ביאור ההפטרה פרשת פינחס

י"ג תמוז תשפ"ה | 09/07/2025 | 08:57

הקשר בין ההפטרה לפרשה

בהפטרה מסופר על נבואת ירמיהו על חורבן ירושלים, והיא הפטרה ראשונה מתוך ג' הפטרות שמפטירין בשלושת השבועות שקודם ט' באב הנקראים תלתא דפורענותא [א].

תוכן ההפטרה

הנביא ירמיהו התנבא בימי יאשיהו בן אמוץ מלך יהודה וכן בימי בנו יהויקים והתמידה נבואתו עד גלות ירושלים וחורבן בית המקדש.

וכשנגלה אליו ה' בפעם הראשונה, סירב ירמיה ללכת משום שהוא צעיר ואיננו איש דברים, אך ה' אמר לו שיהיה עמו והוא בחר בו מבטן אמו לתפקיד זה, והוא מינה אותו על כל האומות להתנבאות על הרעה ועל הטובה, ולכן אין לו לפחד.

אחרי כן רואה הוא בנבואה מקל ללא עלים ופרחים, והוא בחכמתו הבין שזה מעץ שקדים. הקב"ה מאשר את הבחנתו ואומר לו שהוא שוקד וממהר לעשות את דברו ולהביא את הרעה על יושבי הארץ.

אחרי כן ירמיהו רואה בנבואה סיר רותח. והמקום המרובה ברתיחה הוא כלפי צפון. ומסביר לו ה' שמצפון שהיא בבל, תבוא רעה על יושבי הארץ, שיתאספו אומות העולם ויעשו מצור על ירושלים וערי יהודה, וישלם ליושביהם כגמולם על שעזבו את ה' ועבדו עבודה זרה.

גם הודיע לו שהשרים ועם הארץ ילחמו נגד ירמיהו וירצו להרע לו על שהוא מוכיחם ומייסרם, אך לא יוכלו לעשות לו מאומה, כי ה' אתו.

ולמרות שיענישם הנה לא יכלם ח"ו אלא יזכור את חסדו אתם, וגם יזכור להם זכות האמונה שהאמינו בו ויצאו למדבר לארץ לא זרועה ולא אמרו היאך נצא למדבר ארץ ציה ושממה, אלא בטחו בו. לכן זכות מצוה זו תגן בעדם, שיעניש את מעניהם ויטיב עמם באחריתם.

ירמיהו פרק א' - פרק ב' פסוק ג.

