מעלת התפילה

ג אב תשפ"ה | 28/07/2025 | 09:20

מעלת התפילה בכוונה כשהיא ללא ספקות

ידוע שהזמן שחזרו המרגלים והוציאו דיבת הארץ רעה, היה בליל תשעה באב (כדאיתא בתענית כט.), ובאותה שעה נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ ישראל וימותו במדבר, ובמדרש (איכה רבא סוף הפתיחות ס"ס ל"ג) מובא, שבכל שנה ושנה בתשעה באב בהיותם במדבר, היו מתים כחמשה עשר או ששה עשר אלף איש במשך ארבעים שנה, ונעשה איתם חסד שכל אחד היה חופר קבר לעצמו בליל תשיעי באב, והיו כל ישראל נכנסים לקברים, ובבוקר מי שקם קם, ומי שלא קם מכסים אותו בעפר. ובזה יובן הדגש במלים "בעת ההיא".

נתאר לעצמנו איך וכיצד היו עם ישראל מכינים את עצמם, בזמן שאין מי שיודע מי יקום למחרת או לא, ובוודאי שהיו מתפללים, בוכים ומתחננים לקדוש ברוך הוא שיכפר להם על עוונותיהם ושיזכו לקום למחרת בבוקר. אבל עדיין תפילתם לא הייתה מספיק שלימה, כי מחשבה עברה בליבם: 'מי אמר שנמות השנה? שמא נחיה בעזרת השם יתברך עוד שנים רבות...' הן כך הוא טבע העולם, האדם "מרגיש" שהוא לא ימות. ולכן, אומנם תפילתם הייתה מעומק הלב, ברם עדיין לא היתה חזקה כל כך, עד שיהיה בכוחה לבטל את הגזירה, כי עדיין היה החושב חושב, אולי אני מאלה שלא ימותו. אבל בשנה האחרונה להיותם במדבר, כשהגיע ליל ט' באב, כל אותם החמישה עשר אלף איש האחרונים, ביודעם שרק הם אלו שנשארו חיים, ושזה להם היום האחרון, בהיותם בטוחים שלא יראו אור בוקר שלמחרת, הפעם עשו תשובה שאין כמותה, והתפללו מכל לבם בכל החוזק, בבכיות גדולות. והנה בבוקר כולם מתעוררים משנתם ויהי לנס (כמתואר במדרש איכה הנ"ל). על כן אמרו, אולי טעינו בתאריך, וליל ט' באב הוא היום בלילה, ולכן שבו ועשו תשובה ותפילה בבכיות קודם שנכנסו לקבר, אולם למחרת שוב התעוררו... וכך עשו עד ט"ו באב, שבאותה השעה זרחה הלבנה במלואה, ובראותם כך, ידעו שנתבטלה הגזירה.

אולם נשאלת השאלה מדוע באמת זכו כל אלו שנשארו בשנה האחרונה שתתבטל הגזירה וישארו כולם חיים, אלא שכאן אנחנו רואים את מעלת התפילה מכל הלב, כשהיא בלי ספקות או מחשבות, כשידעו שרק התפילה תעזור, רק אז התקבלה תפילתם.

משה למד מישראל את כח התפילה

ולכן כאשר ראה משה שעל אף שהקדוש ברוך הוא אמר לכולם שלא יכנסו לארץ ישראל וימותו במדבר, ובכל זאת על ידי התפילה והתשובה נתבטלה מעליהם הגזירה והיה לפלא, אמר: אם כן, גם אני אתפלל שתתבטל הגזירה, וזה מה שנאמר "ואתחנן אל ה' בעת ההיא". בעת שראה שנשאה תפילתם פרי, אמר משה רבנו, גם אני יתפלל חזק, ואולי יעזור לי השם יתברך ויכניסני לארץ. על כן התפלל לקדוש ברוך הוא בכל כוחו תקט"ו תפילות כמנין "ואתחנן" (מדרש אגדה כאן).

נמצנו למדין, שהתחלת תפילותיו של משה רבנו היו בט"ו אב, ומשה רבנו עליו השלום נסתלק באותה שנה בשבעה באדר כנודע (מגילה יג:). אם תחשב ששה חדשים שמר"ח אלול לר"ח אדר, כיון ששלשה מהם חודשים מלאים, ושלשה חסרים, יעלו בידך מספר הימים, קע"ז, ועוד נשארו מר"ח אב ט"ז ימים, ועוד שבעה ימים מחודש אדר, הרי לנו עוד כ"ג ימים, ובסך הכל עולה מספר הימים מאתיים. ובאלו הימים יש כ"ח ימי שבתות שאין אומרים בהם תחנון, נשארו בידינו קע"ב ימים, נמצא אם כן, שבכל יום ויום היה משה רבינו מתפלל שלש תפילות. ערב ובוקר וצהרים, ומשה רבנו ע"ה נסתלק ביום שבת קודש בשעת המנחה, תחשב מיום ט"ו אב עד לז' באדר בעת הנזכר, ויעלו בידינו תקט"ו תפילות העולים בגימט' כמנין "ואתחנן".

ומכאן, אנו לומדים מה גדול כוחה של התפילה, שאף על פי שנגזרה עליו הגזירה, בכל זאת עמד משה רבינו בתפילה ולא הרפה והתפלל כמנין "ואתחנן"- חמש מאות וחמש עשרה (תקט"ו) תפילות ולא התייאש, וזאת מפני שמשה ידע שיש בכח התפילה לבטל הגזירה.

תפילה בכוונה

כן ראינו את כח התפילה אצל חזקיה המלך, שמשום שלא עסק בפריה ורביה, נשלח הנביא ישעיה אליו וכה אמר לו (מלכים ב, כ, א) "צו לביתך, כי מת אתה ולא תחיה". ושנינו בברכות (דף י.) מאי כי מת אתה ולא תחיה? מת אתה בעולם הזה, ולא תחיה לעולם הבא. אמר לו בן אמוץ, כלה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא, אפי' חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. מיד "ויסב חזקיהו את פניו אל הקיר ויתפלל אל ה' לאמר". ואמרו עוד בגמרא (שם ע"ב) מאי "קיר"? אמר רבי שמעון בן לקיש, שהתפלל מקירות לבו, שנאמר (ירמיה ד, יט) "מעי מעי אוחילה קירות לבי". והתוצאה היתה (שם פסוק ה) "כה אמר ה' אלהי דוד אביך, שמעתי את תפלתך, ראיתי את דמעך, הנני רופא לך, ביום השלישי תעלה בית ה' והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה". הנה אף על פי שכבר נגזרה גזרה, בכח התפלה לבטלה, וכל שכן משה רבנו, אלא שהקדוש ברוך הוא מנע אותו מלהתפלל כנזכר לעיל.

