דרוש בענין תקיעת שופר

י"א אלול תשפ"ה | 04/09/2025 | 20:39

שופר - שפרו מעשיכם

חסד גדול עשה עמנו ה' יתברך, ואוהב אותנו מאד ומרחם עלינו, וקדשנו וציונו לתקוע שופר ביום קדוש זה. שנא' (במדבר כט, א) "ובחדש השביעי... יום תרועה יהיה לכם" ומצוה זו היא למעשה עיקר יום ר"ה, ומצוה זו פועלת פעולות גדולות באדם וגורמת לאדם להתעורר ולשוב אל הי"ת, כדברי הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד): אע"פ שתקיעת שופר גזירת הכתוב רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה... אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן... ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה... הנה מבואר בדבריו כי בכח השופר, לעורר את הלבבות לתשובה.

ומעין זה כותב החינוך (מצוה ת''ה מצות שופר בר''ה) וזת"ד: שנצטוינו לשמוע קול שופר ביום ראשון של תשרי שהוא ראש השנה שנאמר (במדבר כט, א): "יום תרועה יהיה לכם" ואעפ''י שאין כאן זכר לתרועה זו אם בשופר או במצלתיים, או בכל שאר כלי ניגון, מפי השמועה למדו חז"ל (ר"ה לג:) שהיא ב"שופר" כמו שמצינו ביובל שנאמר בו: "שופר". (ככתוב: ויקרא כה, ט "והעברתם שופר תרועה").

משרשי המצוה לפי שהאדם בעל חומר - לא יתעורר לדברים, כי אם ע"י מעורר, כדרך בני אדם בעת מלחמה, יריעו אף יצריחו (והיא האזעקה - צפירה של ימינו) כדי שיתעוררו יפה למלחמה. וגם כן בראש השנה שהוא יום שנועד מקדם לדון בו כל באי עולם, כמ"ש במשנה (ר"ה פ"א מ"ב) "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון". כלומר שהשגחתו יתברך על מעשי כל אחד ואחד בפרט, ואם זכויותיו מרובים, יצא זכאי. ואם עוונותיו מרובים כדי שיעור שראוי לחייבו, מחייבים אותו למות, או לאחת מן הגזירות כפי מה שהוא חייב. על כן צריך כל אחד להעיר טבעו לבקש רחמים על חטאיו מאדון הרחמים, כי אל חנון ורחום הוא, נושא עון ופשע וחטאה ונקה לשבים אליו בכל לבם. וקול השופר מעורר הרבה לב כל שומעיו, וכל שכן קול התרועה כלומר הקול הנשבר. ומלבד ההתעוררות שבו, יש לו לאדם זכר בדבר שישבור יצר לבו הרע בתאוות העולם ובתשוקותיו בשמעו קולות נשברים, כי כל אדם כפי מה שיראה בעיניו ובאזניו ישמע, יכין לבבו ויבין בדברים, והיינו דאמר רבי יהודה: (ר''ה כו:) בראש השנה תוקעים בשל זכרים, כלומר בקרן הכבשים הכפוף, כדי שיזכור האדם בראותו אותו שיכוף לבו לשמים. ורבי לוי פסק הלכה כמותו ומנהגם של ישראל כן. עכ''ל.

טעמים לתקיעת השופר

כמה טעמים נאמרו מדוע תוקעים בשופר ביום ראש השנה:

א. לעורר את האדם בתשובה שנאמר (עמוס ג, ו) "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". כנז'.

ב. זכר למעמד הר סיני שתקעו בשופר.

והרה"ק מבארדיטשוב בספרו קדושת לוי (לר"ה ד"ה בחצוצרות) זצוק"ל המשיל משל למלך שטעה בדרכו ביער ובמקום לצאת נכנס לעמקו, ופגע שם ביושבי היער, ואמר להם אני מלך המדינה, נא תורו לי את הדרך לצאת מכאן לארמוני. והשיבוהו, אין אנו יודעים מה זה מלך, וגם הדרך איננו יודעים. והיה ביניהם חכם א' והוא הוציאו מהיער והחזירו לארמונו. איש זה מצא מאד חן בעיני המלך, וילבש אותו לבושי שרד, וימנהו שר. לימים חטא מאד, וישפטוהו משפט קשה. אז ביקש שלפני גזר הדין ילבישוהו אותן בגדי היער ויעבירוהו לפני המלך, ומיד הכירו ושחררו כהכרת טובה. — כן חזר הקב"ה עם תורתו הק' על ע' האומות, ולא הכירוהו ולא קיבלוהו, רק אנו קבלנו עלינו את המלך ית"ש ותורתו, ומשחטאנו הננו מזכירים זאת לפניו בשופר שבו נתן לנו את התורה הק' בקולות וברקים וקול שופר, והקב"ה זוכר לנו חסד נעורינו אהבת כלולותינו, עכד"ק.

ג. בזמן שממליכים מלך תוקעים בשופר, לכן אף אנו תוקעים בשופר כי אנחנו ממליכים ביום זה את הי"ת עלינו.

ד. להזכיר שאנו מצפים לקיבוץ גליות, שנאמר (ישעיהו כז, יג): "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור" וכו'.

ה. להזכיר לפני הקב"ה את עקידת יצחק, שהשופר עשוי מקרן איל.

וכדאיתא במס' ראש השנה (טז.) א"ר אבהו למה תוקעין בשופר של איל, אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם.

וכוונת הגמ' תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם — כי כשאנו תוקעים בשופר של איל, ונזכרים ביצחק שפשט צוארו עקה"ש, ושכח מכל חפציו והצטרכיותיו בעוה"ז, אז גם אנו מריעים לה' כיודעי תרועה, בבחי' ותרועת מלך בו, על אהבת אבינו ית"ש אלינו, וגודל געגועיו על הבן יקיר לי אפרים, ובזה מעלה עלינו כאילו ממש עקדנו עצמנו על דבר כבוד שמו ית'.

כמו שכתוב במדרש (ב"ר פרשת וירא פרשה נו ט') וזת"ד: "וישא אברהם את עיניו, וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו" מהו אחר, אמר רבי חנינא בר רבי יצחק: כל ימות השנה ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכין בצרות, ובראש השנה הן נוטלין שופר (של איל) ותוקעין בו, ונזכרים לפני הקב"ה שהוא זוכר להם בכך את עקידת יצחק והוא מוחל להם וסופן ליגאל בקרנו של איל שנאמר (זכריה ט, יד): "וה' אלהים בשופר יתקע", רבי לוי אמר: לפי שהיה אברהם אבינו רואה את התיש ניתוש [-משתחרר] מן החורש הזה והולך ומסתבך בחורש אחר, אמר לו הקב"ה: כך עתידין בניך להסתבך למלכויות, מבבל למדי מן מדי ליון, ומיון לאדום, וסופן ליגאל בקרנו של אותו איל הה"ד "וה' אלהים בשופר יתקע". עכ"ל.

