מעלת הענווה וגנות הגאווה

כ"ט ניסן תשפ"ה | 27/04/2025 | 14:16

"וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב" (ויקרא, יד, ד).

תיקון הגאותן

פרש"י ז"ל: לפי שהנגעים באין על גסות הרוח מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאותו כתולעת ואזוב. עכ"ל. הנה, יש מי שמשפיל עצמו כאזוב, אבל מצד שני מגביה עצמו כארז. למשל אם יש איזה עני שמבקש שיעשה לו טובה ומשיב לו, מי אני ומה אני שאוכל לעשות דבר? והלא שפל אני ואינני מכובד בעיני הבריות ולא ישמעו לקולי. אלא שאותו "שפל", כאשר יבוא אדם אחר ויפגע בכבודו, הרי מוכן הוא לרדת לו לחייו. "עניו" כזה, הוא בין הצריכים כפרה.

המתגאה – מפריד אלופו של עולם

ועוד אמרו רבותינו ז"ל על הפסוק (ויקרא א, א): "ויקרא אל משה", ויקרא נכתב באל"ף זעירא. ובמשה כתיב (במדבר יב, ג): והאיש משה ענו מאד, כשאדם יודע שפלות עצמו וגדולת הקב"ה, אזי הוא 'אל"ף זעירא', כי הקב"ה מצמצם עצמו כביכול להשפיע לו. אבל כשהאדם מתגאה, וכשהוא לומד ומתפלל, הוא יקר בעיני עצמו, אזי הוא 'ויקר' בלא אל"ף, שמפריד אלופו של עולם ממנו רח"ל, כמו שכתוב (משלי טז, כח): ונרגן מפריד אלוף. וכיון שהוא גאותן, לכן מדבר לשון הרע ומוציא שם רע, העיקר שהוא החשוב והאחרים פחותים ממנו. (ע"פ ילקוט המוסר ואבני השהם).

גאות אדם תשפילנו

אמרו במדרש הגדול פרשת מצורע (בתחילת הפרשה): זהו שאמר הכתוב (משלי כט, כג): "גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד". רבי חנינה פתר קרייה בבנות ציון, דכתיב (ישעיה ג, טז): "ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון", שהיו מהלכות בגסות הרוח. ומה היו עושות? "ותלכנה נטויות גרון", כשהיתה אחת מהן מתקשטת, היתה מטה בגרונה לכאן ולכאן כדי להראות את תכשיטיה. "ומשקרות עינים", רבי מנסיא דקיסרין אמר: שהיו מסקרות עיניהן בסקרא. "הלוך וטפוף תלכנה", כשהיתה אחת מהן ארוכה, היתה מביאה שתי קצרות ומהלכת ביניהן, כדי שתהיה נראית טפח עליהן. "וברגליהן תעכסנה", רבי אבא בר כהנא אמר: שהיתה אחת מהן צרה צורת דרקון על מנעלה. והיה ישעיה מחזר עליהן ואומר להן: בנותי, עשינה תשובה עד שלא יבואו השונאים עליכם. מה היו אומרות? "ימהר יחישה מעשהו למען נראה" (ישעיה ה, יט), ולמען נֵרָאֶה. דוכוס רואה אותי ונוטלני לו לאשה.

מה עשה הקב"ה? הלקה אותן בצרעת, דכתיב (ישעיה ג, יז): "ושפח ה' קדקד בנות ציון", ואין סיפוח אלא צרעת, דכתיב (ויקרא יד, נו): "ולשאת ולספחת".

"ושפל רוח יתמוך כבוד" (משלי כט, כג), אלו נשי בני הגולה. כשעלו מן הגולה, עלו עמהן נשותיהן, ומפני החמה והצנה, ומפני היגון והדאגה נתפחמו פניהן, והניחום בעליהן והלכו ונשאו נשים נכריות, והיו נשותיהן מקיפות את המזבח ובוכות. הוא שהנביא אומר להם (מלאכי ב, יג): "וזאת שנית תעשו", שנית לשיטים. "כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה", אמר הקב"ה: מי קבל מהן בכי ואנקה? "ואמרתם על מה, על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר בגדת בה", ולא זז הנביא מחבבן על בעליהן ומפייסם עליהן, עד שחזרו להן והוציאו להם הנשים הנכריות.