וכיצד צריכה תפילתנו להראות, הרה"ג ר' אברהם הכהן זצ"ל מתוניס (בספרו מלל לאברהם), מספר על קדוש אחד אדמו"ר לקהל חסידיו, ששמע שבא קרקס לעיר, ובקרקס שחקן פלא, שהולך על חבל מתוח הקשור לראש הרים גבוהים משני צידי הנהר. אמר הרבי אלך ואראנו. תמהו החסידים, מה למד הרב בהליכה זו ומה לרבנו ולקרקס? ענה הרבי, הסתכלתי בפני השחקן וראיתי שהוא מצמצם את כל מחשבותיו בהליכה זו, כי הוא יודע שסכנה של נפילה צפויה לו כל רגע, ואם יפנה מחשבותיו לדבר אחר, תיכף ומיד יפול לתהום ואיננו! ראיתי ולמדתי מוסר, שכשאדם מישראל עוסק בתפילה, חייב הוא לצמצם את מחשבתו בכוונה מלאה רק לתפילה, ואם לאו, נופל. וכידוע מה שאמר הבעל שם טוב שאדם שעולה לו מחשבות זרות באמצע התפילה, זה סימן שהוא עדיין אינו מתוקן.

ומסופר (עי' שבחי האר"י הערה לא) על מרן ר' יוסף קארו שפעם אחת התפלל עם האר"י ותמיד היו ממתינים לרב האר"י או למרן עד שיסיימו את תפילת הלחש, ופעם אחת נתארך מרן הרבה בתפילתו, וסימן להם האר"י שיתחילו את החזרה. לאחר התפילה שאל רבנו האר"י ז"ל את מרן, האם פשט כבודו את הספק שחשב עליו בתפילה? ואכן כך היה שמרן באמצע התפילה נזכר באיזה יישוב על איזו קושיא שהייתה לו ולכן האריך יתר על דרכו בתפילה.

שאלת הרפורמים: מדוע אינכם מקצצים מעט באורך התפילה?

פעם אחת נטפל אחד המשתייך לחוגי הרפורמים לגאון אחד ושאל, מדוע אין אתם מקצצים בתפילה, ובטוח אני, כי אז יבואו הרבה אנשים להתפלל וגם מן הדור החדש יגיעו לתפילה. השיבו הגאון, כך היה מעשה: איש אחד לוה מחברו סך 100 זהובים, וכתב לו שטר על החוב. בהגיע עת הפרעון, הלווה היה דוחה את המלוה בטענות קש כאלה ואחרות וכסף אין. בראות המלוה שכספו לא ישוב אליו, פנה לבית הדין ותבע את ממונו. בשעת הדיון הפציר בו הלווה שיוותר לו על חצי ההלוואה, והבטיח שישלם לו את חצייה תיכף ומיד. המלוה שכמעט התייאש מכספו, הסכים לכך. אך אז ביקש הלווה ממנו שיכתוב לו שטר הלואה חדש על חצי הסכום. שאל אותו המלוה לשם מה לך שטר, הרי אמרת שתפרעני מיד? השיבו הלווה כי אין הכסף תחת ידי, אלא אלך להשיגו ואבוא בעוד חודש לשלם לך. אם כך השיב המלוה, איני מוחל לך על חציו ומוטב שישאר החוב כבתחילה, כי לא אמחל לך על חצי החוב, כשגם אותו תדחה אותי בלך ושוב, כאשר נהגת עימי עד עתה.

כך הסביר לו הגאון, אילו ידענו שכן יהיה, שאם התפילה תהיה קצרה, תתפללו יום יום, אולי היה כדאי לנו לשמוע לעצתכם. אולם בטוחני שבין כה וכה אתם לא תתפללו, ואם כן מוטב שהתפילה תשאר כדרכה.

התפילה כשיחת טלפון

התפילה דומה לאדם שמדבר בטלפון, שאם באמצע השיחה יחייג למקום אחר, הרי תיפסק השיחה. כך היא שעת התפילה, הן עת "שיחה" היא עם הבורא יתברך ומי ש"מחייג" באמצע השיחה למקום אחר "מתנתקת השיחה".

אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום

כתב החסיד רבי יוסף יעב"ץ על המשנה באבות (פרק ב' משנה י"ג) "אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום", שיש לבאר לפי זה את המעשה בגמ' מסכת תענית (כה.) שבעת בצורת ירד רבי אליעזר לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות, ולא נענה. ירד רבי עקיבא אחריו ואמר רק "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה, אבינו מלכנו למענך רחם עלינו", וירדו גשמים.

ולכאורה מהו החילוק בין רבי אליעזר לבין רבי עקיבא, למה רבי אליעזר אמר כ"ד ברכות ולא נענה ואילו רבי עקיבא אמר אבינו מלכנו ונענה? והענין הוא כי לרבי אליעזר היתה גם זכות אבות וגם את זכותו, ועל כן היה סמוך ובטוח שבזכות אבותיו וגם בזכותו תתקבל תפילתו. אבל רבי עקיבא היה בן גרים, ולא היתה לו זכות אבות, לא סמך על עצמו שתתקבל תפילתו, ולכך התפלל יותר מעומק הלב ונענה.

גם הגדול וגם הקטן במעלה צריכים להתפלל

שנינו בברכות (דף ל:) היה עומד בתפילה, אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. הנה נודע מה שאמר על כך ר' שלמה הכהן מרדומסק (ליקוטי בתר לקוטי, אלתר, עמ' ק"ל), שלפעמים אדם רואה שהוא בתוך עמקי הקליפה, שהנחש כבר בלע אותו מראשו עד העקב, והוא נמצא חזק בתוך הסטרא אחרא, בכל זאת לא יתייאש מן הרחמים, וימשיך להתפלל ולא יפסיק בתפילתו. ומאידך יש חכמים שהתעלו מאוד עד ש"המלך" שואל בשלומו מלמעלה, כלומר מן השמים שולחים לו דרישת שלום, גם אז לא יפסיק בתפלתו, ואל יאמר 'מספיק לי להתפלל, הן אני קרוב מאד לקדוש ברוך הוא', אלא ימשיך בתפלתו, כי תמיד בכל מצב צריך האדם תפילה.

וכן ידוע מהסטייפלר זצ"ל, שאמר שהוא מתפלל על בנו הגאון ר' חיים שליט"א שיגדל בתורה וכו', אף על פי שכבר אז היה תלמיד חכם גדול.

וכיוצ"ב היה מספר מרן רבנו הגאון ר' עובדיה יוסף זצוק"ל, על החתם סופר שהיה בוכה על בנו הכתב סופר אף שכבר נתפרסם כתלמיד חכם גדול, ואף שכבר הזקין הייתה לו שלולית של דמעות שבכה עליו.

