הלכות שבת קריאת ספר תורה

א. איתא בגמ' במגילה (כא.) כל שיש בו מוסף ואינו יום טוב, קורין ארבעה. ביום טוב חמשה. ביום הכפורים ששה, בשבת שבעה. אין פוחתין מהן, אבל מוסיפין עליהן.

ונחלקו בראשונים אמאי קאי אין פותחין ואין מוסיפין:

דעת רש"י והרמב"ם (פרק י"ב מהלכות תפילה הט"ז) דמוספים קאי על יו"ט יו"כ ושבת. מאידך יש מפרשים והביאם הר"ן (יב: ד"ה מתני') דלא קאי אלא אשבת לחודיה אבל באינך יומי אין מוסיפין. והשו"ע והרמ"א (סי' רפב סעי' א) פסקו כהרמב"ם שמותר מדינא להוסיף בשבת. וכ"כ הגאון חיד"א בברכ"י (או"ח סי' רפב אות ב) שמותר להוסיף בעולים הן בשבת והן ביו"ט וביו"כ.

וכתב המג"א (שם ס"ק א) דמשמע מכל הפוסקים שאפילו האידנא שכולם מברכים מותר להוסיף, שהרי גם בזמן התלמוד היה כל אחד מברך ואפילו הכי כתבו כל הפוסקים שמותר להוסיף. אמנם בהגהות הרי"ף ז"ל כתב הרשב"ץ (בתשב"ץ ח"ב סי' ע) שעתה שכל הקוראין מברכין אין להוסיף יותר משבעה אפי' בשבת כדי שלא נוסיף בברכות שאינם צריכות. וכתב עליו הכנסת הגדולה (בהגהות הטור אות טו): ומנהג פשוט בינינו, כשיש חתונה או אבי הבן או בעל הברית בקהל להוסיף על שבעה. ונראה, דהיינו דוקא כשיש חתן או אבי הבן או בעל הברית בקהל, אבל בלתי סבה ראוי לחוש לדברי הרשב"ץ ז"ל. וכן עשיתי מעשה פה תירי"א באחד שהיה רוצה לפרוש לארץ מרחקים, ויום השבת קודם לכתו רצה לעשות שורה ולקרוא לכל קרוביו מריעיו ואהוביו לספר תורה, ולא הנחתיו להוסיף על השבעה, לחוש לסברת הרשב"ץ ז"ל. וכ"פ המשנ"ב (שם ס"ק ד) שבמקום הצורך כגון חתונה או ברית מילה וכל כה"ג אין לחוש לזה. מ"מ נכון שלא להוסיף הרבה מפני טורח הצבור ובמקום שיש לחוש לתרעומות איזה אנשים כשלא יקראו להם לתורה א"צ לדקדק בזה. (ס"ק ה).

אולם מנהג ק"ק חסידים "בית א-ל" יכב"ץ, ביום שב"ק אין עולין לס"ת רק ז' עולים דוקא חוץ מן המפטיר. (דברי שלום ברשימת המנהגים אות לד)

ובטעם הדבר שעולים שבעה איתא בגמ' (שם) חמשה כנגד רואי פני המלך (שבעה הם אך חמשה מהם חשובים – רש"י) ששה כנגד ששה שעמדו מימינו של עזרא, וששה משמאלו (נחמיה ח, ד) ובשבת שבעה כנגד שבעה רואי פני המלך.

וכתב הב"י (סי' רפב) כתוב בשבלי הלקט (סי' עז) בשם הגאונים: למה קורין ז' בתורה, שאם יארע לאדם אונס שלא בא לבית הכנסת כל ז' ימי השבוע ולא שמע ברכו, יאזין מפי הקורין ז' פעמים ברכו ויצא ידי חובתו עכ"ל.

ובזוה"ק (ויקהל דף רו.) כתב וז"ל: בהאי יומא בעי לסלקא שבעה גוברין לקבל שבעה קלין דאינון רזא דאורייתא, ובזמנין ובמועדין חמש גו רזא דא, ביומא דכפורי שית גו רזא עילאה דא. וכלא רזא חדא. ע"כ.

ב. כן מבואר בשעה"כ (דף עג ע"ג) מספר העולים בספר תורה ביום השבת הם שבעה, כנגד שבע ספירות, והם כהן - בחסד. לוי - בגבורה. ישראל - בתפארת. רביעי - בנצח. חמישי - בהוד. ששי - ביסוד. שביעי - במלכות.

וכ"כ מו"ר הבא"ח (פר' תולדות אות יז) וז"ל: שבת עולין לס"ת שבעה חוץ מן המפטיר, והם כנגד חג"ת נהי"ם, וזה סדר מעלתם על פי הסוד, הששי גדול מכולם שהוא כנגד היסוד, והשני לו במעלה הוא השלישי שהוא כנגד תפארת, והשלישי במעלה הכהן שהוא כנגד חסד, ואחריו הלוי שהוא כנגד גבורה, ואחריו הרביעי שהוא כנגד נצח, ואחריו החמישי שהוא כנגד הוד, ואחריו השביעי שהוא כנגד מלכות.

ג. שו"ע (סי' קלה סעי' ג-ד).

ד. כן כתב הגאון החיד"א בלדוד אמת (בסי' ז אות יט).

כתב הרב שמואל ויטאל בן מהרח"ו בשעה"כ (דף מ"ט בהגהה) וז"ל: מספקא לי ביום שיש חתונה שעולים לס"ת יותר משבעה, אם יותר טוב לעלות שישי למנין, או יותר טוב שיעלה סמוך למשלים אעפ"י שעלו יותר מששה ושבעה, ונלע"ד שיותר טוב הוא לעלות סמוך למשלים לפי שהסמוך והמשלים צריכין לקרות בדבר חדש בס"ת משא"כ בעולים באמצע שחוזר כל אחד וקורא מה שקרא חבירו וא"כ אינו נקרא שישי אלא הסמוך לשביעי כנלע"ד.

