ביאור ההפטרה פרשת חוקת

כ"ו סיון תשפ"ה | 22/06/2025 | 20:27

הקשר בין ההפטרה לפרשה

בהפטרה מסופר על מלחמת ישראל עם בני עמון, ועל הארץ שכבשו ישראל מסיחון שהוא כבש מעמון, וזה מענין הפרשה שמסופר על בני עמון שישראל לא נלחמו אתם, אך נלחמו עם סיחון וכבשו ממנו את הארץ, שכבש מעמון.

תוכן ההפטרה

יפתח הגלעדי היה גבור חיל והוא בן אשה זונה ואביו היה גלעד אך לאשת גלעד היו עוד בנים, וכאשר גדלו, גרשו את יפתח בטענה שהוא בן לאשה אחרת. יפתח ברח מאחיו והלך לארץ טוב, התלקטו סביבו אנשים והוא היה להם לראש.

וכאשר פרצה מלחמה בין בני עמון לישראל, הלכו זקני גלעד לארץ טוב וביקשו מיפתח שיבוא אתם להלחם עם בני עמון ויהיה להם לראש ולקצין. יפתח הוכיחם על שבתחילה לא מיחו באחים, שנישלו אותו מנחלת אביו, ואילו עתה שצר להם באו אליו.

אמרו לו זקני גלעד בשביל זה באנו אליך אנחנו בעצמנו, ולא שלחנו שליח, כי התחרטנו על מה שעשינו לך, ועתה באנו לרצותך, אמר להם יפתח אני מבקש שמעתה תמנו אותי לראש ולקצין, כי אחרי המלחמה אין צורך במינוי שלכם, כי אם אנצח את בני עמון, ברור שאהיה לראש.

זקני גלעד הסכימו לדרישתו ומינו אותו מיד למלך עליהם, אחרי כן שלח יפתח מלאכי שלום למלך בני עמון, וביקש לדעת על מה נלחם אתו, אמר לו מלך בני עמון, שיחזיר את הערים שלקחו ישראל ממנו בעלותם ממצרים וירד מעליו.

אמר לו יפתח, שישראל לא לקחו מעמון מאומה, כי ה' צוה שלא להלחם אתם, אך סיחון הוא שכבש מעמון וישראל כבשו מסיחון, והערים האלו היו ביד ישראל יותר משלש מאות שנה, ואפילו בלק לא ניסה להלחם עם ישראל להחזיר את הערים, כי הוא ידע היטב שישראל לא לקחו ממנו ישירות.

מלך עמון לא שעה לדברי יפתח, ואז שרתה על יפתח גבורה מה' יתברך והוא החליט להעביר את המלחמה לארץ בני עמון, יפתח נדר לה' שאם ישוב בשלום מהמלחמה הרי מי שיצא לקראתו יעלהו עולה לה'. תפילתו נתקבלה וה' מסר את בני עמון בידו וכבש מהם עוד עשרים עיר.

שופטים פרק י"א, א' - ל"ג.

א וְיִפְתָּ֣ח הַגִּלְעָדִ֗י [א] הָיָה֙ גִּבּ֣וֹר חַ֔יִל וְה֖וּא בֶּן-אִשָּׁ֣ה זוֹנָ֑ה בן פילגש ומכיון שיחדה לו היה ברור לכולם שוַיּ֥וֹלֶד גִּלְעָ֖ד אֶת-יִפְתָּֽח שיפתח הוא הבן של גלעד (מלבי"ם):

ב אחרי כל זה נאמר וַתֵּ֧לֶד אֵֽשֶׁת-גִּלְעָ֛ד הנשואה אליו בחופה ובקידושין ל֖וֹ בָּנִ֑ים וַיִּגְדְּל֨וּ בְֽנֵי הָאִשָּׁ֜ה וַיְגָרְשׁ֣וּ בחוזקה אֶת-יִפְתָּ֗ח וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ לֹֽא תִנְחַ֣ל בְּבֵית אָבִ֔ינוּ כִּ֛י בֶּן אִשָּׁ֥ה אַחֶ֖רֶת פילגש אָֽתָּה והיה זה שלא כדין כי בן פילגש יורש נחלה עם יתר הבנים (מלבי"ם):

ג וַיִּבְרַ֤ח יִפְתָּח֙ מִפְּנֵ֣י אֶחָ֔יו כי רצו להורגו (מלבי"ם) וַיֵּ֖שֶׁב בְּאֶ֣רֶץ ט֑וֹב איש ששמו "טוב" (רד"ק), וי"מ למקום שפטור מן המעשרות (ירושלמי שבועות) [ב] וַיִּֽתְלַקְּט֤וּ מכמה מקומות נאספו ונתלקטו אֶל-יִפְתָּח֙ אֲנָשִׁ֣ים רֵיקִ֔ים שאין בהם מעלות טובות [ג] וַיֵּצְא֖וּ עִמּֽוֹ לכל מקום שיצא יצאו עמו (מצודות):