שור שהקריב אדה"ר קרן אחת היתה לו במצחו, שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס

הגמרא (ע"ז ח.) אומרת, ת"ר יום שנברא אדה"ר כיון ששקעה עליו החמה, אמר אוי לי שבשביל שסרחתי עולם חשך בעדי, ויחזור עולם לתוהו ובהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, היה יושב בתענית ובוכה כל הלילה וחוה בוכה כנגדו, כיון שעלה עמוד השחר אמר מנהגו של עולם הוא, עמד והקריב שור שקרניו קודמים לפרסותיו שנאמר (תהילים סט, לב): "ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס, (דהיינו כל מעשה בראשית בקומתן נבראו, והשור נברא עם קרניו מגודלין וכיון שיצא ראשו תחילה נמצא קרנותיו קודמים לפרסותיו). ואמר רב יהודה אמר שמואל, שור שהקריב אדה"ר קרן אחת היתה לו במצחו, שנאמר "ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס", ע"כ. והנה אם אדה"ר היה זוכה בקרנו של אותו פר היה מומלך למלך ולא היה צריך לשופר קטן וגדול, והיות וחטא נתחלף הפר באילו של יצחק, שבקרן שמאל שלו תקע הקב"ה בהר סיני, שנאמר (שמות יט, יט): "ויהי קול השופר הולך וחזק", וקרן ימין הוא גדול משל שמאל, ועתיד לתקוע בו הקב"ה בקיבוץ גליות. והקשר בין שני השופרות הוא כי ע"י התקיעה בשופר השמאלי בהר סיני התקבצו שם כל נשמות של עם ישראל העתידים לבא בעולם, והשופר השני שבצד ימינו שבו יתקע הקב"ה לעתיד, עליו נאמר (ישעיהו כז, יג): "ובאו האובדים מארץ אשור וכו'" כי הוא יקבץ כל הנשמות האבודות בקלי' הנקראת "ארץ אשור", וכן הנשמות הנדחות בארץ מצרים, כי אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף.

כמה דברים נעשו מהאיל של אברהם אבינו

וכתוב בפרקי ר' אליעזר פרק ל"א: ר' חנינא בן דוסא אומר כמה דברים נעשו מהאיל של אברהם אבינו,

מהאפר של האיל הזה - עשו את היסודות של מזבח הפנימי.

מהגידים שלו - עשו את העשרה נבלים של דוד המלך ע"ה.

מהעור שלו - נעשה האזור של אליהו הנביא.

מהשופרות שלו - בשופר השמאלי תקע הקב"ה בהר סיני. ולעתיד יתקע הקב"ה בשופר הימני.

והנה במעמד הר סיני קבץ הקב"ה ע"י השופר השמאלי כל הנשמות של עם ישראל, וקבלו עליהם נעשה ונשמע, ללכת בדרך ה' ולקיים כל המצות כולן בלי יוצא מן הכלל. והשופר שלעתיד לבא (ישעיהו כז, יג) "ביום ההוא יתקע בשופר גדול", הוא יקבץ כל עם ישראל, לא ידח ממנו נדח, כולם מתקבצים וחוזרים תחת כנפי השכינה, אין אחד מהם נעדר, כולם חוזרים לפני השי"ת.

בחדש הזה מתעורר ומתגלה החסד העליון לרחם על עם ישראל, שהוא סוד אברהם

עוד כתבו בספה"ק שאברהם אבינו הוא סוד חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, ובחדש הזה מתעורר ומתגלה החסד העליון לרחם על עם ישראל, שהוא סוד אברהם, וזה מה שרמז הפסוק (בראשית כב, יג): "וירא והנה איל", איל הכוונה לשופר, "אחר" - ר"ת ראש חדש אלול, "נאחז בסבך בקרניו" דהיינו שעם ישראל מסתבכים בעוונות וכל מיני צרות של כל השנה כולה, וע"ז אומר "וירא" - שראה אברהם אבינו, "והנה איל" - שיש ישועה גדולה לעם ישראל ע"י האיל דהיינו ע"י שיתקעו בשופר. (ע"פ שער יששכר מאמר ימי הרצון אחת יח).

ביום ר"ה, כביכול השטן נועל את הפתח בפני השי"ת, ומכריח את הקב"ה לדון כל אחד ואחד בלי ויתורים, אבל הקב"ה באהבתו לעם ישראל, אמר להם, אני אתן לכם עצה, אתם תתקעו בשופר, ועי"ז יתבלבל השטן, ויברח מבי"ד של מעלה

ו. כדי לבלבל את השטן ולא יוכל לקטרג על עם ישראל, ובענין זה כתוב בזוה"ק (רעיא מהימנא פרשת אמור ח"ג דף צח ע"ב) דבר פלא פלאות, שכל השנה כולה אין רשות לשטן לקטרג על עם ישראל ולומר לפני הקב"ה מה עשו, וכשבא לקטרג מיד משתיקין אותו. אבל נתן לו הקב"ה יום אחד בשנה, הוא יום הדין הגדול, שבו יש לו זכות לעכב ולתבוע דין על כל באי עולם, וביום זה הקב"ה מוכן לקבל ממנו כל קטרוג, ולדון כל אחד ואחד, ולחתום את גזר דינם. ואכן כך, כל השנה כולה השטן וכל גונדא דיליה מכינים את כל העדויות והתסריטים על כל אדם ואדם, וביום ר"ה, כביכול השטן נועל את הפתח בפני השי"ת (כלשון הזוה"ק), ומכריח את הקב"ה לדון כל אחד ואחד בלי ויתורים. ועוד מה עושה, סוגר את כל שערי הרחמים המלמדים זכות על ישראל, ופותח רק את השערים של אותם המלמדים חובה ואז כל העולמות מתנהגים בדין גמור.

אבל הקב"ה באהבתו לעם ישראל, אמר להם, אני אתן לכם עצה, אתם תתקעו בשופר, ועי"ז יתבלבל השטן, וכך אוכל לרחם עליכם בדין. אמנם הכל במשפט כי (משלי כט, ד) "מלך במשפט יעמיד ארץ", אבל כיון שיתבלבל השטן לא יוכל לקטרג ולא תצא מחשבתו לפועל.

ועפי"ז יובן מה שאומרת הגמ' (ר"ה טז.), מפני מה תוקעים מיושב וחוזרים ותוקעים מעומד, הרי כבר תקענו שלשים תקיעות שבזה כבר יוצאים ידי חובה, אלא כדי לערבב את השטן. ואומר רש"י הקדוש (שם ע"ב ד"ה כדי לערבב), שע"י שהשטן רואה שעם ישראל מדקדקין במצות וחביבין עליהם כל כך, מסתתמין טענותיו ולכן הוא מתבלבל.

בתוספות (שם ד"ה כדי לערבב) הביא את דברי הערוך שכתב בשם הירושלמי טעם אחר למה שתוקעים שוב מעומד, דהנה נאמר בפסוק (ישעיהו כז, יג): "ביום ההוא יתקע בשופר גדול", והיינו שופרו של משיח, ולעת"ל בביאת המשיח כשיתקע באותו שופר, יקחו את השטן וישחטו אותו, והשטן מפחד מאד מאותו יום, לכן תוקעים שוב מעומד, כי בפעם הראשונה בתקיעות דמיושב, השטן לא מפחד כי יודע שזה השופר של ראש השנה, אבל בתקיעות מעומד שהן תקיעות חשובות יותר, וכמבואר בקבלה שהתקיעות דמעומד הן במקום הרבה יותר גבוה, בעולם אחר לגמרי, וכששומע את זה השטן, הוא בטוח שזה השופר הגדול של המשיח, ומיד מתמלא השטן ופמלייתו פחד וחלחלה ומתבלבל לגמרי ופותח דלת הבי"ד של מעלה ובורח. והקב"ה שואל עליו היכן התובע המקטרג שהכין העדויות על כל באי עולם? ורואים שעזב את הכל וברח, והקב"ה דן את באי עולם בלי המקטרג הקשה הזה.