וכתב עליו החיד"א (במחזיק ברכה סי' רפב אות ה) דדבריו צדקו כאשר השישי חוזר על קריאת החמישי, אך אם בשישי קורא קריאה חדשה הוא יותר מעולה מכולם. וכתב שכן שמע מפה קדוש חכם ומקובל זלה"ה שהעיקר לעלות שישי הראשון עפי"ד זוה"ק (שלח לך קסד:).

ה. במשנה (תענית כו: ומגילה כג:) איתא, הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים, וכתב בסידור רש"י (סי' תקג) שהם שלשה פסוקים כנגד תורה נביאים וכתובים. וצריך הש"צ להיות נבון וחכם ולהפסיק לכל עולה ג' פסוקים מתחילת הפרשה באופן שיהיה לכל עולה, ג פסוקים חדשים.

וכשאי אפשר ומוכרחים לחזור הקריאה, הנה דעת המרדכי (מגילה ד, תתלא) ושו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' ע) שאסור לש"צ לחזור פסוקי הקריאה פעם אחר פעם לריבוי העולים.

אולם דעת שו"ת הריב"ש (סי' פד) דשרי לקרוא לעולים הרבה אע"פ שקורא זה מה שקורא זה. והביא דברי הב"י (או"ח סי' רפב) וכתב שכן נוהגים העולם.

ונפסק בשו"ע (סי' רפב סעי' ב) וז"ל: מותר לקרות עולים הרבה, אע"פ שקרא זה מה שקרא זה וחוזר ומברך אין בכך כלום. עכ"ל.

מכל מקום ירא שמים היכול ליזהר לא יעלה כשאין קוראים לו מחדש, ואיש על העדה שדבריו נשמעים בקהל עדתו ינהיג שיקראו העולים כולם מחדש איזה פסוקים נוספים. ויזהרו שלא יפסקו מלקרוא בפחות מג' פסוקים בסוף פרשה.

ו. מנהג בית אל שהש"ץ עולה תמיד ששי סמוך והוא דוקא מברך ברכות ספר תורה תחילה וסוף בכוונה והשאר כשיעלו אין מכוונים. (דברי שלום אות לה).

כתב בשעה"כ (דף מט ע"א) גם ראיתיו (להאריז"ל) שבכל ימי השבת לא היה עולה לס"ת אלא ששי כמ"ש בע"ה בשם ספר הזוהר על רבי כרוספדאי (שעה"כ שם), אבל הששי שהוא כנגד היסוד, כולו הוא מגולה לגמרי ולכן הוא מעולה מאד, וזהו הטעם שאמר בזוהר שלח לך גבי רבי כרוספדאי, חמיד לבא, דמיומוי לא סליק לס"ת אלא שתיתאי וכו'. ונמצא לפי זה שהששי הוא מעולה מכל השבעה עולים. גם נמצא שהששי והשלישי... מ"מ צריך שיהיו האנשים היותר חשובים במעלה שבכל העולים אז, כדי שיהיו ראויים לקבל האורות המגולים ההם כנז'. ועי' במג"א (ס"ק ט') שכתב מה שנהגו למכור ששי בפ"ע יש קצת סמך מהזוהר שלח לך עמוד שי"ב.

וכתב המג"א (שם ס"ק יד) שיש מקומות שהרב קורא שלישי.

ז. גמ' במגילה (כג.): תנו רבנן, הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אשה. אבל אמרו חכמים, אשה לא תקרא בתורה, מפני כבוד צבור.

וכתבו הגהות מימון פרק י"ב מהלכות תפילה (אות ע) בשם הירושלמי (ברכות פ"ז ה"ב) דאימתי קטן עולה למנין שבעה, חד אמר כדי שידע בטיב ברכה וחד אמר משידע למי מברכין וכן פסק מהר"ם עכ"ל.

וכתב הר"ן (יג. ד"ה הכל) לפי עיקר הדין שמברכים רק הפותח והמסיים, אז באלו העליות לא יעלו קטנים ונשים, דא"א שיצאו בברכתם. מיהו, עכשיו שכל אחד מברך, יכולים לעלות גם בהתחלה ובסוף. ולדעת הרקח (סי' שלד) אין קטן עולה אלא אחר עליה ג'.

להלכה כתב השו"ע (סי' רפב סעי' ג), הכל עולים למנין שבעה, אפילו אשה וקטן שיודע למי מברכין, אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור. ע"כ. וברמ"א: ואלו דוקא מצטרפים למנין הקרואים, אבל לא שיהיו כולם נשים או קטנים. ע"כ.

כתב המג"א (ס"ק ה'), אבל לא עולים למנין שלשה. ובעולת שבת כתב עוד דה"ה למנין דה"ו שיש בר"ח ויו"ט ויוה"כ ג"כ אין עולה. (משנ"ב ס"ק י"א)

וכתב הכה"ח (ס"ק כ"ד), והאידנא לא נהיגי לקרות קטן אלא למפטיר. (מגן אברהם שם, אליה רבה אות ו', תוספת שבת שם, רבנו זלמן אות ז'). ומיהו, משמע דלאחר שנשלם מנין הקרואין מותר לקרותו, ואין נוהגין כן. וכן כתב המטה יהודה (אות ו') דרבים נוהגין שלא להעלות הקטן כלל בין בשבת בין בשאר ימים. ויש מקומות שתקנו שאפילו גדול ועדיין הוא בחור שלא נשא אשה, שאינו עולה בשבת שחרית. והזכיר מנהג זה הרשב"ץ (חלק ב סימן רסא) וכתב, שציבור שהסכימו ותיקנו שלא יעלה בחור בתורה, תקנתם תקנה, ואם עשו חרם, החרם חל לפי שקריאת התורה בציבור אינה אלא דרבנן יעו"ש. ועיין לעיל סימן קל"ה אות ח"י. עכ"ל.