ד וַיְהִ֖י מִיָּמִ֑ים מסוף ימים רבים אחר שגורש יפתח (מצודת דוד) וַיִּלָּחֲמ֥וּ בְנֵֽי-עַמּ֖וֹן עִם-יִשְׂרָאֵֽל:

ה וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁר-נִלְחֲמ֥וּ בְנֵֽי-עַמּ֖וֹן עִם-יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּֽלְכוּ֙ זִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד לָקַ֥חַת אֶת-יִפְתָּ֖ח להשיבו אל גלעד (מצודת דוד) מֵאֶ֥רֶץ טֽוֹב ולא מצד היושר אלא מפני שאין להם מי שילחם להם (מלבי"ם):

ו וַיֹּאמְר֣וּ לְיִפְתָּ֔ח לְכָ֕ה וְהָיִ֥יתָה לָּ֖נוּ לְקָצִ֑ין לשר ולמנהיג וְנִֽלָּחֲמָ֖ה בִּבְנֵ֥י עַמּֽוֹן:

ז וַיֹּ֤אמֶר יִפְתָּח֙ לְזִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד הֲלֹ֤א אַתֶּם֙ שְׂנֵאתֶ֣ם אוֹתִ֔י וַתְּגָרְשׁ֖וּנִי עזרתם לְאֵחַי לגרש אותי מִבֵּ֣ית אָבִ֑י וּמַדּ֜וּעַ בָּאתֶ֤ם אֵלַי֙ רק עַ֔תָּה ולא מקודם, רק כַּאֲשֶׁ֖ר צַ֥ר לָכֶֽם (מצודת דוד):

ח וַיֹּאמְרוּ֩ זִקְנֵ֨י גִלְעָ֜ד אֶל-יִפְתָּ֗ח אמת כדבריך (מלבי"ם) לָכֵן֙ עַתָּה֙ שַׁ֣בְנוּ [ד] אֵלֶ֔יךָ בגלל שהתחרטנו על מה שעשינו לך, לכן באנו בעצמנו להחזירך, ולא שלחנו שליח וְהָלַכְתָּ֣ וכאשר תלך עִמָּ֔נוּ וְנִלְחַמְתָּ֖ בִּבְנֵ֣י עַמּ֑וֹן וְהָיִ֤יתָ לָּ֙נוּ֙ לְרֹ֔אשׁ לְכֹ֖ל יֹשְׁבֵ֥י גִלְעָֽד כדין המנצח במלחמה (מלבי"ם):

ט וַיֹּ֨אמֶר יִפְתָּ֜ח אֶל-זִקְנֵ֣י גִלְעָ֗ד אם אתם מתחרטים ונכנעים לי באמת, תשימו אותי עוד קודם המלחמה לראש ולקצין, כי אִם-מְשִׁיבִ֨ים אַתֶּ֤ם אוֹתִי֙ לארץ גלעד כדי לְהִלָּחֵם֙ בִּבְנֵ֣י עַמּ֔וֹן וְנָתַ֧ן יְהֹוָ֛ה אוֹתָ֖ם לְפָנָ֑י אז אָנֹכִ֕י מעצמי אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לְרֹֽאשׁ מצד הדין (מצודת דוד):

י וַיֹּאמְר֥וּ זִקְנֵֽי-גִלְעָ֖ד אֶל-יִפְתָּ֑ח יְהֹוָ֗ה יִהְיֶ֤ה שֹׁמֵ֙עַ֙ והוא יהיה לעד בֵּֽינוֹתֵ֔ינוּ אִם-לֹ֥א כִדְבָרְךָ֖ כֵּ֥ן נַעֲשֶֽׂה שתהיה מלך ומושל מיד (מצודת דוד):

יא וַיֵּ֤לֶךְ יִפְתָּח֙ עִם-זִקְנֵ֣י גִלְעָ֔ד וַיָּשִׂ֨ימוּ הָעָ֥ם אוֹת֛וֹ מיד עֲלֵיהֶ֖ם לְרֹ֣אשׁ וּלְקָצִ֑ין וַיְדַבֵּ֨ר יִפְתָּ֧ח אֶת-כָּל-דְּבָרָ֛יו [ה] דברי תפילתו ותחנוניו (מצודת דוד) לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה בַּמִּצְפָּֽה למקום שנאספו כולם שהשכינה שורה על רוב ציבור (רש"י) [ו]:

יב וַיִּשְׁלַ֤ח יִפְתָּח֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל-מֶ֥לֶךְ בְּנֵֽי-עַמּ֖וֹן לֵאמֹ֑ר מַה-לִּ֣י עליך וָלָ֔ךְ עלי, ומה הסיבה לאיבה והשנאה אשר בינינו (מצודת דוד) כִּֽי-בָ֥אתָ אֵלַ֖י לְהִלָּחֵ֥ם בְּאַרְצִֽי:

יג וַיֹּאמֶר֩ מֶ֨לֶךְ בְּנֵי-עַמּ֜וֹן אֶל-מַלְאֲכֵ֣י יִפְתָּ֗ח כִּֽי-לָקַ֨ח יִשְׂרָאֵ֤ל אֶת-אַרְצִי֙ בַּעֲלוֹת֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם מֵאַרְנ֥וֹן וְעַד-הַיַּבֹּ֖ק וְעַד-הַיַּרְדֵּ֑ן וְעַתָּ֕ה הָשִׁ֥יבָה אֶתְהֶ֖ן בְּשָׁלֽוֹם השב לי את כל ארצי אלי בלי מריבה ומלחמה (מצודת דוד):

יד וַיּ֥וֹסֶף ע֖וֹד יִפְתָּ֑ח וַיִּשְׁלַח֙ מַלְאָכִ֔ים שליחים (ת"י) אֶל-מֶ֖לֶךְ בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן:

טו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ ע"י השליחים כֹּ֖ה אָמַ֣ר יִפְתָּ֑ח [ז] לֹֽא-לָקַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ אֶת-אֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב וְאֶת-אֶ֖רֶץ בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן מידם, כי בעת שלקחה ישראל לא היתה עוד ארצם (רד"ק):

טז כִּ֖י בַּעֲלוֹתָ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם וַיֵּ֨לֶךְ יִשְׂרָאֵ֤ל בַּמִּדְבָּר֙ עַד-יַם-ס֔וּף בדרומה של ארץ אדום (רש"י) וַיָּבֹ֖א קָדֵֽשָׁה:

יז וַיִּשְׁלַ֣ח יִשְׂרָאֵ֣ל מַלְאָכִ֣ים | אֶל-מֶלֶךְ֩ אֱד֨וֹם | לֵאמֹ֜ר אֶעְבְּרָה-נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ לבא אל ארץ כנען וְלֹ֤א שָׁמַע֙ מֶ֣לֶךְ אֱד֔וֹם וְגַ֨ם אֶל-מֶ֧לֶךְ מוֹאָ֛ב שארצו היתה במזרחה של אדום ובדרומה של ארץ ישראל (רש"י) שָׁלַ֖ח וְלֹ֣א אָבָ֑ה לא רצה (מ"צ) וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקָדֵֽשׁ:

יח וַיֵּ֣לֶךְ בַּמִּדְבָּ֗ר ים סוף (רד"ק) מן המערב למזרח במיצר דרומי של אדום ומואב וַיָּ֜סָב וסובב אֶת-אֶ֤רֶץ אֱדוֹם֙ וְאֶת-אֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב ואח"כ פנו לצפון וַיָּבֹ֤א מִמִּזְרַח-שֶׁ֙מֶשׁ֙ בצד המזרח לְאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב וַֽיַּחֲנ֖וּן בצד דרום שלהם בְּעֵ֣בֶר אַרְנ֑וֹן לסוף מזרחה של ארץ מואב (רש"י) וְלֹא-בָ֙אוּ֙ בִּגְב֣וּל מוֹאָ֔ב כי חנו בעבר מזה (מצודת דוד) כִּ֥י אַרְנ֖וֹן גְּב֥וּל מוֹאָֽב:

יט וַיִּשְׁלַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל-סִיח֥וֹן מֶֽלֶךְ-הָאֱמֹרִ֖י מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל נַעְבְּרָה-נָּ֥א בְאַרְצְךָ֖ עַד-מְקוֹמִֽי ארץ כנען, מקום אשר נתן לי ה' (מצודת דוד):

כ וְלֹא-הֶאֱמִ֨ין סִיח֤וֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל֙ עֲבֹ֣ר בִּגְבֻל֔וֹ כי חשב שלרמותו באו, ולכבוש את ארצו (מצודת דוד) וַיֶּאֱסֹ֤ף סִיחוֹן֙ אֶת-כָּל-עַמּ֔וֹ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּיָ֑הְצָה וַיִּלָּ֖חֶם עִם-יִשְׂרָאֵֽל [באופן שהוא התחיל במלחמה (מלבי"ם)]:

כא וַ֠יִּתֵּן יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֵֽי-יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת-סִיח֧וֹן וְאֶת-כָּל-עַמּ֛וֹ בְּיַ֥ד יִשְׂרָאֵ֖ל וַיַּכּ֑וּם וַיִּירַשׁ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל [ח] אֵ֚ת כָּל-אֶ֣רֶץ הָאֱמֹרִ֔י יוֹשֵׁ֖ב הָאָ֥רֶץ הַהִֽיא:

כב וַיִּ֣ירְשׁ֔וּ אֵ֖ת כָּל-גְּב֣וּל הָאֱמֹרִ֑י מֵֽאַרְנוֹן֙ וְעַד-הַיַּבֹּ֔ק אשר כבש סיחון בזמנו ממואב ומעמון וּמִן-הַמִּדְבָּ֖ר וְעַד-הַיַּרְדֵּֽן ששם היו רק מדברות (רש"י):