עוד על כוחה של תפילה

מי שרצח בשוגג לא עלינו, גולה לעיר מקלט עד מות הכהן הגדול (במדבר לה, כה), כתוב במשנה (מכות יא.) שאמותיהם של הכהנים היו שולחות לרוצחים מים ומזון כדי שיהיה להם טוב ולא יתפללו על בניהם שימותו. עד כאן. ומה מפליאים הדברים עד כמה התפילה פועלת בשמים ואפילו שהיא תפילתו של רוצח, למיתתו של הכהן הגדול!

צוהר תעשה ל"תיבה" הכוונה היא לכל תיבה ותיבה שבתפילה

בפרשת נח כתוב (בראשית ו, טז) "צוהר תעשה לתיבה", ופירש הבעל שם טוב (בספר בעל שם טוב פרשת נח אות ט"ו) "תיבה" כאן היא הכוונה בתפילה, שיכוון בכל תיבה ותיבה בתפילה, שהצדיק עושה ממנה "צוהר", והוא אור גדול שאפשר להסתכל בו מסוף העולם ועד סופו. וככל שיתמסר בתפילה, כך תאיר לו אותה התיבה, כמו שנאמר (בראשית ז, א) "בא אתה וכל ביתך אל התיבה", כלומר שבכל תיבה ותיבה שבתפילה יש להתפלל בכוונה בכל רמ"ח אברים ושס"ה גידים, "אתה וכל ביתך" פירוש כל גופך יכנסו "אל התיבה". והנה על ידי זה ה"צרה" תהפך ל"צוהר"- לאור גדול, שיוצאים מן הצרות על ידי כח התפילה כנודע.

האם נח התפלל על אנשי המבול

בזוהר חדש (ח"א דף לח סוע"ב) מובא, שכאשר יצא נח מהתיבה, וראה את כל השיממון ואת כל מה שעשה המבול, בכה ואמר: רבונו של עולם, נקראת רחום, היה לך לרחם על בריותיך, ומדוע נהיה כך בעולם, העולם שמם מאדם ובהמה וכו'? אמר לו הקדוש ברוך הוא, רעיא שטיא, מדוע לא התפללת לפני כן, כעת אתה מתפלל, כמה הארכתי אתך בדיבור וכו', ולא בקשת ממני אפילו פעם אחת שאני ארחם על בני וכו'.

וכבר אמרו בשם רבנו יצחק אברבנאל, שאם נח לא היה נח לפני המבול, אלא היה מתרוצץ והולך מאחד לשני להחזירם בתשובה ומקהיל קהילות ועושה תפילות, לא היו לו את היסורים של התיבה. אבל מכיון שלא התפלל וטרח לפני כן, לכן היה צריך לטרוח בתיבה.

תפילתו של רבי עקיבא איגר והציפור הנדירה

הצדיק רבי עקיבא איגר זיע"א (חדוות החיים ח"ג עמ' 156) הנהגה יקרה היתה לו, והיא לבקר את כל החולים בעיר. מקפיד היה על כך כרבי עקיבא התנא בשעתו, כך הוא. [מנהגו של רבי עקיבא היה, לבקר חולים. וכמו שמסופר בגמרא (נדרים מ.) על רבי עקיבא שהלך לבקר אחד מהתנאים שהיה חולה, ומצאו שכבר כמה ימים לא בא מים אל פיו, וביתו לא מאוורר, ואוכל, אין בנמצא! מיד רבי עקיבא הגיש לו לאכול ולשתות, ניקה לו את הבית והצילו מרדת שחת. עד שקבע את ההלכה, שכל מי שאינו מבקר חולים, כאילו שופך דמים רחמנא ליצלן. והנה, רבי עקיבא איגר, פוסק הדור, עושה אף הוא כן, והולך בדרכי התנא הגדול אשר שמו כשמו].

והנה יום אחד הגיע הגאון ר' עקיבא איגר לבית אשר שכב בו החולה, וראה כי מצבו חמור ביותר. שאל לעצת הרופאים וכולם נואשו מחייו, אבל רבי עקיבא אינו מרפה. בדק ומצא שבקרוב ממש רופא הקיסר הגדול, בדרכו אל הארמון, חוצה את העיר ועובר בסמוך לבתי היהודים. ביקש רבי עקיבא מנאמניו כי יעמדו על הדרך ויתחננו לפני הדוקטור המפורסם שיבוא לבדוק את החולה האנוש. לא בקלות עלתה בידם, אבל לבסוף, נענה הדוקטור לבקשת רב העיר.

הגיע הרופא אל ביתו של החולה שמצבו כבר החמיר עוד. התבונן ובדק, הרהר וחשב ולבסוף אמר, אין תרופה למכתו!!! המשיך והסביר את הדיאגנוזה שלו, מצבו כה חמור, ואין בנמצא משהו שמחיה מתים.

נזדעק רבי עקיבא איגר ושאלו, אמור נא לי דוקטור, חולה זה ששוכב כאן בביתו הדל ובמיטתו הרעועה, פסקת את דינו. אבל הלא רופאו הגדול של הקיסר ירום הודו אתה, ואם הקיסר בעצמו הוא אשר היה מוטל כאן במיטה במצב זהה, האם גם עליו היית חורץ דין כזה?! בוודאי שלא! אמור נא מה היו דרכי הטיפול שלך במצב שבו הקיסר הוא הסובל.

מופתע מן ההשוואה התבונן בו הרופא ממושכות, אחר חייך ואמר באיטיות, אמנם כן, צודק אתה ראבין יהודי, הלא ממש נביא אתה... באמת אף הקיסר היה חולה במחלה זהה ובמצב קריטי כזה לא מזמן, אבל התרופה אשר סיפקנו לקיסר, המשיך הדוקטור ברוב חשיבות ואמר, אין שום אפשרות ליתן ממנה לחולה היהודי השוכב כאן, תרופה זו יקרה היא ואינה בנמצא! ישנו עוף אחד נדיר עד מאוד, ואינו פורח במקומות יישוב, רק ביער, וכשמבשלים אותו באופן מסויים, יש בשיקוי ארוכה ומרפא גם במצב כה חמור. וכשהיה צריך הקיסר מהתרופה, גייסו לצורך כך הרבה ציידים, והקיסר אשר רבו נכסיו, ועושרו עצום, יכול היה למצוא כל כך הרבה ציידים, ובאמת הצליחו להשיג את העוף ולעשות ממנו את שיקוי התרופה, וכך התרפא. אבל המצב כאן אינו דומה כלל, מאין לכם עוף כזה?... בכל אופן נטל ממנו רבי עקיבא את אופני המיצוי של העוף, והודה לו על תשומת לבו וטרחתו.