א אלו הם דִּבְרֵ֥י יִרְמְיָ֖הוּ [ב] הנביא והצדיק בֶּן_חִלְקִיָּ֑הוּ [ג] והוא חלקיהו בן שפן הכהן הגדול (רד"ק), וא"כ ירמיה הוא נביא בן נביא צדיק בן צדיק (ע"פ מלבי"ם) מִן_הַכֹּֽהֲנִים֙ אֲשֶׁ֣ר ישב בַּֽעֲנָת֔וֹת עיר מערי הכהנים, שהיא בְּאֶ֖רֶץ בִּנְיָמִֽן (רד"ק): ב אֲשֶׁ֨ר הָיָ֤ה תחילת דְבַר_יְהֹוָה֙ אֵלָ֔יו השראת השכינה עליו (רש"י) בִּימֵ֛י יֹֽאשִׁיָּ֥הוּ בֶן_אָמ֖וֹן מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה שהיו הוא ודורו צדיקים (מלבי"ם) והתחיל להתנבאות בִּשְׁלֹשׁ_עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֖ה לְמָלְכֽוֹ: ג וַיְהִ֗י ירמיהו נביא כל ימי יאשיהו הנותרים, וגם התמידה הנבואה שלו (רש"י) בִּימֵ֨י יְהֽוֹיָקִ֤ים בֶּן_יֹֽאשִׁיָּ֙הוּ֙ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֔ה שאז הדור היו צדיקים והמלך רשע עַד_תֹּם֙ עַשְׁתֵּֽי_עֶשְׂרֵ֣ה אחת עשרה שָׁנָ֔ה לְצִדְקִיָּ֥הוּ בֶן_יֹֽאשִׁיָּ֖הוּ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה שאז העם היו רשעים והמלך היה צדיק עַד_גְּל֥וֹת יְרֽוּשָׁלִַ֖ם שאז נתקיימו כל נבואותיו (מלבי"ם) בַּחֹ֥דֶשׁ הַֽחֲמִישִֽׁי: ד וַיְהִ֥י דְבַר_יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: ה בְּטֶ֨רֶם אֶצָּורְךָ֤ (אֶצָּרְךָ֤ קרי) בַבֶּ֙טֶן֙ [ד] מקודם שנוצרת בבטן אמך יְדַעְתִּ֔יךָ הכרתי בך שאתה הגון וראוי לנבואה וּבְטֶ֛רֶם תֵּצֵ֥א מֵרֶ֖חֶם אמך הִקְדַּשְׁתִּ֑יךָ [ה] קידשתי אותך וזימנתי אותך נָבִ֥יא לַגּוֹיִ֖ם [ו] נְתַתִּֽיךָ ומיניתי אותך לנביא לכל אומות העולם (מ"ד): ו וָֽאֹמַ֗ר אֲהָהּ֙ אוי לי שאני נמנע מלהוכיח, אבל דע אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה הטעם שאני נמנע הוא כי הִנֵּ֥ה לֹֽא_יָדַ֖עְתִּי דַבֵּ֑ר לסדר דברי הנבואה בצחות לשון כִּי_נַ֖עַר [ז] אָנֹֽכִי צעיר לימים ולא הורגלתי בזה ולא ישמעו לי (מ"ד): ז וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֵלַ֔י אַל_תֹּאמַ֖ר נַ֣עַר אָנֹ֑כִי אל תמאן בגלל היותך נער (מ"ד) כִּ֠י עַל_כָּל_אל כל הדברים (רד"ק) אֲשֶׁ֤ר אֶֽשְׁלָֽחֲךָ֙ תֵּלֵ֔ךְ כי הם מביטים אל המשלח ולא אל השליח וְאֵ֛ת כָּל_אֲשֶׁ֥ר אֲצַוְּךָ֖ תְּדַבֵּֽר כי אני אשים הדברים בפיך (מלבי"ם): ח אַל_תִּירָ֖א מִפְּנֵיהֶ֑ם פן תכשל בלשונך ויקצפו עליך כִּֽי_אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י לְהַצִּלֶ֖ךָ מידם נְאֻם_יְהֹוָֽה (מ"ד): ט וַיִּשְׁלַ֤ח הושיט יְהֹוָה֙ אֶת_יָד֔וֹ [ח] וַיַּגַּ֖ע עַל_פִּ֑י וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֵלַ֔י הִנֵּ֛ה בזה שנגעתי בפיך נָתַ֥תִּי דְבָרַ֖י דברי הנבואה בְּפִֽיךָ (מ"ד) שתדבר בחיתוך לשון בלא מורא (ע"פ המלבי"ם הנ"ל): י רְאֵ֞ה הִפְקַדְתִּ֣יךָ| מיניתי אותך (רש"י) הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה עַל_הַגּוֹיִם֙ וְעַל_הַמַּמְלָכ֔וֹת להתנבאות עליהם פורעניות (רד"ק) לִנְת֥וֹשׁ לעקור אותם ממקומם וְלִנְת֖וֹץ חלקים מהם וּלְהַֽאֲבִ֣יד אותם לגמרי וְלַֽהֲר֑וֹס כל הבנין כולו (מלבי"ם) לִבְנ֖וֹת וְלִנְטֽוֹעַ וגם התנבא על הטובה של בנין ונטיעה לבני ישראל (ת"י, רד"ק): יא וַיְהִ֤י דְבַר_יְהֹוָה֙ אֵלַ֣י לֵאמֹ֔ר מָֽה_אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה במראה הנבואה יִרְמְיָ֑הוּ וָֽאֹמַ֕ר מַקֵּ֥ל [מטה (מ"צ)] שָׁקֵ֖ד [ט] מאילן שגדלים בו שקדים (רד"ק) אֲנִ֥י רֹאֶֽה: יב וַיֹּ֧אמֶר יְהֹוָ֛ה אֵלַ֖י הֵיטַ֣בְתָּ לִרְא֑וֹת ראית היטב ונכון כי השקד [י] ממהר להוציא פרח קודם כל האילנות, והוא סימן כִּֽי_שֹׁקֵ֥ד ממהר (רש"י) אֲנִ֛י עַל_דְּבָרִ֖י לַֽעֲשֹׂתֽוֹ וא"כ ראית דבר המרמז על מה שעתיד להיות (מ"ד): יג וַיְהִ֨י דְבַר_יְהֹוָ֤ה| אֵלַי֙ פעם שֵׁנִ֣ית לֵאמֹ֔ר מָ֥ה אַתָּ֖ה רֹאֶ֑ה במראה הנבואה וָֽאֹמַ֗ר סִ֤יר [יא] נָפ֙וּחַ֙ קדירה מעלה רתיחה אֲנִ֣י רֹאֶ֔ה וּפָנָ֖יו פני הרתיחה - מקום המעלה רתיחה מרובה מִפְּנֵ֥י מעבר וכלפי צד צָפֽוֹנָה (מ"ד): יד וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֵלָ֑י מה שראית סימן הוא כי מִצָּפוֹן֙ מבבל העומדת בצפונה של ארץ ישראל (רש"י) תִּפָּתַ֣ח תהיה מותרת לבא (רד"ק) הָֽרָעָ֔ה [כי עד עתה כביכול היתה הרעה קשורה(מ"ד)] עַ֥ל כָּל_יֹֽשְׁבֵ֖י הָאָֽרֶץ: טו כִּ֣י| הִנְנִ֣י קֹרֵ֗א אשים בלבם [יב] לְכָֽל_מִשְׁפְּח֛וֹת מַמְלְכ֥וֹת צָפ֖וֹנָה שיבואו (רד"ק) נְאֻם_יְהֹוָ֑ה וּבָ֡אוּ וְֽנָֽתְנוּ֩ אִ֨ישׁ כִּסְא֜וֹ כשופטים היושבים על כסא המשפט, מול פֶּ֣תַח| שַֽׁעֲרֵ֣י יְרֽוּשָׁלִַ֗ם וְעַ֤ל כָּל_חֽוֹמֹתֶ֙יהָ֙ סָבִ֔יב וְעַ֖ל כָּל_עָרֵ֥י יְהוּדָֽה לשמוע את טענת בעל הרצון (מלבי"ם): טז וְדִבַּרְתִּ֤י [יג] ואז אדבר מִשְׁפָּטַי֙ אוֹתָ֔ם אתווכח עם יהודה וירושלים (רש"י) עַ֖ל בעבור כָּל_רָֽעָתָ֑ם לבקש מהם הדין, א' - על אֲשֶׁ֣ר עֲזָב֗וּנִי ולא רק אשר עזבוני אלא ב' - וַֽיְקַטְּרוּ֙ לֵֽאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים ואם היה להם תועלת היה פחות קשה, אבל הם ג' - וַיִּֽשְׁתַּֽחֲו֖וּ לְמַֽעֲשֵׂ֥י יְדֵיהֶֽם שיודעים שאין בו ממש (מלבי"ם): יז וְאַתָּה֙ תֶּאְזֹ֣ר מָתְנֶ֔יךָ לילך בזריזות כאיש חיל (רש"י) וְקַמְתָּ֙ וְדִבַּרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם אֵ֛ת כָּל_אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י אֲצַוֶּ֑ךָּ אַל_תֵּחַת֙ תפחד מִפְּנֵיהֶ֔ם אל תמנע מלהוכיחם (ת"י) ולהחניף להם (מלבי"ם) פֶּן_אֲחִתְּךָ֖ אשבור אותך ואכניע אותך לִפְנֵיהֶֽם (רד"ק): יח וַֽאֲנִ֞י הִנֵּ֛ה נְתַתִּ֣יךָ הַיּ֗וֹם לְעִ֨יר מִבְצָ֜ר נתתי כח בידך כעיר בצורה (ת"י) וּלְעַמּ֥וּד בַּרְזֶ֛ל שלא יוכלו להטותו ולשוברו וּלְחֹמ֥וֹת נְחֹ֖שֶׁת וחזק כחומה של נחושת כדי שתוכל להתגבר ולהתחזק עַל_כָּל_ הָאָ֑רֶץ וחוזר ומפרש שיתגבר על לְמַלְכֵ֤י יְהוּדָה֙ לְשָׂרֶ֔יהָ לְכֹֽהֲנֶ֖יהָ וּלְעַ֥ם הָאָֽרֶץ וליתר העם (רד"ק ומ"ד): יט וְנִלְחֲמ֥וּ אֵלֶ֖יךָ כולם ילחמו עליך [יד] וְלֹֽא_י֣וּכְלוּ לָ֑ךְ מפני כִּֽי_אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י נְאֻם_יְהֹוָ֖ה לְהַצִּילֶֽךָ מידם (מ"ד):

