מעלת הביטחון בה'

ט"ו אייר תשפ"ה | 13/05/2025 | 17:41

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'"

(ויקרא כה, א-ב).

פרשת שמיטה מוכיחה שהתורה היא מן השמים

כתב רש"י: מה ענין שמיטה אצל הר סיני? אלא, מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כל המצוות נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני.

ובאמת צריך להבין, מדוע הודיע לנו הכתוב עניין זה דווקא אצל מצות שמיטה? ויש לומר, כי פרשת שמיטה מוכיחה שהתורה היא מן השמים, והיא ראיה ברורה לכך, שתורתנו הקדושה תורת אמת, ולא שח"ו בדה אותה משה רבנו מלבו. כי מי הוא בן אנוש היכול להבטיח הבטחה כזו שלא כדרך הטבע של - "וצויתי את ברכתי וכו' ועשת את התבואה לשלש השנים". ופשוט הוא, שרק ה-כל יכול, הוא זה שיכול להבטיח הבטחה כזו לדורות עולם. (חתם סופר).

הדרך לביטחון בה'

כותב הרב כלי יקר: טעם מצוה זו להשריש האמונה בעם ישראל, כי חשש הקב"ה, פן בבואם לארץ ישראל יתעסקו בעבודת האדמה וישכחו את ה' ויסירו בטחונם ממנו, ויחשבו כי כוחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה, והם הבעלים ואין זולתם. על כן הוציאם השם יתברך ממנהג הטבע, כי דרך אומות העולם לעשות בשש שנים - שתי שנים זרע, ואחת בור, כדי לא להכחיש כוחה של האדמה. והקב"ה אומר שש שנים תזרע שדך, מידי שנה בשנה, ואני מבטיחך לתת כוחה בכל שנה. ומלבד זאת, בשנה הששית - וציותי את ברכתי וכו' ועשת את התבואה לשלש השנים. וע"י כל המופתים הללו תדע, כי לי הארץ. ועל ידי זה יהיו עיניך נשואות אל ה' תמיד ותבטח בו יתברך. ע"כ.

בטחונו של רבי יהודה ברבי אילעאי

ובעניין מידת הבטחון, איתא בגמרא (נדרים מט:), מעשה באשתו של רבי יהודה בר אילעאי שיצאה פעם וקנתה צמר בשוק, ועשתה ממנו גלימה חשובה. היות וזו הייתה הגלימה היחידה שברשותם, עשו הם חלוקה ביניהם, כאשר הייתה היא יוצאת לשוק - הייתה מתכסת בה, וכאשר רבי יהודה היה יוצא להתפלל - היה הוא מתכסה בה ומתפלל. וכאשר היה מתכסה בה, היה מברך: "ברוך שעטני מעיל".

פעם אחת גזר רבן שמעון בן גמליאל תענית, ורבי יהודה לא הגיע לבית שנאספו שם החכמים לתענית. אמרו הנוכחים לרבן שמעון בן גמליאל, כי רבי יהודה לא הגיע - לפי שאין לו בגד להתכסות בו. שלח רשב"ג לרבי יהודה בגד, אך הוא סירב לקבלו. כשביקש רבי יהודה להסביר לשלוחיו של הנשיא מדוע הוא מסרב ליטול ממנו את הבגד, הגביה את המחצלת שעליה ישב, ונעשה נס ונתמלא כל אותו המקום במטבעות של זהב. ואז הוא אמר להם: ראו את העושר שיש לי כאן! הרי אם הייתי רוצה, בוודאי שהייתי יכול לקנות לעצמי חלוק, אלא שאין רצוני ליהנות מהעולם הזה כלל, ולפיכך אני מסרב גם ליהנות מהמעיל ששלח לי.

מכך למדים אנו את מדת בטחונו של רבי יהודה אשר היתה נטועה בו בכל חושיו, עד כדי שידע כי בעת שירים את השטיח, ללא ספק יימצאו שם מטבעות כמידת בטחונו.

עוד אמרו בגמרא (בבא מציעא מב.): תנו רבנן: ההולך למוד את גרנו, אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו. התחיל למוד, אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואחר כך בירך - הרי זו תפילת שוא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר (דברים כח, ח): יצו ה' אתך את הברכה באסמיך.

