מאמרי הפרשה פרשת כי תבוא

י"א אלול תשפ"ה | 04/09/2025 | 20:26

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ" (כו, א)

טעם שקוראים פרשת כי תבוא לפני ראש השנה

בגמרא מגילה (דף לא:) תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר, עזרא תקן להם לישראל שיהיו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה, מאי טעמא [מה הטעם]? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש, כדי שתכלה שנה וקללותיה. עד כאן. הנה פשט הגמרא הוא שקבעו חז"ל את קריאת פרשת כי תבא עוד קודם ראש השנה כדי שיכלו הקללות והשנה החדשה תתחיל ללא קללות. אולם התוספות (שם ד"ה קללות) הקשו, שאם כן, מדוע אין קורין גם את פרשת האזינו לפני ראש השנה, הרי גם בה יש קללות, כנאמר בה (דברים לב, כב) מזי רעב ולחומי רשף? לכן פירשו התוספות את כוונת הגמרא, שרצון חז"ל ששבת אחת קודם ראש השנה יקראו בפרשה שאינה מדברת בקללות כלל, כדי שלא להסמיך את הקללות לראש השנה.

נמצא לפי התוספות, שתקנת עזרא היתה שפרשת התוכחה שיש בה צ"ח קללות קשות ונוראות, לא תיקרא בשבת האחרונה של השנה, כדי לסיים בטעם מתוק!

הרי לפנינו רמז גדול בכך שקבעו את הקללות בסוף השנה לומר לנו, שתכלה שנה וקללותיה, או כדי לסיים את השנה בטעם מתוק.

עוד יש לומר שרמזו בזה, שאם חס ושלום נתחייב איזה בר ישראל באחת מן הקללות, הוא יצא ידי חובת הקללה בשמיעה, ולא יצטרך את הקללה בפועל.

תתק"ס שעות שבימי הרחמים והסליחות

והנה ענין עשיית הטוב נכונה לנו בימי חודש אלול שאנו נמצאים כעת, שזהו זמן של מחילה וסליחה וכפרה, וכמו שהיה אומר הרב הקדוש רבי מאיר מפרימשלאן זי"ע (הובאו דבריו בספר של חתנו אמרי יהודה דף מ') שיש לרמוז את זה בפסוק (תהלים קנ, ד) הללוהו בתף ומחול, כי יש מראש חודש אלול עד יום כיפור ב' פעמים ת"פ [480] שעות, סך הכל 960 שאז הוא זמן מחילת עונות. וזהו "הללוהו ב-תף" -דהיינו תהללו את ה' בב' פעמים ת"פ, ואז, "ומחול" -הקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל. ע"ש.

אולם יש בזה רמז נוסף, מפני שהתשובה והעבודה בחודש אלול צריכים לעשות מתוך שמחה - בתף ומחול, ולא חס ושלום מתוך עצבות ומרה שחורה...

כותב הבני יששכר (מאמרי חדש תשרי מאמר א' אות ג'): הארבעים יום שמראש חודש אלול ועד יום הכיפורים יש בהם תתק"ס (960) שעות כנגד תתק"ס לוגין שיעור במקוה ובירושלמי (תרומות פ"י ה"ה) נפסק, כי בריה בטלה בתתק"ס. ומעתה זהו ששנינו במשנה (יומא פ"ח מ"ט) מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל, והיינו, כשם שהמקוה מטהר את הטמאים בתתק"ס לוגין, ועושה אותם כבריה חדשה, אף הקב"ה מטהר את ישראל בתתק"ס שעות שבארבעים ימי הרצון, ועושה אותם כבריה חדשה.

ועוד, כי האדם כלול מד' יסודות, אש רוח מים עפר, וכל יסוד כלול מארבעת היסודות הללו, כגון האש כלולה מאש רוח מים עפר, וכן כולם. וארבע כפול ארבע, שווה שש עשרה, וכדי לבטלם בששים הוא 16 כפול 60 = 960, אלו תתק"ס שעות שבזמן הזה צריך האדם להגביר את הרוחניות והנשמה על הגוף.

צריך לקיים עצ"ת ה' ע'בודה – שהיא התפילה, צ'דקה, ת'ורה

מרן ראש הישיבה הגאון ר' עזרא עטיה זצוק"ל אמר על הפסוק (משלי יט, כא) רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, היינו שאדם שיש לו הרבה מחשבות כיצד לזכות ביום הדין, צריך לקיים "עצת השם", דהיינו עליו לקיים את ראשי תיבות "עצת" עבודה – שהיא התפילה, צדקה, תורה, וכן יש לפרש תשובה, שהרי אמרו (בפיוט רבי אמנון ממגנצא) ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה.

ימי רחמים ורצון, כולם "דרגא דחסד"

אנחנו מתקרבים ליום הדין הגדול והנורא, ומכיון שאין דרך טבעית לעמוד לפני הקב"ה בדין ולצאת זכאים, כמו שנאמר (תהלים קמג, ב) ואל תבא במשפט את עבדך, כי לא יצדק לפניך כל חי, לכן נתן לנו הקב"ה שלושים יום לפני ראש השנה לחזור בתשובה והם ימי רחמים ורצון, כולם "דרגא דחסד". וידוע מה שהגר"א ע"ה היה אומר שכל חודש אלול הוא חסד ורחמים (עי' בביאור הגר"א על יונה על הפסוק "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת"), ובפרט מתאריך כ"ה באלול, כי באותו זמן של בריאת העולם עדיין לא היה מי שיעבוד את השם יתברך, והקב"ה הנהיג והעמיד את העולם בחסד, ועתה בימים אלו ישנה את אותה ההארה, והעולם עומד בחסד, ולא בזכות מעשנו.

צריך שנתעורר בזמן שלא נהיה "סוסים"

לכן צריך להתעורר מאוד בתשובה, ומי שיותר קרוב לקב"ה ולומד תורה ומקיים מצוות יותר, ובפרט במצות התשובה, מרגיש את הארת החסד. ידוע המשל של הסבא מקלם זצ"ל על סוחר שקנה סחורות רבות על מנת להבריח את הגבול ולמכור שם סחורתו בלי מכס, ואז ירויח הון עצום ויהפוך להיות עשיר גדול. לשם כך שכר עגלון ממולח היודע את הדרכים והשבילים המיוחדים להבריח את הגבול. כאשר יצאו לדרך דפק לבו של הסוחר, האם יצליח לעבור את הגבול בשלום ולהתעשר, או חס ושלום יתפס ויחרימו את כל רכושו ויוליכו אותו לכלא וכו'. אולם העגלון בתחילה לא פחד, הן לא כל כך נורא אף אם יתפסוהו לכל היותר יחרימו את סוסו וכו' וכך כל הדרך היה רגוע. אך כאשר הגיעו אל שערי הגבולות החל לרעוד. אמנם הסוסים, היו רגועים במשך כל הזמן, ולא חשו בסכנה כלל ועיקר ומורא לא עלה על ראשם.

והנמשל הוא, הסוחר הגדול הוא דוגמת עובד ה' גדול, הן כבר מתחילת חודש אלול, מתחיל לפחד, ועושה חשבון נפש ומתקן את מעשיו וכו', ואילו הבינונים, הם כמו העגלון, מפחדים פחות, ורק לקראת ראש השנה מתחילים לחזור בתשובה. והפחותים ביותר, הם כמו הסוסים, שכלל לא מפחדים, ואפילו כשנמצאים בראש השנה ובעשרת ימי תשובה, אינם מרגישים שום פחד ממעשיהם. ולכן אנחנו צריכים להתעורר כבר עכשיו שלא יהא מאוחר.

עצם הרצון לבדוק דרכנו היא מעלה עצומה

ימים אלו של חודש אלול הם ימי הכנה לקראת יום הדין בראש השנה. ההכנה לתשובה היא עצמה דרגה בתהליך התשובה, עצם הנכונות לבדוק לחקור ולדרוש את כל מעשינו, היא מדרגה חשובה בעולם התשובה.

יסוד לכך מצינו אצל הנאמר באליהו הנביא (מלכים א, יח, כא) ויגש אליהו אל כל העם ויאמר, עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים, אם ה' הוא האלהים לכו אחריו וגו', ולא ענו העם אותו דבר. ובהמשך נאמר על הסכמת העם לאליהו (שם כד-לט) ויען כל העם ויאמרו טוב הדבר... ותיפול אש ה' ותאכל את העולה ויאמרו ה' הוא האלהים.

ובירושלמי (תענית פ"ג ה"ד) מובא כי ירידת האש מן השמים הייתה בזכות הציבור. ודברים אלו צריכים ביאור, הרי רק לאחר ירידת האש, הציבור אמר "ה' הוא האלהים", ואם כן איזו זכות היתה לציבור קודם לכן, הרי קודם הם היו עובדי עבודה זרה? וההסבר הוא, מכיון שציבור זה הביע נכונות לבדוק את עצמם, ולעבוד את האלהים, ולא לפסוח על שתי הסעיפים, עצם ההסכמה לבדוק, זוהי התחלה של תשובה. גם עוד קודם שפרשו מעבודה זרה, עצם זה שיש הסכמה ורצון לשמוע, רצון לבדוק את האמת, זוהי התחלתה של התשובה, ועל כך התכוון הירושלמי שלציבור היתה הזכות הגדולה להוריד אש מן השמים בגין הכנתם לתשובה.

זהו תפקידנו בימים אלו, ויהי רצון שנזכה בעז"ה להידבק ולשוב בתשובה שלמה לפניו.

האוצר הגדול של התשובה נמצא כבר אצלנו, רק צריכים ליקח אותו

התשובה היא אצלנו - בתוכנו - בפינו ובלבבנו לעשותה, כמו שנאמר (דברים ל, יד) בפיך ובלבבך לעשותו, האוצר הגדול הזה נמצא כבר אצלנו, רק צריכים אנו ליקח אותו.

מעשה היה בר' אייזיק שחלם כי מתחת לגשר המוביל לארמון המלך בפראג, ישנו אוצר גדול, ואם יקחהו, הרי שיתעשר עושר מופלג. ימים רבים התלבט האם יש ממש בחלום, והאם יקח על עצמו את מסע הדרך, עד שיום אחד החליט לעשות מעשה, והחל חוסך פרוטה לפרוטה, עד שעלה בידו סך שיוכל ליסע עמו לעיר הגדולה אל פראג, וכך היה, שילם לעגלון כאשר הושת עליו, ועם טלטולי העגלה גם ליבו היה עולה ויורד, האם יתעשר, או שמא החלומות שוא ידברו. אחר מסע וטלטולי הדרך, הגיע אל הארמון, והנה רואה הוא לדאבונו שתחת הגשר שוכן צבא גדול וכו', דבר שאינו מאפשר לו לבא אל תחת הגשר. ברוב ייאוש היה הולך ובא סביבות הצבא כמה ימים ולא ידע את נפשו מרוב צער. הרגיש בו שר הצבא ושאל אותו, מה לך כאן? האם מרגל אתה? ר' אייזיק בפחד וייאוש גילה לשר את החלום אשר חלם. צחק שר הצבא ואמר לו, גם אני חלמתי שבקראקא יש אדם אחד שקוראים לו אייזיק, ומתחת לתנור שלו ישנו אוצר גדול, וכי בגלל החלום אסע לשם?! אז הבין ר' אייזיק שהאוצר שגילו לו מן השמים, למעשה הוא נמצא אצלו בבית. וכך היה, תיכף שב אל ביתו, ולתדהמת בני ביתו, שבר את התנור, והנה אוצר חבוי תחתיו, ויתעשר עושר גדול.

