ביאור ההפטרה פרשת תולדות

כ"ב חשון תשפ"ו | 13/11/2025 | 20:49

הקשר בין ההפטרה לפרשה

בהפטרה מסופר על יעקב ועשו, שה' אהב את יעקב ושנא את עשו וזה מעין הפרשה שמסופר בה על יעקב ועשו.

תוכן ההפטרה

הנביא מלאכי מוכיח את ישראל ואומר להם משמו יתברך, שהוא אוהב אותם מצד עצמם ולא מצד אבותם, כי הרי־היו שני אחים לאב אחד והם יעקב ועשו ובכל זאת אהב את יעקב.

ואילו את עשו שנא. והחריב את ארצו וגם כאשר יבנו אותן, ה' יחריבן שוב, ועם ישראל יראה במו עיניו מפלת אדום וזו הוכחה שאהבתו אליהם היא מצד עצמם ולא מצד אבותם.

ואם כן היו צריכים לכבד אותו, כדרך שבן מכבד את אביו ועבד את אדוניו, אבל הם לא עשו זאת ואפילו הכהנים שתפקידם להדריך את בני ישראל, ביזו את שמו בהקריבם על המזבח בהמות בעלי מומין ואומרים שהמזבח הוא מטונף, כי מקריבים עליו חלב ודם.

ולכן בודאי שקרבנם לא יתקבל ברצון, כי אפילו למלך בשר ודם לא היו מעיזים להגיש בהמה בעלת מום, כי לא יקבלה מידם.

לכן פונה לכהנים המחללים שמו יתברך, שיסגרו את בית המקדש ולא יוסיפו להקריב לפניו, כי הם גרועים מהגוים שמקריבים מהטוב ביותר, וגם כשמקריבים למערכות השמים, הרי כוונתם לשמו יתברך, כי כוונתם שהמערכות והמזלזת יהיו אמצעים בינם לבינו.

לכן ה' יהפוך את הברכה לקללה ויגזור על הזרע שלא יצמח. וישלם להם מידה כנגד מידה ויבזה אותם לעיני הגוים כדרך שביזו את שמו. לכן עליהם לשמור על הברית שכרת עם ראש השבט שהוא אהרן, להדבק בדרכיו הטובים שהם: תורת אמת היתה בפיהו, החזיר רבים בתשובה, לימד תורה והדריך את העם ככתוב: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" והיה כמלאך ה' צבאות.