ואף כי למעשה, הרי זה נס גמור - למעלה מן הטבע, ומכל מקום מצווה הוא לברך ולהתפלל על כך, ואין בזה משום ברכה לבטלה. הרי לנו, כי האדם מצווה להאמין ולבטוח כל כך, עד שיהא בטוח בנס שייעשה לו. ועיין בדברי חמודות על הרא"ש (ברכות פ"ט אות נט) הכותב, כי המודד גרנו - בטוח הוא שיארע לו נס גלוי ושינוי הטבע, ועל כך הוא מודה לה'.

כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני

ובגמרא (תענית כד:) מסופר עוד: אמר רב יהודה אמר רב, בכל יום ויום בחייו של רבי חנינא בן דוסא, הייתה בת קול יוצאת מן השמים ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, ואילו הוא - אין לו אפילו לחם בביתו, ודיו בקב אחד של חרובים בלבד, ממנו התקיים מערב שבת לערב שבת.

ומעשה באשתו של רבי חנינא בן דוסא, שהייתה רגילה מפני הבושה, להסיק את התנור בכל ערב שבת אע"פ שלא היה לה מה לאפות, והייתה משליכה לתוכו חומר מעלה עשן בכדי שהשכנים יחשבו כי היא אופה לחם לכבוד שבת.

הייתה לה שכנה רעה, שאמרה לעצמה: הלוא אני יודעת כי אין לאנשים האלו כלום בבית, וא"כ מהו כל העשן הזה העולה מתנורם? הלכה ודפקה בדלת, ראתה אותה אשתו של רבי חנינא, והתביישה מכך שכעת יפורסם ברבים כי לא היה לה כלום בתנור, ומיד ברחה לחדר צדדי. נכנסה השכנה לבית, וראתה את התנור שהוא מלא בלחמים, ואף קערת הבצק מלאה עיסה. מיד זעקה לה השכנה: הרבנית! הביאי מהר מרדה לרדות את הלחם, כי לחמך עומד להישרף. באה אשתו של רבי חנינא ואמרה: אכן, אף אני לכך נכנסתי לחדר הפנימי, בכדי להביא את המרדה.

שנו חכמים, כי היא אכן לא אמרה זאת כאמתלא בלבד להינצל מן הבושה, אלא אף היא באמת הלכה להביא מרדה, מפני שהיתה רגילה בניסים, והאמינה שהתנור יתמלא בלחם.

הנה, גם במעשה זה רואים, כי אותה צדקנית הייתה בטוחה שהקב"ה יעשה לה נס שלא תתבייש, עד שהלכה להביא את המרדה בכדי להוציא לחם.

כגמול עלי אמו

כתב בספר 'דברי אליהו' (על תהלים קלא, ב), ששאלו לרבינו הגר"א, כיצד הוא הביטחון בה'? אמר להם: כבר פירש לנו דוד המלך ע''ה (שם): 'אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי'. פירוש, כמו שהתינוק אינו דואג מה יאכל, בידעו כי בכל עת תאכילנו אמו כדי שבעו, וכן בכל ענייניו סמוך לבו ובטוח שאמו תמלא כל מחסורו. אף אנו, עלינו להסיר כל דאגה וחשש מלבנו, ולא לדאוג כלל דאגת המחר, רק לסמוך לגמרי על אבינו שבשמים, שיחיש לנו את כל הצטרכויותינו.

כתב ב'נפש שמשון' (התורה וקנייניה, עמ' שנו) כי מטבע העולם, בעוד התינוק קטן תמהר אמו לקראתו על כל בכי שיבכה לראות מה אירע עמו ומה צרכיו בזה הרגע. משגדל התינוק מעט, שוב אין אמו בהולה לקראתו, אלא כשהוא נחבט ומקבל מכה על בשרו. כעבור שנה ושנתיים, כבר אין אמו ניגשת אליו אלא כשהוא נופל ונחבט קשה יותר...

סיבת הדבר היא, כי ככל שהתינוק קטן יותר, כך הוא תלוי ברחמי וחסדי אמו, כי אין בידו לעזור ולהועיל לעצמו מבלי עזרת האם. וככל שיגדל התינוק ויתרבה כוחו לסייע לעצמו, כך גם תרגיש האם פחות אחריות עליו...

כיוצא בזה, הסומך על ה' מתוך הכרה כי הינו חסר ישע בכוחות עצמו, ואינו תולה את תקוותו אלא בבורא העולם לבדו, יחיש הקב"ה לישועתו בעגלא ובזמן קריב, על צד היותר טוב.

