ביאור ההפטרה פרשת קרח

כ"א סיון תשפ"ה | 17/06/2025 | 20:08

הקשר בין ההפטרה לפרשה

בהפטרה מסופר על שמואל שאמר:
עֵד ה' שלא לקחתי מאומה מישראל לא שור ולא חמור, וזה מעין הפרשה שבה מסופר שמשה אומר לה' לא לקחתי מהם חמור ולא עשיתי רעה לאיש.

תוכן ההפטרה

אחרי שעשה ה' תשועה לישראל ע"י שאול, הסכימו כולם למלכותו של שאול, לכן שמואל אמר לעם בואו לגלגל, ונחדש שם את המלוכה שלא יהיו יותר עוררין. וכך עשו, הלכו כל העם לגלגל והמליכו שוב את שאול למלך, הקריבו עולות ושלמים ושמחו לפני ה' מאד.

אחרי כן שמואל פנה אל העם ואמר להם:
הנה מנעורי אני מתהלך מעיר לעיר לשפוט אתכם, ועתה אמרו לי בבקשה, אם לקחתי פעם משהו מכם, או עשקתי או לקחתי כופר, ואם כן אשיב לכם כל מה שתאמרו. ענוהו שח"ו לא לקח מהם מאומה. אמר להם תדעו שה' הוא עד וגם שאול המלך עד על דבר זה. באותה שעה יצאה בת קול ואמרה "עד".

אחרי כן שמואל הוכיח את ישראל על ששאלו מלך בזמן שה' הוא מלכם. גם סיפר להם על חסדיו אתם. כדי להוכיח את דבריו אמר להם:
 הנה היום קציר חטים, שהגשמים בהם סימן קללה. ודבר זה רע בעיני ה' לעשותו, ואני אתפלל לה' ואם ירד גשם, אז תדעו שעשיתם רעה גדולה שבקשתם מלך ככל הגוים.

כאשר גמר שמואל את תפילתו, מיד ירדו גשמי זעף וברקים. העם פחד מה' ומשמואל שביקשו מלך בחייו, והתחרטו על מה שעשו, וביקשו משמואל שיסלח להם ויתפלל עליהם שלא ימותו. שמואל הרגיע אותם ואמר להם, עתה שהמלך כבר בתוככם, הזהרו לשמוע בקול ה' ואל תפנו אחר האלילים אשר לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה, אלא תלכו אחרי ה' שנשבע לכם שלא יעזוב אתכם לעולמים.

שמואל א', פרק י"א פסוק י"ד - פרק י"ב פסוק כ"ב

יד הואיל והיו עוררין בתחילה על מלכות שאול עתה שנעשה תשועה על ידו שניצח את בני עמון כולם הסכימו למלכותו (רש"י) לכן וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל-הָעָ֔ם לְכ֖וּ וְנֵלְכָ֣ה בואו ונלך (ת"י) הַגִּלְגָּ֑ל [שהוא מקום מקודש כי שם היה הארון ואוהל מועד כשבאו לארץ (רד"ק)] וּנְחַדֵּ֥שׁ שָׁ֖ם הַמְּלוּכָֽה:

טו וַיֵּלְכ֨וּ כָל-הָעָ֜ם הַגִּלְגָּ֗ל וַיַּמְלִכוּ֩ שנית שָׁ֨ם אֶת-שָׁא֜וּל בהסכמת כולם וברצון טוב לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ כי השכינה היתה שם, וברוב עם הדרת מלך (מ"ד) בַּגִּלְגָּ֔ל וַיִּזְבְּחוּ-שָׁ֛ם זְבָחִ֥ים שְׁלָמִ֖ים לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיִּשְׂמַ֨ח שָׁ֥ם שָׁא֛וּל וְכָל-אַנְשֵׁ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל עַד-מְאֹֽד:

א לאחר שהמליך שמואל את שאול למלך בא להתווכח עמהם (מלבי"ם) ולהוכיח אותם וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל כָּל יִשְׂרָאֵ֔ל הִנֵּה֙ שָׁמַ֣עְתִּי בְקֹֽלְכֶ֔ם לְכֹ֥ל אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּ֖ם לִ֑י וָאַמְלִ֥יךְ המלכתי עֲלֵיכֶ֖ם מֶֽלֶךְ ועד עתה לא יכולתי להוכיח אתכם שלא תחשבו שאני חפץ למנוע המלכת מלך:

ב וְעַתָּ֞ה הִנֵּ֥ה הַמֶּ֣לֶךְ | מִתְהַלֵּ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֗ם וַאֲנִי֙ זָקַ֣נְתִּי מרוב עבודה ועול הציבור וָשַׂ֔בְתִּי [א] ושיבה נזרקה בי (מלבי"ם) וּבָנַ֖י הִנָּ֣ם אִתְּכֶ֑ם [ב] נכונים לעבודת המלך וחפצים בו כמותכם ואינם הולכים בדרכי וַאֲנִי֙ הִתְהַלַּ֣כְתִּי לִפְנֵיכֶ֔ם מעיר לעיר לשפוט אתכם, לא יום ולא יומיים, אלא מִנְּעֻרַ֖י עַד-הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה (מ"ד):

ג הִנְנִ֣י בעוד שאני כאן עֲנ֣וּ העידו בִי֩ [ג] נֶ֨גֶד יְהֹוָ֜ה וְנֶ֣גֶד מְשִׁיח֗וֹ המלך הנמשח מה' (מ"ד) אֶת-שׁוֹר֩ | של מִ֨י לָקַ֜חְתִּי לעבודתי וַחֲמ֧וֹר מִ֣י לָקַ֗חְתִּי כשהייתי הולך מעיר לעיר לשפוט (רש"י) וְאֶת-מִ֤י עָשַׁ֙קְתִּי֙ גזלתי בממון (רד"ק) אֶת-מִ֣י רַצּ֔וֹתִי [ד] עשקתי באונס ובכח (ת"י) וּמִיַּד-מִי֙ לָקַ֣חְתִּי כֹ֔פֶר [ה] להטות הדין (רד"ק) וְאַעְלִ֥ים עֵינַ֖י בּ֑וֹ מבלי להענישו עונש הראוי לו וְאָשִׁ֖יב לָכֶֽם על דבריכם (מ"ד):

ד וַיֹּ֣אמְר֔וּ לֹ֥א עֲשַׁקְתָּ֖נוּ גזלתנו וְלֹ֣א רַצּוֹתָ֑נוּ ולא עשקת אותנו בכח וְלֹֽא-לָקַ֥חְתָּ מִיַּד-אִ֖ישׁ מְאֽוּמָה שום דבר, ואף בדרך מתנה כי לא נהנה משום אדם (מלבי"ם):

ה וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵיהֶ֜ם שמואל עֵ֧ד יהיה יְהֹוָ֣ה בָּכֶ֗ם וְעֵ֤ד מְשִׁיחוֹ֙ שאול שנמשח למלך הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּ֣י לֹ֧א מְצָאתֶ֛ם בְּיָדִ֖י מְא֑וּמָה וַיֹּ֖אמֶר עֵֽד [ו] כל ישראל אמרו כאחד (רד"ק) [ז], וי"מ יצאה בת קול ואמרה אני עד בדבר הזה (רש"י) [ח]:

ו משאמרו לא מצאנו בידך מאומה (מ"ד) אז וַיֹּ֥אמֶר שְׁמוּאֵ֖ל אֶל-הָעָ֑ם הרי כולכם יודעים מעשי יְהֹוָ֗ה אֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ אותות ומופתים ונפלאות אֶת על ידי מֹשֶׁ֣ה [ט] וְאֶֽת ועל ידי אַהֲרֹ֔ן (ת"י) וַאֲשֶׁ֧ר הֶעֱלָ֛ה אֶת-אֲבֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

ז וְעַתָּ֗ה הואיל ואתם יודעים שהשי"ת הוא שעשה עמכם ועם אבותיכם צדקות (רד"ק) הִֽתְיַצְּב֛וּ עמדו [י] וְאִשָּׁפְטָ֥ה וְאֶתְוַכֵּח (ת"י) אִתְּכֶ֖ם לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה אֵ֚ת על כָּל-צִדְק֣וֹת חסדי יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁר-עָשָׂ֥ה אִתְּכֶ֖ם וְאֶת-אֲבוֹתֵיכֶֽם ואם כן איך אתם עשיתם רעות (רד"ק):