השטן של שנה זו אינו אותו שטן של שנה שעברה

ושואלים המפרשים, איך השטן לא זוכר משנה לשנה, ולא יודע שתוקעים פעמיים, על שאלה זו מיישבים בשתי פנים: א. השטן של שנה זו אינו אותו שטן של שנה שעברה, ואף אחד אינו אומר לשני את הבלבול הזה שעושים לו, כיון שבקליפות יש פירוד ואין בהם אחדות, וכל אחד שונא את השני, ולכן לא מספר לו. (שפת אמת אלול ליקוטי יהודה ענייני ר"ה עמ' לג בשם ר' פנחס מקוריץ).

ב. כתב הרמ"ק (זבחי שלמים לו ע"ב) שאנו אומרים בתפילה "כי אין שכחה לפני כסא כבודך", אבל אצל הקליפות יש שכחה וא"כ השטן שוכח מה שהיה בשנה שעברה, ולכן הוא מתבלבל בכל שנה. רואים כמה גדול כוחו של השופר, ובודאי ע"י שאדם עושה תשובה יועיל לו השופר לזכות אותו בדין.

ע"י קולות השופר אנו מעוררים בעליונים תיקונים גדולים ונוראים, כמבואר בשער הכוונות בדרושי ר"ה (ראה דרוש ח'), שע"י התקיעה נתקן כסא הכבוד, וע"י השברים נכנסות בזעיר־אנפין הגבורות, וע"י התרועה "עלה אלהים בתרועה וכו'" (תהילים מז, ו) עיי"ש. והתקיעה הראשונה העולה למעלה לעורר את אברהם, באה מאתנו יחד עם הרהורי תשובה והיא העיקר להכין את כסא הכבוד. וכמ"ש (ישעיהו טז, ה) "והוכן בחסד כסא".

ולכן בשמוע השטן את התקיעה הראשונה, שהיא לעורר הישנים, כמ"ש (עמוס ג, ו): "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", אז הוא בהיל, אבל גם לא בהיל, שמא עדיין אין אנו מתעוררים מהתרדמה. - אבל כששומע הקול השני והלאה, ורואה את המתקת הדינים, שבאים האבות הקדושים ויושבים כסדר התקיעות, אברהם בימין וכו' כנ"ל, ונעשה רעש גדול מהזכרת שופר של מתן תורה, ומהזכרת העקידה, אז הוא נבהל לגמרי, וחושב שזהו הסוף שלו, כי זה השופר הגדול שלעת"ל.

ובליקוטי תורה להרה"ק בעל התניא (פרשת נצבים ד"ה והנה אמרו מד ע"ב) מבואר שקול השופר הוא המסר המרכזי לתפילת כל יחיד ויחיד, שהרי קול השופר הוא קול פשוט בלבד כמו מי שצועק ובוכה עד שאינו יכול לפרש בשפתיו כלל, רק צועק צעקה גדולה בקול פשוט, כך התשובה הגדולה ביותר היא הצעקה מעומקא דלבא מנקודת פנימיות הלב עד שאין כל דיבור יכול להגדירה.

מיתוק הדינים ע"י האבות

בתקיעת שופר מעוררים זכות האבות הקדושים ונמתקים הדינים, כי הנה כיון שהוא יום הדין, יצחק הנאזר בגבורה יושב באמצע, אבל אברהם (חסד) שבימינו, ויעקב (תפארת) שבשמאלו אוחזים בו וממתיקים גבורותיו. וגם דוד מלכא משיחא הרגל הרביעית במרכבה עם האבות. והסדר הוא: תקיעה - אברהם, שברים - יצחק, תרועה - דוד, תקיעה אחרונה יעקב.

וראה פלא: חסד, גבורה, רחמים, בדיוק גימ' 586 כמספר שופ"ר. והענין הוא כי הנהגת העולם בסימן חד"ר - חסד דין רחמים, פעמים העולם מתנהג במידת החסד בזכות מעשיהם הטובים של עם ישראל. פעמים ח"ו במידת הדין, ופעמים במידת הרחמים שהוא ממוזג וממוצע בין החסד לדין. וע"י תקיעת השופר גורמים למתק הדינים ושהעולם יתנהג במידת החסד והרחמים.

כמו שבכח התקיעות נפלה חומת יריחו – כן בתקיעות דר"ה נופלים החומות המפסיקות בנינו לבין אבינו שבשמים

וכתב ב'ערבי נחל' (ראש השנה דרוש ג) שתקיעות שופר בראש השנה שוה בכוחה כאותן תקיעות שתקעו ישראל כאשר היו עומדים סביב לחומות יריחו, וכשם שביריחו נפלו החומות בשעת התקיעות (ראה יהושע ו, כ), כן מתבטלות כל החומות והמחיצות הגבוהות שהמשטינים בונים להפסיק בין ישראל לאביהם שבשמים, ומתהפך הכל מדין וגבורה לרחמים וחסדים מרובים.

וכן מבואר בשל''ה הקדוש (מסכת ר''ה פרק תורה אור אות ע) דבשעה ששומע קול התקיעה מן השופר יבקש על דינא רפיא, ובקול התרועה אפשר לבקש אפילו על דינא קשיא, כי השופר מבטל ומהפך את הדין לרחמים.

קול השופר מסלק את הדינים והמקטרגים ומעורר רחמים וחסדים בעולם

הגה"ק רבי יהונתן אייבשיץ זי''ע בספרו 'יערות דבש' (ח"א דרוש יד) כתב עמדו נא וראו מה נורא יום ה' אשר תלהט אש סביב, ועד תקיעת שופר אלפי אלפים פרסאות גחלי אש בוערות, ולזאת אפילו מלאכי השרת יאחזון רעדה לבל יוקדו בגחלי אש ה' וכו', כי אי אפשר לשער גודל האש עד שבא השופר, ואז התקיעה מורה רוח של חסד למעלה, ובא רוח ומפזר אש ויזלו מי חסד, ולכך מלאכי השרת מצפים לשופר", וכותב שם, שמשום הכי אין להאריך בשחרית ראש השנה, ''כי איך יתכן לעשות כדבר הזה, שלמעלה האש בוערת ואנו נעמוד למטה ונבלה הזמן בשירות ועונים של שטות מן חזנים, הלוואי שלא יהיו שוררים וכו', וכל רגע יש היזק שאינם ממהרים בשופר". ולמדין מדבריו שקול השופר מסלק את הדינים והמקטרגים ומעורר רחמים וחסדים בעולם.

ר' שמעון היה בודק את החזן ג' ימים לפני ר"ה, והיה מכין אותו ומלמד אותו את כוונות התפילה, ואומר הזוהר שכל שכן שהיה בודק את התוקע, כיון שהוא עושה את עיקר הפעולה

כתב בזוה"ק (פרשת ויקרא ח"ג דף יח ע"א) שאמר ר' אלעזר, ראיתי את אבא בימי ר"ה ויוה"כ שלא רצה לשמוע תפילה מכל אדם, אלא א"כ עמד עליו ג' ימים קודם לטהר אותו, כי בתפילה של זה האדם שאני מטהרו "מתכפר העולם".