הרופא עזב את הבית ורבי עקיבא נעמד בתפילה, התחנן ובכה בעד יהודי זה, רבונו של עולם, הן עם ישראל הם בניך אהוביך, וזה היהודי, בוודאי אינו פחות חשוב מהמלך הערל, מלך הגויים, ואם בשבילו נמצאה הצפור, כאן שישנו יהודי השכוב מוטל חולה, מחמת עניותו לא תהא ארוכה למחלתו?! הרי בריאותו של יהודי ענין כה חשוב הוא...

עוד הוא מבקש רחמים בעד החולה, נשמעת נקישה בחלון, התבונן רבי עקיבא וירא צפור נוקשת במקורה בחלון ומבקשת להיכנס, מפרכסת ממש. מיד אמר לתלמידיו שיפתחו את החלון ויכניסו את הצפור בזהירות, כך שלא תפרח מידם. התבוננו בה התלמידים, וראו שתיאורה תואם להפליא לתיאור העוף הנדיר והמיוחד אשר ציידי המלך חיפשו ביערות. רבם בתפילתו הרעיש את השמים והציפור נשלחה עד אליו.

שחטו את העוף ועשו את כל אותן פעולות שציוה הדוקטור לעשות למלך... והוראה נחרצת יצאה מפיו של רבי עקיבא, להשאיר את הכנפיים והנוצה למשמרת. אותו חולה נתרפא מיידית, וחזר לבריאות איתנה.

לאחר זמן, שוב עבר הרופא דרך העיר בדרך למסעיו, ולמרות שתמיד ממהר היה, לרוב תאוותו לדעת מה עלה בגורלו של החולה שכבר אמר בזמנו נואש לחייו, משבא לעיר התעניין אצל אנשי העיר לכתובתו של החולה, ושם פעמיו אל ביתו, וירא אותו והנה הוא בריא ושלם. התפלא הרופא עד מאוד ושאלו לפשר הדבר איך נתרפא. סיפר לו שרבי עקיבא איגר, נתן איזה תבשיל מיוחד מצפור וזה מה שהקימו מחליו. אחר ניגש והראה לו את הכנפיים והנוצה, ומיד הכיר הרופא שזוהי הצפור הנדירה והיקרה. אמר הרופא, מה שהמלך היה צריך לטרוח על ידי כל חייליו ומשרתיו בצו מיוחד, הצליח הראבין שלכם לעשות על ידי תפילתו לבורא העולם. והיה קידוש שם שמים עצום.

ניתן היה למנוע את חורבן יהדות אירופה

מעשה במקובל רבי יהודה פתיה זצוק"ל, שבזמן מלחמת העולם השניה כאשר הגרמנים הגיעו למצרים ופניהם היו לארץ ישראל, כינס הרב תלמידי חכמים בליל שישי בבית הכנסת "אהל רחל", וערכו תעניות תפילות וסליחות כדי לבטל את רוע הגזירה.

האדמו"ר מגור בעל ה"אמרי אמת" עבר שם באותה שעה, ולשמע הקולות נכנס לבית הכנסת וראה את התפילות הנוראות והעצומות. וכשיצא משם אמר שהוא בטוח שהתפילות ימנעו מהגרמנים להגיע לארץ ישראל, והוסיף, שאם היו עושים כך גם הרבנים באירופה, היה ניתן למנוע את חורבן יהדות אירופה. (לחם יהודה ודברי מרדכי עמ' רי"ח).

קביעות מקום בתפלה

אדם המתפלל צריך לקבוע מקום לתפילתו, וכמו שאמרו רבותינו (ברכות ו:) כל הקובע מקום לתפילתו אלהי אברהם בעזרו, וכשמת, אומרים עליו אי ענו אי חסיד. האדם צריך לקבוע לו מקום בו יתפלל, ולא יתפלל כל פעם בבית הכנסת שמזדמן לו, אלא יתפלל בקביעות באותו בית הכנסת. וגם כשמתפלל באותו בית הכנסת, ישב במקום קבוע מקטנותו עד זקנותו ולא ישנה מקום. ובזה זוכה כשמת אומרים עליו אי ענו אי חסיד. וזאת משום שכשהיה ילד ישב במקום הזה ולא שינה, וגם אחר כך כשנהיה רב גדול, או כשנהיה עשיר, נשאר באותו מקום ולא שינה למקום מכובד יותר, על כן גם בשמים התפילה שלו חזקה. אבל אם הוא משנה את מקום תפילתו, הרי הוא כמי שכל פעם קודח במקום אחר, שלעולם לא יוכל להגיע אל מטרתו... ולכן צריך לקבוע מקום בתפילתו.

והנה ע"פ הסוד התפילה היא לשכינה הקדושה, וצריך לרומם את השכינה בכח שם קדוש שנקרא "מקום". ושם זה הינו שם הויה בהכאה, שפירושו, שכל אות משם הויה, מכפילים אותה באותה אות, כך: לוקחים את האות הראשונה משם הויה, שהיא האות י', ומכפילים אותה באות י' עצמה, והנה יוצא 100. וכך האות ה' כפולה באות ה', יוצא, 25. אחר כך ו' פעמים ו' 36, ואחר כך ה' פעמים ה' 25, והכל עולה יחד 186 בגימט' "מקום". (ראה בפרי עץ חיים שער חג המצות פרק ז') וזהו שאמרו חז"ל, כל הקובע "מקום" ל"תפילתו", תפילה כאמור היא לשכינה, דהיינו הקובע להעלות את השכינה ע"י השם "מקום", הם שיודעים לכוון באותו שם שמסוגל לאותו תפילה, על ידי זה מעלים את התפילה.

השכינה היא בית האסורים של הקב"ה

וצריך שתדע, שכל הנסים שנעשו לנו, ומה שנעשה עמנו בכל יום ויום, ובכל מה שיעשה עמנו, הכל הוא על ידי השכינה הקשורה עמנו, והיא האם המרחמת, וכן מבואר בתיקונים (תיקוני הזוה"ק דף כא ע"ב) שמשום שהוא הקב"ה חבוש עם ישראל בגלות, נאמר בו, אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, והשכינה היא בית האסורים של הקב"ה, שמשום אהבתו אליה, הוא אסור בה, וסוד הדבר (שיר השירים א, יג) "צרור המור דודי לי בין שדי ילין", ומשום זה, מי שרוצה להשיג את המלך, אין לו רשות להשיג אותו אלא בשכינה, וזה מה שנאמר (ירמיה ט, כב) "אל יתהלל" כי אם בזאת, היינו השכינה שנקראת זאת.