ח ומפרט מה הם הצדקות שעשה עם אבותינו, והוא כי כַּֽאֲשֶׁר-בָּ֥א יַעֲקֹ֖ב מִצְרָ֑יִם וַיִּזְעֲק֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ אֶל-יְהֹוָ֔ה מקושי השעבוד (מ"ד) וַיִּשְׁלַ֨ח יְהֹוָ֜ה אֶת-מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽת-אַהֲרֹ֗ן וַיּוֹצִ֤יאוּ אֶת-אֲבֹֽתֵיכֶם֙ מִמִּצְרַ֔יִם וַיֹּשִׁב֖וּם בַּמָּק֥וֹם הַזֶּֽה:

ט ובבואם לארץ וַֽיִּשְׁכְּח֖וּ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֑ם וַיִּמְכֹּ֣ר וימסור אֹתָ֡ם ביד הגויים (מ"ד) בְּיַ֣ד סִֽיסְרָא֩ שַׂר-צְבָ֨א חָצ֜וֹר וּבְיַד-פְּלִשְׁתִּ֗ים וּבְיַד֙ מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֔ב וַיִּֽלָּחֲמ֖וּ בָּֽם:

י וַיִּזְעֲק֤וּ התפללו אֶל-יְהֹוָה֙ (ויאמר) וַיֹּאמְר֣וּ חָטָ֔אנוּ כִּ֤י עָזַ֙בְנוּ֙ אֶת-יְהֹוָ֔ה וַנַּעֲבֹ֥ד אֶת-הַבְּעָלִ֖ים וְאֶת-הָעַשְׁתָּר֑וֹת וְעַתָּ֗ה הַצִּילֵ֛נוּ מִיַּ֥ד אֹיְבֵ֖ינוּ וְנַעַבְדֶֽךָּ ולא שאלו להם מלך (מ"ד):

יא וַיִּשְׁלַ֤ח יְהֹוָה֙ אֶת-יְרֻבַּ֣עַל זה גדעון וְאֶת-בְּדָ֔ן זה שמשון (ת"י) שבא משבט דן (רש"י), וגם היה גלגול של "נדב" אותיות בדן (שער הגלגולים הקדמה לו) [יא] וְאֶת-יִפְתָּ֖ח וְאֶת-שְׁמוּאֵ֑ל [יב] ואף כי לא היו מולכים בישראל וַיַּצֵּ֨ל ה' אֶתְכֶ֜ם על ידיהם מִיַּ֤ד אֹֽיְבֵיכֶם֙ היושבים מִסָּבִ֔יב (מ"ד) וַתֵּשְׁב֖וּ בֶּֽטַח:

יב אבל אתם כאשר וַתִּרְא֗וּ ראיתם כִּֽי-נָחָ֞שׁ מֶ֣לֶךְ בְּנֵֽי-עַמּוֹן֘ בָּ֣א עֲלֵיכֶם֒ למלחמה וַתֹּ֣אמְרוּ לִ֔י לֹ֕א נהיה כאבותינו אשר היה השופט יוצא לפניהם במלחמה כִּי אם מֶ֖לֶךְ יִמְלֹ֣ךְ עָלֵ֑ינוּ והוא ילחם מלחמתינו, הגם שידוע לכם כי וַיהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם מַלְכְּכֶֽם (מ"ד):

יג וְעַתָּ֗ה אבל עתה מה שעבר אַיִן כי הִנֵּ֥ה הַמֶּ֛לֶךְ אֲשֶׁ֥ר בְּחַרְתֶּ֖ם בעבור התשועה שעשה, הוא המלך אֲשֶׁ֣ר שְׁאֶלְתֶּ֑ם מאת ה' וְהִנֵּ֨ה נָתַ֧ן יְהֹוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם מֶֽלֶךְ וכיון שהקב"ה המליכו ואתם חזרתם ובחרתם בו מעצמכם, אחר כל זאת אין להשיב ומלוך ימלוך (מ"ד):

יד אך אִם-תִּֽירְא֣וּ אֶת-יְהֹוָ֗ה וַעֲבַדְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ ותשמרו מצוותיו וּשְׁמַעְתֶּ֣ם בְּקֹל֔וֹ במצוות עשה וְלֹ֥א תַמְר֖וּ [תסרבו (ת"י) ותמרדו (מ"צ)] אֶת-פִּ֣י יְהֹוָ֑ה במצוות לא תעשה וִהְיִתֶ֣ם גַּם-אַתֶּ֗ם וְגַם-הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר מָלַ֣ךְ עֲלֵיכֶ֔ם אַחַ֖ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם אז ילך הי"ת לפניכם למלחמה להושיע אתכם (מלבי"ם):