ב א וַיְהִ֥י דְבַר_יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר [טו]: ב הָלֹ֡ךְ וְֽקָרָאתָ֩ [טז] בְּאָזְנֵי֙ יושבי יְרֽוּשָׁלִַ֜ם לֵאמֹ֗ר ֚כֹּה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה אם הייתם שבים אלי תאוותי לרחם עליכם, כי זָכַ֤רְתִּי זוכר אני לָךְ֙ חֶ֣סֶד אשר עשיתי עמך בימי נְעוּרַ֔יִךְ [יז] אַֽהֲבַ֖ת אהבה שהיתה לי עליך בעת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ היותך כלה (רש"י) במעמד הר סיני בקבלת התורה (מ"ד), וכן זוכר אני לך את האמונה שהאמנת כשיצאת לֶכְתֵּ֤ךְ והלכת אַֽחֲרַי֙ אחרי שלוחי משה ואהרן (ת"י) בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה למדבר שאין בו זרע זרוע ואין מה לאכול (מ"ד): ג קֹ֤דֶשׁ יִשְׂרָאֵל֙ ולזה ישראל נחשבים כתרומה שהיא קודש לַיהֹוָ֔ה שלא יאכלנו זַר (רד"ק), כי ישראל רֵאשִׁ֖ית תְּבֽוּאָתֹ֑ה [יח] שהם הטובים והמשובחים מכל האומות (מ"ד) כָּל_אֹֽכְלָ֣יו הרודפים והבוזזים את ישראל (ת"י) יֶאְשָׁ֔מוּ אע"פ שעם ישראל נענשים עבור חטאם, עכ"ז רָעָ֛ה תָּבֹ֥א אֲלֵיהֶ֖ם על אומות העולם שהרעו להם נְאֻם_יְהֹוָֽה כי זוכר אני להם חסד נעורים חסדי האבות (רד"ק):