החכם ידע כי האוצר הרוחני שלו, טמון אצלו כבר בבית, ואין לו צורך לעבור הרים וגבעות, לחצות נהרות, ולעבור ארצות כדי להשיגו, אלא עליו רק לפתוח את הלב.

האמירה "המהירות מהשטן" לא נאמרת כשיש פיקוח נפש

בספר "יוסף דעת" הביא מעשה בזקן אחד שישב בבית הכנסת ולפתע חש ברע וחוורו פניו כסיד, קמה מהומה והאנשים הבהילו רופא למקום. לאחר הבדיקות אמר הרופא, הדופק חלש באופן מסוכן, ועל כן תיכף צריך להזריק זריקה, כדי להחיש את לחץ הדם. בשמוע הישיש את דברי הרופא לחש, אדרבה אם הדופק חלש, הרי טוב הדבר, הן אבי היה נוהג לומר "המהירות מן השטן". ענה הרופא ואמר לו, במה דברים אמורים, כשאין סכנת חיים, אבל עתה שזו סכנת חיים חייבים למהר.

גם אנחנו מתנהלים באיטיות כל ימות השנה בענייני התורה והמצוות, אבל בהגיע חודש אלול, יש עלינו להגביר חיילים במצוות, להוסיף בתורה, כי אחרת זו סכנת חיים.

היצר הרע יש לו ערמומיות כיצד להכשיל את האדם

רבנו יוסף חיים עליו השלום כותב על היצר הרע שהוא מאד ערמומי, ותמיד ימצא את הדרך כיצד לנסות להכשיל את האדם, ולכן צריך לדעת לענות כסיל כאיולתו, וביאר את הדברים במשל:

איש אחד התיידד עם היצר הרע, והגמרא (ב"ב דף טז.) אומרת על היצר הרע שהוא מלאך המוות. על כן אמר האיש ליצר הרע, ידידי משכבר הימים, ברצוני לבקש ממך טובה אחת, ומה היא לאנשים אחים כמונו, אנא אל תקח את נשמתי לפני שאספיק לומר וידוי. השיבו היצר הרע, בסדר אני מסכים לכך. ביקש ממנו האיש, תשבע לי, ונשבע לו. בשמוע האיש שבועה זו שמח שמחה גדולה, כי אמר בליבו, עכשיו אני מסודר, הן אוכל לחיות לעולם בכך שלא אומר ווידוי, וכך עשה, מכאן ואילך הפסיק לומר תחנון, וסבר שלעולם לא יוכל מלאך המוות להמיתו.

לבסוף כשהגיע זמנו להפטר מן העולם, מה עשה היצר הרע, התחפש לאדם עני פצוע וחבול דם ושכב ברחוב. כשעבר שם האיש הזה אמר לו תראה אני שוכב על ערש דוי ועוד מעט הנשמה שלי יוצאת, בבקשה ממך אני לא רוצה למות כמו גוי, ואני לא יודע לבד לומר וידוי בעל פה, אנא תאמר אתה את הוידוי, ואני אחזור אחריך מילה במילה. האיש הזה ריחם עליו והתחיל לומר איתו את הוידוי מילה במילה, ושכח לגמרי מהתנאי שלו עם מלאך המוות. לבסוף כשגמר את הוידוי, קם העני ממקומו וחזר מלאך המוות למראה שלו. מיד הבין האיש שהוא בא עליו ליטול את נשמתו, אולם עתה כבר מאוחר ושוב אין תקנה לנפשו.

משל זה מראה עד כמה היצר הרע מלא בערמומיות, ומנסה תמיד לרמות את האדם שלא ירגיש בו, ועל כן חובה להשגיח ולהזהר ממנו.

"והיה" לשון שמחה בקללות, לפי שבאלול עת חוזרים בתשובה כל הקללות נהפכות לברכות

והנה הפסוק בתחילת הפרשה פתח במילת "והיה כי תבוא" ואמרו רבותינו ז"ל, (בראשית רבה פרשה מ"ב סי' ג') אין והיה אלא לשון שמחה. וצריך להבין, הרי בזאת הפרשה יש צ"ח קללות, ואם כן לשמחה מה זו עושה, אדרבה היה לו לכתוב ויהי, שהוא לשון ו"י וצער?

ונראה לומר שכיון שלבעל תשובה (מאהבה), העוונות והזדונות נעשים לו כזכויות (יומא פו:), ממילא פרשה זו פרשה שמחה היא שככל שיש יותר קללות אדרבה מתרבים הזכויות של בעל התשובה, וזה הרמז בפסוק (דברים כג, ו) ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך, וכמו שמצאנו שכתב הרב נחל קדומים (כי תבוא אות ט), שאם יהפך הקב"ה הקללות בהיפוך הפסוק יהיו לברכות. וגם שאין לך שמחה גדולה מכך שהיה רחוק ונעשה קרוב, כמו שנאמר (ישעיה נז, יט) שלום שלום לרחוק ולקרוב.

וזה שאמר הפסוק והיה לשון שמחה שיש שמחה שהיהודי חוזר בתשובה מאהבה וזה בחודש אלול שיש בו שלושים לילות כמנין כי שבהם קם האדם ומדיר שינה מעיניו. תבוא לקראת ראש השנה שבימים אלו שב בתשובה מאהבה, וכל הקללות נהפכים לו לברכות.

ומה נפלאים הדברים שראשי תיבות אהוב למעלה ונחמד למטה הוא אלול, היינו שאימתי האדם אהוב למעלה ולמטה? בחדש אלול ותשרי עת חוזר בתשובה.

וזה גם הרמז בכך שנסמכה מחיית עמלק הרשע בסוף פרשה קודמת, לפרשתנו "והיה כי תבוא", לפי שעמלק הוא סמל ליצר הרע, לאמור, אם ימחה האדם וימנע את יצר הרע מקרבו, אזי "והיה" שיש לו שמחה לפני הקב"ה.

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" (כו, א)

אין שמחה אלא כשמגיעים למטרה שמצפים לה

רבנו הקדוש האור החיים בספרו (כאן) מפרש הסבר נוסף מדוע פתח הכתוב בלשון והיה שהוא לשון שמחה דהנה, אף על פי שבמשך ארבעים שנה במדבר לא היה חסר דבר לישראל, שנאמר, "לא חסרת דבר" (דברים ב, ז) שהרי ענני כבוד סוככו עליהם, עמוד האש הדריכם, משה רבנו ניהלם, אכלו מן ושתו מי באר, עם כל זאת, שמחה היתה חסרה להם, כי אין השמחה שרויה על האדם עד שמגיע אל מחוז חפצו, וזאת אף אם הדרך נוחה ונפלאה. ולפיכך רק בסופו של תהליך, כאשר תגיע עת גאולת ישראל, הנה לפתע יתקיים בנו הפסוק (תהלים קכו, א) בשוב ה' את שיבת ציון... "אז" ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, "אז" ורק אז, תשרה השמחה האמיתית הפנימית, מלב שמח בשירה וברנה.

סמיכות פסוק תמחה את זכר עמלק, לוהיה כי תבא אל הארץ

הפרשה הקודמת (לעיל כה, יט) סיימה בפסוק, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח, ואילו פרשתנו פרשת כי תבוא, פותחת במילה "והיה" שהיא אותיות הוי"ה, ללמדנו שאין השם שלם, ואין הכסא שלם, עד שימחה זכר עמלק מן העולם, ואז יהיה שם הוי"ה שלם בארבע אותיותיו, ויבואו כל ישראל לארץ ישראל.

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ, וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ וכו' וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וכו' וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן" (כו, א - ג)

פירוש הפסוק על דרך המוסר

נבאר את הפסוק על דרך המוסר, על פי מה שכתב האור החיים הקדוש זצוק"ל ועוד מפרשים (כאן על הפסוק).

"והיה כי תבוא אל הארץ" במדרש בראשית רבה (פרשה מ"ב סי' ג') אין "והיה" אלא לשון שמחה, ומה השמחה הנזכרת כאן? "כי תבא אל הארץ" היא הארץ העליונה - גן עדן, כלומר לאחר שהאדם כאן בעולם הזה הכין את עצמו בתורה ובמצוות ובמעשים טובים, כמו שאמרו רבותינו (אבות ד, טז), הכן את עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין. ועתה הגיע הזמן שנשמתו צריכה לעלות לארץ העליונה בארץ החיים לאחר 120 שנה להתענג שם על השם, ומגיע לשם בשמחה, על דרך שנאמר (משלי לא, כה) ותשחק ליום אחרון, כי האדם שמח כשבא עם שפע של תורה ומצוות, ועובר לגור במקום הרבה יותר טוב – "לוילה" רוחנית מפוארת.

ועוד פירוש "והיה כי תבוא", שאף הקב"ה שמח כשבאה נשמה חשובה שסיגלה תורה ומצוות. וזהו הכתוב "והיה" אותיות הוי"ה ב"ה, ששם הוי"ה מאיר לפניו מתוקן ומסודר על ידי מעשיו הטובים. וכן "תבוא" אותיות "אָבֹות", תבא לגן עדן אל מקום אבות העולם "אל הארץ" העליונה.

באותה שעה "ולקחת מראשית", כי האדם לוקח עמו אך ורק את התורה המצוות ומעשים הטובים, לכן אמר ולקחת – מ"ראשית", היא התורה שנקראת ראשית (פסיקתא זוטרתא בראשית א, א) כנודע.

"אשר תביא מארצך" מה שהאדם מביא מהארציות מהעולם הזה.

"ושמת ב-טנא" גימט' ששים, הם ששים מסכתות שבש"ס, שכל יום למד דף היומי, וכל מעשיו היו על פי הש"ס וההלכה.

"ובאת אל הכהן" הוא מיכאל השר המקריב נשמות ישראל לפני אבינו שבשמים על המזבח, וכל זה רק על ידי שהאדם עושה תשובה ומקיים את כל מצוות ה'.

עוד נמצא בפסוקים רמזים נפלאים לשב בתשובה, "והיה" אותיות הוי"ה - שתהיה מחיצתו ומעלתו לפני ה' יתברך. "וירשתה" - אותיות תשר"י ו"ה, דהיינו בי"א בתשרי יקויים בנו- "וישבת"- אותיות ותשב"י, רצונו לומר אז אליהו התשבי יבוא ויבשרנו בשורה טובה ותנצל השכינה מהגלות.

"וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (כו, ב)

ולקחת מראשית – תקנה את התורה

כתב הרב כסא רחמים (מלמד, כאן), "ולקחת מראשית" היינו תעשה עם התורה ליקוחין, כמו שעשה משה כשעלה למרום. שהנה בגמרא (שבת פב.) כתוב שכשמשה עלה למרום ליטול את התורה, טענו כנגדו המלאכים, מה לילוד אשה בינינו? אמר להם הקב"ה, בא לקבל את התורה. אמרו לפניו, רבונו של עולם, תורה חמדה גנוזה שקדמה לששת ימי בראשית בתתקע"ד דורות אתה מבקש ליתן אותה לארץ, מה אנוש כי תזכרנו... ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים. אמר לו הקב"ה למשה, משה החזיר להם תשובה. אמר משה מתירא אנכי שמא ישרפוני בהבל פיהם. אמר לו הקב"ה אחוז (רצונו לומר תפוס) בכסא הכבוד ותחזיר להם תשובה.