טו וְאִם-לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ בְּק֣וֹל יְהֹוָ֔ה במצוות עשה וּמְרִיתֶ֖ם אֶת-פִּ֣י יְהֹוָ֑ה במצוות לא תעשה, אף שכביכול יעזוב אותם מ"מ לא יסיר השגחתו מכם לגמרי, אלא וְהָיְתָ֧ה יַד-יְהֹוָ֛ה בָּכֶ֖ם כמו שהיתה [יג] וּבַאֲבֹתֵיכֶֽם שהכה אותם כל עת שמרדו בו (מלבי"ם):

טז גַּם-עַתָּה֙ אחר שהסכים להמליך עליכם מלך הִתְיַצְּב֣וּ וּרְא֔וּ אֶת-הַדָּבָ֥ר הַגָּד֖וֹל הַזֶּ֑ה אֲשֶׁ֣ר יְהֹוָ֔ה [יד] עֹשֶׂ֖ה לְעֵינֵיכֶֽם אשר ימלא שאלות השואל אף אם היא רעה בעיני ה' ולא לטובה יחשב (מ"ד):

יז הֲל֤וֹא קְצִיר-חִטִּים֙ הַיּ֔וֹם ולא זמן גשמים, והמטר לקללה יחשב, ועם כל זאת אֶקְרָא֙ אֶל-יְהֹוָ֔ה על המטר וְיִתֵּ֥ן קֹל֖וֹת וּמָטָ֑ר [טו] רעמים וגשמים וּדְע֣וּ וּרְא֗וּ כי אף שמילא ה' משאלותיכם, דעו כִּֽי-רָעַתְכֶ֤ם רַבָּה֙ אֲשֶׁ֤ר עֲשִׂיתֶם֙ לעצמכם, וגם בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֔ה (מ"ד) לִשְׁא֥וֹל לָכֶ֖ם מֶֽלֶךְ [טז]:

יח וַיִּקְרָ֤א שְׁמוּאֵל֙ אֶל-יְהֹוָ֔ה על המטר וַיִּתֵּ֧ן יְהֹוָ֛ה קֹלֹ֥ת וּמָטָ֖ר בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּירָ֨א כָל-הָעָ֥ם מְאֹ֛ד כי חטאו ששאלו להם מלך אֶת-יְהֹוָ֖ה וְאֶת-שְׁמוּאֵֽל על שהמליכו מלך בחייו וכאילו מאסו בו (מ"ד):

יט וַיֹּאמְר֨וּ כָל-הָעָ֜ם אֶל-שְׁמוּאֵ֗ל הִתְפַּלֵּ֧ל בְּעַד-עֲבָדֶ֛יךָ אֶל-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וְאַל-נָמ֑וּת כִּֽי-יָסַ֤פְנוּ עַל-כָּל-חַטֹּאתֵ֙ינוּ֙ רָעָ֔ה הוספנו על עוונותינו עוד עוון (ת"י) לִשְׁאֹ֥ל לָ֖נוּ מֶֽלֶךְ:

כ וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֤ל אֶל-הָעָם֙ אַל-תִּירָ֔אוּ הלא אַתֶּ֣ם כבר עֲשִׂיתֶ֔ם אֵ֥ת כָּל-הָרָעָ֖ה הַזֹּ֑את ואין להשיב אַ֗ךְ אַל-תָּס֙וּרוּ֙ מֵאַחֲרֵ֣י יְהֹוָ֔ה ללכת אחרי האלילים וַעֲבַדְתֶּ֥ם אֶת-יְהֹוָ֖ה בְּכָל-לְבַבְכֶֽם ויכופר העוון (מ"ד):

כא וְלֹ֖א תָּס֑וּרוּ מאחרי ה' לילך אחר האלילים כִּ֣י | אַחֲרֵ֣י הַתֹּ֗הוּ אלו האלילים אֲשֶׁ֧ר לֹֽא-יוֹעִ֛ילוּ וְלֹ֥א יַצִּ֖ילוּ כִּי-תֹ֥הוּ הֵֽמָּה הבל המה ואין בהם ממש (רד"ק):