מלאכי פרק א -פרק ב פסוק ו

א א מַשָּׂ֥א נבואה שצריך הנביא לשאת את דְבַר_יְהֹוָ֖ה הנשלח אֶל_יִשְׂרָאֵ֑ל וכאן משא זה ניתן בְּיַ֖ד הנביא מַלְאָכִֽי [א] (רש"י) [ב]: ב אָהַ֤בְתִּי אֶתְכֶם֙ אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה [ג] וַֽאֲמַרְתֶּ֖ם ואם תאמרו בַּמָּ֣ה אֲהַבְתָּ֑נוּ אולי זה רק מצד האבות ולא בזכותנו, זה אינו, דאם מחמת אהבת אבותינו בלבד לא היה לי להעדיף את עשו על יעקב, שהרי הֲלוֹא_אָ֨ח עֵשָׂ֤ו לְיַֽעֲקֹב֙ נְאֻם_יְהֹוָ֔ה אחים היו בני יצחק אוהבי, ובכל זאת וָֽאֹהַ֖ב אֶת_יַֽעֲקֹֽב העדפתי את יעקב על פני עשיו אחיו, ונתתי לזרעו את הארץ אשר נשבעתי (מ"ד): ג וְאֶת_עֵשָׂ֖ו שָׂנֵ֑אתִי לא די שלא אהבתי אותו אלא אני שונא אותו (ע"פ המלבי"ם) וזרקתי אותו לארץ שעיר (ע"פ רש"י) והוכחה לזה (ע"פ מ"ד) [ד] וָֽאָשִׂ֤ים אֶת_הָרָיו֙ שְׁמָמָ֔ה ואינם דומים להרי ישראל (רש"י) [ה] וְאֶת_נַֽחֲלָת֖וֹ לְתַנּ֥וֹת מִדְבָּֽר [תנות - מין נחש (מ"צ, מלבי"ם) וי"א שהם מן חיות מדבריות הצועקות ומיללות תמיד] שישכנו תמיד בארצם תנינים ובנות יענה כמו במדבר (רד"ק): ד כִּֽי_תֹאמַ֨ר אֱד֜וֹם רֻשַּׁ֗שְׁנוּ ואם תאמר אדום מחריב המקדש נתרוששנו ונהיינו עניים [ו] וְנָשׁוּב֙ וְנִבְנֶ֣ה חֳרָב֔וֹת עוד נשוב ונבנה חרבות מביזת ירושלים כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת הֵ֥מָּה יִבְנ֖וּ וַֽאֲנִ֣י אֶֽהֱר֑וֹס אם יבנו אני אהרוס וְקָרְא֤וּ לָהֶם֙ גְּב֣וּל רִשְׁעָ֔ה יקראו העולם לארצם גדולי הרשעה כי ברשעת יושביה היא חרבה לעולם וְהָעָ֛ם אֲשֶׁר_זָעַ֥ם יְהֹוָ֖ה והעם הזה היינו אדום שזעם ה' עליהם, הזעם הזה יהיה עליהם עַד_עוֹלָֽם (מ"ד): ה וְעֵֽינֵיכֶ֖ם תִּרְאֶ֑ינָה את הנקמה והחורבן שלהם וְאַתֶּ֤ם בזמן הגאולה העתידה (מ"ד) תֹּֽאמְרוּ֙ יִגְדַּ֣ל יְהֹוָ֔ה מֵעַ֖ל לִגְב֥וּל יִשְׂרָאֵֽל תתנו שבח וגדולה להשי"ת, שאתם יושבים בנחת בגבולכם וגבולם חרב ושמם (רד"ק): ו מוכיח הי"ת את הכהנים, הרי מצד השכל בֵּ֛ן יְכַבֵּ֥ד אָ֖ב וְעֶ֣בֶד אֲדֹנָ֑יו ואתם נקראים בנים ועבדים וְאִם_אָ֣ב אָ֣נִי ואתם כבנים אַיֵּ֣ה כְבוֹדִ֡י מדוע אינכם עובדים אותי מאהבה וְאִם_אֲדוֹנִ֣ים אָנִי֩ שאינכם במידת אהבה אַיֵּ֨ה מֽוֹרָאִ֜י מדוע אין אתם מפחדים מהעונש אָמַ֣ר| יְהֹוָ֣ה צְבָא֗וֹת לָכֶם֙ הַכֹּֽהֲנִים֙ בּוֹזֵ֣י שְׁמִ֔י המבזים את שמי וַֽאֲמַרְתֶּ֕ם ואם תאמרו בַּמֶּ֥ה בָזִ֖ינוּ אֶת_שְׁמֶֽךָ התשובה בפסוק הבא (מ"ד): ז מַגִּישִׁ֤ים עַל_מִזְבְּחִי֙ לֶ֣חֶם מְגֹאָ֔ל מגישים קורבן מגואל מטונף ומתועב שהם הפיסח והחולה וַֽאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֣ה גֵֽאַלְנ֑וּךָ ואתם תמהים במה גאלנוך, ואם תאמרו במה בזינו את שמך, אני משיב לכם בֶּֽאֱמָרְכֶ֕ם שֻׁלְחַ֥ן יְהֹוָ֖ה שהמזבח שמסדרים עליו הקורבן לה' נִבְזֶ֥ה הֽוּא כי נזרק עליו הדם והחלב שנפשו של אדם קצה בהם: ח וכנגד מה שאמרו במה גאלנוך, משיב וְכִֽי_תַגִּשׁ֨וּן קרבן עִוֵּ֤ר לִזְבֹּ֙חַ֙ וכי אֵ֣ין זה רָ֔ע וְכִ֥י תַגִּ֛ישׁוּ פִּסֵּ֥חַ וְחֹלֶ֖ה שהוא מום הניכר לעין (מלבי"ם), וכי אֵ֣ין זה רָ֑ע (רש"י) וכי אם הַקְרִיבֵ֨הוּ נָ֜א לְפֶֽחָתֶ֗ךָ תגיש מנחה כזו למושל שלך הֲיִרְצְךָ֙ באותה מנחה ויאהבך ֚אוֹ הֲיִשָּׂ֣א פָנֶ֔יךָ לעשות רצונך אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת (רד"ק): ט וְעַתָּ֛ה אתם הכהנים, איך חַלּוּ_נָ֥א תתפללו ותעתירו בעדינו פְנֵי_אֵ֖ל וִֽיחָנֵּ֑נוּ האם יחון אותנו ויקבל תפילתכם מִיֶּדְכֶם֙ הָ֣יְתָה זֹּ֔את מפני שבעבורכם היתה הרעה והמארה המשתלחת עלינו היא בעבורכם (רש"י) הֲיִשָּׂ֤א מִכֶּם֙ פָּנִ֔ים וכי בגללכם ישא לנו פנים, הלא אין קטיגור נעשה סניגור (מ"ד) אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת: י מִ֤י גַם_בָּכֶם֙ וְיִסְגֹּ֣ר דְּלָתַ֔יִם מי יתן שיקום בכם אדם שיסגור דלתי מקדשי שלא יביא שום אדם קרבן מהתועבה הזאת וְלֹֽא_תָאִ֥ירוּ תבעירו אש במִזְבְּחִ֖י חִנָּ֑ם באישים שאיני מתרצה בהם, ולא רק בקרבנכם אינני חפץ אלא אף אֵֽין_לִ֨י חֵ֜פֶץ בָּכֶ֗ם אפילו אם מנחתם טובה כ"ש כאשר היא רעה (רד"ק), כך אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּמִנְחָ֖ה לֹֽא_אֶרְצֶ֥ה מִיֶּדְכֶֽם לא אקבל מידכם ברצון, וא"כ למה תבעירו אש על מזבחי חינם (מ"ד): יא מדוע אתם מחללים את שמי כִּ֣י הרי מִמִּזְרַח_שֶׁ֜מֶשׁ וְעַד_מְבוֹא֗וֹ גָּד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם משזורח השמש עד ששוקע, גדול שמי בין התלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודת הקורבנות וּבְכָל_מָק֗וֹם שאתם מתפללים לפני אפילו בגולה מֻקְטָ֥ר מֻגָּ֛שׁ [ז] לִשְׁמִ֖י ומקטירים ומגישים התפילה והלימוד לשמי וּמִנְחָ֣ה טְהוֹרָ֑ה הוא לי כִּֽי_על ידיכם [צריך להיות] גָד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם [ח] אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת (רש"י): יב אבל עתה וְאַתֶּ֖ם מְחַלְּלִ֣ים אֹת֑וֹ את שמי בֶּֽאֱמָרְכֶ֗ם במה שאתם אומרים שֻׁלְחַ֤ן אֲדֹנָי֙ שהוא המזבח מְגֹאָ֣ל ה֔וּא מתועב ומאוס הוא כי נזרק עליו הדם והחֶלב וְנִיב֖וֹ אמרי המזבח - השגור בפיכם לומר על המזבח נִבְזֶ֥ה אָכְלֽוֹ האוכל של המזבח הוא מאוס (מ"ד): יג עתה הנביא מוכיח את עם ישראל המביאים את הקרבן וַֽאֲמַרְתֶּם֩ כאשר אתם מביאים הקרבן אתם אומרים כל אחד לחבירו הִנֵּ֨ה מַתְּלָאָ֜ה היתה לי יגיעה רבה ועייפות לשאת את הקורבן וְהִפַּחְתֶּ֣ם אוֹת֗וֹ ולמעשה אין הוא שמן וכבד שהרי על ידי נפיחה קלה יפול לארץ שהרי הוא קל מאוד וכחוש ומלא רוח אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת וַֽהֲבֵאתֶ֣ם גם אתם מביאים קורבן גָּז֗וּל וְאֶת_הַפִּסֵּ֙חַ֙ בלי רגלים וְאֶת_הַ֣חוֹלֶ֔ה וַֽהֲבֵאתֶ֖ם אֶת_הַמִּנְחָ֑ה הזאת אם חולה אם פיסח אם גזול (מ"ד), הַֽאֶרְצֶ֥ה אוֹתָ֛הּ מִיֶּדְכֶ֖ם אָמַ֥ר יְהֹוָֽה: יד וְאָר֣וּר נוֹכֵ֗ל וארור ומקולל אותו נוכל שמדבר שקר לומר אין