א. אמנם פסוק זה לא נמצא אצלנו בתנ"ך, אך נראה שבמתיבתא דרקיעא ישנו, כמ"ש בספר בני יששכר (מאמרי חדש סיון מאמר ה' אות ט') ועי' כעין זה בזוה"ק ח"ג דף כ"ג ע"ב.

א. כידוע מ"ש רבנו צדוק הכהן מלובלין (בספר רסיסי לילה) דג' הפטרות, דברי ירמיהו, שמעו, חזון - הם כנגד ג' אברים פה, אוזן, עין, שצריך להתחזק ולקדש אותם בימים אלו. והרמז שקורין בספר ירמיה, כתב בסדר הדורות - איכ"ה ר"ת אני ירמיה כהן הענתות. וקילל יום לידתו שהיה יום ט' באב עי"ש, (ועי' רש"י על פסוק י"ב).

ב. ירמיה היה משלשה נביאים שנתנבאו באותו הדור, ירמיה, צפניה וחולדה הנביאה, ירמיה היה מתנבא בשווקים, צפניה בתוך בתי כנסיות, וחולדה אצל הנשים. (ילק"ש).

ירמיה הנביא היה ניצוץ משה ושפט מ' שנה כמו משה ועשה ה' קינות כמו ה' חומשי תורה, וזה שאמר נביא מקרבך מאחיך כמוני זה ירמיה כמו שאמרו רז"ל (מדרש תהלים מזמור א').

שלמה המלך ע"ה נתגלגל בירמיה ועשאוהו ישראל כמהולל וסכל ונשלך לבית הכלא, כ"כ בספר גלגולי נשמות (מהרמ"ע מפאנו), וכן כתב הגילאנטי הביאו בשל"ה דף ר"ה: (ספר קהלת יעקב - ערך יר). והטעם שירמיה ראה את חורבן הבית כתב הרמ"ד וואלי (ריש ספרו מרפא לשון) כי שלמה נשא את בת פרעה ביום שנבנה בית המקדש, וגרם קטרוג גדול וחרון אף ולכן נתגלגל בירמיהו שניבא על חרבנו וראה אותו והוכרח לקונן עליו כנגד שיר השירים שעשה בעת בנינו.

ג. כתב האלשיך הקדוש וז"ל: כי סיבת הזכרת יחוסו של ירמיה, שכל נביא שנזכר שמו ושם אביו - היה נביא בן נביא ומה גם אם היה זה חלקיהו בן שפן הכהן הגדול, הרי שהיה ירמיהו גדול ובן גדול, צדיק ובן צדיק, כי נחלקו המפרשים מי היה חלקיהו בן שפן הכהן שמצא ספר התורה בבית ה' בימי יאשיהו כמובא בספר מלכים־ב, (פרק כב, ח). והאברבנאל כתב: וספר תורה זה כתב משה רבינו, והכהן הגדול ההוא התחיל להודיע החורבן העתיד להיות בישראל, ממה שמצא ספר התורה נגלל בפסוק (דברים כח, לו): "יוליך ה' אותך ואת מלכך..." כדברי חכמים ז"ל, נמצא שהיה הראשון לבשורת הגלות, ולכן זכה שבנו ירמיה השלים דבריו וניבא על החורבן.

דברי ירמיהו - וכי לא נתנבא ירמיהו אלא אלו בלבד, והלא שני ספרים כתב, שנאמר עד הנה דברי ירמיה, ומה תלמוד לומר דברי ירמיהו, מלמד שהיו דברי תוכחות, שנאמר כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, ואומר כי גדול היום ההוא מאין כמוהו... כיוצא בו אתה אומר דברי עמוס אשר היה בנוקדים, וכי לא נתנבא אלא הוא בלבד, והלא אף חביריו נתנבאו, אלא שהם דברי תוכחות. (ילק"ש).