כג וְעַתָּ֞ה יְהֹוָ֣ה | אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל שכל הארץ שלו היא הוֹרִישׁ֙ אֶת-הָ֣אֱמֹרִ֔י מִפְּנֵ֖י עַמּ֣וֹ יִשְׂרָאֵ֑ל שירשו הם ולא שיוחזר לך, וא"כ איך וְאַתָּ֖ה תִּירָשֶֽׁנּוּ (מצודת דוד):

כד מלעיג עליו ואומר הֲלֹ֞א אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר יוֹרִֽישְׁךָ֛ כְּמ֥וֹשׁ שם ע"ז אֱלֹהֶ֖יךָ שלא הצליח להציל הארץ מיד מלך האמורי אוֹת֥וֹ תִירָ֑שׁ וְאֵת֩ כָּל-אֲשֶׁ֨ר הוֹרִ֜ישׁ גירש [מלשון גירושין] יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ מִפָּנֵ֖ינוּ אוֹת֥וֹ נִירָֽשׁ מלשון ירושה (רד"ק):

כה וְעַתָּ֗ה הֲט֥וֹב טוֹב֙ אַתָּ֔ה מִבָּלָ֥ק בֶּן-צִפּ֖וֹר מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֑ב אשר מלך בעת ההיא – והחריש, וכן היו אחריו מלכים רבים וכבר עבר זמן רב וישראל יושבים ומחזיקים בארץ האם אחד מהם הֲר֥וֹב רָב֙ עשה מריבה עִם-יִשְׂרָאֵ֔ל אִם-נִלְחֹ֥ם נִלְחַ֖ם בָּֽם בעבור ארצו (רד"ק):

כו בְּשֶׁ֣בֶת יִ֠שְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּ֨וֹן וּבִבְנוֹתֶ֜יהָ וּבְעַרְע֣וֹר וּבִבְנוֹתֶ֗יהָ וּבְכָל-הֶֽעָרִים֙ אֲשֶׁר֙ עַל-יְדֵ֣י אצל (רש"י) אַרְנ֔וֹן שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה [ט] וּמַדּ֥וּעַ לֹֽא-הִצַּלְתֶּ֖ם מיד ישראל הארצות האלה בָּעֵ֥ת הַהִֽיא במשך הזמן הזה (רד"ק):

כז וְאָֽנֹכִי֙ לֹֽא-חָטָ֣אתִי לָ֔ךְ כי לא עשיתי לך שום רעה (מצודת דוד) וְאַתָּ֞ה עֹשֶׂ֥ה אִתִּ֛י רָעָ֖ה לְהִלָּ֣חֶם בִּ֑י ואין בינינו מוכיח (מלבי"ם) לכן יִשְׁפֹּ֨ט יְהֹוָ֤ה הַשֹּׁפֵט֙ הַיּ֔וֹם בֵּ֚ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּבֵ֖ין בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן:

כח וְלֹ֣א שָׁמַ֔ע מֶ֖לֶךְ בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן אֶל-דִּבְרֵ֣י יִפְתָּ֔ח אֲשֶׁ֥ר שָׁלַ֖ח אֵלָֽיו כי רצה להלחם בישראל (רלב"ג), ואז:

כט וַתְּהִ֤י עַל-יִפְתָּח֙ ר֣וּחַ גבורה ואומץ לב מאת יְהֹוָ֔ה (מצודת דוד) וַיַּעֲבֹ֥ר אֶת-הַגִּלְעָ֖ד וְאֶת-מְנַשֶּׁ֑ה וַֽיַּעֲבֹר֙ אֶת-מִצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד וּמִמִּצְפֵּ֣ה גִלְעָ֔ד עָבַ֖ר אל ארץ (רד"ק) בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן להלחם בהם (מצודת דוד):

ל וַיִּדַּ֨ר יִפְתָּ֥ח נֶ֛דֶר לַיהֹוָ֖ה [י] וַיֹּאמַ֑ר אִם-נָת֥וֹן תִּתֵּ֛ן אֶת-בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן בְּיָדִֽי:

לא וְהָיָ֣ה הַיּוֹצֵ֗א אֲשֶׁ֨ר יֵצֵ֜א מִדַּלְתֵ֤י בֵיתִי֙ לִקְרָאתִ֔י בְּשׁוּבִ֥י בְשָׁל֖וֹם מִבְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן וְהָיָה֙ לַֽיהֹוָ֔ה אם הוא בלתי ראוי לקרבן, אבל אם הוא ראוי לקרבן וְהַעֲלִיתִ֖הוּ [יא] עוֹלָֽה (מצודת דוד):

לב וַיַּעֲבֹ֥ר יִפְתָּ֛ח אֶל-בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן לְהִלָּ֣חֶם בָּ֑ם וַיִּתְּנֵ֥ם יְהֹוָ֖ה בְּיָדֽוֹ:

לג וַיַּכֵּ֡ם מֵעֲרוֹעֵר֩ וְעַד-בּוֹאֲךָ֙ מִנִּ֜ית אשר במרחק המקום ההוא היו עֶשְׂרִ֣ים עִ֗יר (מצודת דוד) וְעַד֙ אָבֵ֣ל מישור (ת"י) כְּרָמִ֔ים מַכָּ֖ה גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וַיִּכָּֽנְעוּ֙ בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן מִפְּנֵ֖י [יב] בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

א. נאמר (שופטים י פסוקים יג-טז): "ואתם עזבתם אותי, ותעבדו אלהים אחרים, לכן לא אוסיף להושיע אתכם; לכו וזעקו אל האלהים אשר בחרתם בם, המה יושיעו לכם בעת צרתכם; ויאמרו בני ישראל אל ה' חטאנו עשה אתה לנו ככל הטוב בעיניך, אך הצילנו נא היום הזה; ויסירו את אלהי הנכר מקרבם ויעבדו את ה', ותקצר נפשו בעמל ישראל" (לא חפץ לראות עוד בסבלם — בצרתם). ובפסוק יח נאמר: "ויאמרו העם שרי גלעד איש אל רעהו. מי האיש אשר יחל (יתחיל) להלחם בבני עמון — יהיה לראש לכל יושבי גלעד". באותה שעה הזמין להם הקדוש ברוך הוא את יפתח, ללמדם לקח, כי כשם שגרשו את יפתח ואחר כך בעת צרתם פנו אליו לעזרה והכניעו עצמם לפניו, כך ראוי להם לעשות עכשיו, להכניע לבם לפני השם יתברך, ואז יושיע אותם מידי אויביהם.

ועוד למדנו מוסר השכל, כשם שיפתח העביר על מדותיו, כי אף על פי שגירשוהו בא לסייע להם בזמן מצוקתם, כך הקדוש ברוך הוא נהג עם ישראל, שאף על פי שעזבוהו, כאשר התפללו ובקשו רחמים עזר להם בעת צרתם, וכך נאמר (שבת קנא): "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים", ובמסכת יומא (כג) נאמר: "כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו", וזכותו של יחיד יכולה להכריע עצמו וכל העולם לכף זכות.

ב. ויברח יפתח מפני אחיו וישב בארץ טוב - אמרו בירושלמי דשביעית ארץ טוב שפטורה מן המעשרות והוא קשה מכמה צדדין ואפשר לומר כי יפתח גבור חיל ועם כל זה השפיל עצמו ולא עשה שום מחלוקת ולא בלבול ונדחה מפני השעה וברח מפני אחיו. ואם היה הולך לאיזו עיר מא"י היה מחוייב לעלות לרגל ולאכול מעשר שני בירושלים. ומדי העלותו חש שמא יבא להתגרות ולחלוק עם זקני העיר ואחיו לכן ברח לח"ל ששם אינו חייב לעלות לרגל כמ"ש התוס' ריש פסחים ופטור ממעשרות ובא וראה כמה זריז ונשכר ובורח מהמחלקת (חומת אנך).

ג. במצודת ציון (שופטים ט, ד) כ' ריקים – ריקנים מכל מעלה ועי"ש ברד"ק.

ד. יש מבארים הדברים על פי הידוע, שיש שני סוגי צדיקים. יש צדיק שהוא טוב בטבעו, ויש צדיק שמטבעו אינו טוב, אבל הוא מעביר על מדותיו וכובש את יצרו, ובודאי מעלתו של הצדיק הזה גדולה יותר, ככתוב (אבות פרק ה, כג): "לפום צערא אגרא" — השכר נקבע לפי גודל הצער. והוא מטבע הדברים, שהאב מוריש לבניו את טבעו, ואם הוא טוב גם בניו טובים, וכן להיפך. והנה יפתח היה בן אשה זונה, ולכן גירשוהו, שהיו חושבים אותו למושחת המדות, אבל כשראו שהתרחק מהמחלוקת והלך בארץ טוב וכבש את יצרו, הרי "לפום צערא אגרא", וזהו שאמרו לו: "לכן עתה שבנו אליך", מפני שלפני כן היית רע, ואחרי כן כבשת יצרך הרי מעלתך גדולה.

ויש מבארים הדברים על פי המעשה המובא (ויקרא רבה לד, ועיין גם בילקוט שבע־ז, נא): בימיו של רבי תנחומא היו צריכים ישראל לגשמים. באו אצלו ואמרו לו: רבי, גזור תענית. גזר תענית יום ראשון, יום שני, יום שלישי — ולא ירדו גשמים. נכנס ודרש לפניהם: בני, התמלאו רחמים אלו על אלו והקדוש ברוך הוא מתמלא רחמים עליכם, עד שהם מחלקים צדקה לענייהם ראו אדם מסיח עם גרושתו, ולא עוד אלא שנתן לה מעות. באו אצל רבי תנחומא ואמרו לו: רבי, אנו יושבים כאן (בצרה ובדאגה) ועבירה כאן! אמר להם: מה ראיתם? אמרו לו: ראינו אדם פלוני מסיח עם גרושתו, ולא עוד אלא שנתן לה מעות. שלח אחריהם והביאום אצל הציבור. אמר לו: מה היא לך? — גרושתי היא. מפני מה נתת לה מעות! אמר לו: רבי, ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים. באותה שעה הגביה רבי תנחומא פניו כלפי מעלה ואמר: רבון כל העולמים! ומה זה שאין לה עליו מזונות ראה אותה בצרה ונתמלא עליה רחמים. אתה, שכתוב בך "חנון ורחום", ואנו בני ידידיך, בני אברהם יצחק ויעקב, ומזונותינו עליך, על אחת כמה וכמה שתתמלא עלינו רחמים, מיד ירדו גשמים ונתרווה העולם.