ודעת מו"ר מופת הדור בחזו"ע (שבת ב הלכות קריאת התורה הלכה ז-ח) וז"ל: שהכל עולים למנין שבעה ואפי' קטן ואפי' אשה, אבל אמרו שאשה לא תעלה מפני כבוד הציבור. וקטן שהגיע לעונת הפעוטות, עולה לתורה במקום הצורך אף למנין שלשה, וכל שכן מי שעודנו פחות מגיל בר מצוה, וחסרים לו ימים אחדים להשלים י"ג שנה ויום אחד, וחינכו אותו במצות הנחת תפילין, והוריו באים עמו לבית הכנסת בקול רנה ותודה, רשאים לכתחלה להעלותו בשני ובחמישי ועולה למנין שלשה, ביום שמחת לבו.

קטן לענין קריאה בס"ת:

כתב המ"ב (ס"ק י"ג), קטן אינו יכול להוציא את הציבור בקריאת ס"ת. ואם אין מי שיקרא, מסתפק הפמ"ג דאפשר דיש להקל.

ודעת מו"ר מופת הדור בחזו"ע (שם הלכה ט) וקטן שהוא פחות מגיל בר מצוה, לכתחלה לא יהיה שליח צבור לקרות כל הפרשה בספר תורה להוציא הרבים ידי חובתם, ומכל מקום בזמן שאין שם איש הבקי לקרות בספר תורה את הפרשה בטעמיה כדת, יכול הקטן לקרוא כל הפרשה בספר תורה. עכ"ל.

ח. דב"ש (ברשימת המנהגים אות לד).

ט. כתב השו"ע (סי' קמא סעי' ו) וז"ל: יכולים לקרות ב' אחים זה אחר זה והבן אחר האב, ואין מניחים אלא בשביל עין הרע.

מ"מ כתבו שיירי כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף ס"ק ד') וא"ר (ס"ק ח) ומרן החיד"א בספר לדוד אמת (דין עליית קריאת התורה אות לא) והמשנ"ב (ס"ק יח) והכה"ח (ס"ק כח), דאם כבר עלה לתורה, אפי' עדיין לא התחיל לברך, אין מורידין אותו, וכ"ש שכבר התחיל לברך.

והרמ"א כתב, ואפי' אם אחד הוא השביעי ואחד הוא המפטיר, לא יקראו השני בשמו משום עין הרע (מהרי"ל). וכתב המשנ"ב (ס"ק כ), אף שמפסיקין בקדיש בינתים, מ"מ מקרי זה אחר זה כיון דאין מפסיק אחר בינתים. ודוקא בשבת שאין מוציאין ס"ת אחרת למפטיר אבל אם מוציאין ס"ת אחרת מותר וכן אם המפטיר אינו בר מצוה עדיין מותר.

ונחלקו האחרונים מה הדין במקום שאין מזכירים שם העולה אי שרי להעלות אב ובן יחד. דעת המשנ"ב (ס"ק כא) דכל זה למנהג אשכנזים שקוראים לעולים לתורה בשמם, אבל לאותם הנוהגים שאין קוראים לעולה בתורה בשמו, מותר לאב ובנו או לשני אחים בזה אחר זה לעלית שביעי ולעליית מפטיר. והוכיח כן מלשון הרמ"א שכתב לא יקראו השני "בשמו".

אולם דעת ההלכה ברורה (סי' קמא) דמנהג בני ספרד שאין להעלותם אף שאין קוראים בשמם תחילה משום שסו"ס מזכירים שמם במי שברך לאחר הקריאה. וכ"כ הכסא אליהו (ס"ק ב). וכן דעת הכה"ח (ס"ק לב) להחמיר בזה ושכן המנהג. וכן פסק מו"ר מופת הדור ביחוה דעת (ח"ג סי' נ).

י. עי' בספר טעמי המנהגים (אות תתקלט) וז"ל: טעם שמוליכין את החתן בשבת שקודם החתונה אל הביהכ"נ וקורין אותו לתורה ובשבת שאחר החתונה גם כן, משום שראה שלמה שמדת גמילות חסדים גדולה לפני המקום, וכשבנה בית המקדש, בנה שני שערים, א' לחתנים וכו', והיו ישראל הולכין בשבתות ויושבין בין שני שערים הללו. והנכנס בשער חתנים, היו יודעין שהוא חתן, והיו אומרים לו, השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות כו'. משחרב בית המקדש, התקינו שיהיו חתנים הולכים לבתי כנסת ולבתי מדרשות, ואנשי מקום רואין את החתן ושמחים עמו, ויצאו ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים. ועליהם הוא אומר, בא"י גומל שכר טוב לגומלי חסדים (פרקי דר"א יז). ומזמרים לאחר הקריאה "אחד יחיד ומיוחד, אל נדרש לבר לבב אשר שואל, אך טוב לישראל, הללויה".

יא. בשו"ע (סי' קעא, סעי' ד) כתב, וזורקין לפניהם [חתן וכלה] קליות ואגוזים.

וכתב בטעמי המנהגים (אות תתקמ), טעם שזורקים על החתן בשבת שקודם החתונה כשעולה לתורה אגוזים ושקדים וצמוקים, משום ש'אגוז' בגימטריא 'חטא', ובגימטריא 'טוב', לרמז שמוחלין לו על כל עוונותיו ומכפרין לו כל חטאתיו, ושקדים הוא פרי הממהר להתבשל ולהוציא פרי, כן גם כן יזכה להוציא פירותיו ולהוליד תולדות, וצמוקים המה ענבים גרועים עם מעט לחלוחית, לרמז לו שלא תוכל אותו אשתו להביאו לידי חטא כמו חוה, שסחטה ענבים ונתנה לאדם הראשון, אבל ענבים ההמה [הצמוקים] גרועים המה ואין בהם לחלוחית.