כב כִּ֠י אע"פ שאתם חוטאים (רש"י) לֹֽא-יִטֹּ֤שׁ לא יעזוב (מ"צ) [יז] יְהֹוָה֙ אֶת-עַמּ֔וֹ והוא משגיח עליהם באופן נפלא בַּעֲב֖וּר שלא יתמעט שְׁמ֣וֹ הַגָּד֑וֹל בגויים שה' מושיעכם כִּ֚י הוֹאִ֣יל יְהֹוָ֔ה נשבע ה' (רש"י) לַעֲשׂ֥וֹת אֶתְכֶ֛ם ל֖וֹ תמיד לְעָֽם סגולה (רד"ק):

א. השיבה יותר מהזקנה, ואמרו רז"ל כי קפצה עליו זקנה כי לא היה אלא בן חמשים ושתים שנה כשמת, ולפי שלא יאמרו עליו ולא ירמו העם שמת בקוצר ימים, קפצה עליו זקנה כדי שיראה זקן, כי לא היו הכל יודעים מספר שניו, והוא בחר מיתתו כדי שלא ימות שאול בחייו. ונ"ב שנה של שמואל אמרו כי כשהתפללה חנה אותו היום נתמנה עלי שופט, אולי קבלה היתה אצלם זה כי מן הפסוקים לא ראינו זה, כי אפשר שעדיין לא היה שופט עלי אבל היה נביא וכהן גדול בשילה ולאחר זמן נתמנה שופט, ואם כן הוא שבאותו היום נתמנה שופט ימצא לפי זה שלא היה שמואל אלא בן נ"ב שנה, שהרי עלי שפט את ישראל ארבעים שנה, ומת ביום שגלה הארון, והיה שבעה חדשים בשדה פלשתים, והיה בקרית יערים עשרים שנה, ודוד העלה אותו מקרית יערים אחר שבע שנים שמלך בחברון, הנה יחסרו מעשרים שנה שבע שנים של דוד, נשארו שלש ועשרים לשמואל וארבעים של עלי. הרי נ"ג, צא מהם שנה אחת בעבורו, שנאמר ויהי לתקופת הימים וגו', הרי חמשים ושנים (רד"ק). 

ב. ובני הנם אתכם - לאשר תצטרכו להם בדברי התורות והדינים שקבלו ממני (רד"ק). ובמלבי"ם פירש ובני גם הם לא ירשו גדולתי כי הנם אתכם כאחד העם מוסרים מגדלותם הגם שאני התהלכתי לפניכם וכו'. 

ג. א"ר אבא בר כהנא קשה הוא הגזל, ששני גדולי עולם נצרכו להתוכח עליו, משה ושמואל, משה אמר לא חמור אחד מהם נשאתי, ר' חנינא בר שילא ור' יהושע דסכנין בשם רבי לוי, וכי מה הניח משה לקפחנים ולגנבים, אלא אמר משה בשעה שישראל מתגודדין ממסע למסע לא אמרתי לאחד מהם טול כלי זה בידך, טול כלי זה על חמורך, אלא נשאתי אני בעצמי... שמואל אמר הנני ענו בו וגו' ואשיב לכם. א"ר יוסי עשיר גדול היה שמואל, שאילו תבעו מידו ספוק היה בידו להחזיר. את שור מי לקחתי, שור שהייתי מקריב לקרבנותיהם ומבקש רחמים עליהם, וכן למשוח עליה מלך משלי היה, שנאמר עגלת בקר תקח בידך, ופן הוא אומר כי זבח היום לעם בבמה, לא נטלתי משלהם, ובשעה שהייתי חוזר ועושה דיניהם והולך וסובב עיירות ישראל, שנאמר והלך מדי שנה בשנה, דרך העולם בעלי דיניו הולכים אצל הדיין, משה אמר כי יהיה להם דבר בא אלי, ואני לא עשיתי כן אלא אני טורח והולך אצלם. (ילק"ש). 

ד. ורז"ל דרשו עשקתי - באונס, רצותי - ברצון, כלומר אפי' ברצונו לא לקח ממונו (רד"ק). 

ה. פירשו כת הקודמין במה שאמרו (פאה פרק ח מ"ט) כל דיין שלוקח שחד עיניו כהות, וזהו דרך הלצה, 'את מי עשקתי וגו' ואעלים עיני', שהעלמתי על אור עיני אשר הם כהות בעון השחד, ספרו נא לי אם כה עשיתי (נחל שורק אות ב'). 