ר' יהושע דסכנין פתח, עבד משכיל ימשול בבן מביש, עבד משכיל זה ירמיהו, ימשול בבן מביש אלו ישראל, שביישו עצמם לע"א, א"ר אבא בר כהנא ייתי ברא דמקלקלתא דתקנת עובדיה, ויוכח לברא דמתקנתא דקלקל עובדיה. ובתוך אחים יחלק נחלה זה ירמיה, דכתיב ויצא ירמיהו מירושלים וגו".

רבי שמואל בר נחמני פתח, אני אמרתי לכם כי החרם תחרימם. אם לא תורישו את יושבי הארץ, ואתם לא עשיתם כן, אלא ואת רחב הזונה ואת בית אביה ואת כל אשר לה החיה יהושע, הרי ירמיה בא מבני בניה ועושה לכם דברים שלשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם.

רבי יודן בר' סימון פתח, נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך, וכתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, ואת אמרת כמוך, אלא כמוך בתוכחות, אתה מוצא כל מה שכתוב בזה כתוב בזה, זה נתנבא ארבעים שנה, וזה נתנבא ארבעים שנה, זה נתנבא על יהודה וישראל, וזה נתנבא על יהודה וישראל, זה עמדו בני שבטו כנגדו, וזה עמדו בני שבטו כנגדו, זה הושלך ליאור וזה הושלך בבור, זה הוצל על ידי אמה, וזה הוצל על ידי עבד, זה בא בדברי תוכחות, וזה בא בדברי תוכחות (ילק"ש).

דבר אחר ירמיה - ירום י־ה, עשר מסעות נסעה השכינה, מכרוב לכרוב מכרוב למפתן הבית... דבר אחר ירמיה, שבימיו נעשה בית המקדש אירימון. דבר אחר שבימיו מתרוממה מדת הדין. בן חלקיהו - א"ר יודן ברבי סימון מאותו שבט שכתוב בו אני חלקך ונחלתך... אמר שמואל בר נחמני ארבעה הם שבאו ממשפחת נכריה, ואלו הם, פנחס, ואוריה, יחזקאל וירמיה. ירמיה היו מזלזלים אחריו ואומרים לא מבני בניה של רחב הזונה הוא, וצריך הכתוב ליחסו, דברי ירמיהו חלקיה.

בארץ בנימין - נתן חלק של בנימין בארץ, מה בנימין לא נתברר יעקב אבינו שהוא מעמיד שנים עשר שבטים עד שנולד בנימין, כך כל הנביאים שנתנבאו על ירושלים לא נתבררה נבואתם עד שעמד ירמיהו, ומה בנימין כל ימים שחיה במעי אמו לא מתה וכיון שיצא מתה, הדא הוא דכתיב ויהי בצאת נפשה כי מתה, כך כל ימים שהיה ירמיהו בתוך ירושלים לא חרבה, וכיון שיצא ממנה חרבה, וזה שירמיה אומר פתיתני ה' ואפת, שידלתני ואישתדלית, אפקתני מן גו ביתא וחרבתיה. (ילק"ש).

ד. בטרם אצרך - יכול בעתו, תלמוד לומר זה ספר תולדות אדם, מלמד שהראה לו הקב"ה לאדם הראשון חכמי כל דור ודור, ורשעי כל דור ודור, שנאמר זורו רשעים מרחם, מספר שנותם ומנין ימיהם וחשבון שנותיהם, סכום פסיעותיהם... וירמיהו נולד מהול, שנאמר בטרם אצרך בבטן ידעתיך. (ילק"ש).

ירמיה הנביא היה מארבעה בני אדם שנקראו יצירים, הראשון הוא היה אדם, השני הוא היה יעקב, השלישי הוא היה ישעיה, הרביעי הוא היה ירמיה, דכתיב בטרם אצרך בבטן ידעתיך. יציאתו של ירמיה לעולם זעק זעקה גדולה כבחור, ואמר מעי מעי אוחילה, חושש אני לבי קרבי זעו עלי שבר על שבר אני ששברתי כל הארץ. ומנין שאמר ירמיה כן, שכן כתיב מעי מעי אוחילה קירות לבי הומה לי לבי לא אחריש. פתח פיו והוכיח לאמו, אמר לה אמי, לא עברתני כדרך הנשים ולא ילדתני כדרך היולדות, שמא היו דרכיך כדרך הסוטות ונתת את עיניך באיש אחר. ומנין שאמר ירמיה כן, שכן כתיב ומצח אשה זונה היה לך. כיון ששמעה אמו דברים הללו אמרה, מה ראה זה לומר לי כך שלא בעונתו. פתח פיו ואמר לא עליך אמי אני אומר, ולא עליך אמי אני מתנבא, אלא לציון ולירושלים אני אומר, שהיא מקשטת את בנותיה ומלבשתן זהורית ומעטרת אותם בזהב, יבואו השונאים וישודדו בהם, שנאמר ואת שדוד מה תעשי. אמר לו הקב"ה בטרם אצרך בבטן ידעתיך, עד שלא יצרתיך במעי אמך מניתיך להיות מתנבא על עמי, וענה ירמיהו ואמר לפני הקב"ה, רבונו של עולם איני יכול להתנבאות עליהם, אי זה נביא יצא להם ולא בקשו להורגו, העמדת להם משה ואהרן לא בקשו לרגום אותם באבנים. אינני יכול לצאת ידי ישראל, לא ידעתי דבר כי נער אנכי. אמרה לו רוח הקדש הלא לנער אני אוהב שלא טעם טעם חטא, גאלתי את ישראל ממצרים וקראתים נער, שנאמר כי נער ישראל ואוהבהו. (ילק"ש).