בך בטחתי אל אבושה

איתא במדרש (שוח"ט תהלים כה על הפסוק 'אלוקי בך בטחתי אל אבושה'), וז"ל: ...היו שומרי המדינה עוברין ומצאו אכסנאי אחד ותפסוהו, ואמר אל תכוני כי בן ביתו של מלך אני, כיוון ששמעו כן, הניחוהו ושמרוהו עד הבוקר, בבוקר הביאוהו אצל המלך ואמרו לו 'בן ביתך' מצאנו אמש, אמר לו המלך, בני, מכיר אתה אותי, אמר לו לאו. אמר לו המלך אם כן היאך אתה בן ביתי, אמר לו - בבקשה ממך, אני איני בן ביתך, אבל 'בך בטחתי', שאלמלא אמרתי להם כן היו מכים אותי... אמר להם הניחו לו הואיל ובטח בי הניחו לו. וכן אמר דוד 'אלוקי בך בטחתי' ובשביל כך 'אל יעלצו אויבי לי', ולא אני בלבד, אלא גם כל קויך לא יבושו.

הצרות - סימן לישועה

עוד אמרו (שם, תהלים כ, ב): יענך ה' ביום צרה, [משל] לאב ובן שהיו מהלכין בדרך, ונתייגע [התעייף] הבן. אמר לאביו: היכן היא המדינה? אמר לו: בני, סימן זה יהא בידך, אם ראית 'בית הקברות' לפניך, דע כי המדינה קרובה לך.

כך אמר הקב"ה לישראל: אם ראיתם שהצרות מכסות אתכם, באותה שעה אתם נגאלים. שנאמר: יענך ה' ביום צרה.

הדרגות בביטחון

ובמידת הביטחון יש תנאי גדול, והוא: שלא יסמוך האדם על עצמו כלל, אלא ישים כל בטחונו בהשם יתברך.

דבר זה אנו למדים ממה שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני, שמואל ב' רמז קסג): ארבעה מלכים, מה שתבע זה לא תבע זה. ואלו הם: דוד, ואסא, יהושפט, וחזקיהו. דוד אמר (תהלים יח, לח): ארדוף אויבי ואשיגם וגו', אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה כן! שנאמר (שמואל א' ל, יז): ויכם דוד מהנשף ועד הערב. עמד אסא ואמר: אין בי כח להרוג, אלא אני רודף ואתה עושה. אמר הקב"ה: אני עושה כן! שנאמר (דברי הימים ב' יד, יב): וירדפם אסא והעם אשר עמו וגו'. 'כי נשברו לפני אסא' לא כתוב כאן, אלא 'כי נשברו לפני ה''. עמד יהושפט ואמר: אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא הריני אומר שירה ואתה עושה. אמר לו הקב"ה: אני עושה כן! שנאמר (דברי הימים ב' כ, כב): ובעת החלו ברנה נתן ה' מארבים. עמד חזקיה ואמר: אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא הריני ישן במיטתי ואתה עושה. אמר לו הקב"ה: אני עושה כן! שנאמר (מלכים ב' יט, לה): ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור.

הנה, חזקיהו מלמד אותנו, כי הבטחון של האדם צריך להגיע עד למצב של - "הריני ישן על מיטתי". כלומר, אין אני יודע דבר, ולבי בטוח בך יתברך הדואג לצרכי. וכך צריך האדם להשריש לעצמו, שאינו יכול להועיל כלום לעצמו, והכל הוא רק מאת השם יתברך.

שלוות הבוטח

דוד המלך ע"ה אומר (תהלים לד, יא): "כפירים רשו ורעבו, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב". הכפיר, הוא כידוע, בנו הצעיר של האריה. ולכאורה, הוא בעל החיים הכי מאושר בעולם, שכן אביו הינו מלך ואמו המלכה. ולמרות זאת - הוא עני ורעב. שכן כל בעלי החיים אוכלים ירקות ועשב מכל הבא ליד, אך האריה אוכל רק פעם בשלושה ימים. הוא טורף את טרפו, ולאחר מכן מערכת העיכול שלו 'עובדת' על זה במשך שלושה ימים. ביום השלישי הוא מתחיל שוב לרעוב, ומרחוק רואה הוא את כל בעלי החיים אוכלים, שבעים ומרוצים מהאוכל שלהם, אשר אצלו נחשב הוא רק ל'תבלינים'. כעת הוא תר ומחפש אחר מנה הגונה של חמישים ליטראות בשר, ולבינתיים... הוא נותר רעב.