ואומר על זה ה"מעם לועז": וזהו שאמרו ליפתח, אדרבה, עתה שתנהג בנו מדת רחמים תוכל להתפלל לה'. ולכן נאמר (בפסוק יא): "וידבר יפתח את כל דבריו לפני ה' במצפה" שירחם עליהם, וזהו שאמר ישעיה (נח, ז-ט): "הלוא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם; אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך; אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני..." (עיין "מעם לועז" שהביא פירושים נוספים).

ה. ורש"י כתב את כל דבריו – התנאי שביניהם.

ו. במקום שהיה שם ביתו, כמו שאמר (להלן פס' לד) ויבא יפתח המצפה אל ביתו. ומה שאמר "לפני ה'", כמה שאמר (לעיל פס' י) ה' יהיה שומע בינותינו, או לפי שהשכינה שורה בישראל במקום שיתקבצו (סנהדרין לט.), או הטעם כמו שפירשתי בספר יהושוע (יא, ג) כי היא המצפה שנודעו המלכים להלחם עם יהושע, ומפני התשועה הגדולה שהיתה שם היה המנהג בישראל להקבץ שם, והיה שם מזבח ותפילה. ולאותה מצפה הלכו אנשי גלעד עם יפתח לדבר שם דבריהם לפני ה' במצפה (רד"ק).

ז. אמר יפתח לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון - אפשר במ"ש בסנהדרין (דף נ"ט ע"א) דגוים לאו בני כבוש נינהו והק' הרב מהרי"ך מדאמרינן בגיטין (דף ל"ח ע"א) עמון ומואב טיהרו בסיחון ותי' דשאני עמון ומואב שלקח סיחון שכך גזר ה' כמ"ש בחולין (דף ס' ע"ב) דאמר ה' ליתי סיחון וכו'. ואפ' שזה טעם מלך בני עמון שהיה שואל דמכיון דארצם נחלת ה' וציוה לישראל שלא ליקח ארצם א"כ איך הותר להם ליקח ארצם שהיתה ביד סיחון הלא לא קנה סיחון דגוים לאו בני כבוש נינהו וגזל היא בידו וארעא בחזקת מריה קימא וקאי באל תצר (דברים פ,ט).

והשיבו יפתח דשאני הכא שכך רצה הקדוש ברוך הוא ואמר ליתי סיחון וכו' וז"ש ויירש ישראל את כל ארץ האמורי דעמון ומואב טיהרו בסיחון ונקראת ארץ האמורי ויירש ישראל את כל ארץ האמורי יושב הארץ ההיא דייקא דדוקא הארץ ההיא דהיתה ברשות סיחון ונקראת ארץ האמורי ולא ארץ עמון ומואב.

וכי תימא אי אמרת דגוים לאו בני כבוש נינהו איך טהרו בסיחון לזה אמר ועתה ה' אלהי ישראל הוריש את האמורי מפני עמו ישראל דהוא אמר ליתי סיחון וכו' ובכהאי גונא סיחון קנה ונקראת ארץ בני האמורי לפי שהיתה לקיחה ע"פ ה'. ועתה הטוב טוב אתה מבלק וכו' רמז לו שבלק הבין טעם זה ומשום הכי לא נלחם וכה היו דבריו עם בלעם כמו שפירשנו בעניותנו פ' וירא בלק (צוארי שלל אות ב' כט).

ח. ויירש ישראל את כל ארץ האמרי יושב הארץ ההיא - כונתו דהיה הפלא ופלא לכבוש סיחון וניכר ונתפרסם כי מה' היתה זאת. ולא עשה אלא בשביל ישראל. ויירש ישראל את כל ארץ האמורי יושב הארץ ההיא כונתו שקנאה סיחון במלחמה והיה יאוש ממואב ושינוי רשות וכמ"ש רז"ל עמון ומואב טיהרו בסיחון וזהו שאמר בתחילה לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון (נחל שורק אות ו').