והנה רואים אצל אהרן הכהן כשנכנס לקודש הקדשים ביום הכיפורים, בשכינה היה נכנס, וכמו שכתוב (ויקרא טז, ב) "ואל יבא בכל עת אל הקדש", "בזאת" יבא אהרן אל הקודש, כי השכינה הנקראת עת, הוא עת לעשות. ומשה בשביל השכינה שהנחיל לישראל, הוא קיים לעולם, כמו שאמרו חז"ל (זוהר ח"א דף רפ"ד ע"א) אתפשטותא דמשה בכל דור ודור. וזה שכתוב (דברים לג, א) "וזאת" הברכה אשר וגו', ובה עשה עשר מכות לפרעה. וזה שאמר (שמות ט, טז) "ואולם בעבור זאת העמדתיך". ויעקב משום שהיה יודע שכל רצון המלך הוא בה, ציוה לבניו עליה שלא יכנסו לפני המלך אלא בה - בשכינה. וכל משאלותיהם בתפילות ובקשות אל המלך שיהיו בה, וזה שאמר (בראשית מט, כח) "וזאת אשר דבר להם אביהם". ודוד משום שהיה יודע שכל רצון ותוקף המלך הוא בה, אמר (תהלים כז, ג) "אם תחנה... בזאת אני בוטח", שנאמר עליה (תהלים קג, יט) "ומלכותו בכל משלה". ומי שלא שת לבו גם לזאת כמו שנאמר על פרעה (תהלים צב, ז) "איש בער לא ידע". ומשום זה, כיון שאי אפשר לבא אל המלך אלא על ידה, כשישראל מבקשים בקשות אל המלך, הם אומרים אל השכינה (שיר השירים ו, א) "אנה הלך דודך", שנאמר בו (שיר השירים ח, יד) "ברח דודי" (שם ו, א) "אנה פנה דודך ונבקשנו עמך", בכמה בקשות, של תפילות ובקשות, כי בשבילך הוא יורד ושורה עלינו, ולא זז מאתנו. כלומר שלא נסתלק מאתנו, אלא משום שלא נהגנו כבוד בך, כי בשביל השכינה הוא אסור עימנו כל ששת הימים, דהיינו בימות החול.

דברי הראשית חכמה בענין התפילה

אעתיק כאן מה שכתב מורנו ורבנו הרב ראשית חכמה (בסוף הספר בקונטרס אור עולם פרק שני), בענין התפילה, וזה לשונו:

א. לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שימנה עם עשרה ראשונים, שאפילו מאה באין אחריו, הוא נוטל שכר כנגד כולם.

ב. לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים, ואחר כך יתפלל, שנאמר (משלי ח, לד) "אשרי אדם שמע לי לשקד על דלתותי יום יום לשמר מזוזת פתחי". פתח לא נאמר, אלא פתחי, שני פתחים.

ג. לעולם יהיה אדם זהיר בתפלתו, ויתפלל תמיד עם הציבור, כדי שתקובל תפלתו, שנאמר (תהלים סט, יד) "ואני תפלתי לך ה' עת רצון". אימתי עת רצון, בשעה שהציבור מתפללין.

ד. לעולם ישב אדם בבית הכנסת ואחר כך יתפלל, שנאמר (תהלים פד, ה) "אשרי יושבי ביתך". ואחר התפלה ישב, שנאמר (תהלים קמ, יד) "ישבו ישרים את פניך".

ה. לעולם יתפלל אדם במקום קבוע, שנאמר (בראשית יט, כז) "אל המקום אשר עמד שם". ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר (תהלים קו, ל) "ויעמוד פינחס ויפלל".

ו. לעולם ישתדל אדם להתפלל ג' פעמים בכל יום, ערבית, שחרית ומנחה, שנאמר (תהלים נה, יח) "ערב ובקר וצהרים אשיחה".

ז. לעולם יסדר אדם תפלתו ואחר כך יתפלל. והני מילי תפלת ראש השנה ויום הכיפורים ושל מועדים ושל פרקים, שהם משלשים יום ולהלן.

ח. לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל לבקש צרכיו, שנאמר (דברים ג, כג) "ואתחנן אל ה'", וכתיב (דברים ג, כד) "אתה החילות", הרי שבחו של הקב"ה, ואחר כך (דברים ג, כה) "אעברה נא", הרי בקשת צרכיו.

ט. לעולם יכוין אדם עצמו, אם יוכל לכוין את לבו יתפלל, ואם לאו לא יתפלל. לעולם לא ישאל אדם צרכיו לא בשלוש ראשונות ולא בשלוש אחרונות, אלא באמצעיות.

י. לעולם לא ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, שאין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין לשון ארמית.

יא. לעולם לא יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך, שנאמר (תהלים קל, א) "ממעמקים קראתיך ה'".

יב. לעולם יתפלל אדם במקום שיש בו חלונות, שנאמר (דניאל ו, יא) "וכוין פתיחן ליה בעליתיה נגד ירושלים".

יג. לעולם לא יתפלל אדם לא כנגד רבו ולא אחרי רבו. דתניא (ברכות כז רע"ב), רבי אלעזר חסמא אומר, כל המתפלל כנגד רבו או אחורי רבו, גורם לשכינה, שתסתלק מישראל.

יד. לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, שאלמלא לא הקדים אברהם אבינו ע"ה תפלה לצרה בין בית אל ובין העי, לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט.

טו. לעולם יבקש אדם שיהיו הכל מאמצין אותו מלמטה, ולא יהיו לו צרים למעלה.

טז. לעולם אל ימנע אדם עצמו מן הרחמים, ואפילו חרב פשוטה מונחת לו, שנאמר (איוב יג, טו) "הן יקטלני לו איחל".

יז. לעולם ליבעי אדם רחמי עד בתר זיבולא בתרייתא דלהוי ליה שלמא.

תפילה בדמעה

ידוע שהתפילה צריכה להיות בדמעות, שהרי שערי דמעות לא ננעלו (ב"מ נט.), והתפילה היא תכלית אדם וחלילה מלזלזל בה, והקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילת האדם (עיין יבמות סד.). ובכל יום צריך האדם להתפלל על התורה ועל הפרנסה ולהתחנן, וחוץ ממה שעושה תיקונים בעולמות עליונים, הוא מרוויח.

כתוב במשנה (שבת פכ"א מ"א) מעלים את "המדומע" באחד ומאה, והסבירו בדרך החסידות (אור תורה תשס"א עמ' קמט), שהתפילה שהיא ב"דמעה" מעלים אותה "באחד ומאה", שעולים בגימט' השם של המלאך "מיכאל", דהיינו תעלה התפילה על ידי המלאך מיכאל שהוא מעלה את התפילה.

וכבר מובא בגמרא (ב"מ נ"ט סוע"א) שכל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה, והביאור בכך הוא, שאפילו שהדלת סגורה ונעולה, הדמעות מחלחלות ועוברות תחת הדלת הנעולה, והמלך שואל מה המים הללו? ואומרים הם הדמעות של פלוני עבדך, והקדוש ברוך הוא מרחם עליו ועושה בקשתו.

