ופתחן ומה מאוד הזדעזע כשראה שהן ריקות לגמרי, בלי פרשיות. מבוהל ונרגש התוודה היהודי לפני האחים והתחנן בבכי לסדר לו תשובה על החטא הגדול.

מכיון שהתחרט בכל לבו, אמר רבי אלימלך לאחיו לכתוב מיד פרשיות לתפילין של היהודי, ולהתכוון בכתיבה שתהיה בפרשיות קדושה מיוחדת שתכפר על העדרן במשך כל השנים שהניח היהודי את התפילין הריקות מפרשיות.

כתב רבי זושא את הפרשיות, הניחן בבתים של התפילין ומסרן ליהודי. האור והקדושה בתפילין אלו היו למעלה מכוחו של היהודי הפשוט, ולא עבר זמן רב עד שנפטר בברדיטשוב. ואלה הם, סיים הצדיק רבי לוי יצחק את סיפורו לגבאי, אותן תפילין קדושות שמונחות כאן לפנינו ושבהן אני חפץ. (מתוך ספר החוזרים בתשובה עמ' רצ"ו).

משל התפילין שקנה העשיר הקמצן

מעשה בעשיר קמצן, שהיה בא להתפלל בשבתות ובימים טובים, ואילו בימות החול נפקד מקומו. הוכיחו הרב, על שאינו בא בימות השבוע להתפלל במנין.

אמר: את האמת אגיד, אין לי תפילין, על כן בוש אני לבוא לתפילה.

נרעש הרב: אדרבה, אמר, איך תוותר על מצוה רבה זו, שאין ערוך לשכרה, ואיך תסכים להימנות עם אלו שאינם מניחין תפילין, שקראום בגמרא בשם פושעי ישראל בגופם, ואמרו שהם יורדים לגיהנם, גיהנם כלה והם אינם כלים.

הזדעזע האיש, והחליט לגבור על רגש קמצנותו, ואמר: ירכוש לי הרב תפילין, ואבוא להתפלל במנין. מה מחירן?

אמר הרב: תפילין מהודרות ופרשיות כתקנן יעלו ארבעים זהובים.

חוורו פניו ומלמל: לא, אין צורך שהרב יקנה בעבורי, אשתדל להשיגן במחיר זול יותר.

ענה הרב: אדרבה, העיקר שתקנה תפילין ותניחן, ובשכרן תזכה להיכנס לגן עדן.

למחרת, אכן הופיע לתפילה ובתרועת ניצחון הציג לפני הרב את התפילין שקנה - ארבעה זהובים עלו לו, בעוד הרב דרש פי עשרה.

אמר לו הרב: ארבעה זהובים, הרי זהו מחיר הקלף וההגהה, ואיה שכרו של הסופר, ואיה מחיר הבתים. במחיר זה - אין ספק שהתפילין פסולות, והמניחן ־ לא זו בלבד שאינו מקיים מצוה, אלא מברך ברכה לבטלה.

משך הלה בכתפיו ואמר: המוכר אמר לי שהן כשרות, ויהא הקולר תלוי בצוארו.

חייך הרב ושאל: מה תרויח מכך, שיארח לך לחברה בגיהנם? הרי עליך החובה מוטלת להניח תפילין כשרות.

והקמצן בשלו: סומך אני עליו, ואם רימני, העוון תלוי בו.

הבין הרב שכשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, ולא ענהו דבר.

כעבור זמן, ראה הרב את העשיר הקמצן ופניו נפולות, יגון בלבבו וצער בעיניו.

שאלו: מה ארע? אמר: נפלתי בפח, בא סוחר ממולח ומכר לי אבן טובה שאין כמותה בסכום עצום ורב. עתה הוברר, שהאבן מזויפת, והנוכל נעלם כאילו בלעתו האדמה. וי לי לחסרון כיס, אוי להפסד העצום.

תמה הרב: אם מזויפת היא, איך קנית אותה.

ענה: הנוכל עשה יד אחת עם מומחה לאבנים טובות, שהטעני והוליכני שולל.

אמר לו הרב: אם כן, מה לך גונח, הסר דאגה מלבך! מה איכפת לך שהאבן מזויפת, העיקר הוא שאמר לך המומחה שזוהי אבן טובה. ואם אינה טובה, העוון תלוי בצוארו.

קצף הקמצן וצרח: מה יועיל לי הדבר, מה איכפת לי שהעוון תלוי בו, כשההפסד כולו שלי.

תמה הרב ואמר: מה לך להתרגז, הלא בעצמך אמרת שאין זה משנה אם התפילין פסולות, כל עוד העיד המוכר על כשרותן, ויהא העוון תלוי בו?!