נעמן חטא בגאוה

ומסופר בהפטרת השבוע, אודות נעמן שהיה איש חיל שר צבא מלך ארם, והיה בעל גאוה, לכך נעשה מצורע. וכששלחוהו לאלישע הנביא כדי להתרפאות מן הצרעת, נסע עם מרכבתו ומתנות בידו, וכשהגיע, לא יצא אלישע הנביא לקראתו, רק שלח לו שליח שיאמר לו שירחץ בשרו שבע פעמים בירדן כדי להתרפאות מהצרעת. כששמע זאת נעמן, כעס ואמר: לאדם שכזה שלא כיבד אותי, לא מגיעות המתנות שבידי. ואם משום זה באתי, אני יכול לרחוץ את בשרי בנהרות שבארצי. אמרו לו עבדיו: הרי אין טרחה בדבר, וכעת אתה מצורע, גופך מלא פצעים לא נעימים, כדאי לך לשמוע בקול הנביא! ורק אז שמע לעצתו, ולאחר שטבל שם, והנה שב בשרו כבשר נער קטן. עיי"ש.

מהעקשנות הנוראה שהיתה לנעמן, נמצינו למדים שהיה גאותן מאוד, כי למרות שהיה מלא פצעים ובזוי, התעקש על כבודו. ולכן כשבא לאלישע הנביא, שידע כי הצרעת שלו יסודה מגאווה לכן לא יצא לקראתו, אלא צווה ביד השליח שיאמר לו שירחץ במים, לרמוז לנעמן שיתקן את המידה המגונה הזאת.

ולכן יעץ לו לטבול בנהר הירדן, שכן מעלה מיוחדת יש במקוה המים, כי ראשית הוא מבטל את רוח הגאווה של האדם. משום שבכדי להיטהר צריך האדם להיכנס לנהר, ולשׁחות ולהתכופף בתוכו, ואז ממילא ירגיש שהוא שפל, ובכך ישיג את מידת הענוה. ועוד, שהמים יש בכוחם לפעול יותר מהאש, שהרי אש שורפת היא מיתמרת ואז הולכת ונכבית, אבל כשקורים שיטפונות לא עלינו, המים סוחבים אתם הכל, ועוקרים אפילו דברים כבדים, ומורידים כל דבר גבוה למקום נמוך, כי טבע המים - שיורדים למקום נמוך. וכל זה רמז לו אלישע הנביא, שבכדי לעקור מידה קשה זו של גאוה, אפשר רק על ידי המים. (לבוש יוסף, תזריע).

ענוותנותו של רבי יצחק טייב

רבי יצחק טייב, ראש רבני טוניס, לא בקש מעולם את התהילה. שקוד היה על תורת ה', ספון בפינתו, ואיש לא ידע ממנו. עד כי יום אחד הזדמן לבית הכנסת, ואחר התפילה עיין באחד הספרים. אחד המתפללים, גביר בעל בעמיו ובעל רגש הבחנה דקה, שם לב לצעיר המעיין בספר, ומיד קלט מצורת העיון וההתעמקות, שאיש מעלה עומד לפניו. ניגש אליו ושאלו, מי הוא ומה הוא, ומכך התגלגל להתעניין אודות מצבו הכלכלי, ואז התברר לו כי רבי יצחק יתום הוא, ופרנסתו בצמצום ובדוחק רב. מיד, פרש הגביר הרחום את חסותו עליו, הכניסו לביתו וסיפק לו כל צרכיו, ובלבד שישקוד על התורה. ומאז, היה מעלים עצמו, והתבודד כל ימיו ולילותיו בעליית הגג של הגביר שם עסק בתורה.

עד שאירע המאורע שהוציא את טבעו בעולם, בערב פסח אותה שנה, שחטו לצרכי החג בהמה בבית אותו הגביר, והנה נמצאו מים במוחה. אשת הגביר שהיתה טרודה בהכנות לחג, שאלה את הצעיר שבביתם אם אפשר להתיר את הפרה. לאחר שעיין בספרי הפוסקים - התיר לה. בימי החג עצמו הזדמן הגביר לבית רב העיר, ובדרך אגב סיפר לו על המעשה שאירע בביתו. הרב שהקפיד על ערעור סמכותו כרב העיר, התמרמר על כך שהשאלה לא הובאה בפניו, ומיד ציוה להביא לפניו את הצעיר שהעז לפסוק שלא ברשותו.

