כוחו של וויתור

כ"ט חשון תשפ"ו | 20/11/2025 | 18:16

"וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ" (בראשית פרק ל' פסוק כ"ב)

כתב רש"י (כאן, ומקורו מבראשית רבה פרשה ע"ג סי' ד') וזה לשונו, זכר לה שמסרה סימניה לאחותה, ושהיתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו, שמא יגרשנה יעקב, לפי שאין לה בנים, ואף עשו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים. עד כאן לשונו. דהיינו רחל מסרה את הסימנים ללאה, אף שידעה שהיא עלולה להפסיד מלהיות אשתו של יעקב.

הנה יעקב אבינו אהב את רחל והיה מוכן לעבוד שבע שנים "ברחל בתך הקטנה". נשאלת השאלה - למה יעקב האריך ואמר "ברחל בתך הקטנה?". אלא שיעקב אבינו ע"ה רצה לבטח את עצמו, מפני שידע שלבן רמאי, וסיכם מתחילה תנאים ברורים שלא תהיה אחר כך תרעומת. שהוא מוכן לעבוד עבור רחל, וכדי שלא יביא נערה אחרת מהרחוב שקוראים לה רחל, אמר בתך, וכדי שלא יחליף את השם לאה לרחל אמר הקטנה, ואף על פי כן לא הועילו דבריו שהרי לבן רימה אותו. מה עשה לבן? לקח את לאה בתו והביא אותה ליעקב. והנה בסעודת החתונה החלו אנשי העיר לשיר "היא לאה, היא לאה" ובמהירות רבה כדי שיעקב לא ישמע, וזו הייתה המזימה של לבן שלמחרת יאמר לו: אמרתי לך שהיא לאה ולא שמעת! מה עשה לבן? לקח את זלפה, השפחה הקטנה ונתן אותה ללאה בתו שפחה כדי לבלבל את יעקב שיסבור שזו שפחת רחל. כאשר נודע לרחל אמנו שלאה ניתנה ליעקב במקומה אמרה: כיצד יתכן שאעשה את עצמי כלא יודעת ואגרום לבושתה של אחותי, הרי יעקב ישאל אותה מה הם הסימנים והיא לא תוכל להשיב לו! מה עשתה רחל אמנו מסרה ללאה את הסימנים שקבע איתה יעקב. והדבר לא נתפס בשכל אנוש: הרי רחל הייתה יכולה להגיד לעצמה, הרי מחתונה זו עתידים לצאת שנים עשר שבטים, וכל עם ישראל, ואני הכלה המיועדת! הרי יעקב אוהב אותי ובשבילי עבד שבע שנים. אולם מה עמד בשעה זו מול עיניה של רחל אמנו בושתה וכלימתה של אחותה. דמה של אחותי ישפך, עכשיו תיכלם אחותי!? מה תאמר כשתישאל מה הם הסימנים!? על כן החליטה רחל - אני מקריבה את חיי למען אחותי! ומסרה לה את הסימנים. מכאן ניתן ללמוד שרחל היתה פסגת המידות. הויתור של רחל לא נתפס בשכל בני אנוש!

ועוד מספר המדרש (שם) שיעקב, בזמן שעבד עבור רחל שבע שנים, היה שולח מתנות לרחל והיה לבן לוקח את המתנות ומעביר אותן ללאה. לכן אמרה לה "המעט קחתך את אישי" (מכאן ההוכחה היוצאת שלאה בכלל לא ידעה על גודל ההקרבה והוויתור של רחל אחותה כי מסירת הסימנים היו כדרך אגב של לימוד ולא כקוד אישי בין רחל ליעקב). ורחל? שומעת ושותקת!! מי יכול לעמוד בדבר זה? עד היכן יכולה שתיקתה של רחל להגיע, פיסגת המידות! הענווה והשתיקה של רחל אמנו - עד היכן? ועדיין רחל עקרה ובליבה כאב גדול, ומוותרת ושותקת! "ויזכור אלוקים את רחל", מה זכר? זכר לה שמסרה את הסימנים לאחותה, ונהג עמה מדה כנגד מדה שהיא גרמה שלאה לא תצא בחרפה מבעלה, לכן גם היא תלד ולא תצא בחרפה מיעקב (שפתי חכמים שם אות ד'), ולכך אסף ה' חרפתה וילדה את יוסף. ויוצא מבואר שרחל מצד טבעה היתה עקרה, ורק מפני שויתרה ללאה ושתקה, זכתה להפקד בבנים.