נעצור לרגע מהבאת המשך הגמרא, כי הדברים צריכים תלמוד, כפי שהקשו רז"ל, שאם משה היה מתירא מהבל פיהם של המלאכים, כל שכן יש לו להתירא מכסא הכבוד שהוא אש. אלא בזה רמז הקב"ה למשה, התורה היא תחת כסא הכבוד, תתפוס בכסא כבודי, ותהיה אתה בר מצרא מן הדין, כמו שדה או חצר ש-בר מצרא קודם, ואילו למלאכים אין רשות לתפוס בכסא כבודו, וכפי שהם שואלים זה לזה ואומרים איה מקום כבודו. וכך גם מבואר מהמשך הגמרא, אמר להם משה מה כתוב בתורה - ואהבת לרעך כמוך, וכי קנאה ושנאה יש ביניכם?! אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וכי למצרים ירדתם?! וצריך ביאור, לשם מה להזכיר את יציאת מצרים? אלא רמז להם שאני בר "מצרא" מלשון מצרים, אנכי תפשתי בכסא הכבוד, ולקחת מתנות - באדם כתוב, ולא במלאכים.

וזה שנאמר כאן "ולקחת מראשית", "ולקחת" היינו שתקנה את "מראשית" היא התורה שנקראת "ראשית" כמו שנאמר (משלי ח, כב) ה' קנני "ראשית" דרכו קדם מפעליו מאז, לפי שקדמה לששת ימי בראשית. גם התורה נקראת "ראש", כמו שנאמר (תהלים קיט, קס) "ראש" דברך אמת. וממשיך הפסוק "אשר ה' אלהיך נתן לך" דהיינו שתקבל עליך עול מלכותו ותורתו. וחייבים אנחנו ליתן כבוד לתורה בכל יום ויום, כאילו היום ניתנה מהר סיני, וכל שכן בחדשים אלול ותשרי, שהם נקראים ראשית השנה ועד אחרית השנה. [שיקראו בתורה בטעמים ובניגון. כל שכן בעת קריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, וכנאמר כאן (דברים כו, ב) "ושמת בטנא", "ושמת" הוא ראשי תיבות שנים מקרא ואחד תרגום, ו"בטנא" ראשי תיבות בניגונים טעמים נקודות אותיות]. "והלכת אל המקום אשר יבחר השם", דהיינו בתי כנסיות ובתי מדרשות, שלומדים ומסיימים בחודשים אלול ותשרי את התנ"ך המשניות והתיקונים. וזה שנאמר, "ולקחת מראשית", שיעשה כל יום ויום ליקוחין כמו הר סיני, ולימוד תורה לשמה כדי שיזכרו לו בקבר, כמו שכתוב (פסחים נ.) אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו.

ועוד מרומז כאן בפסוק, ושמת "בטנא" עם הכולל עולה בגימט' "בבטן", דהיינו שתהיה התורה שמורה במעיו ובבטנו, ולא ישכח כל מה שלמד לשמה. ואז תזכה "והלכת אל המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם", דהיינו גן עדן העליון וגן עדן התחתון.

עוד יש לומר, "ולקחת מראשית" וגו' רמז על מי שמחבר חידושי תורה, כאילו הקריב ביכורים בזמן שאין בית המקדש, וזה שנאמר, ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו'.

"הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ" (כו, ג)

כוונת הפסוק שנשמח בכל עת על שזכינו לישב בארץ ישראל ולא להתרגל לכך

הרב חיים הכהן זצ"ל מארם צובא, תלמיד רבנו המהרח"ו ז"ל, מפרש את הפסוק כך, שצריך האדם לחיות בהכרה, כאילו היום עלה ארצה לארץ חמדת אבות, אדמת הקודש, ולשמוח בזכיה הגדולה שנפלה בחלקו, שלדעת כמה מרבותנו [הרמב"ן בהשמטת המצות של ספר המצוות ועוד] היא מצות עשה מן התורה, של ישוב ארץ ישראל כמו הישיבה בסוכה.

מספרים שהצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל אמר לתלמידיו, בואו וראו כיצד ההרגל מכהה את הרגש! כאשר עליתי ארצה חרדתי כל כך מקדושת הארץ, שנמנעתי מלירוק עליה, וכיום התרגלתי ואיני מתפעל עוד.

חובה עלינו לשמוח על שזכינו להיות מיושבי הארץ הקדושה, ארמונו של מלך מלכי המלכים, ארץ אשר עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה.

"וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה" (כו, ו)

"וירעו אותנו" - שנהיינו רעים וחסרי סבלנות זה לזה

הלשון "וירעו אתנו" צריכה תלמוד. ופירושה, שמשום העובדה שהמצרים נתנו עלינו עבודה קשה, ואילצו אותנו להיות שרויים בתנאים בלתי נסבלים, דבר זה גרם ל"וירעו אתנו", שאנחנו נהיינו רעים וחסרי סבלנות זה לזה, עד שנעשינו רעים כמותם, כמו שנאמר (תהלים קו, לה) ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם. וכאשר ביאר הרמב"ם במורה הנבוכים (ח"ב סוף פי"א) שבגלל התערבותנו בגויים, נעתקה אלינו מדעותיהם, מדותיהם ונימוסיהם. והוא על פי היסוד שיסד החינוך (מצוה ט"ז) אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.

"וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ" (כו, ז)

בתפלה בעת צרה יש להתפלל בקול רם

בשלחן ערוך (אורח חיים סימן ק"א) נפסק, לא יתפלל בלבו לבד, אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו.

ומקורו טהור מדכתיב בתפילת חנה (שמואל א, א, יג) רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע. ובברכות (דף כד:) כתוב, שכל המשמיע קול בתפלתו, הרי זה מקטני אמנה. דהיינו משום שנראה כאילו אינו מאמין שהקב"ה שומע תפילה בלחש. וכתב המבי"ט בבית אלהים (שער התפילה פרק ו'), כי זה רק בתפילה הרגילה, אבל כשאדם בצרה, ומתפלל להנצל מצרה, יתפלל בקול רם ובצעקה.

וזה שאמר כאן הפסוק "ונצעק אל ה' אלהי אבתינו", שהתפללנו בהרמת קול, "וישמע ה' את קלנו", התפילה הזו נשמעה במרומים, אף שהיתה בקול רם, משום ש"וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו", הנה שבתפלה לעת צרה יש להתפלל בקול רם.

"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (כו, יא)

לא רק שישמח על המתנה, אלא ישמח ביותר מעצם העובדה שקבל מתנה מהמלך

כשאדם מקבל מתנה, הוא שמח בעצם המתנה משום תועלת שוויה וכדומה. אולם אם אדם מקבל מתנה ממלך בשר ודם או מכל אדם בעל חשיבות רבה, מלבד השמחה בעצם המתנה, יש לו שמחה יתרה מעצם העובדה שקיבל מתנה מהמלך, ואדרבה חשיבות הנותן היא העיקר בשמחתו. וזהו שאומרים בנוסח התפילה "שמחנו בישועתך", היינו שנהיה שמחים לא רק מעצם הישועה, אלא גם ובעיקר מכיון שהישועה היא ישועתו של מלך מלכי המלכים. לכך השמחה הנזכרת בפסוק כוללת שני חלקי שמחה, הראשון "ושמחת בכל הטוב", היינו תשמח בעצם הטוב שקיבלת מאת הבורא, והחלק השני "אשר נתן לך ה' אלהיך" תשמח בעצם כך שהבורא בכבודו ובעצמו יורד עד אליך ומעניק לך מתנה.

ובאמת שאפילו הבכיות לפני הקב"ה צריכות להיות מתוך שמחה, ולא מתוך עצבות, שמחה על שזוכים אנו לבכות לפניו ושהוא שומע קול בכיה. ומרומז הדבר בכתוב (תהלים פט, יז) בשמך יגילון כל היום, ראשי תיבות "בכיה", דהיינו שאף בשעת צרה ומצוקה צריך האדם להיות בשמחה, והוא נפלא ביותר.

"בכל הטוב" זאת התורה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם

האור החיים הקדוש (כאן) כתב שירמוז ושמחת בכל "הטוב" אל התורה, כאומרם ז"ל (ברכות דף ה.) שאין "טוב" אלא תורה [גם "הטוב" עולה כ"ב, הן כ"ב האותיות, ולכן רומז לתורה ככתוב (פסיקתא דרב כהנא פ' "עשר תעשר") בשביל התורה שניתנה בכ"ב אותיות (שהש"ר א) - בעל הטורים] שאין לך שמחה כשמחת התורה. וכתב האור החיים (דברים כו, ח) לשון פלאית ונעתיקו בלשונו, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם.

"הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם" (כו, טו)

גדולה מתנת עניים שמהפכת מדת הדין למדת הרחמים

אמרו רבותנו ז"ל בירושלמי (מעשר שני פ"ה ה"ה והובא ברש"י בראשית יח, טז) כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקפה זו שהיא לטובה, שגדולה מתנת עניים שמהפכת מדת הדין למדת הרחמים. וכל כתבי הקדש מעידים ומגידים בשבח מעלת הצדקה, וברמב"ם (מתנות עניים פ"י הט"ז) ואין ישראל נגאלין אלא בזכות הצדקה, שנאמר (ישעיה נו, א) כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. וכל זמן שישראל מרבים בצדקה, אין אומות העולם מתגרים בהם לטול ממונם.

ולכן כל אדם ישתדל לעשות צדקה - יתן ויתנו אחרים. ואדם שידו רחבה ומוציא הוצאות יותר מכדי ממונו, צריך גם לנהוג כן בצדקה וליתן צדקה יותר מכדי ממונו, כמנהגו לצרכיו, ועל זה נאמר (דברים טז, יז) איש כמתנת ידו. ומאידך אם הוא עשיר המקמץ לעצמו, צריך ליתן צדקה כפי עשרו ולא כפי הוצאתו לביתו. כיון שלצורך עצמו הוא רשאי לקמץ, ולא לצורך גבוה. ועל זה נאמר (שם) כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך. וכמעשה המובא בירושלמי (פסחים סוף פרק ד') באיש הנקרא בן מביא יין, שלעצמו היה מקמץ אך לצדקה היה נודב הרבה. וזה דבר המעשה:

מעשה נפלא בנדבן גדול שלעצמו היה קונה ירקות כמושין, ואומר, לצורך גופי אני רשאי לצמצם, אבל לצורך בוראי איני רשאי לצמצם