מסופר על רב ענן הביא לו אדם אחד סל של דגים קטנים, אמר לו רב ענן: לשם מה? א"ל יש לי דין ואני רוצה שאתה תדון אותנו, לא קיבל ממנו בטענה שהוא פסול לדון אותו, מפני שהבאת הסל של דגים כי זה שוחד. אמר לו אותו אדם: יקבל ממני מור ולא ידון אותנו, שלא ימנעני מלהקריב בכורים, כי למדנו (מלכים-ב ד, מב): "ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש הא־ להים לחם בכורים...". ושואלים: וכי אלישע היה כהן שיאכל בכורים, אלא לומר לך: "כל המביא מתנה לתלמיד חכם - כאילו הקריב בכורים". אמר לו: עכשיו שאמרת לי דבר של טעם אקבל ממך. הפנה אותו רב ענן לרב נחמן, וביקש רב ענן מרב נחמן לדון אותו, שאני ענן פסול לו לדון. אמר רב נחמן: מזה מובן שהוא קרובו, ולפיכך לא דן אותו הוא בעצמו. באותה שעה עמד לפניו דין של יתומים. אמר רב נחמן: זה עֲשֵׂה-הדין הוא מצות עשה - "ושפטתם צדק", וזה עֲשֵׂה-כבוד תלמידי חכמים, עשה של כבוד התורה גדול, סילק את דין היתומים והכניס דינו של אותו אדם, וכיון שראה בעל דינו שעושים לזה כבוד כל כך - נסתתמו טענותיו. הרי בזה שקיבל רב ענן טובה ממנו - פסל עצמו, והעלים עצמו ממנו (לא דן אותו) ושלח אותו אצל רב נחמן, וגם מזה יצאה רעה. וזהו שאמר שמואל: אפילו באופן זה, לא לקח משום אחד כופר להעלים עיניו בו שלא לדונו ואשיב לכם. 

ו. אמר רבי אלעזר בשלשה מקומות הופיע רוח הקדש, בבית דינו של שם, ובבית דינו של שמואל, ובבית דינו של שלמה... בבית דינו של שמואל, דכתיב הנני ענו בי עד ה', ועד משיחו וכו' ויאמר עד, ויאמרו מבעי ליה, אלא יצאה בת קול ואמרה אני עד בדבר הזה (מכות כ"ג).

ז. והמ"ד פי' שכל אחד ואחד אמר "כן הדבר ה' יהיה עֵד", וכן משיחו יהיה עֵד. 

ח. אמר להם הקב"ה אתם מעידים עליו על מה שבגלוי ואני מעיד עליו על מה שבסתר (רד"ק מחז"ל). 

ט. ורש"י פירש אשר עשה את משה ואת אהרן - להיות נכונים לשליחותו להוציא אבותיכם ממצרים. וכעי"ז כ' רד"ק אשר הגדילם ולימדם. 

י. התיצבו-עמדו (מ"ד על דברי הימים-ב' כ', י"ז). 

יא. ירובעל הוא גדעון, בדן הוא שמשון (ונקרא גדעון ירובעל, על שעשה מריבה עם הבעל (עבודה זרה) ודן נקרא שמשון כי הוא בא משבט דן; ונאמר (תהלים צט, ו) "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו", שקל הכתוב שלושה קלי עולם כשלושה חמורי (גדולי) עולם, לומר לך ירובעל בדורו כמשה בדורו, בדן בדורו כאהרן בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו, וללמדך שאפילו קל שבקלים ונתמנה פרנס על הצבור, הרי הוא כאביר שבאבירים (גדול שבגדולים), שנאמר (דברים יז, ט): "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם", וכי תעלה על דעתך, שאדם הולך אצל דיין שלא היה בימיו? אלא אין לך ללכת, אלא אצל שופט שבימיך" (ילקוט שמעוני). מובא בספר מעם לועז בשם האלשיך הקדוש זיע"א רצה שמואל לומר להם בזה, שאין התשועה תלויה במלך, כי אם בזכות הצדיקים שבדור, ואל יעלה בדעתכם, שעל ידי המלך קונים אומץ לב, שהרי כשרצה ה' להושיע את ישראל, הביא שני צדיקים לעולם כדי להושיע אותם בזכותם, והיינו משה ואהרן. ואחרי הנחה זו - "התיצבו ואשפטה אתכם לפני ה"', כאילו אני הופקדתי על ידי השם יתברך לערוך עמכם דין, כיון שאתם ראיתם שלא על ידי מלך ניצלתם מאויביכם, אלא בזכות הצדיקים, וזה היה בשעה שיצאו ממצרים, ושרו של מצרים קיטרג עליכם וזכותו של יעקב הצילם. וכן היה בזמן סיסרא וירובעל שנתץ מזבח הבעל - ויעבוד ד'. ובדן הוא שמשון - בקדושת נזירותו, ויפתח שנאמר בו (שופטים יא, כט): "ותהי על יפתח רוח ה'". וכן את שמואל. שלושה גדולים באו ברמז (תהלים פד, יב): "כי שמש ומגן ה'" שמש בראשי תיבות: שמואל, משה, שמשון, כי שלושתם שמו מבטחם בהשם יתברך ולא נהנו משום בריה, וכל דיין ורב המורה בלי כל פניה לעצמו, אין תקלה באה על ידו (עיין באורך ב"מעם לועז"). 