לי קרבן טוב מזה וְיֵ֤שׁ בְּעֶדְרוֹ֙ זָכָ֔ר מובחר וטוב הראוי לקרבן וְנֹדֵ֛ר וְזֹבֵ֥חַ מָשְׁחָ֖ת לַֽאדֹנָ֑י ולמרות הכל הוא נודר להביא שֵׂה נשחת וכחוש (רש"י) כִּי֩ מֶ֨לֶךְ גָּד֜וֹל אָ֗נִי אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת ומן הראוי להקריב לפני קרבן חשוב וּשְׁמִ֖י נוֹרָ֥א בַגּוֹיִֽם היראים מלפני (מ"ד): ב אוְעַתָּ֗ה אֲלֵיכֶ֛ם הכהנים אני מצווה את הַמִּצְוָ֥ה הַזֹּ֖את הַכֹּֽהֲנִֽים שלא תקריבו כזה בעל מום (רש"י) כי עליכם מוטל להוכיח את המביאים קורבן מושחת: ב אִם_לֹ֣א תִשְׁמְע֡וּ ותבינו ותתבוננו וְאִם_לֹא֩ תָשִׂ֨ימוּ עַל_לֵ֜ב לָתֵ֧ת כָּב֣וֹד לִשְׁמִ֗י לבל לחללו בקרבן שאינו ראוי אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְשִׁלַּחְתִּ֤י בָכֶם֙ במקבלים ובמביאים, שהם הכהנים והעם (מ"ד) אֶת_הַמְּאֵרָ֔ה וְאָֽרוֹתִ֖י אהפוך לקללה אֶת_בִּרְכֽוֹתֵיכֶ֑ם שאתם מברכים את העם בברכת כהנים לאחר הקרבת הקרבן (מלבי"ם) וְגַם֙ המארה והקללה שבאה עתה אינה במקרה, כי אני אָרוֹתִ֔יהָ הבאתי את הארירה והקללה הזאת כִּ֥י אֵֽינְכֶ֖ם שָׂמִ֥ים עַל_לֵֽב להזהר בכבודי (מ"ד): ג הִֽנְנִ֨י גֹעֵ֤ר לָכֶם֙ אֶת_הַזֶּ֔רַע אני אגער בזרע שלא יצמח וְזֵרִ֤יתִי ואפזר פֶ֙רֶשׁ֙ עַל_פְּנֵיכֶ֔ם זבל מהבהמות שאתם מקריבים לפני אפזר אותו על פניכם (מ"ד) פֶּ֖רֶשׁ חַגֵּיכֶ֑ם וכן זבל הבהמות של קורבנות החגים וְנָשָׂ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽיו פרש הבהמות ישאו אתכם אליו להיות נבזים כמוהו (רש"י): ד וִֽידַעְתֶּ֕ם ֚כִּי שִׁלַּ֣חְתִּי אֲלֵיכֶ֔ם אֵ֖ת הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֑את לִֽהְי֤וֹת נזהרים בכבודי לפי שרצוני שתקיימו על ידי זה בְּרִיתִי֙ אֶת_לֵוִ֔י עם שבט הלוי (רש"י) אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת: ה שהרי בְּרִיתִ֣י| הָֽיְתָ֣ה אִתּ֗וֹ עם ראש שבט הלוי אהרון קדוש ה' ועם פנחס שנאמר בו "הנני נותן לו את בריתי שלום" הוסיפה לו הַֽחַיִּים֙ וְהַשָּׁל֔וֹם [ט] וָֽאֶתְּנֵם_ל֥וֹ את כל אלה בעבור שמוֹרָ֖א היה לו בליבו וַיִּֽירָאֵ֑נִי וּמִפְּנֵ֥י שְׁמִ֖י נִחַ֥ת הֽוּא נתיירא ממני ונכנע לפני (רד"ק): ו תּוֹרַ֤ת אֱמֶת֙ הָֽיְתָ֣ה בְּפִ֔יהוּ תורת אמת היתה בפיהם של אהרון ואלעזר ופנחס הכהנים (ע"פ רש"י), בכל אחד ואחד מהם [כי היו בקיאים בסודות התורה ועל ידה היו מיחדים אותיות ו"ה] [י] וְעַוְלָ֖ה לֹֽא_נִמְצָ֣א בִשְׂפָתָ֑יו ליבם ופיהם היו שוים (רד"ק) ולא היה בהם שום שקר ח"ו בְּשָׁל֤וֹם עִם ישראל (אב"ע) וּבְמִישׁוֹר֙ ובדרך ישרה ורצון גדול (ע"פ מ"ד ורד"ק) הָלַ֣ךְ אִתִּ֔י [יא] וְרַבִּ֖ים הֵשִׁ֥יב מֵֽעָוֺֽן במוסריו (מלבי"ם): ז כִּֽי_שִׂפְתֵ֤י כֹהֵן֙ יִשְׁמְרוּ_דַ֔עַת ראוי לכל כהן לשמור דעת חוקי התורה, כי כל ישראל [יב] וְתוֹרָ֖ה יְבַקְשׁ֣וּ מִפִּ֑יהוּ כִּ֛י מַלְאַ֥ךְ יְהֹוָֽה_צְבָא֖וֹת הֽוּא כי הוא השליח של הקב"ה להורות וללמד לבני ישראל את התורה (רד"ק):