ה. בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך - מסופר על הצדיק רבי ישראל מקוז'ניץ, שעוד בימי טל ילדותו כבר נתגלו בו סימני גדלות יחד עם ניצוצי קדושה וטהרה, וקשישי החסידים בפולניה מספרים, כי בהיותו כבן שש שנים היה מתפלל במתינות ומתוך דביקות והתלהבות, והיה מדקדק בכל מלה של תפילה להוציאה מפיו מתוך כוונה והבנה יתירה.

פעם אחת, בקראו את הפרק "איזהו מקומן של זבחים" קודם התפילה כנהוג, פנה לרבו שלמד אתו תורה ושאלהו: למה אלה הקרבנות שבאו לשם כפרת עוונות חטאים ופשעים, כמו חטאת הצבור והיחיד, אשם גזילות ואשם מעילות, נאכלים רק "לפנים מן הקלעים", בתוך כותלי בית המקדש עצמו, ואילו הקרבנות הבאים בתור נדבה, כמו קרבן תודה ושלמים, נאכלים בכל העיר ולאו דוקא במקום הקודש, והלא לפי השכל ההגיוני צריך היה להיות להיפך: קרבנות נדבה, שבעליהם מביאים אותם מתוך רצון ורוח נדיבה, צריכים היו לאכול אותם דוקא במקום טהרה בתוך בית המקדש, מכיון שבאו ממקור טהור ומתוך לב טהור. אבל אלה הקרבנות שבאים מאת חוטאים ופושעים בתור קרבנות כפרה על חטאים חמורים, שלכלכו וזהמו את נפשם ונשמתם, אותם לא היו צריכים להביא אל הקודש פנימה למקום קדושה וטהרה, אלא לאכול אותם ברחובה של עיר, במקום שגם אשפה וזוהמא מצויות שם.

המלמד, שהיה ידוע ומפורסם לתלמיד חכם, שמע את שאלתו של תלמידו הקטן, קמט את מצחו, חיפש במפרשי המשנה ולא מצא תשובה, והנה פנה אליו התלמיד הרך בפנים קורנות משמחה ואמר לו: מורי ורבי! כמדומני שמצאתי תשובה לשאלתי ומשפטי ה' צדקו יחדיו: מי שחטא ואשם בעבירות שבין אדם למקום או בין אדם לחבירו, דוקא אותו ואת קרבנו צריכים להכניס במקום הקודש, הוא אשר טומאה רצוצה בתוך גופו, נפשו לקויה ונשמתו נפגעה ונפגמה - הרי ברחובות העיר ילך ויסתאב עוד יותר, ומשום זה צריכים להכניס אותו "לפנים מן הקלעים" לתוך אויר של קדושה ושל טהרה, כדי שיקבל גם הוא שפע של קדושה ויטהר את עצמו ואת נפשו מטומאתו וחטאתו, ואולם מי שנפשו זכה ונקיה מכל כתם ופגם, ולבו הטהור נדב להביא קרבן נדבה לה' הוא איננו זקוק דוקא למקום הקודש, והוא יכול להמצא ולאכול את קרבנו בכל מקום בלי כל חשש, מכיון שנשמתו בהירה (תורת הפטרה).

ו. נביא לגוים - לישראל שהיו נוהגים עצמם כעכו"ם כך נדרש בספרי נביא מקרבך וגו' (דברים יח) יקים לך ולא למכחישי תורה הא מה אני מקיים נביא לגוים נתתיך בבני ישראל שהיו נוהגים כעכו"ם ד"א בטרם תצא מרחם הקדשתיך עליך אמרתי למשה נביא אקים להם כמוך (דברים יח) זה הוכיחם וזה הוכיחם זה נתנבא ארבעים שנה וזה נתנבא ארבעים שנה. (רש"י).