ט. כתב רש"י: משכבשו את הארץ בימי יהושע עד יפתח. מכאן יש ללמוד שנות השופטים הנזכרים עד הנה. שנינו (למדנו) בסדר עולם (פרק יב): יהושע פרנס את ישראל עשרים ושמונה שנה, (ואין מקרא ממי ללמוד זה), עתניאל בן קנז (שופטים ג, יא): ארבעים שנה — ובתוכם נכללו שנות השעבוד של כושן רשעתים (שופטים, ג, ח). אחריו אהוד (שם, שם, ל). בתוכם שמונה עשרה שנה שעבוד של עגלון, (שם שם, יד) — הרי מאה ארבעים ושמונה שנה. דבורה ארבעים שנה (שופטים ה, לא) ושני שעבוד יבין מלך כנען (שם ד, ג) בתוכם. (הרי מאה שמונים ושמונה). אחריו, שבע שנים של שעבוד מדין (שופטים ו, א) וארבעים של גדעון (שם ח, כח) ושלוש של אבימלך (שם ט, כב), הרי מאתים שלושים ושמונה שנים, אחריו עשרים ושלוש של תולע בן פואה (שופטים י, ב) ועשרים ושתים שנה של יאיר (שופטים י, ג), אלא שעלתה שנה אחת לשניהם, ושמונה עשרה שנה של בני עמון (שופטים י, ח) עד שלא בא יפתח, הרי שלוש מאות שנה (עיין הרד"ק וגם מעם לועז שהביא חשבונות שונים).

י. בענין נדר יפתח — נאמר (במדרש רבה בראשית פרשה ס, סימן ג): ארבעה תבעו שלא כהוגן, לשלושה ניתן כהוגן ולאחד ניתן שלא כהוגן. ואלו הם: אליעזר עבד אברהם, כלב, שאול ויפתח:

אליעזר אמר (בראשית כד, יד): "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי בא כדך ואשתה — ...אותה הוכחת לעבדך ליצחק...", ואם היתה יוצאת שפחה ומשקה אותו, האם היה משיאה לבן אדונו? ובכל זאת זימן לו הקדוש ברוך הוא כהוגן: "ויהי הוא טרם כילה לדבר והנה רבקה יוצאת...".

כלב אמר (שופטים א, יב): "ויאמר כלב, אשר יכה את קרית ספר ולכדה, ונתתי לו את עכסה בתי לאשה", אילו לכדה עבד היה נותן לו אותה לאשה? בכל זאת זימן לו הקדוש ברוך הוא כהוגן, שנאמר (שם, יג): "וילכדה עתניאל בן קנז, אחי כלב הקטון ממנו, ויתן לו את עכסה בתו לאשה".

שאול אמר (שמואל־א יז, כה): "והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו לאשה", אילו יצא גוי או עבד והכהו, האם היה נותן לו את בתו? וזימן לו הקדוש ברוך הוא כהוגן (דוד המלך) דכתיב (שם שם, מה): "ויאמר דוד אל הפלשתי, אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות א־להי מערכות ישראל אשר חרפת... ויקח דוד את ראש הפלשתי ויביאו ירושלים" (שם שם, נד).

יפתח (כאן): "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום... והיה לה' והעליתיהו עולה, אילו יצא לקראתו חמור, כלב או חתול, האם היה מעלהו עולה? וזימן לו הקדוש ברוך הוא שלא כהוגן, שנאמר (שופטים יא, לד): "ויבא יפתח המצפה אל בתו, והנה בתו יוצאת לקראתו בתופים ובמחולות, ורק היא יחידה..." (לא היה לו עוד לא בן ולא בת).

שאל בעל "ענף יוסף" (עין יעקב, מסכת תענית ד): מדוע אליעזר עבד אברהם, כלב ושאול ניתן להם כראוי, אף על פי ששאלו שלא כראוי, ואילו ליפתח ניתן שלא כראוי? הטעם, כי נדרו של יפתח היה לשם יתברך, והנודר לאביר יעקב צריך לדקדק בדבריו, כי אינו רשאי לדבר בענין הגבוה "והעליתיהו עולה", ואפילו אם יהיה כלב? לזה נענש וענוהו שלא כהוגן, אבל השלושה האחרים, אף על פי ששאלו שלא כהוגן הכל היה בענין בשר ודם, ולכן נענו כהוגן. (עיין במדרש רבה בראשית פרשה ס, אות ג).

וראה בהגהות הרי"א חבר ז"ל (שם) דרמז בזה לשון הכתוב (במדבר ל, ג): "אי"ש" כי ידור נדר לה'. והוא ראשי תיבות ג' הנ"ל; אליעזר, יפתח, שאול. וע"ז אמר לא יחל דברו, ר"ל שה' קיים בקשתם ונזדמן להם כהוגן. אבל לאחד מהם: ככל היוצא מפיו יעשה. והוא יפתח, שנזדמנה לו בתו.