כמה היה קשה לרחל אמנו. לוותר כאשר כבר הייתה מוכנה לרגע הגדול בחייה! כמה קשה היה הניסיון. ורק בזכות זאת היא זכתה לבנים ולהבטחה הגדולה שהקדוש ברוך הוא ישמע את תפילותיה במרום עד סוף כל הדורות! כפי שאומר הנביא: "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך".

מכאן אנו רואים כמה גדול כוח הוויתור וביטול העצמיות כדי לא לבייש יהודי אחר! בשמיים משלמים על כל דבר עד סוף כל הדורות! כי "כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו". המעביר על מידותיו - מעבירים לו על כל פשעיו - האם לא שווה לי, שימחלו עוונותיי בזכות ותרנותי? אם פגעו בי והעלבו אותי - ואני שותק, מבליג, איני מתייחס, כאילו עלי להבין כי לטובתי הנצחית עלבונות אלה - הרי הם יסורים, שמזככים את נפשי, וכל הפוגעים בי, הם שליחים משמיים, לטובתי. רבנו חיים ויטל כתב בספר "שערי קדושה" (חלק א' שער ו') "אם עיני שכל לך היה לך לחפש אחרי מי שיצער אותך, כי חיים אתה מבקש לך". עכ"ל.

וכך מצאנו גם לרבינו אלעזר אזכרי בספרו "ספר חרדים" שכתב בזה הלשון: (בתחילת הספר) "למה תסבול ייסורים בעולם הזה, ובעולם הבא גיהנום על עוונותיך? - טוב לך, אם תסבול חרפת אנוש - ולא תענהו, ותשמח בייסורים אלה, כי רפואה הם לנפשך, וזרח בחושך אורך". לרבי חייא הייתה אישה שמיררה את חייו. אף על פי כן, שמח בייסורים אלה, והביא לה מתנות מידי פעם לשכך את רוגזה. לא רק העברה על מידות יש כאן, אלא גם התעלות עצומה במידות "ונפשי כעפר לכל תהיה" - הוא סופג עלבונות - ומשיב מתנות, מדוע? כי לא חש בכלל בעלבונות האלה, אלא חיפש את הדברים הטובים שבאשתו, עליהם ראוי להביא לה מתנות "דיינו שמצילות אותנו מן החטא ומגדלות בנינו לתורה"...

בספר "שלום ורעות" כתב כי ההסתכלות שלנו, הסתכלות אנושית רגילה, על אדם שסופג עלבונות - ושותק: "טיפש", סכל, חסר דעה. איך הוא שותק? אישה, שבעלה מצערה, והיא מבליגה, נחשבת "חסרת דעה" בעיניי חברותיה ובעיניי משפחתה. אך אם אני מבינה, שאת נפשי אני מזככת בייסורים אלה וכפרה הם לעוונותיי, הרי ארגיל את לשוני לומר "כפרת עוונות", אף על יסורי נפש אלה ולא אקפיד על זולתי. "כפרת עוונות" - גם בעולם הזה: אולי הצער, שאני מצטערת היום, הוא במקום להיות בחדר מיון, או בבית-החולים עם ילד, חס ושלום? אולי זה במקום מחלה, חס וחלילה? אני יודעת חשבונות שמים - מהם? על כן, אלמד לקבל באהבה, כי ודאי לטובתי הדבר. אחשוב על האושר הנצחי "מעבירים על כל פשעיו", "אינו רואה פני גיהנום". אמר רבי יוסי, "בוא וראה, שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם. מידת בשר ודם: מקניט את חברו, יורד עמו לחייו, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן. קלל את הנחש - עולה לגג - מזונותיו עמו. יורד למטה - מזונותיו עמו (העפר). קלל את כנען (עבד עבדים יהיה לאחיו) - אוכל מה שרבו אוכל ושותה מה שרבו שותה. קילל את האישה - הכל רצים אחריה. קלל את האדמה - הכל ניזונין הימנה. אמר רבי אלעזר "אף קללתו של הקדוש ברוך הוא, יש בה ברכה, אילולא שאמר לו הקדוש ברוך הוא: על גחונך תלך - איך היה בורח לכותל ונכנס לחור - וניצל"? (מדרש רבה).