ז. כי נער אנכי - איני כדאי להוכיחן משה הוכיחן סמוך למיתתו כבר נחשב בעיניהם בכמה נסים שעשה להם הוציאם ממצרים וקרע להם את הים הוריד את המן הגיז את השליו נתן להם את התורה העלה את הבאר אני בתחלת שליחותי אני בא להוכיחם. (רש"י).

ח. וישלח ה' את ידו - כל שליחות שהוא אצל יד לשון הושטה ל"א כתרגום ושלח ה' ית פתגמי נביאותיה. (רש"י)

ט. כתב הגאון חיד"א דירמיה הנביא ע"ה ראה רחמיו יתברך להקדים שתי שנים למנין ונושנתם, כי בזה יהיה להם תקומה וברגז רחם יזכור זכות אבות, וזהו שרמז 'מקל שקד אני רואה', כלומר זכות אבות גרם זה המהירות, ונרמז ב'מקל שקד', כי 'מקל' הוא אותיות סופי תיבות אברה'ם יצח'ק ישרא'ל. שקד הוא ענין מהירות, וזהו 'מקל שקד אני רואה', הבנתי רמז דזכות אבות גרם המהירות לשים שארית לישראל.

מקל שקד אני ראה. אפשר במה שהגאון מהר"ר אברהם ז"ל אב"ד דק"ק בריסק, שנת שע"ה הגידו לו בחלום, כי קדוש, קש גימטריא ארבע מאות סטרא אחרא [ארבע מאות איש דעשו], ובאמצע דו לשון זיווג להפרידם. ובקדוש ראשון שהוא כנגד בית ראשון, וקדוש שני שהוא כנגד בית שני, היה אחריהם שעבוד, אבל קדוש שלישי שהוא גאולת עולם, כתב אחר כך (ישעיה ו, ג) 'מלא כל הארץ כבודו' זה תורף דבריו.

ואפשר דירמיה הנביא ע"ה ראה דגברו העונות, והחורבן יהיה אם לא ישובו. ובעונות נתחברו הת' שהיו נפרדים כרמוז בקדוש, ועתה השק נתחברו, ובעון נשארה הד' והו' נסתלק כמו שאמרו בזהר הקדוש. ובמקום שהיה קדוש נעשה שקד, שנתחברו ש"ק ונעשו גימ' ת' דעשו [ארבע מאות איש עמו], ונשארה הד' לבד.

ומכל מקום ירמיה הנביא זכר זכות אבות ואמר 'מקל שקד' 'מקל' רמז אברה'ם יצח'ק וישרא'ל סופי תיבות מקל, להזכיר זכות אבות אשר חיו תק"ב שנים, כמספר ראשי תיבות 'ש'קד א'ני ר'אה' עם הכולל, ועבדו את ה' כל ימי חייהם אפילו בחלום, כמו שכתב בספר חסידים (סי' קס"ה) וזה רצון הבורא יתברך שילמדו זכות על בניו, ולכן אמר לו "הטבת לראות" להזכיר זכות אבות (צוארי שלל, חומת אנך).

י. ומדרש אגדה השקד הזה הוא משעת חניטתו עד גמר בישולו עשרים ואחד יום כמנין ימים שבין שבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר לתשעה באב שבו נשרף הבית. (רש"י).

יא. ובתרגום יונתן סיר נפוח וכו' - מלך דרתח כדוד אנא חזי וטקוס משירייתיה דמדברן... ועיין ברד"ק שפי' בענין אחר.

יב. ובתרגום יונתן כי הנני קורא - ארי אנא מכלי לכל זרעית מלכות צפונא וכו' [אלא דלכאורה לפירושו קשה דאם מכלה אותם איך יבואו ויתנו איש כסאו פתח ירושלים, וצ"ע].

יג. ודברתי וכו' - ר"ל אביא עליהם משפט הגמול בעבור רעתם (מ"ד).

יד. ובתרגום פירש ונלחמו אליך - ויהון דינין ומגיחין לקבלך למסתר ית פתגמי נבואתך (ת"י).

טו. ויהי דבר ה' - כתב האברבנאל ז"ל: אחרי שנצטוה ירמיה בנבואה הראשונה, שילך בשליחות הקדוש ברוך הוא ולא יימנע מכך מפני שהוא נער, וגם הודיעו מאין תבוא הרעה הזאת במהירות, ראה הקדוש ברוך הוא, שיהיה קשה בעיני ירמיה לפתוח בנבואה של פורענות, ומוטב שינבא נבואה ראשונה בדברים טובים, ואחר כך יגיד את דברי הפורענות העתידים לבוא, לכן התחיל הפסוק "הלוך וקראת באוזני ירושלים", ויאמר דברי שבח ונחמה, כהקדמה לדברים הקשים שיאמר אחר כך... וזו מדה טובה לשבח תחילה את מי שרוצים להוכיח, אחר כך לומר לו את דברי התוכחה, כדי שלא יבוא לידי יאוש, וגם בפרקי אבות התחילו במשנה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".