וכל שכן ב"תקיעת שופר" שלא היה מקבל התקיעות מאדם שאינו חכם לתקוע בסוד התקיעה. כיון שהוא עושה את עיקר הפעולה, שהוא ממתק את הדינים, ומעביר את התפילה לפני הקב"ה, וכמבואר בהלכה שאם יש מקום שהחזן טוב והתוקע לא כל כך או להיפך, ילכו אחר התוקע, כי הוא משדד את המערכות ומבטל את הגזירות, ומהפך מדת הדין למדת הרחמים, ובפרט אם הוא יודע לכוון כוונות השופר שאז מעלתו גדולה ביותר, וכמו שכתוב בזוהר הקדוש (פרשת פנחס ח"ג דף רלא ע"ב) על הפסוק (תהילים פט, טז) "אשרי העם יודעי תרועה", לא כתוב תוקעי או שומעי תרועה, אלא "יודעי", שיודעים את הסודות הגדולים של התקיעות.

משל מהזוה"ק על התקיעות

אומר הזוה"ק (פרשת ויקרא ח"ג דף יח ע"ב) משל לאדם שהיה כועס (שזה רמז להתעוררות הדין הגדול היום) וחגר עצמו בכלי זין ויצא בכעסו להרוג בעולם, והיה חכם אחד עומד על הפתח ועכבו וכו'. אמר אותו אדם הכועס אם לא שזה היה מעכב אותי היה הֵרֵג בכמה בני אדם, ובינתיים נרגע אותו אדם ומי גרם כ"ז, אותו שעמד על הפתח. כך אמר הקב"ה לישראל בני אל תפחדו מהתעוררות הדינים שהרי אני עומד על הפתח, אבל תזדרזו ביום הזה ותנו לי כח לעבור מכסא דין לכסא רחמים, ובמה, בשופר. ואומר הזוה"ק שאם נמצא קול שופר כראוי ומכוונים בו למטה, אותו הקול של השופר עולה ובו מתעטרים האבות וכו'. נמצא כי ביום ר"ה העיקר הוא השופר עם התשובה, ואז מתמתקים הדינים ויש גזר דין לטובה.

"כל הקולות כשרים לשופר" לומר שבשעת תקיעת שופר, כל הקולות והתפילות הכל מתקבל ע"י השופר

עוד אמרו רבותינו (ר"ה כז:) "כל הקולות כשרים לשופר". והרמז בזה דהנה קול היינו תפילה, ובא לומר שבשעת תקיעת שופר, כל הקולות והתפילות הכל מתקבל ע"י השופר, כלומר, מה יעשה האדם שתקובל תפילתו – הנה ע"י השופר תתקבל תפילתו.

עוד רמזו ע"ז חז"ל במה שאמרו (ר"ה לב:) "ספרי חיים וספרי מתים לפניך היום נפתחים" דהיינו שגם אותן תפילות יבשות וחלשות שכל השנה לא התקבלו, כעת הכל נפתח לפני השי"ת, וכנ"ל שכל הקולות כשרים בשופר. וכמו שהביאו בספרים הקדושים, משל לאדם שטעה ביער, והיה לו רובה חצים, וכל פעם שהיה רואה חיה, מיד היה הורג אותה, אך כשהיה מתקרב - היה רואה שאין זה חיה ממש רק היה נדמה לו, עד שנשארו לו רק שנים שלשה חיצים. אמר לעצמו, שמעתה לא יירה עד שיהיה בטוח, והנמשל - אנו כשהיה לנו את ביהמ"ק, הקרבנות כהנים לויים וכו', היו מכפרים עלינו, אבל עכשיו שאין לנו את כל זה מי מכפר עלינו, לכן יש לנו את השופר, שע"י שהאדם מכין את עצמו כראוי ותוקע בשופר - הוא החץ האחרון החזק, "כי שומע קול שופר אתה", שהקב"ה שומע קול שופר.

גם רמזו בזה, בא לומר שהעיקר זה השמיעה, שאם האדם מקבל על עצמו לשמוע בקול השם אז גם הקב"ה שומע את קולו של השופר.

"שופר" ר"ת ש'ורש פ'ורה ר'אש ו'לענה

רמזו רבותינו "שופר" ר"ת שורש פורה ראש ולענה (דברים כט, יז), לומר שגם מי שיש בו מדה זו, יש בכח השופר לעורר אותו אם יכין עצמו כראוי בחודש אלול. (ע"פ קול מבשר לר' בונים מפשיסחא פרשת נצבים אות ט).

בתקיעת שופר שלנו אנחנו מעוררים את קול השופר העליון

ועוד כתבו המקובלים שיש במצוה זו גם רמז לגאולה, כי עתה אנחנו תוקעים בשופר קטן, ו"ביום ההוא יתקע בשופר גדול" (ישעיהו כז, יג). ובתקיעת שופר שלנו אנחנו מעוררים את קול השופר העליון, ואז שומע את זה המקטרג השטן ומתבלבל, כי יודע שעתה ידונו אותו מכיון שהוא וכל כוחות הס"א אינם חפצים בביאת המשיח כי אז יתבטל השטן מן הארץ ובלע המות לנצח. ועוד כידוע גם סגולת השופר לחזור בתשובה וא"כ רואה שכל עבודתו הולכת לטמיון ע"י התשובה. ונמצא כי ע"י תקיעת השופר הוא נוחל כשלון כפול, גם ע"י שחוזרים בתשובה וגם בהחשת הקץ, ועם שניהם הוא מנהל מלחמת חרמה.

והמעיין בשער הכוונות (דרושי ר"ה), ובזוה"ק (פר' אמור ופר' פנחס ובזוהר חדש), יראה דברים עצומים שנכתבו שם וכוונות נוראות על השופר, איך הוא מעורר את הבחינות העליונות, ושכשאדם תוקע בשופר למטה, מעורר את השופר העליון והוא מעורר את הפרצוף העליון, וע"י זה מתמתקים הדינים.

ועיין בשער הכוונות (דרושי ר"ה דרוש ז דף צז ע"ד) שכתב וז"ל: סוד השופר בעצמו שמעתי פעם אחת ממורי האריז"ל כי הוא כללות כל הגבורות והדינין כי הנה הוא בגימטריא תקפ"ו, ותוקף להורות כי הוא בחינת הדינין תקיפין כולם והוא סוד ג' אלהי"ם.

אלהים במילוי יודי"ן אלף למד הי יוד מם העולים בגימטריא ש' דשופר.

אלהים בריבועו פשוט א, אל, אלה, אלהי, אלהים והוא בגימטריא ר' דשופר.

אלהים פשוט שהוא בגימטריא פ"ו דשופר.

ולכן תתבונן בזאת מה כחו של השופר ומה חשיבותו המיוחד והיינו שיש בכחו לשנות גזר דין ולמתק הדין מעליו. ובכחו להפך מידת הדין למידת רחמים ומגזרות קשות ורעות שעלול האדם להיות מנוי עליהן כגון איזה לרעב איזה לשובע איזה לחיים.

מעשה נורא עם הנועם אלימלך שממנו נלמד איך תקיעות השופר מפילה רעד וחלחלה בחיצונים

ואספר מעשה נורא (הובא בפרדס אליעזר לר"ה עמ' פה, בשם אוצר המועדים. בצלא דמהימנותא גליון רא, ועוד) שסיפר רבי אִיצִיקְל מִפְּשֶׁוָוארְסְק זצ"ל שדודו הדברי יחזקאל מִשִּׁינַאוָוא זצ"ל סיפר, ששני חברים הלכו באישון לילה ושוחחו. עברו על פני גשר, ולפתע הבחין האחד שחברו אינו עונהו. הסתכל, והנה איננו. חשב שהתעכב ומיד יבוא. המתין, ולא בא. חזר לחפשו, קרא לו, ואין עונה. הלך והזעיק את בני העיר שהתפרשׂו לחפשו, ולא מצאוהו. שיערו שנפל למים, אבל גופתו לא נמצאה ואשתו נותרה עגונה. עברו חודשים ושנים, וכבר השלימה עם מר גורלה.