אבל - "דורשי ה', לא יחסרו כל טוב". כי דורש ה' והבוטח בו יודע, כי מה שיש לו זה הכי טוב שיכול להיות עבורו. ואם בורא העולם חושב שהוא זקוק לדבר נוסף, הרי שבוודאי הוא יתן לו את זה. שכן אין זה הגיוני לאחסן את כל תכולת החנויות בביתו. ולכן, מניח עבורו הקב"ה כמה דברים ב'בית מרקחת', כלים ומוצרי יסוד ב'כל בו לבית', בשר ודגים בחנות העופות והדגים, רהיטים אצל הנגר, בגדים אצל החייט, וכן הלאה. ומפעם לפעם בעת הצורך, שולח אליו הקב"ה את מה שנצרך אליו לבית. וכך הוא חי בשלווה, יודע כי יש לו כל טוב, והוא מאמין שהבורא יזמן לו הכל בזמן הנכון, ובאופן הכי מדוייק לכל נברא ונברא!

כמה מסכן ואומלל הוא האדם הבוטח רק באנשים אחרים, ומצריך את עצמו להשקיע בהם כוחות ללא תועלת. הרי לך אדם שיש לו הרבה 'דודים' ו'ידידים' מוצלחים ומוכשרים מאוד, אשר הגיעו למשרות בכירות ביותר. הדוד האחד הינו מיליארדר, ובכך הוא רגוע, שכן אם הוא יזדקק לסכום כסף גדול - הוא יפנה אליו, ובוודאי הלה ייענה ויעניק לו ברוחב יד. הדוד השני הוא רופא לכל ענייני הגוף, והוא מסוגל לרפא את כל החולאים מכף רגל ועד ראש. וכך הוא בטוח שאם יחוש כאב כלשהו, הוא יפנה לדודו והלה ירפאו. הדוד השלישי הוא פסיכולוג ופסיכיאטר מספר אחד בעולם, האחיין רגוע, הוא יודע שכאשר יהיה עצבני, או יעבור עליו כל מצוקה נפשית – קרוב משפחתו הרופא ישמע, ינחם, וירגיע אותו בחינם. והנה, יש לו גם שכן ידיד טוב, שהוא עסקן בסדר גודל עולמי, ויודע הוא איך וכיצד לפתוח שערים בכל מקום. הרגשתו היא, שכעת הוא מסובב בכל סוגי העוזרים והמסייעים שיעמדו לו בעת צרה, מפני שהוא מבין בדמיונו, כי כל העסקנים הללו נחוצים לו, וכי הוא תלוי בהם. ולכן הוא משקיע בקשר איתם, קונה להם מתנות, מתעניין בשלומם, משתתף באירועים שהם עורכים. והוא אף משקיע בכך מאמצים מרובים.

לאדם כזה אומר רבינו בעל חובות הלבבות בפתיחת שער הבטחון: חבל לך על הזמן ועל העבודה! חברך וקרובך הוא רק בשר ודם, והינו מוגבל בכוחותיו. הגיבור הכי גדול - מזדקן, העשיר - עלול לרדת מנכסיו, או סתם כך להחליט שהוא מעדיף לשמור את הכסף לשיבה טובה במושב זקנים. אם תפנה אליהם לעזרה בשעה לא מוצלחת מבחינתם, הם לא יתפנו להאזין למצוקתך, כעת עומדים לפניהם דברים חשובים יותר...

הפסוק אומר (איוב ה, יג): "לוכד חכמים בערמם". החכמים הבוטחים בחכמתם ועושים תחבולות בלי לבטוח בהשם, נכשלים לבסוף, ודווקא התחבולה הזו הופכת למלכודת בעבורם.

וכה אומר שלמה המלך בקהלת (ט, יא): "שבתי וראה תחת השמש". 'תחת השמש' – כלומר, בדברים הגשמיים. התבוננתי בעולם הזה וראיתי: "כי לא לקלים המרוץ", לא הקל ברגליו מגיע ראשון לכל מקום, "ולא לגבורים המלחמה" - לעיתים חושבים, כי הגיבור הוא זה שינצח במלחמה, אך המציאות מראה שלאו דווקא הגיבור מנצח. "וגם לא לחכמים לחם" - אדם עשוי להשקיע במפעל שברשותו את כל כוחו ומוחו וכשרונו במשך עשרים שנה, בכדי שתהיה לו פרנסה בשפע כל החיים. הוא עובד ויגע מצאת החמה ועד צאת הנשמה, ואחרי שהקים הכל בעשר אצבעות, וחסך לו הון תועפות, בגיל חמישים הוא מתמודד עם בעיות כלכליות. איפה הכסף? כאן נפל מיליון, פה הלך לטמיון עוד מיליון, הבנקים גבו את שלהם, בהוצאה לפועל הצילו מה שאפשר. חכמתו הגדולה לא עמדה לו, והחלומות עם הכסף עפו להם עד לסתימת הגולל!