מעשה באיש אחד הנקרא בן מביא יין, איש עשיר ונדיב מאד לעשות צדקה, הלכו שלוחי דרבנן לאותה העיר לגבות צדקה לצורך פרנסת חכמים וחשבו לילך אליו להתרימו, כי הוא נדיב גדול. הלכו לביתו ולא מצאוהו. הלכו בשדה ומצאוהו. עמדו מרחוק, שמעו לבנו ששואל מאביו מה אקנה לכך היום לאכול ? אמר לו בטרוכסימון (פירוש מין ירק או לפת). אמר לו מטרוכסימון חשובין או מפחותין שהן בזול? אמר די בשל אתמול שהם כמושין והם בזול. כששמעו זאת חכמים אמרו כיצד נלך אצל זה האיש שהוא מצמצם כל כך באכילתו, וכנראה ירד מנכסיו, נלך ונעשה את המגבית בעיר ואחר כך נבוא אצל זה. הלכו ועשו מלאכתם בעיר ואחר כך חזרו אצלו. נתנו לו שלום, אמרו לו אנו שלוחי דרבנן שלוחי מצוה, תן נדבה לצורך חכמים. אמר להם תלכו לביתי ותאמרו לאשתי שתתן לכם מדה א' של זהובים. באו ואמרו לאשתו ככל אשר ציווה בעלה. אמרה להם, היאך אמר בעלי, מדה גדושה או מחוקה? אמרו לה סתם אמר לנו. אמרה אני נותנת לכם מדה גדושה, ואם יאמר לי בעלי שלא היה רצונו בגדושה, אומר לו שיפחות את המותר מכתובתי. נתנה להם מדה גדושה של זהובים, תמהו חכמים מעושרם ומהנהגתם ומותרנותה של האשה וברכו אותם. הלכו אצל בעלה ואמרו לו המקום ימלא חסרונך. אמר להם היאך נתנה לכם, מדה גדושה או מחוקה? אמרו לו גדושה נתנה לנו, ואמרה אם לא יקבל בעלי, אני פוחתת המותר מכתובתי. אמר להם אני גם כן היה דעתי בגדושה, ולא אמרתי בפירוש, שהייתי מכיר באשתי שהיא ותרנית ונדיבה ותתן מדה גדושה מעצמה. שאל אותם ומדוע לא באתם אצלי בתחלה? אמרו לו, לפי ששמענו שהיית אומר לבנך שתקנה לנו ירקות כמושין שהם בזול, ואמרנו, וכי אפשר אדם שיש לו עושר גדול אוכל ירקות כמושין וזלילין? אמר להם אני לצורך גופי רשאי לצמצם, אבל לצורך בוראי איני רשאי לצמצם, ברכו אותו ונפטרו לשלום. עד כאן.

אשרי אנוש יעשה זאת, ויפתח ידו לצדקה, וגם ישתדל שיתנו אחרים, ובזה מייחד שמו יתברך, ומקרב הגאולה, ומרבה שלום לעצמו ולכל העולם, שנאמר (ישעיה לב, יז) והיה מעשה הצדקה שלום. וכמו שכתוב באבות (פרק ב' משנה ז') מרבה צדקה מרבה שלום, יהי רצון שנזכה לעשות רצון בוראנו, ולעבדו בלבב שלם. אמן כן יהי רצון.

"וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר" (כז, יא)

אם יהיו אוהבים זה את זה ינצלו מהקללות, והברכות יחולו עליהם

כתב הרב חיד"א בנחל קדומים (כאן אות י"א) משה את העם ביום ההוא ראשי תיבות "מאהבה" לרמוז, שאם יהיו אוהבים זה את זה, ינצלו מהקללות. וכן לאידך גיסא הברכות לא יחולו על ראשם אלא כשיהיו אוהבים זה את זה (ליקוטים מכתב יד). ודבר זה מסתדר להפליא עם מה דאמרו בזוהר (חדש ח"א דף צ"ז ע"א) דתוכחות אלו של כי תבוא נתקיימו בחורבן בית שני שגלו משום שנאת חנם, ולכן "חנם" עולה בגימט' צ"ח, ונתקיימו צ"ח קללות, ובעזרת השם יתברך כשנהיה אוהבים זה את זה, אז נתברך מן השמים, ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן.

"אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר" (כז, כד)

המדבר לשון הרע הרי זה מכה את רעהו

בפרקי דרבי אליעזר (פרק כ"ג) מבאר פסוק זה על המדבר לשון הרע, וכן הוא בתרגומים. והנה זה פלא ש"בסתר" עולה בגימט' "לשון הרע" (עם הכולל). כיוצא בזה כתב בהדר זקנים (כאן) שב"סתר" עולה בגימטריא "רכיל[ו]ת". ועוד עולה בגימט' "מסר ממון חברו". וכך גם פירש"י ז"ל (כאן) את הפסוק שהוא בא להזהיר על לשון הרע.

ע"י הכעס בא לדבר לשון הרע

ובאמת שדבר זה מרומז גם בתיבת "רעהו" במילוי אותיות, דהיינו שהאות ר' במילוי נכתבת כך "ריש", נמצא שהמילוי הוא "יש", והאות "עיין" המילוי שלה הוא "יין". והאות ה"א המלוי שלה הוא א'. והאות וא"ו המלוי שלה הוא א"ו, סך כל מנין המילויים עולה בגימט' "לשון" עם הכולל.

ונראה עוד לרמוז בס"ד ב"מכה רעהו בסתר" שהנה האותיות השניות של כל מילה במילים "מכה רעהו בסתר" הן "כעס", ללמדנו שחטא הכעס חמור כחטא לשון הרע, כי על ידי הכעס בא לדבר לשון הרע.

"אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן" (כז, כו)

איך נבוא בקמצוץ טבק

סיפר הגאון הצדיק רבי יעקב גלינסקי זצוק"ל נער צעיר הייתי כשה"חפץ חיים" זצ"ל הגיע לעירנו קריניק, במסגרת המסע המפרך שערך לעת זקנותו, לעורר ולהתרים ל"ועד הישיבות" שיסד. הישיבות הגיעו באותם ימים עד פת לחם, פשוטו כמשמעו, וה"חפץ חיים" יסד את הועד שיתמוך בכל ישיבה כצרכיה. לקראת בואו שכרו את האולם הגדול ביותר בעיר, והמוני היהודים גדשו את האולם הענק מפה לפה, לחזות בצדיק הנערץ. עד כדי כך דחוס היה, שכאשר הגיע לא יכלו לפלס לו דרך בקהל! הושיבוהו על כסא והעבירו אותו מעל לראשי האנשים, מיד ליד, עד שהגיע לבימה.

זקן מופלג היה, וחלש עד מאד. את המסע ערך במסירות נפש להחזקת התורה. בחולשתו הרבה לא היה בכוחו לומר יותר מכמה מלים שנשמעו בחרדת קודש, ואני זוכר כל מלה:

מורי ורבותי, הגמרא אומרת (קידושין מ: סנהדרין ז.), שאין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה. זו השאלה הראשונה שעליה נדרש לענות לאחר מאה ועשרים, כמה למדת? וכמה תמכת בלומדי התורה?

הרמב"ן (דברים כז, כו) מביא את דברי התלמוד ירושלמי (סוטה פ"ז ה"ד) בביאור הכתוב (דברים כז, כו) ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם, ואמר כל העם אמן, אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא, למד ולמד, שמר ועשה, והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק, הרי זה בכלל "ארור". עד כאן.

מה נענה ליום הדין, במה נבוא, בקמצוץ טבק?! וגעה בבכי, וכל הקהל איתו!

אבל נבוך הייתי, למה התכוון באמרו: "בקמצוץ טבק"?! בפשטות, ביטוי שגור הוא לקומץ מועט, כמה גרגרים שנצבטים בין אצבע לאגודל. אבל כעבור שנים כאשר שמעתי סיפור על החפץ חיים, הבנתי.

החפץ חיים זצ"ל נכנס פעם לבית הכנסת, וראה שהמתפללים מגחכים. מה הענין? שאל. ספרו לו על כך שבאיישישוק שבמרחק מהלך עשרות קילומטרים מראדין, מתקיים יריד, וסוחרי ראדין נסעו למכור ולקנות. והנה הגיע משוגע העיירה, עייף ויגע, והכריז, באתי מהיריד! רגלי הלך וחזר. התעניינו השומעים, מה לך וליריד?

הרים את ידו כשאגודלו צמוד לאצבעו, מחזיק מעט טבק, וכה אמר, בקשתי שם מאחד הסוחרים קמצוץ טבק להרחה, וקבלתי! והוסיף תוך כדי צהלה, עשיתי את העסק הטוב ביותר! כולם שלמו כסף עבור סחורתם, ואילו אני קבלתי חנם!

הצדיק את המוניטין שלו כמשוגע, לכתת רגלים עד איישישוק, בעבור קמצוץ טבק?!

נד ה"חפץ חיים" בראשו, ועצב נבט מעיניו, עד שאתם לועגים לו, יש לנו לרחם על עצמנו!

השומעים לא הבינו את דבריו, ולכן הסביר, הנשמה הקדושה מקורה בגבהי מרומים, השתלשלה דרך כל העולמות עד עולמנו. לשם מה? כי כאן היריד, כאן אפשר ללמוד תורה ולסגל מצוות, לעמוד בנסיונות ולרכוש סחורה יקרה ונכבדה, שמשלמים עליה שכר עצום ורב, שכר נצחי ומאיר בעולם העליון. והנה יום יבוא ותשוב הנשמה אל מקורה, אז יקדמוה בשאלה, מה הבאת מהיריד בו שהיית? ומה הנשמה תראה? קמצוץ טבק?!...

באמת שרואים את דברי חז"ל, נתקפים אנו רעדה, הרי נקדימון בן גוריון, שדאג להספקת המים לעולי הרגלים והעמיד חמה ברקיע בטוהר כוונתו (תענית כ.), ותרם הון עתק לעמידת ירושלים במצור (גיטין נו.), וכשהיה יוצא מביתו לבית המדרש היו מציעים תחתיו שטיחים והיו עניים באים ומקפלים מאחריו ונוטלים לעצמם (כתבות סז.), ועם זאת אמרו שלפי רוב עשרו לא עשה די! (שם).

וכן התנא האלהי רבי חנינא בן תרדיון, שלא עסק בתורה בלבד, אלא היה גבאי צדקה נאמן ונתן משלו (עבודה זרה יז:), ולא עסק בצדקה בלבד, אלא אף עסק בגמילות חסדים (תוספות, שם), ולא ניצל מן הגזרה משום ד"כדבעי ליה, לא עבד", דהיינו שכראוי לו לא עשה! וכפתגם השגור, לפי כוח הגמל, מטעינים עליו משא (כתובות סז.).

מהמשוגע בראדין אסור לצחוק, קמצוץ הטבק שלו הוא כל יכולתו - אבל אנו, איך נבוא בקמצוץ טבק!.

"וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ" (כח, ב)

הברכות ירדפו גם אחרי הבורח מהם כי מה שנגזר הוא שיהיה

"והשיגוך", דבר זה צריך תלמוד, וכי אדם בורח מן הברכות, ומהו ובאו עליך כל הברכות והשיגוך? כקושיא זו גם קשיא לן ממה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים כג, ו) אך טוב וחסד "ירדפוני" כל ימי חיי, מהו "ירדפוני", וכי האדם בורח מהטוב? אלא תירצו המפרשים, על דרך מה שאמרו חז"ל (חולין ז:) אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה. פירוש, אפילו שלא תהיה חפץ באותן הברכות משום החשש שינוכה לך על ידיהן משכר העולם הבא, יגרום הקב"ה שהברכות האלו יבואו עליך "והשיגוך", זאת ועוד הקרן קיימת לעולם הבא, כי גם אחר כך, תשמע בקול ה' אלהיך, ולכן, אך טוב וחסד "ירדפוני", ולכך מסיים שם דוד המלך את הפסוק, ושבתי בבית ה' לאורך ימים.