פעם לנה בביתה אורחת, וכשנתודעה ממצבה ספרה שהיתה משרתת בבית הרבי רבי אלימלך מליזענסק זצ"ל. וראתה מופתים מרעישים ורוח הקודש גלויה. כדאי שתלך ותשמע מפי קדשו האם יש לה סיכוי להשתחרר מכבלי עגינותה.

שמעה לעצתה ונסעה לליזענסק. שחה צערה ויגונה. נטל הרבי את הקלמוס, כתב כמה מלים וחתם שמו. הורה שתלך ליער פלוני ותמסור לשוכני היער את המכתב.

הלכה אל היער, וראתה ארחת פריצים ואנשי חיל מאימים למראה נכנסים למעבה היער. פחד וחלחלה אחזוה, בהתה בהם בשתוק ובאלם. אבל משעברו על פניה התעשתה, והחלה לרוץ אחריהם. הגיעו לבית בלב היער ונכנסו לתוכו. עמדה אצל הפתח עד שאחד מהם יצא. הבחין בה ושאל למבוקשה. מסרה לידו את המכתב, וחזר אל הבית. שמעה שהתעורר שם ויכוח ער. אלו אומרים: מי שמו שר ושופט עלינו, שוב מתערב הוא במעשינו. שלא יחוה לנו דעות. ואלו אומרים: לא כדאי להתגרות בו, כי גדול כוחו. פסק הגדול שבהם: אין בררה. חייבים לציית לו. הדלת נפתחה, ובעלה נהדף בעדה החוצה. מראהו, זועה. שערו גדל פרא וצפרניו השתלחו. בגדיו קרועים, והוא כחוש ומסוגף. הביאתו לביתם, ומשהתאושש נסעו לליזענסק, להודות על הצלתו. ספר לרבי שבלכתו עם חברו הגיעו החיצונים וחטפוהו, ענוהו ענויים נוראים.

חודש אחד בשנה היתה לו מנוחה, אמר. בחודש אלול. כשבני ישראל מתחילים לתקוע בשופר אוחזת בכוחות הטמאה כזו רעדה, חיל וחלחלה, עד שהם נופלים לארץ חסרי כוח, מעלפים כפגרים מתים.

פרץ הרבי רבי אלימלך בבכי ואמר: הביטו וראו. ומה תקיעת שופר זו שאינה אלא מנהג, מחרידה את לבות בני ישראל ומעוררת בהם הרהורי תשובה ומכוחם ניטל כוח כוחות הטומאה -

תקיעת השופר של ראש השנה, שהיא מדאוריתא, ומכרזת: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדימתכם וזכרו בוראכם וחזרו בתשובה", ולב מי לא נמס לשמעה -

על אחת כמה וכמה שכל כוחות הרוע והרשע הקטרוג והשיטנה נופלים לפניה בחוסר אונים!

ורמז נפלא יש לרמז, שופר ראשי תבות פותח שערים ובוקע רקיעים, זה כוחו של שופר בסיעתא דשמיא.

ע"י תשובתינו בשופר קטן נקרב את השופר הגדול

ע"י התקיעה בר"ה בשופר "קטן" והתעוררות לתשובה מהתקיעות, גורמים אנחנו לאסוף מעט אנשים שיזכו להתקרב לאבינו שבשמים, ומתעוררים בזה לתשובה ומעשים טובים, אבל שופר של עתיד שכתוב בו-יתקע בשופר גדול, יתקע-מעצמו בלא אתערותא דלתתא כלל, הוא בכוחו יקבץ כל הנדחים ויחזרו בתשובה.

"שופר" נוטריקון: "ש'חוק פ'ינו ו'לשננו ר'ינה"

אחד מטעמי תקיעת השופר הוא תרועה להמלכת המלך, ככתוב: "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'" (תהלים צח, ו). הגאון מוילנא זצ"ל היה שמח מאד בעת תקיעת שופר, כי יש להיות אז ברוב שמחה וחדוה דוגמת שמחת האדם במעמד הכתרת המלך (כתר ראש, אות קד), ועל דרך שאמרו (ילקוט עטרת צבי ח"ב, שצז. אמרי נועם ריש פרשת שופטים) כי "שופר" נוטריקון: "שחוק פינו ולשננו רינה" (תהלים קכו, ב). וכתב ב"עטרת ישועה" (לשבועות נט ע"א). "שמחנו כימות עניתנו" (תהלים צ, טו), "עניתנו" בגימטריא שופר, ויש לשמוח בו, (תהילים ב, יא) "וגילו ברעדה".

הדמעות והתשובה בעת התקיעות

מסופר שפעם היתה עיר אחת ששכנה על חוף הים והציפו אותה גלי הים הסוערים, מיד ציוה המלך לפועליו לבנות חומה גדולה ובצורה כדי לבלום את המים שלא ישטפו את כל העיר, ואכן הגיעו עושי המלאכה ובנו חומה גדולה מעץ שאכן עיכבה את המים מלהתפשט, אך לאחר זמן חלחלו המים ועשו חורים בחומה ושוב עמדו יושבי העיר בפני סכנת כליה, וכאשר שאל המלך מדוע לא עמדה החומה נגד מי הים, השיבו המומחים בטעם פשוט, כי מי הים מלוחים המה, והמלח גורם לחורר את העצים. וכיוצא בו דמעות רותחות הזולגות מעיני האדם גם כן מלוחות המה, ומשום הכי בידם לבקוע כל החומות הבצורות ולהכניס את התפילה לפני מלך א-ל חי וקיים.

כיוצא בזה הגיד הגאון בעל ה'חפץ חיים' זצ"ל, שמי שאינו מתעורר בראש השנה להפיל כל החומות והמחיצות המבדילות בין ישראל לאביהם שבשמים על ידי תפילה, הרי הוא דומה לבעה"ב שארמונו עולה בלהבות, והוא נח על משכבו בנחת וברוגע, ואף שכולם צועקים לעברו "אש, אש", הרי הוא מתעלם מהם ואינו טורח להביא מים כדי להציל את רכושו, והנמשל ברור, שבעת כזאת יש בידו לפעול שיפְסֵקוּ עליו שנה של שפע וברכה, ואילו הוא בסכלותו מתנהג כאותו טיפש שאינו מתאמץ להציל מן הדליקה, והיינו דאמרו בירושלמי (הובא ברמ"א סימן תקפג סעי' ב) ''מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה", היינו שאינו נותן אל לבו לנצל את הזמן "בריש שתא" דמיך מזלי'ה כל השנה ח"ו.

תקיעות בהשתפכות הנפש

מעשה בהבעש"ט שהיה לו תלמיד רבי זאב וולאף קוצעס שהיה ת"ח ויר"ש וקודם ראש השנה אמר לו הבעש"ט כי ברצונו שיתקע לפניו את התקיעות בר"ה, ולכן ילמד את כל הכוונות שיכוין בשעת התקיעה. וכן עשה תלמידו וסיכם את כל הכוונות בדף ושם בתוך הסידור שלו. הבעש"ט בראותו זאת ניצל רגע שתלמידו הלך והוציא את הדף של הכוונות מהסידור והחביא אותו, וכשחזר רבי צבי סופר למקומו קודם התקיעות חיפש את הדף של הכוונות אנה ואנה ולא מצא, אמר לו הבעש"ט שיתחיל כבר לתקוע וזירז אותו ואז נתמלא פחד ואימה מאימת הדין והתחיל לעשות תשובה לבכות קודם השופר וכיון כל הכוונות בע"פ מה שזכר ולא מתוך הדף, ותקע כל התקיעות, והנה אחרי התקיעות חשב שהבעש"ט לא יהיה מרוצה אבל להפתעתו אמר לו הבעש"ט שהתקיעות עלו עד למעלה כי בצירוף הכוונות עם הבכיה והתשובה והפחד שהיה לו, עלה הכל למעלה ונמתקו כל הדינים. (ע"פ אור ישרים על ר' משה מקוברין הערה קכה).