יב. מג"א (סוף סי' רפב).

יג. כן איתא במדרש תנחומא (יתרו טו) וז"ל: "וידבר אלהים, זה שאמר הכתוב, אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה. ואח"כ ויאמר לאדם, למדך התורה שאם תהיה בן תורה לא תהא רוחך גסה לומר דבר לפני הציבור עד שתפשוט אותה בינך ובין עצמך שתים שלש פעמים. מעשה ברבי עקיבא שקראו החזן ברבים לקרות בס"ת בצבור ולא רצה לעלות. א"ל תלמידיו, רבנו, לא כך למדתנו כי היא חייך ואורך ימיך ולמה נמנעת מלעלות? א"ל העבודה לא נמנעתי לקרות אלא על שלא סדרתי אותה פרשה שתים שלש פעמים, שאין אדם רשאי לומר דברי תורה לפני הציבור עד שיפשוט אותו שתים שלש פעמים בינו לבין עצמו. ע"כ.

ובזוה"ק (ויקהל רו:) וז"ל: מאן דסליק למקרי באורייתא, יסדר אינון מלין בקדמיתא בביתיה, ואי לאו, לא יקרי באורייתא. מנלן, מההוא דיבור, עד לא ישמע אורייתא לעמא קדישא, מה כתיב, אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה, ולבתר ויאמר לאדם. עכ"ל.

והתוספות (מגילה לא:) כתבו שאין לקרוא עד שיכין הפרשה שלש פעמים, וכ"כ הטור (או"ח סי' קלט סעי' א) שיסדר הפרשה בינו לבין עצמו פעמיים ושלש וכ"פ השו"ע.

יד. כן כתב בשו"ת תרומת הדשן והביאו מרן בב"י ובשו"ע (סי' קמא סעי' ז) העולה למגדל, עולה בפתח שהוא לו בדרך קצרה ממקומו. ובלבוש (סעי' ז) מבאר הטעם משום כבוד הציבור שלא ימתינו עליו עד שיבא ממקומו.

וכתב המ"ב (שם ס"ק כה) מי שקורין אותו לעלות לתורה, יש לו לילך בזריזות מיד ולא ירוץ משום כבוד ביהכ"נ וכבוד הצבור. (שערי אפרים)

טו. שו"ע (שם) וירד מהמגדל בדרך אחר, שהוא לו בדרך ארוכה עד מקומו; ואם ב' הדרכים שווים, עולה בפתח שהוא לו בדרך ימין, ויורד בפתח שכנגדו.

טז. כתב הרמ"א (סי' קמא סעי' ז) וז"ל: ולא ירד עד שעלה כבר הראוי לקרות אחריו. ע"כ. וכתב הכה"ח (ס"ק מג) וז"ל: והטעם כתב בלבוש משום כבוד ספר תורה שלא יניחנה לבדה, וכן כתב הסולת בלולה במקור חכמה (אות ו), והוא ממסכת סופרים (פרק יד הלכה יד) כמו שכתב היפה ללב אות ז'. ואם כן משמע מזה דאם הש"ץ תמיד עומד אצל הספר תורה ורק העולים אחד יורד ואחד עולה אין צריך להמתין המסיים עד שעולה אחר כיון שאין הספר תורה מונחת לבדה. עכ"ל.

יז. מג"א (שם ס"ק ח) וז"ל: המנהג להמתין עד שמתחיל השני הברכה עיין סוף סי' קמ"ז והמדקדקים חוששין שבדרך לא יוכל לשמוע הקריאה כהוגן לכן ממתינין עד שיסיים השני ויורדים בין גברא לגברא.

יח. שו"ע (סי' קלט, סעי' ד), ופותח הספר קודם שיברך ורואה הפסוק שצריך להתחיל בו.

יט. במג"א (ס"ק יד) כתב, לנשק הספר תורה אחר הקריאה, ומזה נשתרבב המנהג לנשקה גם קודם הקריאה, וכעין זה לגבי תפלין שנוהגין לנשקן כהנחתן ובחליצתן. ובקיצור של"ה (עמ' קלח, בד"ה אחר) כתב, וכשנושק הספר תורה ינשקה דוקא ע"י מפה או טלית. ובשערי אפרים (שער ד, סעי' ג) כתב, ונוהגין שהעולה לוקח הטלית או המעיל של הספר תורה, ומעבירו על מקצת העמוד במקום שיש לו לקרות, ונושק הטלית או המעיל, והוא מנהג ותיקין.

ובספר נימוקי או"ח (סי' קלט סעי' א) ערער על ענין הנשיקה במקום הכתב וז"ל, ולא למשמש באותו מקום בספר תורה בטליתו ומנשק, שזהו אינו כלל מדינא, ולא ממדת חסידות, אדרבה, גורם הרבה קלקול לספר תורה.

כ. ברמ"א (שם סעי' ד) כתב בשם הכלבו, ובשעה שמברך ברכה ראשונה יהפוך פניו אל הצד, שלא יהא נראה כמברך מן התורה. אמנם הב"ח והט"ז כתבו שאין לעשות כן.

וכתב על זה המשנ"ב (ס"ק יז), רצה לומר שאין צריך לגלול הספר תורה בשעת ברכתו, וליכא למיחש שמא יאמרו ברכות כתובות בתורה והוא מברך מן הספר דהכל יודעין שאין ברכות כתובות בספר תורה.