מעשה באיש תם וישר שהפצירה בו אשתו שיקנה דג, מפני שהשוק באותה שעה היה מוצף בדגים והמחירים ירדו, וזה זמן רב שלא טעמו טעם של דג. הגיע לשוק ולהפתעתו נמכרו כל הדגים. רק דג משונה מאוד נשאר למכירה, אולם למראהו לא חפץ לקנותו רק לאחר שהמוכר הפציר בו רבות, קנה אותו ברבע מחיר. בדרך חזרה אל ביתו חשש שאשתו תקפיד על שקנה דג משונה זה, לכן נכנס לבית התבשיל שהיה בדרכו, שאל סכין, והחל חותך את הדג לפרוסות, כך שלא יוכר מראהו. והנה לפתע מצא בתוך הדג מרגלית יקרה. מיד הלך אצל מוכר המרגליות שבעיר, ולמראה האבן הטובה נתפלא, מאין לך מרגלית כה יקרה?

סיפר האיש למוכר את הנס ופלא שאירע לו, ואז המוכר סיפר מעשה שאירע לאביו, פעם אחת חלה אבי חולי גדול וכבד, ונתרפא על ידי רופא מובהק. אחר שנתרפא, צוהו הרופא לילך חוץ לעיר ולהקים שם אוהל על שפת הנהר, לפי ששם האויר צח וטוב לבריאותו. אבי שהיה קשה לו הדבר מאוד, סרב לעשות כן, אולם הרופא הפציר בו הפצרות רבות, עד שנענה. כשבא אבי אל שפת הנהר, תר אחר מקום טוב, ושם קבע אהלו, אולם אחר כך שינה דירתו אל מקום אחר, וכן עשה כמה פעמים. וכשקבע את מקומו האחרון, עת תקע את היתד, נפתחה גומא באדמה שהיתד החליק לתוכה, כשמשך את היתד להוציאו נתגלתה לפניו צלוחית המלאה אבנים טובות ומרגליות, וממנה נתעשר עושר רב, ומשם עושרי ופרנסתי אשר ירשתי מאבי.

מכאן אנו רואים שאם הקב"ה קוצב עושר לאדם, הרי הממון יבא אליו שלא ברצונו ובלי טרחה.

"וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ" (כח, ב)

מעשה ששמעתי מהמקובל האלהי כה"ר יצחק כדורי זצוק"ל

רבנו יוסף חיים זיע"א בס' עוד יוסף חי (דרושים) מביא מעשה נפלא בענין זה. ומעשה זה שמעתי אותו כמה פעמים מרבנו המקובל האלקי כה"ר יצחק כדורי זצוק"ל, על ר' אברהם הנגר, שהיה איש תם וירא שמים, ומלאכתו היתה נקיה מכל שמץ גזל אונאה ותרמית, וה' יתברך ברכו ועשה חיל והצליח לקבץ עושר רב, והיה נותן צדקות וגומל חסדים. ויהי היום ויסע עם אשתו וכל בני ביתו אל עיר רחוקה לשמחת נישואין של בן דודו, והשאיר את כל ממונו בבית בתוך קופסא. השכן שלו היה איש בליעל, ובראותו כי אין איש בביתו של ר' אברהם, פרץ לתוכו וגנב את כל הדינרים. ומיד ברח מהעיר. אחר כמה ימים כששב ר' אברהם אל ביתו, ראה את אשר נעשה לו, ויצטער על כך מאד. והנה אותו גנב היה בדרך לכפר עין גדי להטמין שם את כל דינרי הזהב, וכשהיה בדרך נפל והתעלף ואיש לא ראה אותו שם ולא באו לעזרתו, והוא מת שם.

למחרת עבר שם איש מיושבי הכפר ואפרים שמו, ולפתע ראה שמת מצוה נמצא לפניו, על כן כרה קבר לקבור את הגנב, וימצא את צרורות הזהב בכיסו, ויקחם לעצמו. והנה בלילה ההוא חלם אפרים, שאומרים לו, אל תיגע בממון הזה, כי הוא לא שלך, האיש הזה גנבו מיד איש נאמן, והממון הזה ישוב ליד בעליו. ויקץ משנתו והנה חלום, על כן אמר לעצמו "החלומות שוא ידברו" בפרט שאני לא גזלתי את הממון מיד בעליו, ולכן אהנה ממנו.

והנה אפרים הזה הלך לבקר את אביו היות ונטה למות, ובדרך, משא צרורות הזהובים היה קשה עליו לשאתם הן מפני כובדם והן מפני החשש שישדדוהו, ועל כן נכנס אל גן שנקרה לפניו, והנה ראה שם עץ עבה שיש בו חלל, מיד הכניס לתוכו את צרורות הזהובים, וכיסה את הפתח בחתיכת עץ גדולה. ולאחר מכן המשיך אל בית אביו. והנה כשהגיע לשם מצא אותו גוסס, ולאחר כמה רגעים מת. אפרים התאבל על אביו שבעת ימים ובתוך ימי האבל באה רוח סערה ומטר סוחף והרוח עקרה והפילה כמה עצים וביניהם נפל אותו אילן שאפרים הטמין בו את צרור הזהובים.

לאחר ששקטו הרוחות בא לשם איש עני כדי לקחת עצים למכירה ובין העצים לקח גם את אותו העץ שהיו בתוכו הצרורות, והביא את העץ לירושלים ומכר אותו לר' אברהם הנגר. ר' אברהם לקח את העץ, וגזר אותו לגזרים, והנה הוא מוצא את כל הצרורות שלו כמות שהיו, והודה לה' יתברך על רוב חסדו וטובו עמו.

כשגמר אפרים את שבעת ימי האבל על אביו, שב אל הגן, וירא שהרוח הפילה בו עצים רבים, ואותו העץ שהטמין בו את הצרורות, כבר אינו נמצא שם. מיד נזכר בחלום, שהממון הזה ישוב לידי בעליו, ושהוא לא יהנה ממנו והבין שהחלום התקיים במלואו.

לאחר מכן הוא התקשה עד מאד בפרנסתו, ועל כן הלך מעיר לעיר למצא לעצמו מעט פרנסה. עד שהגיע לירושלים והגיע אל ביתו של ר' אברהם הנגר, וישאלהו האם זקוק הוא לעובד, כי איש נאמן ישר וזריז הינו. אחר שר' אברהם עמד על טיבו, קבלו לעבודה.

יום אחד סיפר ר' אברהם לאפרים את רוב חסדו של הקב"ה עמו, כיצד החזיר לו את כל צרורות הזהובים שנגנבו ממנו. כששמע זאת אפרים, אמר, וכי מן העץ ההוא שיש בו את החלל לקחת אותם?! ר' אברהם השתומם ושאל מאין אתה יודע את הדבר? אמר לו אפרים, תדע שכל העושר הזה היה אצלי, וסיפר איך שמצא את הממון אצל האיש המת, והטמין אותם בעץ, והיה לו חלום שהוא לא יהנה ממנו, ושהוא לא חש לחלום, אבל הנה הוא רואה כיצד הכל התקיים. ור' אברהם בשומעו כל זאת שמח עד מאד והודה לה' על השגחתו הנפלאה, על שסיבב בעבורו את כל הסיבות האלה, שיחזור אליו העושר ובשלמות.

נלמד מן האמור, שמהשמים מסובבים שאם מגיע לאדם איזה דבר, לא תעזור שום השתדלות של אף אחד למנוע ממנו, יעלו הרים ירדו בקעות והדבר יגיע אליו במלואו.

"יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ" (כח, יב)

"מפתח" ר"ת מ'טר פ'רנסה ת'חיה ח'יה

אמרו רבותנו ז"ל (תענית ב.) שלשה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח, תחיית המתים, גשמים, ויולדת. ומרומז הדבר בראשי תיבות "מפתח" מטר פרנסה תחיה חיה, ומה שלא נזכר בגמרא מפתח פרנסה, זאת כיון שהפרנסה היא בכלל המטר, שאם אין מטר אין אכילה. וזהו הנאמר (כאן) "יפתח השם", נאמר כאן בלשון יפתח, משום שמדובר כאן על "מפתח" הגשמים שהוא רק בידו יתעלה.

"ולברך את כל מעשה ידיך", מבארים על פי מאמר חז"ל (תענית ח:) גדול יום הגשמים שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו, וזהו שנאמר כאן לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידיך, שעל ידי שירד מטר תהיה ברכה בכל מעשה ידיך.

ובזוכרנו את מפתח תחיית המתים, נביא שבתחיית המתים סדר קימת הנפטרים לתחייה יהיה על סדר א"ב, כגון הנקרא בשם אברהם יקום קודם, היות ומתחיל שמו באות א' ואחריה ב', וכן על זה הדרך (כדאיתא במבי"ט בבית אלהים שער היסודות פנ"ה, משם פירוש לתהלים ע"ד הקבלה עה"פ חייני כדבריך). אולם קשה, וכי הצדיקים שמתחיל שמם באות שי"ן כגון רשב"י, וכי עליהם יהיה להמתין עד שיגיעו אל שמם? וכיצד זה יתכן? אלא שמי שיש בו את מדת הענוה, אפילו ששמו מאוחר, יקום לתחיה יחד עם בעלי שמות המתחילים באות אל"ף.

"וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ" (כח, טו)

תיאור נפלא ממה שהתרחש בשעת אמירת התוכחה ב"תרגום יונתן"

בתרגום יונתן (כאן) מגלה לפנינו אשר התרחש בשמי מרומים, בעת שאמר משה רבנו את אלו התוכחות, ונביא את דבריו, כאשר פתח משה הנביא לומר את דברי התוכחה הללו, רגשה הארץ והשמים נזדעזעו, שמש וירח קדרו וכוכבים אספו זיוום, אבות העולם צועקים מבית קבורתם, וכל הבריות שותקים, ואילנות לא הניעו ענפיהם.

ענו אבות העולם ואמרו, חבל על בנינו, כאשר יחטאו ויגיעו עליהם קללות אלו, היאך יוכלו לשאתן? ושמא יעשה בהם כליה ולא תהיינה זכויות שיגינו עליהם, ולא יהא איש שיעמוד ויתפלל עבורם?

נפלה בת קול משמי מרום, וכך אמרה, אל תיראו אבות העולם, שאפילו פסקה זכותם של כל הדורות, זכותכם לא תיפסק, והברית שהקימותי עמכם, אינה בטלה ותהא מגינה עליהם. ענה משה הנביא ואמר, אף על גב שאני מוכיח אתכם, אתם מתווכחים על תנאי, לומר שאם לא תשמעו לקול ה' שלא לעשות את כל פיקודיו ומצוותיו שאני מצוה אתכם היום הזה, יבואו עליכם כל הקללות הללו וידבקו בכם. עד כאן.