מעשה ברבי שלמה לנייאדו שהיה בעל תוקע כל שנה ושנה

ושמעתי מהראש"ל מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל מעשה ברבי שלמה לנייאדו בעל שו"ת בית דינו של שלמה, שהיה ב"חלב" שבסוריא שהיה בעל תוקע כל שנה ושנה. והנה בסוף ימיו כבר היה חולה ולא היה בו כח לבוא לביהכ"נ ולתקוע ואמר לגבאים שהבן שלו רבי אפרים לנייאדו בעל "מחנה אפרים" יתקע במקומו, וכן היה שבנו אמר את כל התפילות לפני התקיעות ואח"כ התחיל לתקוע. אבל בתחלת התקיעות התבלבל קצת ואח"כ חזר לתקוע בסדר גמור וגמר את כל התקיעות, והנה אחר התפילה הלכו כל הקהל לרבי שלמה לניאדו להתברך בשנה טובה, ושאל אותם הרב איך היו התקיעות ואמרו שהיה בסדר, אבל הרב הרגיש משהו ושאל אח"כ את בנו מה קרה בדיוק, ואמר לו שברגע שהתחיל לתקוע באו כל המלאכים מסביב לתיבה והתחיל להתבלבל אבל אח"כ חזר לתקוע כהוגן, ואז אביו הרב אמר לו אתה בעצמך הזמנת אותם שאמרת שיבואו המלאכים הממונים על התקיעה והשברים והתרועה וכו' וא"כ מה אתה מפחד, הרי הם באים כל שנה.

אין קול השופר עולה ללא תשובה

אמנם יש החושבים, כי מרוב מעלת השופר, די להם בזה שישמעו קול שופר וכבר ימחלו להם עוונותיהם ותתקבל תפילתם, ואינם טורחים להכין את עצמם בחודש אלול לחזור בתשובה ולשפר מעשיהם. אך צריך לידע מה שכתב הזוה"ק, כי שופר בלי תשובה אין לו שום ערך, וגם בזמן ששומעים את קול השופר צריך ביני וביני לחזור בתשובה וכדאיתא בזוה"ק (פרשת אמור ח"ג דף צט ע"ב) "ובני אדם תייבין מחטאיהון" דהיינו שקול השופר צריך עמו תשובה, ובלעדיה יש כמו חסרון בקול השופר. ולכן נהג האר"י הקדוש ז"ל להתוודות בין הסדרים של התקיעות, כי אז השטן מעורבב, ואפשר להזכיר החטא (שער הכונות דרושי ר"ה דרוש א דף צ' ע"א), וזהו ר"ת "שופר" שטן ואין פגע רגע (טור סי' תקפה).

ואפילו לדעת מו"ר ועט"ר פוסק הדור זצוק"ל שהורה שלא יאמר את הווידוי בפה מ"מ צריך להרהר (עי' יבי"א ח"א סי' לו), ועכ"פ זו חובה לשוב בתשובה, לפחות במחשבה, כי בלי התשובה קול השופר לא עולה, וככל שעושים יותר תשובה, כך השופר העליון פועל יותר.

ורבותינו המשילו משל, לאחד מבני הכפר שהלך לעיר הגדולה ובני כפרו בקשו שימצא להם איזה כלי חדש שלא שמעו עליו מעולם. הגיע לעיר ונפעם מגדלה, ולפתע שמע קול צעקה, נשא עיניו ראה מרחוק שריפה גדולה, והנה הוא רואה שמיד באו קבוצת אנשים לקחו חצוצרות ותקעו בהן, ומיד לאחר התקיעות ראה איזה פלא, לאט לאט האש דועכת, שמח שמחה גדולה, הנה מצא כלי מכבה שריפות, הלך ובקש מבני העיר שימכרו לו כאלו חצוצרות והביאם לכפרו. אחר זמן פרצה שריפה בכפר, והוא הכריז ואמר לא צריך מים ולא אנשים, החצוצרות יכבו את השריפה, החלו תוקעים ומריעים אך לדאבונם נוכחו לדעת שהאש לא פוחדת מהקולות ואינה שוככת, האש גדלה וגדלה ללא הפסק, ומשראו שכמעט וכלתה אליהם הרעה מהרו לשאוב מים ולכבות את האש בטרם תכלה את כל רכושם. אותו אחד חזר אל העיר ובזעם זעק על המוכרים, החצוצרות מקולקלות, כלל לא עובדות. המוכר באדיבות הרגיע את רוחו בהבטיחו שהוא נמצא בידים טובות, כן אדוני מה קרה מה התקלה, הלה סיפר איך פרצה שריפה בכפר, ומיד הריעו בחצוצרות, אך האש בשלה כלתה כל חלקה טובה. צחק המוכר והסביר, שוטה שכמותך, החצוצרות אינן מכבות שריפות, הן רק מעוררות את כולם, לעמוד על נפשם שפרצה שריפה, וע"י התרועה, מקיצים משנתן, ומתקבצים כאחד, לכבות השריפה. ומכאן נלמד על תפקיד השופר, לעורר האדם לשפר דרכיו, ולא ישב האדם ויתלה תקוותיו בקול השופר, אם לא יתעורר ליישר אורחותיו, קול השופר יעלה לשוא. (ע"פ שער בת רבים פרשת דברים ד ע"א).

על ידי השופר, זוכה האדם להיות בבחינת "הולך" - בדרכי השם יתברך

סגולת שופרו של ראש השנה להיות מסייע לקיום תורה ומצות במשך כל ימות השנה, וענין זה רמוז הוא בדברי הכתוב "ויהי קול השופר הולך" - שעל ידי השופר, זוכה האדם להיות בבחינת "הולך" - הולך בדרכי השם יתברך, "וחזק מאד" - ולא זו אלא שגם הוא זוכה להתחזק מאד ולעמוד בפני פיתויי היצר הרע. (תפארת שלמה ראדומסק לר"ה ד"ה ויהי קול השופר).

רפואת השכינה ע"י התקיעות

וכתב האריז"ל (ליקוטי תורה פרשת וירא בטעמי המצות) וזת"ד: שענין הדופק [שיש בלב האדם] שהוא סוד החיות המתפשט בורידין מאחוריים דשם ע"ב שבחכמה כזה: יוד, יוד הי, יוד הי ויו, יוד הי ויו הי, שבגימטריא דפק, וכפי שחטא האדם נחסרה חיותו ממנו וניכר אצלו בדופק, וכפי הדופק שלו אפשר להכיר מה שורש מחלתו. למשל: אם דופק בניקוד קמץ סימן שהפגם בכתר, אם בניקוד פַתַח סימן שהפגם בחכמה, אם בניקוד צֵירֵי הפגם הוא בבינה וכו'. וכן בשכינה נחסרה ממנה בגלות החיות הבאה לה מהחכמה, וכפי המשכת חיותה מהחכמה כך תלויה גלותה או גאולתה (דהיינו ע"י לימוד חכמת התורה ובעיקר פנימיות התורה והפצתה תלויה הגאולה, שכן גלות הוא מצב של אבדן החכמה - פנימיות התורה) ויש עשרה מיני דפיקות (עי' תיקו"ז תיקון סט דף קה ע"א) כנגד עשר נקודות (קמץ צירי סגול וכו') שהן עשר ספירות, וכנגדם יש עשרה קולות בשופר תשר"ת תש"ת תר"ת.