ובביאור הלכה (סד"ה ורואה) כתב, ודע שיש פוסקים שסוברים דאם רוצה לגלול ואחד כך לברך עדיף טפי, אלא דהלכה כר' יהודא שאינו מחוייב לעשות כן, ועל פי זה נוהגין איזה מקומות שרואין וגוללין ואחר כך מברכין, ונהרא נהרא ופשטיה (אחרונים).

ועיין בשער הכונות (ענין קריאת ס"ת, דרוש ג) שכתב, תכסה הכתיבה על ידי מפה של הספר תורה, ואז תברך ברכת התורה שלפניה, ואח"כ תפתח ותקרא. עכ"ל.

כא. אשל אברהם בוטשאטש (סי' קמד). בא"ח (שנה ב' פר' תולדות אות ח"י).

כב. שו"ע (שם סעי' יא), הקורא בתורה צריך לאחוז בספר תורה בשעת ברכה. וברמ"א, וסמכו מנהג זה על מה שנאמר ביהושע (א, ח) לא ימוש ספר תורה הזה מפיך (וגו') חזק ואמץ".

וז"ל הבית יוסף (שם, בד"ה כתב): "וכן כתב בירושלמי א"ר יוסי בר בון, כד סלקי לדוכנא לברוכי, האי מאן דבריך נקיט עמודא דתורה בידיה, שנאמר (דברים לא, כו) לקוח את ספר התורה הזה. בב"ר לא ימוש ספר התורה 'הזה' מפיך, מלמד שהיה ספר תורה בידו של יהושע, שאין לומר הזה, אלא למי שתופס החפץ.

והמג"א (ס"ק יג) כתב, ובכתבים כתוב שבשעת הברכה יאחז 'בשתי' ידיו ביריעות התורה. ובמשנ"ב (ס"ק לה) כתב, היינו דיאחוז בעמודי ספר תורה.

וכ"כ הבא"ח (שם) וז"ל: ויזהר בעת שמברך, לאחוז בס"ת עצמו ע"י המפה ולא בתיק, ויניח שתי ידיו בעת הברכה אחת מצד זה ואחת מצד זה, ויכוין לכלול השמאל בימין, ואחר שגומר הברכה שלפניה, מסיר יד השמאל וישאר אוחז ביד ימין בלבד ע"י מפה.

וכתב עוד הבא"ח וז"ל: וכן כתב רבנו ז"ל כל זה בשער הכונות. וכתב שם מהרש"ו ז"ל דאין חיוב לאחוז הס"ת במטפחת אלא רק בעת קריאת התורה בציבור, שאז מתגלים האורות העליונים כאמור, אבל שלא בשעת קריאת ס"ת, כגון שצריך לתקנו, או שאוחזו לצורך אחר, אין כאן חיוב לאחוז בו ע"י המטפחת יע"ש.

כג. שו"ע (סי' קמא סעי' א) וז"ל: צריך לקרות מעומד, ואפילו לסמוך עצמו לכותל או לעמוד, אסור אלא אם כן הוא בעל בשר. הגה: וכן החזן הקורא צריך לעמוד עם הקורא (מרדכי הלכות קטנות). בא"ח (שם אות כ).

כד. שו"ע (שם) אא"כ הוא בעל בשר וכתב המשנ"ב (ס"ק ד) וה"ה חולה או זקן הרבה שקשה לו עמידה בלי סמיכה אך יזהר שיסמוך קצת ולא יסמוך כ"כ עד שאם ינטל אותו דבר יפול ואם א"א לו לסמוך כ"א בענין זה והוא צריך סעד לתומכו מותר גם בזה אך לא ישען על המפה שעל השלחן שתשמיש קדושה הוא אלא על השלחן עצמו:

כה. שו"ע (סי' קלט סעי' ז) וז"ל: אחר שענו העם: ברוך ה' המבורך לע"ו, חוזר המברך ואומר: ברוך ה' המבורך לעולם ועד, כדי לכלול המברך עצמו בכלל המברכים.

כו. כתב הגאון החיד"א (לדוד אמת, תורת השלמים סי' כה אות ו) וז''ל, כשעולה לקרות בס"ת י"א השם עמכם, ואינם מזכירים את השם בפירוש, לפי דברי הזוה"ק דאין להזכיר השם אלא על מילה, ומאי דכתיב והנה בעז וגו' יש ליישב כמ"ש אני הדל בריש נחל קדומים בס"ד. ע"כ. וכן דעת רבנו יעקב רקח בספרו שערי תפילה (ברכות ס"ת א) ועיין בכתר שם טוב (עמוד רמה) שכתב עוד טעמים בזה.

כז. כן הוא בברייתא (סופרים ג, כג) איתא וז"ל: א''ר יוחנן כל האוחז ס''ת ערום נקבר ערום וכ"ה בגמרא מגילה (לב.) אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום. - ערום סלקא דעתך? אלא אימא: נקבר ערום בלא מצות. - בלא מצות סלקא דעתך? - אלא אמר אביי: נקבר ערום בלא אותה מצוה. אמר רבי ינאי בריה דרבי ינאי סבא משמיה דרבי ינאי רבה: מוטב תיגלל המטפחת ואל יגלל ספר תורה.

ובשעה"כ (דף מט ע"ב) בשם רבנו האריז"ל כתב, וז"ל "גם צריך ליזהר כשיעלה לקרוא בס"ת שיאחז בס"ת בשני ידיו ולא בתיק כי אם ביריעה עצמה, יד אחת מצד זה ויד אחת מצד זה, אבל תאחוז אותו ע"י מפה של הס"ת ולא בידך ממש כאמרם ז"ל כל האוחז ס"ת ערום נקבר ערום מאותה מצוה" עכ"ד. וכ"כ הבן איש חי (ש"ב פר' תולדות אות ח"י) וז"ל, ויזהר בעת שמברך לאחוז בס"ת עצמו ע"י המפה וכו'. אבל שלא בשעת קס"ת כגון שצריך לתקנו או שאוחזו לצורך אחר, אין כאן חיוב לאחוז בו ע"י המטפחת יעו"ש.