הכל משמים

מסופר על האדמו"ר בעל ה'אמרי חיים' – רבי חיים מאיר הגר מוויז'ניץ, שבאחת משיחותיו בעניני אמונה אמר הרבי: מצינו בתלמוד פעמים רבות (עי' שבת קכא:) 'מאן נימא דמתרצתא היא, דלמא משבשתא היא'. והנה, תיבת מא"ן הוא נוטריקון: אל מלך נאמן, ומורה הוא על האמונה בהשם יתברך. ובא לומר, כי מא"ן נימא - מי שאומר בכל עת וזמן שהקב"ה אל מלך נאמן, הרי שמתרצתא היא, אדם זה מתורץ הוא, יש לו תירוצים וביאורים על כל הקורות עמו, בידעו שהכל משמים. אך דילמא - האדם שהוא מלא בספיקות בכל הקורה עמו, אולי פלוני עשה לו כך ואלמוני נהג עמו להיפך, ואולי אם היה נוהג אחרת לא היו ייסורים באים עליו - אדם כזה, הרי הוא משבשתא, כי כל ימי חייו מלאים בשיבושים ואינו מבין מדוע כל זה בא עליו.

וכבר היה הרב הקדוש רבי משה מקוברין זי"ע אומר (הובא בתורת אבות שבת אות קמא): ש- אל אדון על כל המעשים הוא התירוץ לכל הקושיות... כי אף אם הוא מלא קושיות כרימון על מצבו, יתחזק והילוכו יהא בנחת, ויסמוך שהכל הוא מאת ה', ולטובה כוונתו.

פעם אחת, דרש האלשיך הקדוש זי"ע בפני תלמידיו אודות מידת הביטחון. בין הדברים הוא אמר, כי הבורא משפיע שפע פרנסה על הבוטח בו, אף אם לא עשה הבוטח איזו סיבה ו'השתדלות' לפרנסתו.

אחד מהשומעים מפשוטי העם, אשר מלאכתו הייתה במשא חומר ולבנים, התעורר מדברי האלשיך, וגמר אומר בנפשו לבטוח בבוראו ולעזוב את כל עסקיו והשתדלותו. הוא החליט כי מעתה יקבע את מקומו בבית המדרש על התורה ועל העבודה, באמירת תהלים, מעמדות וכו', והבורא כבר ישלח לו פרנסה וכלכלה מאוצרו הטוב.

בני ביתו ניסו להניאו מכך, אך לא עלה בידם. ותיכף ומיד מכר את החמור ששימשו למשאותיו לגוי אשר עסקו היה בחפירת מערות, ומהמעות שקיבל מהגוי - נתפרנסו בני הבית. כעבור כמה ימים תם הכסף, נכנסו בני הבית והתחננו בפניו שיצא לפעלו ולעבודתו, ויביא לחם לפי הטף. אך היהודי התחזק ואמר: מבטחי בה' אלוקי, התייצבו וראו את ישועת ה'.

באותו היום, הלך הנכרי עם החמור לעבודתו בהרים, ותוך כדי החפירות שביצע במערות - מצא אוצר גדול של אבנים טובות ומרגליות לאין שיעור. העמיס הנכרי את האוצר על החמור, ונכנס שוב אל המערה לבדוק האם נשאר עוד מהאוצר הגדול. לפתע, נפלה כל אדמת המערה עליו, ושם הייתה קבורתו.

החמור שעמד מחוץ למערה, המתין עד בוש לבעליו החדשים, ומשראה כי בושש האיש לבוא, חזר העירה עם משא ה'אוצר' אל הבית שהיה רגיל להלך, הלוא הוא בית היהודי. ותשתומם נפש בני הבית לראות את חמורם מכבר הימים, חוזר אליהם כשהוא טעון באוצר אבנים טובות ומרגליות, אשר סיפקו מזונות וכלכלה, לו ולצאצאיו למשך כל חייהם.