צ"ח הקללות מתבטלות ע"י שם הויה

אם נספור את התיבות שיש בצ"ח הקללות, יעלה חשבונן 676 מילים כמנין "רעות". ובכל פרשת הקללות נזכר שם הויה ברוך הוא 26 פעמים. והנה שם הוי"ה בגימטריא הוא מנין 26, ואם תכפול 26 כפול 26 יצא בדיוק 676 כמנין תיבות הקללות. והיינו שהיצר הרע רוצה להביא על הצדיק את כל הקללות, על ידי שמנסה להחטיאו, להגביר מידת הדין עליו, אמנם שם הוי"ה ב"ה מציל אותו ממנו כי שם הויה הוא מידת הרחמים הממתק את הדינים. ורמז לזה דוד המלך בתהלים (לד, כ) רבות "רעות" "צדיק" ומכולם יצילנו "הויה". שלכאורה היה צריך לכתוב לצדיק, ומדוע נכתב "צדיק"? אלא שכאמור "רעות" עולה בגימטריא 676, כמנין התיבות שיש בצ"ח קללות, וזהו "רבות רעות" את ריבוי הקללות רוצה היצר הרע להביא על הצדיק. אבל "ומכולם יצילנו הויה", יצילו שם הוי"ה שהוא מידת הרחמים, שמופיע בפרשת הקללות 26 פעמים. שכאמור עשרים ושש פעמים עשרים ושש, עולה 676 כמנין "רעות", דהיינו 676 מנין שמות הויה, מסלקים את 676 מנין אותיות הקללות. גם 676 עולה בגימט' "עזרת" עם הכולל, לפי ששמות הויה שבפרשה זו יהיה לו "לעזרה" להנצל מן הקללות.

עוד פירושו, רבות רעות צדיק, "צדיק" הוא משה רבנו ע"ה שהוא איש האלהים, שיש בצ"ח קללותיו שבפרשתנו "רעות" אותיות, ומכולם יצילנו "השם", היינו שבזכות עשרים ושש שמות הוי"ה, הכתובים בתוך צ"ח הקללות, יצילנו ה' מהם.

הקב"ה הופך לעם ישראל את הקללות לברכות

בספר נפלאות מתורתך מפרש את הכתוב בתהלים (קמט, ז-ט) לעשות נקמה בגוים תוכחות בלאומים וכו' לעשות בהם משפט כתוב, הדר הוא לכל חסידיו. עד כאן. והיינו, שבגויים הקב"ה יעשה נקמה, ואיזו נקמה יעשה להם "לעשות בהם משפט כתוב", להם הקב"ה יתן את הקללות איך ש"כתוב" בדיוק בפרשת כי תבא, דהיינו שיטיל עליהם את כל הצ"ח קללות. אבל "הדר הוא לכל חסידיו", "הדר" ־ בארמית תרגומו "חזר", דהיינו, שלעם ישראל שהם "חסידיו" של הקב"ה, הקב"ה יחזיר את הקללות ויהפכם לברכה.

עוד ראיתי בספר נחל קדומים (כי תבא אות ט') לרבנו החיד"א דבר נפלא בזה, דהנה יש דוגמא של קללה שאם תקרא את הקללה הפוך כפשוטו, כולה תהיה ברכה, שהנה נאמר בפסוק (דברים כח, לא) שורך טבוח לעיניך, ולא תאכל ממנו, חמורך גזול מלפניך, ולא ישוב לך, צאנך נתונות לאויבך, ואין לך מושיע. ואומר הגאון חיד"א שאם נקרא קללה זו הפוך מילה במילה, יהפך כל הפסוק לברכה, כך: מושיע לך, ואין לאויבך נתונות [ה' יושיע אותך, ולא תנתן ביד אוייבך]. צאנך לך ישוב, ולא מלפניך גזול חמורך. [הצאן ישוב אליך, ולא יגזלו ממך את חמורך] ממנו תאכל, ולא לעיניך טבוח שורך. [אתה תאכל את השור שטבחת, ולא שרק תראנו בעיניך ולא תזכה לאוכלו. והיינו הנאמר "ממנו תאכל" חוזר על "שורך"], כך מבואר בספר מעין התורה, בשם הרב חיד"א.

גם הקללות, ה' תיבל ברחמים

עוד ראיתי בס' נחל קדומים, (כי תבא אות ז') שהביא בשם הרמ"ך לפרש מדוע בברכות נאמר (דברים כח, יג) והיית רק למעלה. ואילו בקללות נאמר (דברים כח, מג) הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה תרד מטה מטה. ולכאורה אדרבה הרי בברכות היה צריך לומר והיית מעלה מעלה, הן אמרו חז"ל (יומא עו.) מרובה מדה טובה ממדת פורענות.

ופירש דאדרבה, יש בזה חסד ה' עמנו שאף בקללות הקב"ה חס עלינו, לפי שידוע שהאדם הנמצא בסוף העליה ממש, במקום שאין עוד היכן לעלות יותר, הרי שהוא נמצא לפני הירידה [כדוגמת הגלגל שכל העולה בו עד למעלה לבסוף יורד למטה]. לכן צריך תמיד להיות שלב קודם סוף העליה האחרונה, כדי שלא ירד.

וזוהי כוונת התורה, בקללות נאמר שהגר יהיה מעלה מעלה, לרמוז שעוד מעט הוא כבר נופל, וכך גם נאמר ואתה תרד מטה מטה להורות שאתה לקראת עליה. אבל בברכות נאמר "והיית" רק למעלה [המלה "רק" באה למעט] שלא תהיה עליה גמורה שהיא שלב לפני הירידה, אלא תהיה בעליה באופן שתשאר למעלה לעולם.

הזוהר מגלה לנו כיצד בגוף הקללות נגלים רחמי אבינו אב הרחמן על עמו

בזוהר הקדוש (זהר חדש כי תבא דף צז ע"א) מסופר שרשב"י ור' אלעזר בנו ברחו למערה דלוד שנקראת היום פקיעין וכו'. יום אחד נתקשו החכמים בבית המדרש הרי הקללות שבתורת כהנים שבפרשת בחוקותי, הן כנגד בית ראשון. ואילו הקללות שבמשנה תורה בפרשת כי תבא, הן כנגד בית שני וגלות אחרונה. ולכאורה אנחנו רואים כי בקללות שבתורת כהנים, יש בהם הבטחות וגם אהבה וחביבות של הקב"ה לישראל, דכתיב (ויקרא כו, מב) וזכרתי את בריתי יעקב וגו'. וכתיב (שם כו, מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וכו'. אבל בקללות שבמשנה תורה, אין בהם שום הבטחות, ולא דברי נחמה לעם ישראל כלל, ותמהו בטעם הדבר ולא עלתה בידם.

קם רבי יהודה בר אלעאי ואמר, חבל על חסרונו של בר יוחאי, שאילו היה כאן רשב"י היה מסביר לנו את ההבדל, ועתה אין מי שיודע היכן הוא, וגם לו היו יודעים, אין רשות לגלות אותו ואת מקומו.

ר' יוסי ב"ר יהודה קם יום אחד בבוקר, וראה עופות הפורחים ויונה אחת עפה אחריהם. קם על רגליו ואמר יונה יונה הנאמנת עוד מימי המבול, הדיוקן והצורה של העם הקדוש שנמשלו ליונה, לך ראוי ולך נאה לעשות את השליחות של עם ישראל. לכי ועשי לי שליחות אחת לבן יוחאי במקום שהוא שם.

הסתובבה וחזרה אותה היונה ועמדה לפני ר' יוסי ב"ר יהודה, וכתב פתק אחד ובו השאלה שנשאלה מפי החכמים. שוב לקחה היונה בפיה את הפתק והלכה אצל רשב"י, ושמה את הפתק בכנף מעילו. הסתכל והתבונן רשב"י באותו הפתק וקרא את השאלות הנזכרות, ובכו הוא ורבי אלעזר בנו. ואמר רשב"י, אני בוכה על הפרישות וההתרחקות בעל כרחנו מן החברים. וגם אני בוכה על דברים אלו שלא התגלו ונתפרשו להם, ואין להם חכם גדול שיפרש להם. [ואם מכוסים הדברים מהם עכשיו] מה יעשו הדורות האחרונים אם ישגיחו ויתבוננו בזה.

בתוך כך בא אליהו הנביא זכור לטוב, ראה את רשב"י שבוכה על צער השכינה, ואמר אף שבשליחות אחרת הייתי מזומן עתה, ולא לבא אליך, אבל שלחני הקב"ה להשקיט את דמעותיך.

אהה רבי, אהה רבי, לא היה צריך עתה לגלות לצדיקים האלו את הדברים האלו, ששם מפורש בקללות האחרונות מתי תבא הגאולה, כי עדיין לא הגיע הזמן לגלות לחברים את זמנה. אבל בכל זאת שלחו לי מן השמים לומר לכם, כדי לעשות לך נחת רוח, ושלא תצטער, שכך אמר הקב"ה על שאלתכם, בקללות ראשונות יש ל"ב פסוקים, וכולם כנגד הל"ב נתיבות ושבילים של התורה שמקורם מן החכמה. ובקללות אחרונות יש ג"ן פסוקים, מלבד פסוק אחד של נחמה, כנגד ג"ן פרשיות ודרכים שבתורה. בגלות הראשונה של בית ראשון עברו ישראל על אותם שבילים סתומים שבסתר (כי "שביל" הוא צדדי, בשונה מ"אורחין" שהוא דרך גלויה כמו שכתוב בגלות האחרונה), ולכן לא היה עונשם גדול, נתגלו עונותיהם ונתגלה הקץ שלהם, כלומר נתגלה מתי יהיה סוף לצרותיהם, ונתגלתה הנחמה וההבטחות שלהם. אמנם בגלות אחרונה שגלו בבית שני, עברו ישראל על ג"ן פרשיות שהם הדרכים הגלויים שבתורה וכיון שזה חמור מאד, ובזה נסתם עוונם, ולכן גם נסתם קיצם ולא כתוב בהם הבטחות ונחמות. בתוך כך עבר רוח אחד והפריד בין אליהו לרשב"י, ועלה אליהו הנביא תוך גלגל של אש, ונשאר רשב"י ובכה ונרדם בפתח המערה.

בנתיים שב אליהו זכור לטוב ואמר, קום רבי שמעון התעורר משנתך, אשרי חלקך שהקב"ה רוצה בכבודך. כל ההבטחות והנחמות של ישראל באלו קללות שבמשנה תורה כתובות. צא וראה מלך שאוהב את בנו, ואפילו שקילל אותו והכה אותו, אהבה גדולה שבמעיו עליו. כאשר מראה רוגז ותוקף חזק, אז כך גודל הרחמנות שלו עליו. כך הקב"ה אפילו שקילל, דבריו הם באהבה. נראים בגלויי כלפי חוץ כקללות, אבל באמת הן טובות גדולות וחשובות, לפי שאלו הקללות באהבה היו. מה שלא היה כן באותן קללות ראשונות שבתורת כהנים שכולן היו בדין קשה.

באלו הקללות שבמשנה תורה יש דין ואהבה, כמו אבא שאהבתו על בנו, ורצועה של מלקות לוקח בידו, אבל לא להכות ממש, אלא עושה צעקה גדולה וקולות גדולים אבל המכות כלולות ברחמים.

ותתבונן ותראה שהקשה מכל אותן הקללות היא הכתוב (דברים כח, סא), גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה, יעלם ה' עליך עד השמדך. והנה אף כאן נרמזות ההבטחות של האבא על בנו באהבה גדולה. שאין כתוב "יעלה ה' עליך" אלא כתוב "יעלם" ולכן אין פירוש "יעלם" שיביא הקב"ה על ישראל את הקללות ממש מלשון עליה, אלא מלשון העלמה, דהיינו, שהקב"ה יכבוש אותן ויכסה אותן בנקב שבמקומן, שלא יצאו לחוץ, ויהיו "נעלמות" כבושות ומכוסות בנקבי חוריהן.