כח. שו"ע (שם סעי' ו), אומר ברכו והברכות בקול רם, והאומרם בלחש טועה, וי"א שצריך לחזור ולברך בקול רם. הג"ה, כדי שישמעו העם ויענו ברוך ה' המבורך לעולם ועד".

וכתב בבה"ל (סו"ס נז), דאם הש"ץ אמר בלחש ולא שמעו ממנו ט' אנשים רק איזה אנשים יחידים, וענו ברכו, ועל ידיהם נשמע הקול לאחרים, וענו גם הם ברכו, בודאי יחיד השומע להקהל שמברכים, אסור לו לענות עמהם ברכו, שגם הם ענו שלא כדין, כיון שלא שמעו על כל פנים ט' מהמברך עצמו... ובדבר זה נכשלין בעו"ה הרבה אנשים שמברכין על התורה בלחש, שאין שומעין ממנו רק אנשים הסמוכין לו העומדים על הבימה, ועל ידי זה נשמע למרחוק לקהל ועונין ביהל"ו, ומחטיאין בעצלותן את הרבים.

כט. כ"כ המג"א (שם ס"ק י), שאין לאמרו כי אם בעשרה, והאומרם בלחש אינו מועיל דהוי יחיד, ואם כן הוא הדין לקדיש וברכו.

ל. שו"ע (סי' רפד סעי' ג), צריך לכוין לברכות הקוראים בתורה, ולברכות המפטיר, ויענה אחריהם אמן, ויעלו לו להשלים מנין מאה ברכות שחסר מנינם בשבת.

וכתב הכה"ח (שם ס"ק יז) בשם החסד לאברהם, ועל כן מצוה על העולים שיברכו בקול רם, כדי שכל הקהל ישמעו ויוכלו לענות אמן, והאומרים הברכות בלחש עליהם נאמר (קהלת ט, יח) וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. וכ"כ המשנ"ב (שם ס"ק ה), ועל כן מצוה על העולים שיברכו בקול רם, כדי שכל הקהל ישמעו, ויכולו לענות אמן.

וכן יש להקפיד שלא יסיים הברכה מיד קודם שהציבור יסיימו לומר ברוך הוא וברוך שמו.

לא. משנ"ב (סי' קמא ס"ק יז) וז"ל: וכתבו האחרונים שהמנהג שהקורא עונה אמן עם הצבור בקול רם וממשיך בו קצת יותר מן הצבור בכדי שיבינו שמתחיל לקרות ויטו אוזן לשמוע ומתחיל לקרות מיד וטוב שיפסיק קצת בין אמן להתחלת הקריאה שלא יהא נראה מחמת נגינת אמן שהוא דבוק אל מה שקורא. עכ"ל.

לב. שו"ע (סי' קו סעי' ב).

לג. מרן הב"י (או"ח קמא) הביא בשם רבנו יצחק אבוהב ז"ל שהעתיק דברי הזוה"ק (פר' ויקהל ד, רו.) וז"ל "ואסיר למקרי בספרא דאורייתא בר חדא בלחודוי, וכולא צייתין ושתקין בגין דישמעון מילין מפומיה כאילו קבילו לה ההיא שעתא מטורא דסיני, ומאן דקרי באורייתא להוי חד קאים עליה ושתיק, דלא ישתמעון בר דבור חד בלחודוי לא תרין דבורין, לשון קודש חד וחד הוא ולא תרין דבורין, ואי תרין משתכחין בס"ת גריעותא דרזא דמהימנותא איהו, וגריעותא דיקרא דאורייתא אשתכח בס"ת ובעי חד קלא, מתרגם חד ורזא דא קליפה ומוחא כולא שתקין וחד קארי, דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר איהו לעילא וכל עמא לתתא. ע"כ. ואמר שראוי לחוש לדבריו, וכתב הב"י דכיון שלדברי הזוהר אסור לקרות אלא אחד, א"כ בזמננו שהש"צ קורא, העולה אסור לקרות אע"פ שלדברי הפוסקים צריך לקרוא לא שבקינן דברי הזוהר מפני דברי הפוסקים, ועוד הא אפשר שישמע מהש"צ ויכוין לבו ויצא יד"ח, ושוב כתב שאפילו לדברי הזוהר רשאי לקרוא בלחש ולא ישמיע לאזניו. וסיים וז"ל "וכן ראוי לעשות לקרות העולה בנחת בענין שלא ישמיע לאזניו" ע"כ.

ופסק בשו"ע (סי' קמא סעי' ב) וז"ל: לא יקראו שנים, אלא העולה קורא וש"צ שותק, או ש"צ קורא והעולה לא יקרא בקול רם, ומ"מ צריך הוא לקרות עם הש"צ, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, אלא שצריך לקרות בנחת, שלא ישמיע לאזניו. וכ"כ הבא"ח (שם אות כ).

לד. כ"כ הרמב"ם (פי"ג מהלכות תפלה ה"ח) וז"ל, כל העולה לקרות בתורה פותח בדבר טוב ומסיים בדבר טוב, אבל פרשת האזינו קורא הראשון עד זכור ימות עולם. עכ"ד. ועפי"ז כתב הרמ"א בהגה (סי' קלח סעי' א) "שהקורא בתורה יכוין שיתחיל תמיד לקרוא בדבר טוב ולסיים בדבר טוב" ע"כ.

