.

פרשת פנחס - חס"ה לשבת 

מדוע קיבל פנחס את שכרו בעולם הזה, הרי שכר מצוה הוא רק בעולם הבא? כיצד הוציא הט"ז דיבוק שנכנס לגופה של נערה בעיירתו? ואיזה מנהג טוב לעשות בימים אלו של בין המצרים? • חידוש סיפור והלכה לפרשת פנחס

רבי יוסף שמואלי  | יום חמישי י"ט תמוז התשפ"ד  |  25.07.2024  |  14:20

חידוש

"הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (כה, יב)
אמר הקדוש ברוך הוא: בדין הוא שיטול שכרו (במדבר רבה כא, א).

יש להעיר, כי הלא גם אמרו חז"ל (ערובין כב ע"א) "היום לעשותם ומחר (לעלום הבא) לקבל שכרם"? ועוד אמרו רבותינו (קידושין לט ע"ב) שאין שכר מצוה בעולם הזה, ופירשו המפרשים שלאדם בעולם הזה יש דין של שכיר וכשם ששכיר מקבל שכרו אחרי גמר העבודה כך גם האדם אינו מקבל את שכרו אלא אחרי סוף ימיו, ואם כן מדוע קיבל פינחס שכרו בעולם הזה?

ברם הואיל ופינחס השיב את השלום בין הבורא לעמו והשיב את חמתו, והרי הבאת שלום היא אחת מן הדברים שאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה מלבד הקרן שקיימת לו לעולם הבא ועל כן "בדין הוא שיטול את שכרו". ואף על פי שהקנאות הינה לכאורה היפוכו של השלום ונראית היא כמחלוקת, בכל זאת אמרה תורה כי קנאות אמיתית וכשירה מביאה דוקא לידי שלום... (לבוש יוסף).

סיפור

"יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה" (כז, טז)

פעם נשתטתה בתו של יהודי אחד שהתגורר סמוך למעונו של בעל הט"ז (הטורי זהב), מיום ליום הלך והתדרדר מצבה הנפשי, ולעתים נקלעה להתקפות טירוף עד שצווחותיה המחרידות היו מתגלגלות על פני האזור כולו והסבו בזיונות למשפחה, בשלב מסויים נשבר כח סבלם של בני הבית, שלא היו מסוגלים לשאת את התנהגותה ואת תוצאותיה, אביה של הנערה פרץ לביתו של הט"ז, ובעוד נחלי דמעות שוטפים את פניו החל לבכות על מצבה של בתו, ובקש מהט"ז שיעורר רחמי שמים שתשוב לשפיותה, בתגובה קם הט"ז ממקומו התעטף באדרתו ומיהר להתלוות עם היהודי לביתו, כדי לפגוש את הנערה המשתוללת, מיד כשדרכו כפות רגלי הט"ז על סף בית האיש, נדמו באחת צווחות הטירוף של הנערה, היא הליטה פניה בידיה בבושה וסבה לעבר הקיר, שאלה הט"ז, מדוע אינך מביטה עלי, מול עיני בני המשפחה נשמע קולה של הנערה משמיעה דבריה אחרי חדשים ארוכים שלא פצתה פיה, בעודה מתייפחת ואומרת בקול: אין רשעים יכולים להסתכל על זיו פני הצדיקים, ומאחר ששמעתי בשמים שבחים גדולים על הט"ז, לכן הסבתי את ראשי לכותל, השיב הט"ז: אם בשמים באמת כה מחשיבים אותי, הריני גוזר שתשובי לשפיותך, בכח החידוש שחידשתי היום בדברי מרן הטור לאמיתה של תורה, בטרם נדם קולו של הט"ז סבה הנערה לאחוריה, פילבלה בעיניה במבוכה, בעוד עננת השגעון נגוזה מעל פניה, ומבטה מצטלל מחדש. מה אירע כאן, בקע מפיה קול שפוי ונעים, בעוד בני הבית עוטים עליה בהתרגשות, כשחזו בנס הגלוי של הט"ז שהשיבה לשפיותה, האב הנרגש לא ידע כיצד להודות לט"ז על הישועה שהביא לו, הסס לרגע, עד שנגש בצעדים מהירים לעבר הארון הסמוך, משם הוציא טלית גדול, חדש וצח, והעניקו לט"ז במתנה, אולם הט"ז סירב לקבל את התשורה, באומרו: לא אחליף את טליתי הישנה, אשר יכולה להעיד כי מעולם לא חלפה במוחי מחשבה זרה כלשהי בעת התפילה.

הלכה

הלכות בין המצרים

א. ימים אלו שבין י"ז בתמוז לתשעה באב נקראים 'בין המצרים' על שם הצרות שארעו את אבותינו, שנכנסו האויבים לירושלים ופרעו פרעות בישראל, עד שביום שבעה באב נכנסו לבית המקדש להרוס ולהשחית בו ובתשעה באב העלו את בית המקדש באש, ולכן נהגו ישראל כמה מנהגי צער ואבלות בימים אלו, שלא לשמוע שירים עם כלי נגינה (שירים ווקאלים מותר), ושלא לברך שהחיינו על פרי או בגד חדש.

ב. בימי בין המצרים נהגו בחצות היום לשבת על הארץ ולומר "תיקון רחל" בבכיה, כפי שכתב רבנו האר"י ז"ל: מנהג טוב וכשר מאוד לכל בעל נפש, בכל ימי בין המצרים אחר חצות היום, לבכות ולהתאבל על חורבן בית המקדש. כי אחר חצות היום הוא התעוררות הדינים, אשר לסיבה זו נשרף בית המקדש אחר חצות היום. וכל שכן בלילות של בין המצרים, שצריך לומר תיקון חצות בבכיה של ממש. ע"כ. וזמן אמירתם מחצות היום ועד שקיעת החמה.

ג. טוב שירבה צדקה בימים אלו, וכשיתן הצדקה יוסיף בכוונתו לעילוי שכינת עוזנו, כי בפשעינו שולחה אמנו זה רבות בשנים.

בברכת שבת שלום ומבורך!