א"כ ענין קולות השופר הוא סוד רפואת השכינה כעין הדופק הנז"ל, כלומר רפואתם של ישראל ע"י שחוזרים בתשובה מעוונות שבידיהם, והענין הוא כי השופר מעורר את הקול הפנימי של האדם, ומחדש את המוחין שלו בבחינת אור חוזר, וכמו שראינו החכמה שהיא שם ע"ב מפעילה את דופק הלב ע"י האחוריים שלה שבגימטריא דפק, וזה אור ישר, כך ע"י השופר שהוא "קול דודי דופק" (שיה"ש ה, ב) יתוקן המוחין. והכוונה בזה כי האדם שחוטא מסתלק ממנו הרבה אור וקדושה שהשיג בסוד מוחין, אבל ע"י שחוזר בתשובה הוא מחזיר את האור שסילק, והשופר מעורר את המוחין שסילק, לחזור למקומם כבראשונה.

וע"ז כותב הזוה"ק (פרשת פנחס רעיא מהימנא ח"ג דף ריט ע"א) וזת''ד: ועתה כאשר יש מחלה צריך הרופא לדעת בכמה מדרגות עלה הדופק של אותו חולה. והחולה הזה הוא עם ישראל שנמצא בגלות אדום שנאמר עליו (שיה"ש ה, ח): "שחולת אהבה אני" מרוב אריכות הגלות והצער שמיצרים לנו שונאינו, וכתוצאה מכך איבוד חכמת התורה שפנימיותה נשכחת באורך הגלות, ואין בנו היום מבינים ובקיאים בהרבה מסודותיה. [כי קץ הגאולה הוא חתום ונסתר וכמ"ש: ללבי גליתי ולאברי לא גיליתי (תיקו"ז תיקון כ"ב דף סו ע"ב)] כי כמה רופאים שהם הצדיקים עוסקים בתיקון השכינה "מחצדי חקלא", רוצים לדעת את הקץ של מחלתה ע"י דפיקות הדופק המורה על הפגם שבה, אבל שום צדיק לא הכיר בזה כי הדפיקות של אותו חולה אין כל רופא בקי להכיר בהם כי יש דפיקות של תשר"ת תש"ת תר"ת שאמר הנביא עליהם (ישעיהו כו, יז): "כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה" ר"ל שבעשרה קולות של השופר, נרמז ענין אורך הגלות והגאולה, ואלו הם קולות של חבלי משיח שהם כעין חבלי לידה, וכל העשרה קולות שבשופר כלולים בשלושה שהם סימן קש"ר שהם תקיעה שברים תרועה. והתקיעה מראה אריכות הגלות. השברים מורים קרבת הגלות, והתרועה בה תבוא הגאולה, כי קולות התרועה מורים דחק אחר דחק, שאין ריוח בין זה לזה, כי ודאי, כיון ששאר העמים מכבידים על ישראל את הגלות, הדחק שלהם מקרב את הגאולה, גם כך כאשר האדם חולה, הדופק בצורת תרועה דהיינו המהירות של הדפיקה בזה אחר זה הוא הוראה על שיוצאת נפש האדם משום שאין רווח בין זה לזה.

תשר"ת תש"ת תר"ת, שהם סוד הדפיקות של הגלות, עושים קש"ר שהם נוטריקון תקיעה שברים תרועה, שע"י מעבירים את השקר מן העולם כי קשר הם אותיות שקר, שבו השבועה להעביר את השקר מן העולם, כפי שנכתב בתוה"ק (שמות יז, טז) "מלחמה לה' בעמלק" ועמלק הוא שורש השקר שכן שרשו בא מנחש הקדמוני. ע"כ מהזוה"ק. א"כ רואים איך שהתקיעות הם הדופק של השכינה ושל עם ישראל לידע בדיוק כמה היא בצער וכמה עם ישראל בגלות, ורק ע"י התקיעות נכניע את הס"א עמלק ונעזור לשכינה.

תקיעת שופר משברת את המסכים שסביב נקודת האמת

והנה נודע כי תכלית תקיעת שופר ביום ר"ה הוא לבקוע כל המסכים המכסים והעוטים את הנשמה הקדושה הטמונה באדם, כדי שתבקע נקודת האמת, ויכול האדם לשמוע את קול נשמתו, ע"ד הכתוב (ישעיהו ו, י): "ולבבו יבין ושב ורפא לו". שכאשר החוטא מתבונן במצבו העגום, ויתחבר אל אותה הנקודה הפנימית שבעומק לבו ויבעירנה ללהב גדול, אז ושב ורפא לו, וזה ע"י תקיעת שופר, שמשברת את המסכים שסביב נקודת האמת.

ואנחנו רואים בחוש כאשר שואלים יהודי פשוט האם אתה מאמין בהשי"ת, אומר בודאי! מהיכן פשוטה לו כ"כ האמונה, כי מדברת בו נקודת האמת שלו.

ע"י תקיעת שופר מתעוררת הנקודה הפנימית הנקראת יוסף, שעד עתה היתה בבית האסורים של התאוות והעבירות

וזה הסוד שבר"ה יצא יוסף מבית האסורים (עי' ר"ה י:), כי כל השנה האדם היה שבוי ביד יצרו הרע, ועתה בר"ה ע"י תקיעת שופר מתעוררת הנקודה הפנימית הנקראת יוסף, שעד עתה היתה בבית האסורים של התאוות והעבירות, ועתה ע"י השופר בקעו את המסכים.

א"כ האדם צריך לידע שבכל עת ובכל מצב, אפי' נמצא במקומות נמוכים ביותר ומלאים קליפות, עדיין יש לו את נקודת האמת ויכול להפוך את עצמו למרכבה לקדושה ולשכינה, ויכול לעלות למעלות עצומות וגדולות.

השופר הוא "חירו דכולא" חרות של כל העולם. כי הוא בעולם הבינה העליונה והוא מהפך את מדת הדין למידת הרחמים והכל בכח התשובה

אם האדם מכין את עצמו בימים אלו ואח"כ בעת תקיעת שופר הרהר באמת בתשובה אין למעלה מזה ותשובתו מתקבלת, כי עיקר השופר לעורר האדם בתשובה. כמ"ש הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד) אפי' שתקיעת שופר גזירת הכתוב רמז יש בה עורו וכו'.

עיקר מצות שופר היא השמיעה ולכן מברכים "לשמוע" קול שופר. אם אדם חרש ותקע לא יוצא ידי חובה. אוזן הוא ר"ת א' אלופו של עולם. ז' – זן פי' מזון. נ' – נפש, מזון לנפש א"כ האוזן שהוא מזין את נפשו של האדם ע"י השמיעה לשמוע קול שופר להשתפר ע"י השמיעה.

והנה ר"ה הוא ראש הספירה ממטה למעלה והיא המלכות כי ספירה גי' 355 מנין "שנה", ועתה מתעוררים הדינים לדון את העולם כי כך קבעו עם השטן שיום זה הוא שנקבע ליום הדין, וביום הזה יוכל לתבוע את כל הימים כולם ואפי' כביכול "לסגור את הב"ד" על הקב"ה ולא ליתן לצאת עד שיעשה דין.