לה. בכה"ח (סי' קמא ס"ק לה) הביא בשם ספר לדוד אמת (להחיד"א) שכתב, ויש מקומות שנוהגין כשהרב עולה וכן האב, כל זמן שקורא בתורה, התלמיד או הבן עומד על עומדו במקומו, ובמקומות שנהגו כך נעשה הדבר חובה על התלמיד או הבן, שאם לא יעמוד נראה שהוא מזלזל, ובכל כבוד שנהגו אם אינו עושה דומה לביזוי... ויש מקומות שנהגו לעמוד גם כן כשעולה אחיו הגדול וחמיו".

ומרן הב"י (יו"ד סי' רמב) כתב בשם שה"ל וז"ל, ואם הוא בביהכנ"ס בציבור וקראו לרבו לקרות בתורה אינו צריך לעמוד כל זמן שרבו עומד. עכ"ל. וכן פסק בשו"ע (שם סעי' יח) אבל באביו כשעולה לתורה כשמנהג המקום שעומדים, חייב לעמוד ואם אינו עומד הוי ביזוי ח"ו לאביו. וכ"כ בכתר שם טוב (עמוד רמו) ולכן בזמננו פה באר"י נוהגים בני עדות המזרח לעמוד כשאביו או זקנו עולים לתורה, ולכן צריך לעמוד מפניהם. וכ"כ בחסד לאלפים (יו"ד רמב, ה). ולכן יש ליזהר בזה וגם אם אביו מוחל לו ומתיר לו שישב, איכא בהא זילותא מפני הרואים שאין יודעים שאביו מוחל, ובפרט היכא דאיכא זלזול לכן יעמוד ולא ישנה מנהג המקום.

לו. שו"ע (סי' קמו סעי' ב), כיון שהתחיל הקורא לקרות בספר תורה אסור לספר.

והביאור הלכה (ד"ה והנכון) כתב, והנה כל זה הסעיף הוא תוכחת מגולה לאותן האנשים המפקירין את נפשותם ומספרין בשיחה בטלה בעת הקריאה, אם בין גברא לגברא שהספר סתום אסור לספר עם חבירו (ולכמה פוסקים אסור אפילו בדברי תורה), כמה יגדל האיסור בעת שהספר פתוח, שבזיון הוא, כשמסיר אזנו מלשמוע דבר ה', וגדול עונו מנשוא, שאפילו מי שיוצא באמצע הקריאה נאמר עליו (ישעיה א, כח) ועוזבי ה' וכו', כדאמרינן בגמרא (ברכות ח.), כל שכן בזה שעומד בבית הכנסת ואינו רוצה להטות אזנו לתורה, ולבד זה מצוי כמה פעמים חילול השם על ידי זה ברבים, כגון שהוא עומד במזרח ביהכ"נ ועונו נראה לעין כל, ויש בזה חשש דלא תחללו את שם קדשי, גם כמה פעמים המעשיות שלו מעורבין בלה"ר ורכילות מראשן ועד סופן... ואשרי מי שנותן כבוד לתורה, וכמו שנאמר (שמואל א' ב, ל) כי מכבדי אכבד.

לז. כ"כ המשנ"ב (שם ס"ק ד) שהמג"א (סק"ג) מצדד לומר דמשעה שנפתח הספר תורה, אפילו לא התחיל עדיין הקורא לקרות גם כן אסור, וכן משמע דעת הגר"א בביאורו, דמשעה שפתחו הספר תורה כדי לברך אסור לספר.

לח. שו"ע (שם סעי' כ), כיון שהתחיל הקורא לקרות בספר תורה אסור לספר אפילו בדברי תורה. וכן העיר בעל ערוך השלחן (שם, סעי' ו), ומימינו לא ראינו ולא שמענו שאפילו היותר גדול בתורה ילמוד בשעת קריאת התורה.

וכתב המג"א (שם ס"ק ח), אפילו בדברי תורה, אפילו להורות לאדם ששואל לפי שעה או לפרש דבר איסור". ובמשנ"ב (שם ס"ק ה) כתב, ולאפרושי מאיסורא מותר לומר בדרך קצרה, אם אי אפשר להפריש על ידי רמיזה.

ומכאן תוכחה מגולה לאותם אשר במקום לשמוע ולהקשיב לש"צ בקריאת התורה קוראים עלונים וכדו' שאם אסרו ללמוד ולדבר בדברי תורה בשעת הקריאה ק"ו וכ"ש הוא שיהיה אסור מלקרוא שום דבר אחר וה' הטוב יכפר ולא ימנע טוב להולכים בתמים.

לט. שו''ע (שם סעי' ב), אסור לספר אפילו בדברי תורה אפילו בין גברא לגברא.

מ. שו"ע (שם). ויש מתירים לגרוס (פי' ללמוד) בלחש. וכ"כ הא"ר (ס"ק ד).

מא. שו"ע (שם) ולקרות שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה, שרי. וכתב המשנ"ב (ס"ק יא) כיון שהוא מעין מה שקורא הש"ץ אף על פי שאין קורא ממש בפסוק שהש"ץ קורא (פמ"ג).