ואמר "עד השמדך", אף שזה לא יהיה לעולם ולעולמי עולמים, שהרי נשבע הקב"ה שלא יכלה את עם ישראל לעולם ולעולמי עולמים וזכרונם יהיה קיים לעולם, דכתיב (ישעיה סו, כב) כן יעמד זרעכם ושמכם. שכמו השמים החדשים והארץ החדשה עומדים לפני, אותו דבר לא ימחה שם ישראל לעולם. וכתיב (ירמיה לא, לו) כה אמר ה', אם ימדו שמים מלמעלה כו', פירוש, כמו שאי אפשר למדוד את גובה השמים, ולחקור את יסוד הארץ, כך אני לא אמאס בישראל על עונותם. וכיון שבשבועה הוא שלא יכלו ישראל לעולמים, עתידים ישראל שיהיו כל המכות וכל המחלות נסתרות ומכוסות שלא יצאו לחוץ להרע להם, עד הזמן שיכלו ישראל חס ושלום מן העולם, מה שלא יהיה לעולם ולעולמי עולמים.

גם הסוף של כל הקללות והסיום שלהן הוא (דברים כח, סח) והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה, והתמכרתם שם לאיביך לעבדים ולשפחות ואין קנה. כאן יש הבטחות ונחמות שעתיד הקב"ה לעשות לישראל באחרית הימים. "והשיבך ה' מצרים באניות", היא הבטחה לשוב ולעשות נסים ואותות לישראל, כמו שעשה הקב"ה ביציאת מצרים בימים הראשונים. כלומר כנסים הגדולים שהיו באותה תקופה של יציאת מצרים כנאמר (מיכה ז, טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.

"באניות", כאן הפירוש הוא כמו שאמרת, שאתה רשב"י דורש על דרך הסוד בחילוף אותיות אחה"ע דהיינו א' מתחלפת באות ע', ואז יצא "בעניות", שתכלה פרוטה מן הכיס.

אבל יש פירוש אחר, והוא שעתידים כל בני העולם לבא על ישראל באניות של הים, ויחשבו לכלות אותם מן העולם, אולם כולם יטבעו בתוך הים, כמו שעשה הקב"ה בימים הראשונים בים סוף.

ושם הוא הרמז לשמחה גדולה, הן כתוב כאן בגלות האחרונה והשיבך ה' מצרים באניות, וכתוב שם בענין הכשדיים (ישעיה מג, יד) באניות רינתם. מה שם רנה, אף כאן רנה. הנה אף כאן בגלות האחרונה שכתוב באוניות יהיה שם שמחה.

"בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה"

[וזה מה שנאמר] "בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה" (שם כח, סח). פירוש, מן היום שנברא העולם, לא גילה גבורתו הקב"ה שתראה בעולם, כלומר שעדיין לא היו נסים גדולים כאלו בעולם, כמו שתבוא בגאולה האחרונה. ושעת רצון לא היתה עדיין באותה הדרך של העתיד. כי כאשר ראיתם את מצרים, באותה דרך שיצאנו ממצרים ובאותו אופן יעשה לך הקב"ה לעתיד. שהרי אחר כך מכל צדדי העולם יתקבצו האומות עליהם על ישראל, ויחשבו ישראל שבזמן הזה יאבדו, ויהיו נמכרים לשונאיהם. זה שכתוב (דברים כח, סח) והתמכרתם שם, ונמכרתם לא כתיב, אלא והתמכרתם, ופירושו שבלבבכם בלבד תחשבו שאתם נמכרים, אבל באמת חס ושלום שהקדוש ברוך הוא ימכור את ישראל, שהרי "ואין קונה" כתוב, ולכן אין מי שיכול לשלוט עליהם.

וכל זה לסוף הימים ממש בעת הגאולה. ומודיע אליהו זכור לטוב שהכל תלוי בתשובה, שאם עם ישראל יעשו תשובה יצאו מן הגלות ברחמים, וכל הקץ סתום, כמו שכתוב (דברים כט, ח), למען תשכילו את כל אשר תעשון. מי שיש לו לב יתבונן וידע לשוב לבוראו.

שאל רשב"י לאליהו, באיזה מקום נתגלתה הגאולה של ישראל באלו הקללות? אמר, הסתכל ודייק במקום הרע מכולם מכל הקללות, שם הוא הגילוי.

הסתכל רבי שמעון ודייק ומצא שכתוב (דברים כח, סו) "והיו חייך", החיים הטובים שיהיו בזמן הגאולה, "תלואים לך מנגד", כי אינם בטוחים שיהיה הגאולה, "ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך", פירושו, אף על פי שיודעים החברים זמן של אותם חיים טובים בעת הגאולה, תלויים הדברים לפניהם בספק, כי הכל תלוי בתשובה, ועיקר הוא, והדברים יציבים ונכונים.

כתב רבי שמעון פתק לעת ערב ושם בפי היונה, ודוקא בפיה, רמז לכנסת ישראל שצריך לשים את דברי תורה בפ"ה כי הפ"ה הוא מלכות כנודע, והלכה אצל רבי יוסי שהיה עומד במקומו ועיניו מצפות. כיון שראה את היונה, אמר, יונה כמה את נאמנת יותר מכל עופי השמים. קרא על עצמו הפסוק (בראשית ח, יא), ותבא אליו היונה לעת ערב, והנה עלה זית טרף בפיה.

לקח רבי יוסי את הפתק ונכנס לבית המדרש אצל החברים, והראה להם, וסיפר להם את המעשה. תמהו. בכה רבי יהודה ואמר, אפילו שלא ידענו את מקומו, מקום שיפול העץ, שם הוא, כי רשב"י הוא העץ שנותן פירות וזן את העולם ברוחניות ובגשמיות, שם הוא שרשו ועיקרו, ומשם ניזונים כל התלמידים. מקום שבר יוחאי נמצא, שם החברים נמצאים אתו, כלומר, רוחם ודעתם אתו, ומתעוררים ממנו ולומדים ממנו.

אשרי חלקו של בר יוחאי שהקב"ה עושה אתו נסים והוא גוזר והקב"ה מקיים. ועתיד רשב"י להיות ראש לצדיקים שיושבים בגן עדן. ויקבל פני השכינה, ויראה את הקב"ה, וישתעשע עם הצדיקים, ויאמר להם, בואו נשתחווה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו. עד כאן תרגום דברי הזוהר הנפלאים.

"גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (כח, סא)

אוי למי שאינו מקיים את כל המצוות וגם למוסיף על המצוות

הקללות הכתובות מכוונות למי שאינם מקיימים את המצוות הכתובות בתורה, ואלו פסוקנו שמוסיף עוד קללה כוללנית ואיומה וה"מכה אשר לא כתוב", נאמרה לאלו שמוסיפים "מצוות" משלהם, שאינן כתובות, כמו "את פלוני מצוה לרדוף", "את אלמוני מצוה ללמד לקח", וכיוצא, מדה כנגד מדה, הוא הוסיף מצוה שאינה כתובה בתורה, אף הוא יקולל בקללה שאינה כתובה בתורה.

כח התורה של החפץ חיים

ואמרתי להביא את מה שסיפר הגה"צ רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א על רבנו החפץ חיים זיע"א. "אחד מהדברים שלא כ"כ ידועים, הוא כח התורה של החפץ חיים, ידוע המעשה שהיה עם הדיבוק שהוציאו מילדה שהובאה לראדין, והרבנים, תלמידי החפץ חיים שלמדו בכולל 'קדשים', נשלחו על-ידי מורם ורבם כדי להורות לדיבוק שיצא. לפני שיצא הדיבוק הם שאלו את הרוח אם היא יודעת מי הוא ה'חפץ חיים', והשיבה כי בשמים מחשיבים אותו כמו 'תנא קטן'. עם כל הגדולה העצומה של ה'חפץ חיים' שהיה מנהיג ואדם קדוש מאוד, בשמים החשיבו אותו דווקא על ידיעותיו בתורה, על לימוד התורה שלו, כמו 'תנא'. ושמעתי ממורי הגאון רבי הלל זקס זצ"ל ששמע מגאון אחד שזה משום שהחפץ חיים התפלל שהעולם לא ידע מגאונותו. ואם תשאל אם כן איך ידוע שהיה צדיק, תשובתו בצדו: הח"ח בכלל לא ידע שהוא צדיק שצריך להתפלל על זה...

ראש ישיבת סלבודקא הגר"מ שולמן זצ"ל אמר פעם שיעור כללי שלם על סברתו של ה'ביאור הלכה' בהלכות פסח, וסיים "רציתי שתדעו כמה היה רב חילו באורייתא". והוסיף ששמע ממורו הגאון רבי הלל זקס זצ"ל, שהוא נכדו של מרנא ה"חפץ חיים' זי"ע, שהחפץ חיים כתב חיבור על קדשים ובשולי הגיליונות הוסיף הערות קצרות ב'לומדעס', ואמר שהוא עשה זאת כדי שיידעו שהוא היה גם "קצת למדן" כלשונו, וכך לא יזלזלו חלילה בספריו האחרים: 'חפץ חיים', 'שמירת הלשון', 'משנה ברורה' ועוד. אך החפץ חיים תלה את הסייעתא דשמיא בדמעות ששפכה אמו. וכמו שמספרים, שה'חפץ חיים' חיבב מאוד את הסידור של אמו, והיה אומר על הסידור הזה: "כמה דמעות שפכה אמא בין דפיו כדי שיהיה לה בן יהודי כשר".

שידוך לא מוצלח

והוסיף בעניין זה כדאי להזכיר גם את מה שידוע, שה'חפץ חיים' נישא בזיווג ראשון לבתו של אביו החורג. ומעשה שהיה כך היה: ה'חפץ חיים' התייתם בצעירותו מאביו, ואמו התחתנה עם יהודי ועברה לגור עמו, ואותו יהודי נתן עינו בבנה של רעייתו וחשק לקחתו כחתן לבתו. אמו של ה'חפץ חיים' סירבה לכך בתוקף, כי היא הכירה במעלותיו העצומות של בנה וידעה שהוא יכול לקבל שידוך הרבה יותר חשוב, להיכנס לבית של גדולי ישראל עם נדוניה מכובדת שתאפשר לו לשקוד על התורה והעבודה מתוך הרחבה גשמית ורוחנית כאחד. כששמע על כך ה'חפץ חיים' חשש ל'שלום בית' של אמו, והודיע לה שהוא רוצה שהיא תעשה את השידוך הזה, וכשסירבה הוא הפציר בה מאוד עד שהאם נכנעה ללחצים שהופעלו משני הצדדים והשידוך יצא לפועל.

מבחינת החפץ חיים היה זה ויתור גדול מאוד. הוא ויתר לכאורה על כל עתידו והתעקש להתחתן עם נערה פשוטה, בלי כסף, בלי ייחוס, בלי מעמד. אבל לבסוף הוא אמר ראו כל חברי שנשאו בשידוכים עשירים וחשובים כמעט כולם יצאו למסחר ולא נשארו בלימוד ואני בס"ד לקחתי את אשתי שבאה מבית רגיל והסתפקה במועט, ולא בקשה דבר וכך יכולתי להמשיך ללמוד ולהצליח. ועוד דבר שמעתי ממורי הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל בעניין זה של משפחת ה'חפץ חיים'. לאחר שנפטרה אשתו כתב ה'חפץ חיים' מכתב לבנו וביקש ממנו שיעבור להתגורר על־ידו בראדין, כי הוא אינו מעוניין להתחתן שוב מפאת גילו המתקדם, ולכן הוא זקוק לבנו שיתגורר על־ידו ויוכל לסייע לו.