יב. עיין חסד לאברהם (מעין ה' נהר כה) שכתב שמשון גלגול נדב בן אהרן שלא רצה ליקח אשה לכן נענש שהיה טוחן בבית נשי פלישתים.

יג. ורז"ל פירשו "חטוטי דשכיבי" - דאמר מר בעוון חיים מתים נחטטים, כלומר אם תמרו את פי ה' תהיה יד ה' בכם וגם באבותיכם הממרים שמתו, שיוציאום מקברותיהם לבזיון (רד"ק פס' טו). 

יד. וכשם שעל ידי תפלתי אני יכול לשנות את העתים, כך אם פגעה בכם מלחמה, היה כח בתפלתי לעמוד על האויב, ולא הייתם צריכים לשאול מלך בחיי, ואף על פי שאני זקן (רש"י).

טו. ורש"י ומלבי"ם פירשו בענין אחר וזה לשונו רש"י: והגשמים סימן קללה, וקשה בעיני הקב''ה להביא פורענות חנם, אף על פי כן יש בי כח, ואקרא אל ה' ויתן קולות ומטר. 

טז. צריך להבין מדוע בחר שמואל דוקא בסימן זה של ירידת גשם בזמן קציר חטים? אלא ענין זה מתבאר יפה בפירוש המלבי"ם, הגשם הוא בודאי סימן ברכה מובהק, וכמו שכתוב (ישעיה נה, י): "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל". אולם כל זה כשהגשם מגיע בעתו ובזמנו, אבל כשהגשם בא בזמן קציר חטים, הרי הוא סימן קללה שהורס ומשחית את כל היבול, כך גם בקשתכם למינוי מלך, כאשר ה' הוא מלככם, ואתם זכיתם לשופט צדק ששכינה שרויה בו, אזי בקשת מלך הרי היא כגשם בזמן קציר חטים, ורק כאשר מבקשים מלך בזמן המתאים ובשעה הראוייה לכך, אז הוא נחשב לדבר טוב ומועיל וחלה עליו ברכת שמים (מעדני שמואל).

ואף דכתיב "שום תשים עליך מלך" היינו מלך שעיקר דאגתו וענינו לפרסם שמו יתברך בעולם אבל הם שאלו מלך שילחם להם בכל הגויים ולכן לא עשו טוב.

יז. כי לא יטוש ה' את עמו - ר' איבו ורב שמואל בר נחמני אמרו, בשעה שישראל עושין רצונו של מקום הוא עושה בשביל עמו ונחלתו. ובשעה שאין להם מעשים טובים עושה למען שמו הגדול. ורבנן אמרי, לאנשי חוצה לארץ בשביל עצמו, לאנשי הארץ בעבור נחלתו. הוי, כי לא יטוש ה' את עמו: (מדרש תהלים - מזמור צד).

כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול - בין חייבין בין זכאין כך אי אפשר להניחם לפי שאי אפשר לעולם בלא ישראל. (מדרש רבה אסתר - פרשה ז פסקה יב).

כי לא יטוש - ודאי הוא כי לא יטוש ה' את עמו, והטעם הוא בעבור שמו הגדול, כי גם הם משותפים בשם, איך יטשם ה', ושמא תאמרו כי לא נאמר זה רק בצדיקים אך לא בכללות ההמון, לזה אמר כי הואיל ה' לעשות - את כללות ישראל יהיו לו לעם, שיהיו כלם צדיקים נאותים להיות לו לעם, כי חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, כי יתקן כל הנפשות עד יהיו כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ, (אלשיך).