וכתב רבנו האר"י ז"ל (ליקוטי הש"ס ריש ברכות), כי תפילה בדמעה מונעת מאה עשרים צירופי "אלהים" (דין), ורמז דמעה עם הכולל הוא מאה ועשרים.

משל על תפילה בדמעה

וצריך להתפלל בדמעה כי שערי דמעה לא ננעלו, והביאו לכך משל לעיר קטנה שמרדה במלך, ושלח אליה עם חיל כבד וסיבב אותה, וכאשר קרב המלך וחילו, ראו בני העיר כי כלתה אליהם הרעה, על כן שלחו אל המלך לאמר "חטאנו", אבל לא אשמים אנחנו, כי יש בנו מסית אחד והוא פיתנו למרוד והלכנו אחר עצתו, ועתה שבנו אליך. השיבם המלך, כיון שנתתי רשות לחיל שלי להשחית, דבר המלך אין להשיב, אולם אתן לכם עצה כדי שתוכלו להנצל, קודם כל דבר כרתו את ראש המסית והמדיח אתכם מללכת אחרי המלך ולעבדו. ועוד דעו כי אני בניתי העיר הזאת, ועשיתי בכל בית באר מים חיים, ובכל בית מזרק, כדי שאם יבואו שונאים על העיר, ישפוך כל אחד מים מבורו אל המזרקים מים רבים עד שרבוי המים ישטוף את החיל. וכן עשו הרגו את המסית, תקנו את המעיינות אשר היו מלאים עפר, ואת המזרקים, ורק באותה שעה מלאום מים, וגירשו את החיל וניצולו.

והנמשל הינו, "עיר קטנה" זהו גוף האדם, ו"המסית" זהו יצר הרע, ו"המלך", הוא מלך מלכי המלכים, ו"החיל" שלו, אלו המשחיתים, ועליהם נאמר שניתנה רשות למשחית להשחית, ו"באר" זה הלב שנובע כמעיין. "מים חיים", אלו הדמעות, הנוצרות מטהרת הלב, ו"המזרקים" אלו העיניים, והם יכבו אש השריפה של מעלה, ועל ידי זה הם ניצולים. וזה שאמר הכתוב (ישעיה נה, א) "הוי כל צמא" מאש וחמימות יצר הרע שמצמיאו לעבירות, מה תקנתו? "לכו למים", אלו דמעות עיניו, ובאותה שעה נשבר לבו בקרבו ויצאו הדמעות מעיניו. וזה שכתוב (במדבר יט, יז) "ונתן עליו מים חיים אל כלי", אלו הדמעות.

מהות האדם היא תפילתו

אם תמלא את המילה "אדם" כזה: אל"ף דל"ת מ"ם, אותיות המילוי יוצאים "מתפלל", כי מהותו של האדם היא ה"תפילה" והיא נותנת לו כח, ולכן צריך לדקדק ולהשתדל בתפילה.

תפילתם של הצדיקים הרב שרעבי והבבא סאלי

הגאון רבי דוד יהודיוף זצ"ל חתנו של הבבא סאלי זיע"א סיפר, שיום אחד באה אל הבבא סאלי אשה שלא זכתה לפרי בטן, אמר, תגידו לה שאיני יכול לעזור לה, אולם ישנו צדיק אחד בירושלים, קוראים לו רבי מרדכי שרעבי, שתלך אצלו ויהיו לה ילדים. הלכה אליו, דפקה על הדלת, ורק פתחו את הדלת הרב אמר להם תגידו לבבא סאלי שאני לבד לא יכול, וצריך שאני והוא נתפלל יחד, ובשנה הבאה יהיה לכם ילד, וכך היה, וזכו לשישה ילדים. החכם יודע לחתור חתירה שעוזרת.

והתפילה צריך לה כלי, לא יתפלל סתם 'ה' יתן לך ילדים' וילך, אלא יגיד, 'יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתזכה את פלוני וכו'', יעשה לתפילה כלי ובזה הברכה תחול בתפילה זו.

אדם צריך לדעת שכל בוקר צריך הוא להתפלל על ילדיו, ובפרט בברכות התורה, יאמר אותם בחשק ובכוונה, ובתפילת - הַעֲרֵב נא, יתפלל עד מאד על ילדיו שיהיו לומדי תורה לשמה, ואם ינצל את הדבר הזה, יעשה כלי שתחול עליו הברכה.

מעלת התפילה בציבור

כתוב במסכת אבות (פ"ד מ"ד) אל תפרוש מן הציבור, וכתב מהר''י עייאש בספרו וזאת ליהודה (בחלק מסכת אבות דף ל"א טור א') דהיינו לענין תפלה שיתפלל עם הציבור, ובזה מרויח כמה דברים:

האחד שתפילת הצבור תקובל ברצון, שנאמר (איוב לו, ה) "הן אל כביר לא ימאס".

השני שמקרעים גזר דינו של שבעים שנה, וכאומרם ז"ל (שבת קיט:) 'כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כוחו קורעים לו גזר דינו של שבעים שנה'.

השלישי שמתעורר מעצמו אל התשובה, ולא יצטרך ליסורים לעוררו.

הרביעי שמאריך ימים (כדאיתא במסכת ברכות ח.).

החמישי המשכים לבית הכנסת, הקב"ה מזמין לו פרנסתו, וכמו שאמרו בזוהר הקדוש (תרומה דף קל"א ע"א) על פסוק "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה".

הששי שיקרא עבד ה' כמשה רבנו ע''ה, ויזכה שיגלו לו רזי תורה.

השביעי המתפלל עם הציבור נענה על שלשה דברים שהם תלויים במזל, בני חיי ומזוני.

וצא נא וראה מה שהאריך מורנו ורבנו גאון עוזינו ותפארתנו מו"ה חכם עובדיה זצוק"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סי' ה' בהערה וכן בלוית חן סי' י"ח) במי שבשבת איחר לתפילה, ואי אפשר לו לומר את כל התפילה מתחילתה, מפני שיפסיד תפילה בציבור, מה עדיף שיאמר נשמת כל חי, או מזמורי הללויה? ומסיק שעדיף המזמורים. ומשם תראה כמה גדול מעלת המתפלל עם הציבור, שיש לו לוותר על חלקים בתפילה, ובלבד שיתפלל בציבור. וראה עוד במעלת התפילה בציבור בדברים חוצבים להבות אש שכתב רבנו אליעזר פאפו בספרו חסד לאלפים (סי' נה סעיף ג).

ע"י התפילה ידע האדם אם הוא רצוי לפני השי"ת

כתב רבנו החיד"א ז"ל (עיין ברוח חיים דרוש ד' ובכסא דוד דרוש כ"ז) שאם ירצה האדם לידע אם הוא מרוצה לפני השם יתברך, ישקול בעצמו בתפילתו, שאם יתפלל בלא מחשבות ידע שרובו זכויות, ואם לא יוכל להתפלל בלא מחשבות, ידע שרובו עוונות חס ושלום.