ואז מתעוררות גם הקליפות וכל המקטרגים מתאספים מסביב גבה של הקדושה, ורוצים לינק ומכסים בענן את האור הגדול של המלכות, שלא תאיר לעולם התחתון. ולכן נקרא (תהילים פא, ד) "בכסה ליום חגנו" כי היא מכוסה מהקליפה וכל העולמות תלויים בדין וצריך להסיר המסך הזה.

וע"י השופר שמעוררים ישראל למטה מעוררים את השופר העליון והוא בוקע וקורע את כל המסכים ומבטל את כל הקליפות, כי השופר הוא "חירו דכולא" חרות של כל העולם. כי הוא בעולם הבינה העליונה והוא מהפך את מדת הדין למידת הרחמים והכל בכח התשובה.

מסדר התקיעות יכולים ללמוד כיצד לשוב בתשובה

מסדר התקיעות הללו יכולים אנו ללמוד כיצד לשוב בתשובה, כי תקיעה היא קול פשוט, היינו שלם ויפה, רמז ליהודי בעודו מושלם ללא שום חטא. אמנם אחר כך באים שברים, רמז למי שנתקלקל בחטאו ונעשה שבר כלי, ומה תקנתו, שיעשה תרועה, יעשה עצמו שברי שברים ישבור את לבו מכל גאוה ומכל חטא, וירבה במצות עד שישוב להיות בחזרה שלם בחינת תקיעה אחרונה. (דברי תורה שפירא תניינא אות קכח).

מדוע תוקעים בשופר של בהמה ולא בחצוצרות

וצריך באמת להבין למה לא יתקעו בחצוצרות של כסף או זהב, מה הענין דוקא בשופר של בהמה. אומר ר' יהונתן אייבשיץ (עי' יערות דבש ח"ב דרוש ה ד"ה וזו היא עצה) ועוד מפרשים דבר נפלא, דהנה האדם השליט את החומר על הצורה, דהיינו שהאדם בנוי מגוף ונשמה, ובמקום שיגביר את כח הנשמה על הגוף - עושה להיפך ומגביר את הכח הבהמי שהוא הגוף הנגוף, על הנשמה שהיא הצד הרוחני שבאדם, הולך אחר התאוות וכו', לכן תקנו שיתקע בשופר של בהמה, להזכיר את מה שהיה הולך תמיד אחר הגוף הנגוף - אחר הבהמיות, וכמו שאמרו בגמ' (סנהדרין צא.) - שביום הדין לוקחים את הגוף והנשמה של האדם ודנים אותם יחד כיון שחטא בשניהם.

אשרי המריע בשופר על תרועת מלך בו, על אהבת אבינו שבשמים, שהגלנו משלחנו ומתגעגע מאד אלינו

וראיתי משל נאה מהרה"ק ר' אברהם שמחה הורוויץ ז"ל מבארניב (בספרו אורה ושמחה קונטרס נאות דשא לתקיעת שופר) למלך שג' בניו הכעיסוהו והוכרח לגרשם כדי שעי"ז יכנע לבבם ויפייסוהו ואז יחזירם, ויתחפש המלך לילך גם בגלות אחריהם ולראות מעשיהם. ויהי באורך דרכם אזל מזונם והתחיל הקטן שבבנים לבכות על כי רעב וצמא הוא מאד, ובמדבר אין במה להחיות נפשו, ויאמר האח האמצעי נכון שהרעב מציק, אבל גדולה יותר סכנת הלסטים שסביבותינו, וצעק מפחד מות רח"ל, והמלך שמע כל זאת, ועדיין נעשה כאכזר כל זמן שלא שבו מאהבת אביהם, אך האח הגדול השיבם, אתם בוכים על רעב ופחד ליסטים, ולי צר בעיקר על שנתגרשנו מאבינו, והמו מעי בזכרי אהבתו, ובודאי גדולים געגועיו, אוי לו שהגלה את בניו, ולבנים שגלו משלחן אביהם, ומיד געו כל האחים בבכיה בגעגועי אביהם, ואז נתגלה אליהם המלך והשיבם להיכלו.

והנמשל כי בגלותנו צר לנו מעקתין נפישין, וצרכי עמך מרובים מבני חיי ומזוני, וגדולה מזה סכנת הליסטים הם ע' אומות הרוצות ח"ו לטרוף הכבשה. אבל עיקר הצער הוא שמפני חטאנו גלינו מארצנו מעל שלחן אבינו, ואיך יערב אוכל לפינו בהעלותנו על לבנו צער גלות השכינה. וז"ש (תהילים פט, טז): "אשרי העם יודעי תרועה", מלשון הכתוב (במדבר כג, גא): "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה"א עמו "ותרועת" מלך בו", פירש"י חיבה וריעות. אשרי המריע בשופר על תרועת מלך בו, על אהבת אבינו שבשמים, שהגלנו משלחנו ומתגעגע מאד אלינו, ובזה הקב"ה מתמלא רחמים עלינו ויגאלנו בב"א.

חובת התשובה בימים אלו

הגמרא (ר"ה טז:) אומרת שבינוניים תלויים ועומדים עד יום הכיפורים, וצריך להבין הרי אף אם הבינוני לא יעשה כלום, לא יפסק דינו לרעה כי עומד הוא במקומו ונשאר בינוני, אלא מכיון שיש חובה על האדם לחזור בתשובה, אם לא חוזר נמצא עבירה בידו על שלא חזר, וזה יכריע לו הכף לחובה, לכן התשובה היא מוכרחת, ובלי התשובה לא יעבור את הדין. (לח"מ הל' תשובה פ"ג ה"ג).

וע"כ כדי לזכות לדברים הללו, עלינו להתכונן כבר בחודש אלול, כמו שאמרו רז"ל בגמ' (ע"ז ג.) "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ומי שלא טרח מה יאכל..." דרשו רבותינו בעלי המוסר, דהנה חדש אלול הוא החדש הששי מחדש ניסן והוא בחינת ערב שבת, וחדש תשרי הוא החודש השביעי בחינת שבת, וע"כ אמרו מי שטרח והכין עצמו כראוי בחדש אלול, הוא בא לחדש תשרי מוכן, וזוכה לכל המעלות והמצות כראוי. אבל מי שלא טרח, מה יאכל. (אמרי חיים הגר ח"ב פרשת עקב).

על כן צריכים בחודש אלול, לטרוח ולהכין ולחזור בתשובה על כל העוונות, הן על עבירות חמורות והן על מה שנראה לו כעוונות קלים. היה אומר על זה ראש הישיבה רבינו עזרא עטיה זצוק"ל משל לאדם שאינו חש בטוב שצריך לילך לרופא, האם רק כשיש לו חולי בראש או בלב הוא הולך לרופא, הרי גם אם כואבת לו האצבע ילך לטפל בזה, כי סוף סוף הכאב הוא כאב, לא משנה אם זה באצבע או בראש, זה מפריע לו. והנמשל, שצריך לרפאות גם את אותן עבירות שאדם דש בעקביו ולא לפסוח עליהן כלל ועיקר, וינקה עצמו מכל וכל ע"י שיעשה חשבון נפש על כל מעשיו, איך הוא לומד איך הוא מתפלל, איך הוא מדקדק במצות וכו', כדי שיבוא לחדש תשרי, כשהכל אצלו ערוך ומתוקן.