"אתה הורית שהבהמה מותרת?" שאל הרב בקפידה, "כן" השיב הנער. "מכח מה פסקת להיתר?" המשיך הרב והקשה. לא התמהמה רבי יצחק, והוציא מחיקו מחברת עבה ובה היו כתובים כל צדדי השאלה בבקיאות מבהילה, ובעיון עמוק. ראה הרב והשתאה, נשק לו על ראשו, ואמר לו: "מהיום לא יקרא עוד שמך 'יצחק טייב', כי אם 'הגאון רבי יצחק טייב'", ועל אתר מינהו לדיין בבית דינו.

לימים התמנה רבי יצחק לרבה הראשי של יהודי תוניס, אך אף על פי כן לא הסכים בשום פנים ללבוש את האיצטלא דרבנן המקובלת, למרות מעמדו הרם. אולם לאחר מאמצי שכנוע רבים, קיבל את גזר דין הקהל, למען כבוד הציבור וכבוד מעמדו בעיני המלכות.

ביום שנתמנה לרב הראשי, ביקשוהו בני קהילתו שיחליף את דירתו למרווחת יותר, אך הוא סרב בכל תוקף. בקשו שלכל הפחות ירשה להם לשפץ אותה, אך גם לכך לא הסכים בשום אופן. אולם בני קהילתו הערימו עליו, ובאחד הימים, כאשר היתה לו ישיבה ארוכה בבית הדין, הביאו פועלים שפירקו את הבית והרחיבוהו בתוך יום אחד. בערב, כשחזר רבי יצחק לביתו לא הכירו, ולבסוף מצאה אותו הרבנית משוטט באזור שקוע בלימודו. (מורשת אבות עמוד 72).

גדולי ישראל בורחים מהגאוה והכבוד

גדולי ישראל לדורותיהם, השתדלו כל ימיהם לברוח מהגאוה והכבוד. מעשה בענין זה, מסופר על רבי זושא מאניפולי: כל ימיו ברח הרבי ר' זושא מן הכבוד, לא היה מובן לו כלל כיצד רודפים הבריות אחר מדה מגונה זו בכל מאודם, שעה שכבודו יתברך מלא עולם. הסיפור הבא ממחיש עד כמה ניקה את כל חדרי ליבו אף משייריה של מדה מגונה זו.

עני מרוד היה כל ימיו, כאשר הגיעה בתו לפרקה - לא היתה בידו פרוטה לפרוטה, בכדי להשיאה כראוי. בני ביתו הדואגים, דחקו בו שיראה מה לעשות, ושישתדל ויביא טרף לביתו, ואילו הוא עצמו שם בה' מבטחו. יום אחד, מקבל רבי זושא הודעה מרבו המגיד ממזריטש שיבוא לביתו. נסע רבי זושא לבית המגיד, מיד כאשר הגיע, אמר לו רבו: יודע אני שאין בידך סכום כל שהוא להשיא את בתך, הא לך חמש מאות רובל, ומן השמים יסייעו בידך למצוא חתן ראוי לבתך.

בדרכו חזרה לביתו, התעכב באחת האכסניות שבדרך. פתאום שמע קול רעש ומהומה מלווה בבכיות רמות. הסתכל הצדיק מבעד לחלון חדרו, וראה כלה בוכיה עומדת תחת חופתה, כשהחתן מסרב לקדש אותה לאשה.

ירד רבי זושא לשאול מה אירע, ספרו לו הנוכחים כי האלמנה אם הכלה נוכחה לדעת ממש לפני העמדת החופה, שכסף הנדוניה בסך חמש מאות רובל, אשר נאסף בעמל רב – אבד. מששמע זאת החתן היתום, הודיע כי אם לא יקבל את הסכום כולו לפני החופה, אינו ניגש לחופה. הבכיות של אם הכלה ושל הכלה עצמה עוררו את רחמי הצדיק, ובלי לחשוב פעמיים נכנס רבי זושא אל מעגל הנאספים והכריז "מצאתי את הכסף".