מהענין הזה של יפתח ילמדו כל הנודרים שלא לנהוג טעות בנדרים. וכך נאמר (שופטים יא, לה): "ויהי כראותו אותה, ויקרע את בגדיו, ויאמר: אהה בתי... ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב". והלא פינחס היה שם, שהיה יכול להתיר לו נדרו, והוא אומר "לא אוכל לשוב"? אלא פינחס אמר: אני כהן גדול בן כהן גדול, ואיך אלך אצל עם הארץ? ויפתח אמר: אני ראש שבטי ישראל, ראש הקצינים, אשפיל עצמי אצל הדיוט? מבין שניהם אבדה אותה עלובה מן העולם, ושניהם נתחייבו בדמה; פינחס — נסתלקה ממנו רוח הקודש, יפתח מת בנשילת אברים (נפילת אברים מגופו), בכל מקום שהיה הולך לשם — היה אבר ניטל ממנו, והיו קוברים אותו שם, זהו שנאמר (שופטים יב, ז): "וימות יפתח הגלעדי, ויקבר בערי גלעד". בעיר גלעד לא נאמר, אלא "בערי גלעד"... וכך נאמר בפינחס (דברי הימים־א ט, כ): "ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו" — כתוב "היה" ולא עכשיו "לפנים ה' עמו" ולא עכשיו.

יא. דעת חכמינו שונה בענין קיום הנדר, יש אומרים שאכן קיים את נדרו ממש, ויש האומרים שנשארה עגונה עד יום מותה (עיין מלבי"ם, רד"ק וגם ברש"י על פסוק לט). ובמדרש תנחומא (בחוקותי) נאמר: כיוון שביקש יפתח להקריב את בתו, היתה בוכה לפניו ואמרה לו: אבי, אבי! יצאתי לקראתך בשמחה ואתה שוחט אותי! שמא כתוב בתורה, שיהיו ישראל מקריבים נפשות בניהם על גבי המזבח? אמר לה: בתי, כבר נדרתי. אמרה לו: הרי יעקב אבינו נדר (בראשית כח, כב): "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך", ונתן לו הקדוש ברוך היא שנים עשר בנים, שמא הקריב להקדוש ברוך הוא אחד מהם? ולא עוד, הלא חנה נדרה ואמרה (שמואל־א א, יא): "ותדור נדר ותאמר... אם ראה תראה בעוני אמתך... ונתתה לאמתך זרע אנשים, ונתתיו לה' כל ימי חייו" שמא הקריבה את מה להקדוש ברוך הוא? כל הדברים הללו אמרה ליפתח, ולא שמע אליה. עלה והקריבה... ורוח הקודש צווחת; נפשות הייתי מבקש שתקריב לפני? אשר לא צרתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי" (ירמיה יט, ה).

ובסדר הדורות כתב, דבת יפתח היתה אשת חם שלא פירשה מבעלה בתיבה ולכך נשחטה ע"י אביה. והוסיף שהיא נתגלגלה אח"כ בביתו של רבי חנינא בן תרדיון. ורבי חנינא בן תרדיון גלגול יפתח ולכן נשרף.

ורמ"ד וואלי (בספרו אור זרוע) כתב, שבת יפתח היא גלגולה של שרה אמנו שנגזר עליה שתשרף ע"ג המזבח מפני שנצטערה על עקידת בנה. ויפתח היה גלגול אברהם שתיקן את אשתו ע"י עולת בתו שהיתה כנגד עולתו של יצחק.

והגחיד"א בספר דבש לפי (מערכת פ' אות ז') כתב בשם ספר הליקוטים דיפתח ניצוץ זמרי ובתו נצוץ כזבי עי"ש שהאריך בזה.

יב. מובא בספר מעם לועז: יש מבארים הלשון "מפני" שבפסוק זה [מלשון "פנים"], על פי המעשה שהיה בשני האחים באשקלון, שהיו להם שכנים גויים ונתנו עיניהם בממונם. אמרו: כאשר יעלו השכנים לירושלים לעולי רגל, נכנס לבתיהם ונגזול את כל רכושם. מה עשה הקדוש ברוך הוא: כאשר שני האחים עלו לרגל, שלח מלאכים לביתם, וצר קלסתר (זיו פנים) פניהם כמו האחים. הגויים אמרו זה לזה, לשוא קוינו, הרי לא עלו לירושלים. וכאשר חזרו האחים מירושלים, הביאו פירות גינוסר ושאר דברים טובים. שאלו אותם הגויים השכנים, מהיכן הבאתם את הפירות הללו? אמרו להם: מירושלים. אמרו להם השכנים: והלא ראינו אתכם כל הזמן בבית. וענו להם לא היינו בבית, כי עלינו לרגל כרגיל. באותה שעה אמרו השכנים: ברוך א־להי היהודים, שלא עזבם ולא יעזבם לעולם (עיין ילקוט שבע-יא קסא), באותה שעה הבינו הגויים, כי המלאכים שמרו להם על הבתים, וכן כאשר ישראל נלחמים ומנצחים, הקדוש ברוך הוא שולח מלאכים בדמותם, ומה שישראל לוחמים אינו, אלא לפנים, וזהו שנאמר (תהלים צא, טו): "אחלצהו ואכבדהו". אני מצילו ונותן לו כבוד כאילו הוא המציל את עצמו. ולכן נאמר כאן: "ויכנעו בני עמון מפני בני ישראל", מדמות בני ישראל וקלסתר פניו.