וממדרש זה יש ללמוד מדרכי ה': כאשר הקדוש ברוך הוא מעניש, אף בעונש יש חסד, מתיקות, אין נקמה הרסנית. ואילו אדם, שכועס על חברו - יורד לחייו, יורד לפרנסתו, מקלקל את שמו, מצער אותו. האם לא מוטב ללמוד לוותר, להבליג? צריך לזכור כי הוויתור והמחילה הם חלק בלתי נפרד מחיינו, כדי לדעת להסתדר עם כל אחד - עלינו לוותר על כבודנו מדי פעם, ולהשפיל את גאוותנו. אדם שמתרגל לוותר, קונה לעצמו מידות טובות שעוזרות לו להסתדר בכל מקום שבו הוא עובר בכל מהלך חייו.

וכבר כתב ה"פלא יועץ" (ערך "וותרנות") כי מידת הוותרנות בבית צריכה רבה, והיא גזרת יהלום לעניין השלום, ואבן טובה לעניין האהבה. מה טובה הוותרנות לכל אשר איתו, משום שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, ומבריח קטטה ואיבה ועל כל פשעים תכסה אהבה, וגם מתן אדם ירחיב לו, ולא תאונה אליו רעה ונגע לא יקרב באוהלו. ולפעמים שמידת הוותרנות תחיה בעליה ותצילהו מצרה וצוקה, מה טוב חלקה, לא ידע אנוש ערכה.

המעשה הבא שלפנינו ימחיש לנו דברים אלו היטב. מסופר על יהודי מהעיר רחובות, אשר אשתו לא זכתה להשלים את הריונותיה, למרבה הצער ועברה מספר הפלות. האישה, כבר היתה תשושה מרוב צער גופני ונפשי. בני הזוג, העתירו בתפילות רבות, ולבסוף בשעה טובה ומוצלחת, נפקדה האישה פעם נוספת. הימים חלפו במתח רב וההריון הלך והתקדם. באחד הימים, נסעו בני הזוג במכוניתם. לפתע, ארעה התנגשות עם מכונית חדשה וגדולה מן הצד. למרבה הפלא, מכוניתם הישנה לא ניזוקה כלל ואילו המכונית החדשה, נפגעה מעט בחזית. מן המכונית יצא אדם כועס, שטען כי עליהם לפצותו בגין הנזק שנגרם לרכבו. הבעל טען לעומתו, כי אינו אשם במה שאירע, ובפרט שעל חברת הביטוח לטפל במקרים מעין אלו. אבל האיש, לא היה מוכן לשמוע דבר והתעקש שיתנו לו מיד פיצוי בסך אלף ש"ח. האישה, שלא חשה בטוב, הורתה לבעלה לשלם לו את מבוקשו. הבעל, שחשש לבריאותה של אשתו, הסכים ושילם לנהג הפוגע אלף ש"ח טבין ותקילין. חלפו מספר ימים, האישה אשר היתה בשלבי הריון מתקדמים, נזקקה לאישפוז דחוף. לאחר בדיקות, נאמר לה חד משמעית: "הריונך מסכן את חייך עליך לבצע הפלה נוספת!". הבעל, שחש שחרב עליו עולמו, פרץ בבכי היסטרי. לקול הבכי, הופיע ראש המחלקה ופנה אל האיש המתייפח ושאלו, מה קרה לו, הבעל, סיפר לו על מר גורלם, שהם חשוכי ילדים ועתה הרופאים קבעו שעל אשתו להפיל פעם נוספת. הרופא הבכיר אמר: "האם אתה זוכר אותי?". האברך, התבונן ממושכות ברופא אשר לפניו ולפתע נזכר כי הוא איננו האיש אשר התנגש ברכבם והם שילמו לו את מבוקשו, שלא בצדק, רק כדי להימלט ממחלוקת מזיקה. "לא אשכח את נדיבות לבכם" אמר הרופא. אשר הציג את עצמו כמנהל המחלקה והבטיח שיגש לבדוק את התיק הרפואי ויכנס לעובי הקורה. הוא הזעיק שני רופאים מומחים מבתיהם, כדי לסייע במקרה חריג זה, בו אחוזי ההצלחה שואפים לאפס. בסופו של תהליך ארוך ומייגע, ילדה האישה, בשעה טובה ומוצלחת, בן בריא, לשמחת ההורים והצוות הרפואי. לאחר מעשה, נתברר שהוויתור היה זה שהוביל לכך, שיטפלו במקרה שלהם בתשומת לב יתירה וכך זכו לזרע בר קיימא.