שמחת הנאספים היתה גדולה, אבל למרבה ההפתעה הודיע רבי זושא, כי הוא דורש על כך עמלה כדמי תיווך - עשרה אחוזים מערך המציאה. הקהל נדהם מחוצפתו של ההלך העני והאלמוני, והם החלו לגעור בו. אינך מתבייש? אין בלבך רחמים על כלה עניה? כיצד אתה גוזל מלחמה הדל של האלמנה? אולם דבריהם נפלו על אוזן ערלה. רבי זושא עומד על שלו, אם לא יתנו לו את שכרו - אינו נותן את הכסף. הקהל שהחל לאבד את סבלנותו, החלו להכות את רבי זושא, עד שלבסוף לקחו אותו אל רב העיירה. הרב, ששמע את טענת הצדדים, פסק כמובן כי על רבי זושא להחזיר מיד את הכסף. ואכן, הנאספים הוציאו מידיו בכח את הכסף, וגרשוהו בחרפה מן העיירה.

לימים, עבר המגיד ממזריטש בעיירה, ומשפגש את רב המקום, התלונן הלה באוזניו על התנהגותו של הלך עני שנראה מכת החסידים. המגיד שהבין היטב שמדובר ברבי זושא, התפלא על מעשהו זה, ובהזדמנות הראשונה שאלו לפשר התנהגותו המוזרה.

ענה לו רבי זושא: כשראיתי את יגונם של העניים היתומים ביום חופתם, נכמרו רחמי עליהם, והחלטתי להעניק להם את הכסף שהרבי נתן לי לנשואי בתי. אולם בדרך לחדרי, כאשר הלכתי להביא את הכסף, ליווה אותי היצר הרע, והחל לשתול בי מחשבות של כבוד: אתה יותר גדול מאברהם אבינו! שמעתי את אותו מלך זקן וכסיל לוחש באוזני, חששתי שמידת הגאוה תחדור אל לבי, ועניתי ליצר הרע: אתה רוצה להכשילני? אתה תראה שיקחו ממני את הכסף, ועוד יגרשו אותי מהעיר בחרפות וגידופים. (מורשת אבות עמוד 74).

לא הגעתי למעלת הנעלבין ואינן עולבין

בספר תולדות אדם (עמ' רלא) מסופר, כי פעם אחת נסע הצדיק רבי זלמן עם אחיו רבי חיים מוולוז'ין. בדרך בבואם למלון, דיבר אתם בעל המלון קשות, חירף וגידף אותם, ולא נתן להם מקום ללון. כאשר פנו ממנו ונסעו, מצא רבי חיים את אחיו הצדיק רבי זלמן והנה הוא בוכה. "הגד נא לי" פנה אליו, "למה אתה בוכה? עשה כמוני והתעלם מהאיש המגדף". ענה הצדיק ואמר: "אין אני בוכה חלילה על דברי הגנות שדבר עלינו האיש, חלילה לי, אולם כאשר הרגשתי שדבריו מצערים אותי קמעא, הבחנתי שלא הגעתי עדיין למעלת הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתן ואינם משיבים עושים מאהבה ושמחים ביסורים, ועל זה אני בוכה".

טהרת נפשו של רבי דוד בלייכר זצ"ל

ובספר 'חסדי דוד' מסופר על טהרת נפשו של רבי דוד בלייכר, מתלמידיו הגדולים של הסבא מנובהרדוק: פעם נכנס אליו אדם עשיר, האיש שפך בחדרו הסגור של רבי דוד את שיחו, כי זה לו עשר שנים מנישואיו, ועדיין לא נפקד בזרע של קיימא. אשתו חולנית, והוא כבר הוציא הון רב לטיפולי הרופאים, אך לא נושע. האיש המשיך לספר שהוא חוזר עתה מרבו שהורה לו שהם צריכים להתגרש, ואיננו יודע לשית עצות בנפשו, הגירושין עלולים לפגוע באשתו ולסכן את בריאותה, כי הם חיים בשלום אחוה ורעות.