המתפלל בלא כוונה מסלק השכינה

מי שאינו מכוין בתפילתו, אזי השכינה מסתלקת ממנו ועולה לשמים, וכמו שכתב הרב עוללות הבציר (ריש האזינו) על הפסוק (קהלת ה, א) "אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ". ופירש הרב "אל תבהל על פיך", אל ימהר בתפילה כשעומד "לפני האלהים", כי אם ימהר מסיבת שמתפלל בלא כוונה, אז "אלהים" מסתלק ל"שמים ואתה על הארץ" כי השכינה מסתלקת.

וכידוע מה שאמרו רבותינו שבתוכחות יש תרע"ו אותיות, ומי שמכוין בתפילתו כראוי בכ"ו אזכרות שבתפילת העמידה, שהם עולים בגימט' תרע"ו [כ"ו פעמים כ"ו, בגימט' תרע"ו], ניצול מכל אלו הקללות.

שהנה הרב חיד"א בס' דבש לפי (מערכת ר' אות י"ט) מביא מספר דרוש שמואל (פרשת נצבים) שיש כ"ו אזכרות בתוכחות, ולהגן עליהם יש כ"ו אזכרות בתפילת י"ח. ולכך אמר הבורא (דברים כט, ט) "אתם נצבים" פירוש כשתעמדו בתפילת י"ח "לפני ה' אלהיכם" אתם ניצולים. ובזה פירש הרב חיד"א את הפסוק בתהלים (לד, כה) רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו השם. המילה "רעות" עולה בגימט' תרע"ו, שהן מנין האותיות שיש בתוכחות, אף אם "כולם" באות "לצדיק", "מכולם יצילנו" על ידי "השם", על ידי שמזכיר האזכרות בתפילת שמונה עשרה בכוונה, ניצול.

עוד במעלת הכוונה בתפילה

כתב הרש"ש בנהר שלום (דף כ"ו ד"ה ואיני כמזהיר) שהתפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה, עיין שם. ואף על פי שהרב מדבר על כוונת השמות והספירות, מכל מקום הוא הדין וקל וחומר לכוונת פירוש המילות. הן אם מחשב מחשבות אחרות בתפילה, לא תצא התפילה זכה ונקיה, אלא כולה מלאה חלודה, טוב ורע מעורבים בה, בגלל שנתן בה מחשבה זרה, היפך הצורך והחובה לעשות לה בחינת נשמה, ולהעלותה כמו כלה כלולה, לפני מי שהכל ברא.

כתב בספר אור הישר (פרק י"ד) כי אדם שאינו מכוין בתפלה, משתף עמו רוח הטומאה, ויבוא גם השטן בתוכם, ואוי לו ואוי לנשמתו, כמה רעה גורם לעצמו. וזהו לכל אדם, קל וחומר לשליח ציבור. ודרשו דורשי רשומות (הובא בכף החיים פאלג'י סימן י"א אות ה'), ש"צ העובר לפני ה"תיבה" יכוין שראשי תיבות "תיבה" הן תפלה ישרה בכונת הלב, שהמבחן לאדם אם צדיק הוא, כשמכוין היטב בתפילתו בלי שום מחשבה.

והרב בתי כנסיות (הובא בכף החיים שם) הביא שהמתפלל בכוונת הלב, ניצול מחיבוט הקבר.

ובספר המידות (ערך ממון ח"ב אות י') כתב, מי שמקיים יהי ממון חברך חביב עליך כשלך, על ידי זה זוכה להתפלל בכוונת הלב.

גדולה תפילה יותר ממעשים טובים ומקרבנות

בוא וראה כמה גדולה מעלת התפילה, וכמו ששנינו בגמרא ברכות (ל"ב ע"א) גדולה תפילה יותר מן המעשים טובים, שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו, ואף על פי כן לא נענה מחמת מעשיו אלא בזכות התפילה, שנאמר (דברים ג, כג) "ואתחנן אל ה'", וכתיב (דברים ג, כו) "ויאמר ה' אלי רב לך... עלה ראש הפסגה" עלה ראש הפסגה כדי להראותך את הארץ. ועוד שנינו (שם) גדולה תפלה יותר מן הקרבנות, שנאמר (ישעיה א, יא) "למה לי רוב זבחיכם", ובהמשך נאמר (שם טו) "ובפרשכם כפיכם".

מעלת אמירת הקרבנות בתפילה

כשהיה בית המקדש קיים והיו קרבנות ישראל כהלכתן על גבי המזבח, היו נצולין בזכות התורה ובזכות הקרבנות מדינה של גיהנם ומשיעבוד עובדי כוכבים ומזלות, כדגרסינן בפסיקתא (פיסקא ט"ו), שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן אמר, ארבעה דברים הראה הקב"ה לאברהם אבינו: תורה, וקרבנות, גיהנם, ומלכויות. תורה [היא] "לפיד אש" (בראשית טו, יז), קרבנות, "עגלה משולשת" (שם טו, ז), גיהנם הוא "תנור עשן" (שם טו, יז) ומלכויות, הם גלויות הרמוזות בכתוב "והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו" (שם טו, יב). אמר לו הקב"ה, כל זמן שבניך מתעסקין בשתים, נצולין משתים. כל זמן שבניך מתעסקין בתורה ובקרבנות, נצולין מגיהנם וממלכויות [היינו שיעבוד מלכויות עובדי כוכבים], ועתיד בית המקדש וקרבנות ליבטל. במה אתה רוצה שירדו בניך, בגיהנם או במלכויות עובדי כוכבים? רבי חנינא בר פפא אמר, אברהם בירר לו את המלכויות, הדא הוא דכתיב (דברים לב, ל) "אם לא כי צורם מכרם", ואין צורם אלא אברהם שנאמר (ישעיה נא, א) הביטו אל צור חוצבתם, והסכים הקב"ה עמו. עד כאן.

ולפי שאין לנו מזבח וקרבנות, לא נשאר לנו אלא שיח שפתותינו, שבו אנו מהללים את בוראנו, והוא נקרא עבודה שבלב (תענית ב.). ובזמן שאנו קורין בסדר הקרבנות, מעלה עלינו הקב"ה כאלו הקרבנום על גבי מזבח, כדגרסינן בתענית (דף כז:) אמר רבי יעקב בר אחא אמר רבי אסי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר (בראשית טו, ח) ויאמר, ה' אלהים, במה אדע כי אירשנה, אמר אברהם לפני הקב"ה רבונו של עולם שמא יחטאו ישראל ותעשה להם כאנשי דור המבול וכאנשי דור הפלגה, אמר לו לאו. אמר לו במה אדע כי אירשנה, אמר לו קחה לי עגלה משולשת. אמר לפניו רבונו של עולם: תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו כבר תיקנתי להם סדר קרבנות, שכל זמן שקורים בהם, מעלה אני עליהם כאלו מקריבין לפני קרבן, ואני מוחל כל עונותיהם. עד כאן דברי הגמרא.