מב. כ"כ הכה"ח (סי' רפה ס"ק לא) וז"ל: ובספר קיצור של"ה (דף פ"א ע"ב) כתב דהעושים כן לא יפה עושין כי מן הראוי לשמוע מן השליח ציבור והוא ישתוק ומה שאמרו רז"ל שישלים עם הצבור כלומר כל זמן שהסדרה זו היא עם הצבור דהיינו מן המנחה בשבת ואילך עד מנחה של שבת הבאה, וכן כתב בסדור חסד לאברהם למה"ר אברהם טובייאנה דף קי"ו ע"א בדיני קריאת ספר תורה בצבור ומצוה מן המובחר שיהיה ביד כל אחד חומש ויבינו בו כל מה שיוציא מפיו השליח ציבור ואין לעסוק אפילו בדברי תורה באותה שעה ומי שלא קרא שנים מקרא ואחד תרגום אינו רשאי לקרות בשעה זו ע"כ, והכי נקטינן ודלא כמו שכתבו בבית יוסף ובדרכי משה. יפה ללב אות ז'. ועיין עוד מה שכתבנו בזה לעיל סימן קמ"ו אות ט"ז יעו"ש. עכ"ל. וכ"כ הפר"ח הביאו המשנ"ב (סי' קמו ס"ק טו) שמעיקר הדין אסור לעסוק בשעת קריאת התורה אפי' בשמו"ת. וכ"כ המג"א (ס"ק ה) בשם השל"ה. וכ"ד הגר"א במעשה רב.

מג. משנ"ב (שם ס"ק טו).

מד. שו"ע (שם סעי' א) אסור לצאת ולהניח ס"ת כשהוא פתוח. וכתב הביאור הלכה (ד"ה כשהוא) מלשון זה משמע דאפילו לא התחילו עדיין לקרות אסור מכיון שכבר נפתח הספר.

מה. מג"א (סי' קלח ס"ק א) משמע דבכה"ג אסור.

מו. שו"ע (שם) אבל בין גברא לגברא שפיר דמי. וכתב המג"א (ס"ק ב) דוקא לצורך גדול. (סדר היום).

מז. כ"כ בכף החיים (שם ס"ק ג) לאחר שמביא השיטה שסובר שדוקא לצורך גדול מותר, כתב מיהו נראה זה שכבר שמע ויצא ידי חובתו או שדעתו לשמוע בבית הכנסת אחר במקום שמתפלל, מותר לצאת בין גברא לגברא אפילו בלא דוחק, וכן עמא דבר.

מח. שו"ע (סי' רפב סעי' ד).

מט. ט"ז (שם סעי' ד)

נ. כתב הלבוש (סי' רפב סעי' ד) כששתי הפרשיות מחוברות נוהגים ומדקדקים שהרביעי יקרא סוף פרשה ראשונה ותחילת פרשה שניה כדי לחלקם בשווה בין השבעה עולים ע"כ.

וכתב ספר "עיבור שנים" שהרביעי יהיה ממוצע ומחבר שתיהם, וכתב בשם קונטרס אחר שהמנהג שהעולה שלישי מחבר שתיהם ואין הדבר מעכב. ע"כ. וכ"כ הגאון חיד"א (מחזיק ברכה סי' רפב אות ז) שודאי אינו לעיכובא, מיהו חיובא רמיא על הש"ץ לנהוג כמנהג ולא לשנות.

ומפי זקנים וסופרים שמענו שהעולה רביעי סגולה למעוכבי שידוך שימצאו זיוגם בנקל.

נא. שעה"כ (דף עג ע"ג).

נב. שעה"כ (שם).

נג. ובתלמוד ירושלמי (מגילה פ"ג ה"ז) איתא א"ר סימון בשם ריב"ל אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא שירת הים ועשרת הדברות וקללות שבתורת כהנים וקללות שבמשנה תורה" ע"כ. וכן הוא במסכת סופרים (פי"ב ה"ג) ועפי"ז כתב הרב דוד אבודרהם ז''ל (סדר הפרשיות) שנהגו שלא להפסיק בקריאת שירת הים ועשרת הדברות וקללות שבתו"כ ושבמשנה תורה אלא אחד קורא אותם עכ"ד.

ובפרשת התוכחות שבספר ויקרא אין מפסיקים בהם כדאיתא במשנה (מגילה לא.) אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולם. ובגמרא א"ר חייא בר גמדא א"ר אסי דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו, ור"ל אמר לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות, תנא כשהוא מתחיל, מתחיל בפסוק שלפניהם, וכשהוא מסיים, מסיים בפסוק שלאחריהם. ע"כ. וכ"פ הרי"ף ורא"ש (מגילה שם) והרמב"ם (פי"ג מהלכות תפלה ה"ז).

נד. כ"כ הבא"ח (ש"ב פר' תולדות אות כ) וז"ל: וישתדל האדם לעלות לס"ת לפחות פעם אחת בחודש. וכ"כ אמת ליעקב ניניו (קריאת ס"ת אות כא). וכ"כ הגאון חיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' לז).

נה. דב"ש (ברשימת המנהגים אות ל"ה)

נו. כתב מרן בשו"ת אבקת רוכל (סי' יא) בשם תשובת רבנו יעקב בירב ז"ל והשיב על שנשאל אם מותר לעשות בשב"ק מי שבירך לחולה וכיוצא אם אין בו משום המתפלל על החולה שיאמר שבת היא מלזעוק וכו'.

והשיב דאין איסור בדבר, דדוקא דבר המביא לידי בכי או צער אסור, אבל כשבא לברכו מצד הנדבה שעשה ואומר מי שבירך אין בו חשש ע"כ. והוסיף מרן וכתב הטעם שבנוסח מי שבירך אין תפלה ובקשה, אלא לומר שירצה השם פעלו וצדקתו שעושה, ועוד כיון שהוא נוסח קבוע לכל, והש"צ מוסיף לכל אדם מה שנצרך אם בנים זכרים או בת זוג כשרה ורפואה הרשות בידו ע"כ. והביא דבריו הגאון החיד"א בברכ"י (סי' רפד אות יד). והוסיף שם עוד לימוד זכות על מנהג זה.

ורבנו הרי"ח ז"ל כתב דיש סגולה לאחר קריאת התורה לברך את העולה, בהיות והאדם נעשה כלי מקבל ברכה וראוי לברכה על ידי צינורות השפע שנפתחו בקריאתו בתורה וראויה הברכה שתשפיע באותה שעה.