כך גם כן, כשאדם מוותר, גם על מה שמגיע לו בצדק וביושר, הוא פותח שערים. לא תמיד נוכל לדעת אלו שערים פתח, אך בשמים למעלה רואים את הויתור, רואים את ההקרבה ופועלים בדיוק באותה צורה. נכון, קשה לוותר. הטענות צודקות כל כך - 'זה מגיע לי', 'זה שלי', 'אני אנזק אם אוותר', ועוד טיעונים נכונים ומכובדים. ובכל זאת, הנה עצה טובה: תוותר, יהודי יקר, תוותר. אין לך מושג מה זה יכול להועיל לך, אין לך מושג כמה אתה משפר לעצמך את החיים מעבר למה שנתת לזולתך. אם מישהו לקח לך את המקום בבית הכנסת, עקף אותך ברמזור, דילג עליך בתור, הוא רוצה לבנות ואולי יסתיר לך קצת מאור השמש - זכותך לעמוד על שלך, אבל הרבה יותר כדאי לך לוותר. לפעמים אנשים עשויים לחשוב שהם מפסידים מהויתור. אך הסיפור לעיל מראה שהויתור משתלם, כדאי, יקר ערך... דווקא הויתור, אי העמידה על שלך, ההקרבה למען הזולת, אלה שפותחים לך שערי שמים!

מעשה נורא עם הגאון בעל השדי חמד

בילקוט לקח טוב (בראשית עמ' קע"ט, מפי מקור נאמן ומובא בספר ואני תפילה) מביא מעשה נורא עם הגאון רבי חיים חזקיה מדיני זצ"ל בעל השדי חמד, שבצעירותו לא הצטיין בכשרונות מיוחדים, ומעייני החכמה נפתחו לו בגלל מעשה שהיה. בהיות השדי חמד אברך צעיר לימים, למד בכולל אברכים שהחזיק גביר בביתו. אמנם הוא לא נמנה כאמור על בעלי הכשרונות, אך שקד על תלמודו ועשה חיל. אחד מבני החבורה נתקנא בו ויזם עליו עלילה שפלה, הלך ושיחד משרתת ערביה שהיתה באה כל בקר לנקות את בית המדרש, שתאמר כי כאשר היתה באה לנקות, כביכול היה מפתה אותה ועושה איתה מעשים מגונים. ואכן בוקר אחד בהגיעה הרימה קול צעקה והאשימה אותו בהתנהגות בלתי צנועה. מיד התקהל קהל רב וחרפו וגדפו אותו, והיה חילול ה' גדול בדבר. מרוב בושה נאלץ השדי חמד לברוח, כי לא יכל לשאת את חרפתו. אמנם ראש הכולל לא האמין לדברי הערביה ופיטר אותה מהעבודה.

לאחר תקופת מה באה אליו הערביה והתחננה לפני השדי חמד שיסלח לה על העוול הנורא שגרמה לו, והבטיחה שהיא תלך ותפרסם ברבים את כל האמת, שהוא זך וטהור וכי אחד האברכים שיחדה בממון, וכל דבריה היו עלילת שוא. ובקשה שלאחר שהיא תטהר את שמו, ישתדל אצל בעל הבית שיחזירה לעבוד בנקיון הכולל, מאחר שמצבה הכספי קשה. ברגע זה אמר הרב בעל השדי חמד זצ"ל, עמדתי בפני התלבטות נוראה, מצד אחד שמחתי על ההזדמנות לה ייחלתי כל הזמן, ששמי יטוהר וכמעט נעתרתי לבקשתה. אך באותו רגע צצה בראשי מחשבה הפוכה, הרי חילול ה' כבר נגרם, ועכשיו אם יתפרסם הסיפור האמיתי, יצא שוב חילול השם אודות התנהגותו המבישה של האברך, ולאברך עצמו יגרם עלבון נורא, מוטב אם כן שאמשיך לסבול חרפתי, בלא לעורר מהומה מחדש. פניתי למשרתת ואמרתי לה, אני אמלא בקשתך ואמליץ לפני בעל הבית להחזירך לעבודה, אולם אני אוסר עליך באיסור גמור לספר לאיש את דבר השוחד והעלילה.

וסיים השדי חמד, באותה שעה שהחלטתי לעשות זאת, על אף שהדבר עלול לסכן את כל מעמדי בעולם התורה, הרגשתי שמעיינות החכמה נפתחים אצלי, וזכיתי לסייעתא דשמיא במידה בלתי מצויה.