לשון הרמב"ם על התפילה

כתב הרמב"ם (הלכות תפלה פ"א ה"א-ז) מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר "ועבדתם את ה' אלהיכם", מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה, שנאמר "ולעבדו בכל לבבכם", אמרו חכמים איזוהי עבודה שבלב, זו תפילה. ואין מנין התפילות מן התורה, ואין משנה התפילה [דהיינו נוסח התפילה] הזאת מן התורה, ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה.

ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפילה, לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא. אלא חיוב מצוה זו כך הוא, שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום, מגיד שבחו של הקב"ה, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה, ואחר כך נותן שבח והודאה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כוחו. אם היה רגיל מרבה בתחינה ובקשה, ואם היה ערל שפתים, מדבר כפי יכולתו ובכל עת שירצה, וכן מנין התפילות כל אחד כפי יכולתו, יש מתפלל פעם אחת ביום ויש מתפללין הרבה פעמים. והכל יהיו מתפללין נוכח המקדש בכל מקום שיהיה, וכן היה הדבר תמיד ממשה רבנו ועד עזרא.

כיון שגלו ישראל וכו' נתבלבלו שפתם וכו', וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותקנו להם שמונה עשר ברכות על הסדר, שלוש ראשונות שבח לה' ושלוש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצורכי הציבור כולן, כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן, ותהיה תפילת אלו העילגים תפילה שלימה כתפילת בעלי הלשון הצחה, ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפילות מסודרות בפי כל ישראל, כדי שיהא ענין כל ברכה ערוך בפני הלעג.

וכן תקנו שיהא מספר התפילות כמנין הקרבנות, שתי תפילות בכל יום כנגד שני תמידין, וכל יום שיש קרבן מוסף תקנו בו תפלה שלישית כנגד קרבן מוסף, ותפלה שהיא כנגד תמיד של בקר היא הנקראת תפילת השחר, ותפילה שהיא כנגד תמיד של בין הערבים היא הנקראת תפלת מנחה ותפלה שכנגד מוספין היא נקראת תפלת מוספין.

וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפילה אחת בלילה שהרי אברי תמיד של בין הערבים מתאכלין והולכים כל הלילה שנאמר היא העולה, כענין שנאמר (תהלים נה, יח) "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי". ואין תפילת ערבית חובה כתפילת שחרית ומנחה. ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית, וקבלוה עליהם כתפילת חובה. וכן תקנו תפילה אחר תפלת מוסף סמוך לשקיעת החמה ביום התענית בלבד, כדי להוסיף תחינה ובקשה מפני התענית, וזו היא התפילה הנקראת תפלת נעילה, כלומר ננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה לפי שאין מתפללין אותה אלא סמוך לשקיעת החמה.

צריך לבקש מעומק להוריק ברכות למטה

בזוהר הקדוש (ח"ג דף רסה ע"ב) מסופר על רבי אבא שהיה בא מהקבלת פני רבי שמעון בר יוחאי. פגש בו רבי יצחק, ושאלו מהיכן הגיע. השיבו מאור המאורות, וכפי ששנינו דאדם חייב לקבל פני שכינה בכל ראש חדש ושבת, כל שכן אור העליון שהוא ר' שמעון שכל העולם רוצים לקבל פניו. אמר רבי יצחק אחזור עמך ואקבל פני שכינה, ואטעם מאותן דברים העליונים שטעמת לפניו.

פתח רבי אבא ואמר (תהלים קכג, א) "שיר המעלות אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים", שיר זה לא נכתב מי אמרו, אלא בכל מקום שנסתם מי אמרו, רוח הקודש אמרה זה אותו ישראל בגלות. "היושבי בשמים", צריך היה לכתוב היושב, מאי יושבי? אלא מי שרוצה להתפלל לפני המלך הקדוש, צריך לבקש מעומק ליבו הכל להוריק ברכות למטה, כמו שכתוב (תהלים קל, א) "ממעמקים קראתיך ה'".

מה יעשה האדם כדי שתפילתו תתקבל

האור החיים הקדוש בפירושו על התורה (כאן) מאלפנו בינה מתוך תפילתו של משה, מה יעשה האדם כדי שתתקבל תפילתו.

א. "ואתחנן" - תתפלל תפילתך בלשון תחינה ומתנת חינם, כמו שנאמר (משלי יח, כג) "תחנונים ידבר רש", ולא בעזות ובתוקף, ועל ידי כך יתקיים בו (משלי לג, יט) "וחנותי את אשר אחון".

ב. יבקש בקשתו ממקור הרחמים, וזה שאמר "אל השם".

ג. "בעת ההיא", כלומר בשעת רצון, כמו שנאמר (ישעיה מט, ח) "בעת רצון עניתיך".

ד. "לאמר" שיבקש בקשתו בלשון צחה וברורה.

הלכות תפילה הנלמדות מתפילת משה רבינו

וכן מצינו בספר תורת החיד"א, שהביא בשם רבנו המהרח"ו בספרו עץ הדעת טוב (בפרשתנו), כי אם מתפילת חנה למדו חז"ל (ברכות לא.) כמה הלכות בהלכות תפילה, כל שכן שמתפילת משה רבנו ע"ה יש לנו ללמוד הלכות תפילה (וראה בברכות לב.), וזו כוונת הפסוק:

א. "ואתחנן", להזהיר שלא יעשה תפליתו קבע אלא רחמים ותחנונים.

ב. "אל הויה", כאן הודיע סוד נפלא ליודעי האמת, כי כל התפילות לא יכוין אל השמות שמוציא מפיו, אלא אל שם הוי''ה הנקרא שם העצם (וכ"כ בדבש לפי מע' ק' אות ל"ח).

ג. "בעת ההיא", אחר כך הודיע שזמן התפילה הוא בעת שהצבור מתפללים.

ד. "לאמר", שיוציאנה בחיתוך שפתים, ולא בשתיקה בתוך הלב. שלא תהיה בקול ממש.

ה. "ה' אלוקים", (בהמשך להנזכר לעיל אות ב') שכל הכוונות אל שם הויה, צריך שיכנס לפני שם הויה, על ידי שני שמות הנזכרים, בסוד "אדני" שפתי תפתח "ופי", כי שם אלהים בגימט' עולה "פה" עם הכולל, כי על ידי שני שמות אלו נפתחים שערי תפלה. (דבש לפי מע' ק' אות ל"ח).