טז. הלוך וקראת - זה היא תחלת הספר, למה נכתב כאן, שאין מוקדם ומאוחר בתורה. זכרתי לך חסד נעוריך - אחרים אומרים כדאי היא האמנה שהאמינו בי שאקרע להם את הים, שלא אמרו למשה היאך אנו יוצאים למדבר ואין בידינו מחיה לדרך, אלא האמינו ויצאו אחרי משה, עליהם מפורש בקבלה הלוך וקראת וגו'. ומה שכר נטלו על כך, קדש ישראל לה' ראשית תבואתה. ולמה קורא הוא תבואתו, שאין אנו אוכלין אלא מן התבואה, אבל הקרן קיימת לנו לעולם הבא, ולא נברא העולם אלא בזכות ישראל. שנאמר ראשית תבואתה. וכתיב בראשית ברא אלקים. (ילק"ש).

יז. זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. אפשר במה שאמרו ז"ל (תנא דבי אליהו רבה סוף פכ"ג), בשעה שיצאו ישראל ממצרים, כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה. ונתבאר אצלי הדל במה שכתב בזהר הקדוש, כי במצרים זכו למצה אות ה' שהיא השכינה, ואחר כך יזכו למצוה אותיות ו"ה, קוב"ה ושכינתיה. ולכן ישראל נתחכמו מאד בשעת יציאתם לעשות חסד זה עם זה, כדי לזכות למצוה לייחד קוב"ה ושכינתיה.

וזה שכתוב 'זכרתי לך חסד נעוריך' מה שהשתדלת לעשות חסד איש לרעהו, וכונתך 'אהבת כלולתיך' ליכלל ולחבר קוב"ה ושכינתיה. וע"י זה זכית למעלה עליונה 'לכתך אחרי' דכתיב (שמות יג, כא) 'וה' הולך לפצהם' ואמרו בזהר הקדוש שהיא המדרגה יותר עליונה ללכת אחר השכינה. (החיד"א אהבת דוד דרוש ו').

יח. בזוה"ק כתב, זכו ישראל להתקרי אחים לקוב"ה דכתיב למען אחי ורעי לבתר אקרון קודש ממש דכתיב קודש ישראל לה'... קודש ולא אנשי קודש, בגיני כך "כל אוכליו יאשמו" (זוה"ק פ' משפטים דף קכב.).

ואמר לי רבי (נ"י שני דברים יש בלבבי ואני אוהבך אהבה גמורה) שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה ואלו הן תורה וישראל אבל איני יודע איזה מהם קודם אמרתי לו בני דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה שנאמר (משלי ח) ה' קנני ראשית דרכו וגו' אבל אני אומר ישראל קדמו שנאמר (ירמיה ב) קודש ישראל לה' ראשית תבואתה משל למלך שהיה לו אשה ובנים בתוך הבית וכתב את האגרת אל המקום שאשתו ובניו שם (אלמלא אשתו ובניו של מלך שעושין לו נחת רוח בתוך הבית וכתב את האגרת ולא חזרה האגרת ביד השליח) אלמלא אשתי ובני שלי שעושין לי נחת רוח בתוך הבית החרבתי את המקום כך אלמלא הם ישראל לא נברא העולם ונחרב העולם לכך נאמר קודש ישראל לה' ראשית תבואתה ונאמר ה' קנני ראשית דרכו וגו'. (תנא דבי אליהו רבה - פרק יד).

ד"א למה משלן כחול מה חול אדם נוטל ממנו מלא קמצו ונותן לעיסה או לתוך התבשיל אין כל בריה יכול לטעמו שהוא מקהה את שיניו כך הם ישראל כל מי שהוא בוזזן או גוזלן בעולם הזה הוא מקהה את שיניו לעתיד לבא למה שהוא קדש שנאמר (ירמיה ב) קדש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו רעה תבוא עליהם נאם ה' וכל מי שנוגע בקדשים חייב (במדבר רבה ב יג).

קדש ישראל לה' ראשית תבואתה - יש לפרש בדרך רמז, כי הנה ידוע שעל ההורים מוטלת חובה קדושה לנטוע בלב הילד אהבת תורה ויראת שמים. בעוד הוא נמצא בראשית חייו ומוטל בעריסה, וככל שמקדימים לפעול ולהשפיע על הילד הרך, רב הסיכוי שהחינוך יניב פרי הילולים לשם ולתפארת.

וזהו שאומר הכתוב: "קדש ישראל לה'" - אם רוצים ההורים שהילד יהיה קדוש לה' ויגדל במעלות התורה, אזי "ראשית תבואתה" - צריך בראשית הדרך לחנכו לתורה ויראה.