וזהו שאנו מתוודים אומרים: סרנו ממצוותיך וממשפטיך הטובים, ולא "שוה לנו". היינו שאיננו משווים אותם לעסקינו "שלנו". בעסקים שלנו אנו מהדרים ומשקיעים מוח ולב, ואילו בעסקי שמים אנו מקצרים ומדלגים לצאת ידי חובה בלבד. בעסקים שלנו אנו חשדנים ועומדים על המשמר, דורשים ערבויות ובטחונות, ואילו בעסקי שמים, כגון כשרות המזון, סומכים על כל שלט חוצות ועל כל כשרות סתמית. וכן בכשרות התפילין סומכים על כל אדם שזקנו יורד על פי מידותיו וכדומה. גם "ולא שוה לנו" ־ לא די שאיננו מעדיפים את ביתן המלך, אף איננו משווים את הדרו לביתנו שלנו ־ שאנו בונים, ככלות הכל, ממתנתו ובכספו... (מספר דורש טוב לעמו, בשינוי לשון קל).

עונשו של המזלזל בהנחת תפילין

מעשה ביהודי שהיה משנה למלך גוי, והמלך היה אוהב אותו כנפשו, ואותו המשנה למלך לא היה מניח תפילין, וכשהיה רואה שאחרים מניחין, היה לועג להם ואומר, מה אלו העור והרצועות שאתם תולין בצוואר וביד? ואם לא תניחו את זה העור ביד ובראש מה יקרה?! הקדוש ברוך הוא האריך לו אפו, אפשר אולי יהרהר בתשובה, שהקדוש ברוך הוא נקרא ארך אפים לצדיקים ולרשעים, אך המשנה למלך לא שב מדרכו הרעה.

באחד מן הימים יצא המלך למלחמה על מדינה אחת שמרדה בו, ולבנתיים מסר את המלכות ביד המשנה למלך, והוא היה מתגאה ויושב במקום המלך. יום אחד בצהרים אחר האכילה, ישן תחת האילן שבגן המלך. אז עמדה מידת הדין לקטרג וכה אמרה: רבונו של עולם, כל כך שררה נתת לאיש הזה ששמו ישראל, ומידתו אינה ישראל, וכל שכן שלא די שאינו מניח תפילין אלא לועג לכל מי שמניח תפילין, עד מתי רשעים יעלוזו? אמר לה הקדוש ברוך הוא הגיע זמנו להרוג אותו במיתה משונה.

מיד צייד אחד ירה בקשת לצוד חיה, ונתקע החץ במתניו של המשנה למלך ומת. באו הרופאים ובראותם שאין לו תקוה קברוהו. אחר שלשה ימים חזר המלך מהמלחמה ויצאו כל השרים והסגנים לקראתו ולא ראה את אהובו המשנה למלך. חשב המלך בוודאי יש לו איזה עסק בעיר, אך מאחר ולא בא עד הערב, שאל את השרים היכן המשנה? אמרו לו נהרג. מיד נתמלא המלך בבכיה והספד, ולא אכל ולא שתה עד הבוקר ואמר: איני מתנחם עד שעוד פעם אראה אותו.

על פי גזרת המלך פתחו את קברו וראו שני נחשים שחורים כפחם כרוכים עליו, הנחש הראשון מונח בראשו במקום תפילין וזנבו כרוך על צוארו, והנחש השני מונח ביד שמאלו וזנבו כרוך על ידו במקום הרצועה. ומפחד הנחשים לא יכלו להוציאו מקברו. שאל המלך על מה זה? אמרו, אדוננו המלך, הוא יהודי, אין אנחנו יודעים את הסיבה, ישלח לרב היהודים שהוא חכם גדול, יבוא הוא ויגיד למלך.

שלחו וקראו לרב העיר ושאל אותו המלך מה הנחשים האלו, האחד במצח והאחד ביד שמאל ולא במקום אחר?

פירש הרב למלך, יש לנו תפילין שמניחים בשני מקומות ביד שמאל ובראש בשעת התפילה, ומי שאינו מניחן, זה עונשו. שלח הרב והביא זוג תפילין והראה למלך, אז ביקש המלך מאת הרב שיתפלל שיפרשו הנחשים מגופת המשנה למלך. אמר הרב, אף אם יפרשו עכשיו, מכל מקום לאחר שיסתמו את הקבר יבואו וינקמו ממנו. אמר לו המלך, אף על פי כן רצוני שתתפלל, והתפלל הרב ופרשו הנחשים וחזרו וקברו אותו.

וזה שאמר הכתוב (איוב כ, כז) "יגלו שמים עוונו וארץ מתקוממה לו" פירוש, דהיינו תפילין של ראש כנגד שמים ותפילין של יד כנגד הארץ (מעובד ע"פ אהבת חיים וירא סימן י').