הרהר רבי דוד, וחקר מפי האברך פרטים שונים. לבסוף יעץ לו להמתין עוד כמה חדשים, ובקש ממנו שלא יספר לאיש על ביקורו אצל רבו, ועל העצה להתגרש שהוא נתן לו. האיש בקש מרבי דוד שיתפלל עבורו, והם נפרדו. לתקופת הימים בא אותו אדם ובשורה בפיו: נולד לו בן במזל טוב, והוא מכבד את רבי דוד בסנדקאות. כיצד הגיב רבי דוד איש המוסר על כיבוד זה? ענה לו בצורה פסקנית: את הכבוד החשוב הזה תעניק דוקא לרבך, ובשום אופן לא אקבל אני את הסנדקאות. הלה ניסה להפציר בו כי הוא ואשתו החליטו על כך, אך רבי דוד המשיך לסרב. כשיצא מחדרו, שאל תלמידו את רבי דוד: מדוע לא נענית לכיבוד זה? השיב רבי דוד בחכמה: חושש הייתי פן תיחלש אמונתו של אותו אדם ברבו, והוא עלול להישאר קרח מכאן ומכאן. סוף דבר היה, שאותו אדם התקשר לרבי דוד בעבותות אהבה, ונמנה על עוזריו הראשיים בהקמת בנין הישיבה במעזריטש. (מוסר חכמים).

הצדיק הוא הנושא עליו עוד יהודי

ביארו חכמי המוסר, כי הנה ה'צדיק' מכונה על שם תבנית האות 'צדי"ק' שבאותיות הא"ב, שהיא נכתבת כמין קו נטוי ועליו האות יו"ד. והנה האות יו''ד מרמזת ל'יהודי', ומכאן, שכל הנושא וסובל מעליו עוד יהודי - הוא הוא ה'צדיק'. ומקשים, אם כן מדוע אין כל חשיבות יתירה לאות א'? הלא היא אף כתובה כיו"ד על קו נטוי! אלא ביאורו, כי הקו הנטוי שבאל"ף נסמך על גבי יו''ד הפוכה מתחתיו, ומי שדורך על יהודי, אע"ג שמצדו האחר נושא יהודי על כתפיו, אין לו כל חשיבות...

והוסיפו ואמרו, כי ע"פ האריז''ל כותבים [באות צ'] את היו"ד הפוכה, לומר לך, מי נקרא צדיק? הנושא וסובל אף את היהודי ההפוך - שאינו עולה בקנה אחד עמו, בדעתו או במעשיו, זהו הנחשב כצדיק!

מעשה נורא בחכם צבי

מעשה שהיה בזמן החכם צבי, שהיתה בחורה חכמה ומשכלת אך יתומה ועניה שהוציאו עליה שם רע. יום אחד, בעברה ליד ישיבתו של הגאון החכם צבי, אמרה אכנס ואקבל ברכתו. נכנסה אליו, והנה כולו אומר כבוד, וזקן שיבה מעטר אותו. אמרה לו: רבי ברכני שיהיו לי בנים חסידים, וספרה לו את קורות חייה ואת מצבה. הדבר נגע אל לבו, ואמר לה: בתי, התרצי להתחתן אתי? אלמן אני, ואם בעזרת השם תתברכי בבנים, אני מבטיחך שיהיו חסידים גדולים. אמרה לו: הנני מוכנה להיות אפילו שפחתך.

לאחר שהתחתנו, בירך אותם הקב"ה בפרי בטן, ולתקופת הימים ילדה בן זכר. אך ביום השמיני ללידת הבן, סרבה למסרו לברית, עד שיתאספו חכמי העיר ויברכו אותם שיזכו לראות בחופתו של התינוק. ויגדל הנער ויהי לגאון הדור, ובהגיע הילד לפרקו, מצא אשה חשובה בת טובים וכבר קבעו את זמן החופה. אבל היו כולם עצובים, כי אבי הבחור הגאון החכם צבי היה מוטל על ערש דווי, ומי יודע אם יוכל לעמוד על רגליו.

ותבא אם החתן לפני החכם צבי ואמרה לו: בעלי ועטרת ראשי, הלא הבטחתני להיות נוכח בחתונת בננו, והנה אתה מונח על ערש דוי. אמר לה: אשתי היקרה כפי שהבטחתיך כן אעשה. והנה, קבל הרב כוחות חדשים וקם ממיטתו והלך עם כולם לחופה. כשמלאו שבעת ימי החופה - בירך החכם צבי את בני משפחתו, וימת בשיבה טובה. ובנו החתן כבר נתפרסם כגאון הדור, הלא הוא הגאון רבי יעקב עמדין - היעב"ץ. (מוסר חכמים).