הבן השיב לו במכתב נרגש, שהוא מאוד היה רוצה לבוא לגור על - ידו כדי לקיים מצוות כיבוד הורים, אלא שרעייתו רגילה לחיי העיר הגדולה והיא חוששת מאוד מהמעבר לראדין הקטנה. זה היה דבר פלא. ה'חפץ חיים' הקדוש, אשר כל העולם כולו ניזון בזכותו, אינו מקבל משמים את מבוקשו... אבל משקיבל ה'חפץ חיים' תשובה זו מבנו לא הוסיף להפציר ולבקש אלא קיבל על עצמו גזירת שמים והתחתן שוב.

אמר מרן ראש הישיבה: "מכל ילדיו של מרנא ה'חפץ חיים' לא נשארו נכדים שומרי תורה ומצוות. היחידים שכן נשארו שומרי תורה ומצוות וגדולי תורה ממש, הם דווקא אלה שנולדו בערוב ימיו, אחרי שהתחתן בניגוד למה שרצה מלכתחילה, והם המשפחה המפוארת של בניו של הגרמ"מ זקס זצ"ל ראש ישיבת ראדין.

הקדוש ברוך הוא עשה את רצונו. אם ה'חפץ חיים' היה יודע את זה בוודאי שהיה רוצה להתחתן פעם נוספת. והנה ידוע שמרנא החפץ חיים מסר נפשו להפיץ את איסור לשה"ר והזכות הגדולה בשמירתו.

ומסופר שפעם אחת היה רב שהיה צריך לספר לח"ח לשון הרע לתועלת, ופתח בבדיחותא "נו... נדבר כעת קצת לשון הרע", והח"ח הבין את כוונתו אבל הגיב בחומרא: "ליצנות מאיסור חזיר?! הרי זה איסור גמור מדאורייתא".

הגאון ר' הלל זקס היה מספר לנו שהיה לו ויכוח עם אמו, בתו של מרנא ה'חפץ חיים'. האמא היתה אומרת שאין לה שום ניסיון לשמוע לשון הרע. לא היה לה שום רצון או פיתוי לשמוע לשון הרע, וכמובן שגם לא לדבר לשון הרע. למה להכניס לכלוך בנפש נקייה? אבל אם מישהו כבר סיפר לה לשון הרע נגד רצונה, אמרה בתו של ה'חפץ חיים', אז כבר יש לה ניסיון. כי היא שמעה אדם שלכאורה הוא אדם נאמן, יהודי ירא שמים, שמספר לה משהו על מישהו אחר - "למה שהוא ישקר? איך אני יכולה להחליט שדבריו אינם אמת?", כאן יש לה ניסיון. אמר לה ר' הלל זקס, שהאמת היא הפוכה כי הרי אי אפשר להאמין היום לאף אחד: ה'חפץ חיים' אמר פעם: "הרוב שקרנים, וכולם מגזימים", וממילא אין שום בעיה שלא לקבל לשון הרע, כי גם אדם שנראה ירא שמים וכו' גם הוא יכול להיכשל בשקר או בהגזמה. סביר להניח שהוא חיסר פרט כזה או אחר שמשנה את התמונה כולה. "לי אין שום ניסיון שלא לקבל לשון הרע", אמר ר' הלל, אבל להימנע משמיעת לשון הרע? זה כבר סיפור אחר. זה כבר ניסיון גדול. הרי לפעמים יש כזה לשון הרע עסיסי, כזה סיפור מרתק, משהו ש'אי אפשר לפספס', פה כבר יש ניסיון גדול... דרך אגב, ראוי לציין שבישיבת חברון החדיר הגר"ה זקס את שמירת הדיבור והלימוד בעיון בספר החפץ חיים, ועוד נדבר בעניין זה להלן.

יש הנאה מדיבור לשון הרע או לא?

בעניין זה של ההנאה בדיבור ושמיעת לשון הרע מביא ה'חפץ חיים' את מה שאמרו חז"ל בערכין (טו:), שכל החיות התקבצו אצל הנחש ואומרות לו ארי דורס ואוכל וכו', אבל אתה מה הנאה יש לך? אתה הרי רק מכיש ולא נהנה מהאוכל, וממילא אין לך שום הנאה. וענה להם הנחש ומה יתרון לבעל הלשון, הרי גם הוא אינו נהנה. את מאמר חז"ל הזה המשיל ה'חפץ חיים' להלכה. בלאו השישי הוא מביא, כי מי שמדבר לשון הרע עובר על לאו של "לא תחללו את שם קדשי" כי הוא עובר עבירה ואין לו ממנה שום הנאה, ואם כן למה הוא עובר, כמרד ופריקת עול מלכות שמים? הרי זה חילול ה'!

וידוע שאמר החזון איש, כי מזה אפשר ללמוד שה'חפץ חיים' מימיו לא דיבר לשון הרע, כי אם הוא היה מדבר הוא היה יודע שיש בזה הנאה. אז מה הפשט באמת? אם יש הנאה בדיבור לשון הרע למה אומרים חז"ל שאין הנאה?

ואומרים בשם הגרי"ס לפי השיטה מקובצת בתחילת בבא קמא, בעניין של החלוקה בין האבות נזיקין: הקרן כוונתה להזיק והשן יש הנאה להיזקה. ומה ההלכה כשגם כוונתה להזיק וגם יש הנאה להיזקה? האם נחשיב את זה כ'שן' או כ'קרן'? וכדוגמה לדבריו מביא ה'שיטה מקובצת' את הנחש שנושך, כוונתו להזיק, ויש לו הנאה מאותה הנשיכה ודינו כקרן.

אמנם הגמרא מביאה שהנחש אין הנאה לנשיכתו ומה ראיה היא זו? אלא מביא השיטה מקובצת בשם הרשב"א, שיש שני סוגים של הנאה: יש אדם שאוכל מאכלי טריפה רחמנא ליצלן, הוא אוכל ונהנה מהאוכל ועכשיו הוא כבר לא רעב. להנאה זאת אפשר להשוות את הארי והזאב שטורפים ואוכלים ויש להם הנאה מזה.

לעומת זאת, ההנאה של הנחש היא הנאה אחרת. הוא עדיין רעב, הוא לא שבע מאותה נשיכה, אבל הוא נהנה לראות את האדם שהוכש על־ידו כשהוא מתבוסס בדמו. זו ההנאה שלו. זה סוג אחר של הנאה, ועל זה מדברות החיות שבאות בטענה לנחש, מה הנאה יש לך? הנאה לראות את האחר מתבוסס בדמו? אם זו ההנאה שלך סימן שאתה יצור מושחת!

ובהשוואה לבני־אדם: מי שגונב כסף עובר על איסור חמור אבל הוא נהנה הנאה לעצמו, כי יש לו עכשיו יותר כסף ממה שהיה לו קודם לכן. לעומת זאת, מי שמדבר לשון הרע, ממה הוא שואב את ההנאה? מלגרום נזק וצער לאחר? מלהכפיש את הזולת? זאת הנאה של אדם מושחת!

היכן נמצאת התורה

הגמרא במנחות (נג:) אומרת, יבוא טוב וייתן טוב מטוב לטובים ־ יבוא טוב זה משה רבנו, ייתן טוב זאת התורה, מטוב זה הקדוש ברוך הוא, לטובים זה עם ישראל, והגמרא מביאה פסוקים על כל אלו שנקראו טוב.

הגאון רבי משה שמואל שפירא היה אומר על מאמר חז"ל זה: "תורה דרייט זיך ארום גוטסקייט" - התורה סובבת סביב טוב. המהות של תורה זה 'גוטסקייט' - להיטיב וח"ו שלא בהיפוך.

לעומת זאת, מה היא לשון הרע? שחיתות. זה משחית את האדם. במקום לראות את הזולת בעין טובה, הוא מסתכל עליו במבט ביקורתי, הרסני. במקום לאהוב טוב הוא נהנה מרוע, מלכלוך. החפץ חיים זי"ע היה כולו טוב. הוא כתב לנו לא רק את הלכות שמירת הלשון והספר חפץ חיים, אלא גם את האהבת חסד. הוא צועק לנו "בואו נהיה טובים! בואו נתרחק מהרוע!"

בישיבת חברון היתה הנהגה מיוחדת שהנהיג ראש הישיבה הגר"ה זקס זצ"ל: ללמוד חפץ חיים בעיון. למדנו בחבורות, היו אומרים חידושים, מפלפלים בדברי החפץ חיים ויורדים לעומקה של הלכה. פעם באו כמה בחורים וביקשו לפתוח עוד חבורה בלימוד החפץ חיים. הם באו למשגיח שלנו, הגה"צ רבי מאיר חדש זצ"ל, ושיתפו אותו בתכניותהם. אמר להם ר' מאיר: "אתם כבר אוחזים שם? בכזאת דרגה של ללמוד חפץ חיים?". התקשו הבחורים להבין את דבריו, ור' מאיר השיב להם כך: "מה היה קורה אם היה בא אליך בן אדם ומבקש לספר לך לשון הרע עסיסי על אבא שלך? או גרוע יותר, היה מבקש ממך שאתה תספר לו על מעשה מכוער שאבא שלך עשה... מה היה קורה? היית זועק מרה ולא מוכן להתקרב אליו.

כך גם היה אם הוא היה מבקש ממך לדבר על אח שלך, על החבר הכי טוב וכו'. אנחנו צריכים להרגיש שכל יהודי יקר לנו כמו אח. כל יהודי הוא אח שלך. איך אתה יכול ללכלך עליו בדיבור לשון הרע? איך?! אבל מה? לפעמים אין ברירה. חייבים לשמוע משהו בגנותו של האחר כי זה לתועלת גדולה. כשחייבים אז חייבים. בשביל זה יש 'חפץ חיים' שמלמד אותנו מתי אין ברירה וחייבים לדבר לשון הרע. ואז אמר להם ר' מאיר חדש: "קודם תגיעו להרגשה הזאת של קושי לדבר על האחר דברים רעים כי הוא כמו אח בשבילכם, ואחר־כך תתחילו לחפש את ההיתרים שמביא החפץ חיים במקום שיש צורך גדול וזה לתועלת וכו'".

כמעט היה שכנו של ה'חפץ חיים' בגן עדן

מעשה היה עם מרנא החפץ חיים, וגם אותו שמעתי מפיו של הגר"ה זקס, וכך היה המעשה: באחת השנים בא בחור מהישיבה בראדין לפני מרנא החפץ חיים בעצם יום הפורים, וכטוב לבו ביין ביקש מה'חפץ חיים' שיבטיח לו שיהיה עמו במחיצתו בגן עדן. החפץ חיים לא התייחס לדברי הבחור וניסה להתעלם מהבקשה החריגה. אבל הבחור לא הרפה, ומאחר שהיה שיכור הוא המשיך והמשיך לדרוש את אותה הדרישה: "איני זז מכאן עד שתבטיחני שאזכה להיות עמכם בעולם הבא במחיצה אחת". לאחר שהירבה להפציר ולבקש, לפתע הרים הח"ח את עיניו הטהורות והשיב, אני מוכן. אבל אתה מבין שאני רוצה שכן טוב. ואמר לו הבחור ודאי...

חזר הח"ח ואמר, הרי בחיים אני נזהר מאוד מעוון לשון הרע, אם תסכים לקבל על עצמך להישמר מזה, נוכל להיות שכנים טובים, ואז אני מוכן לזה.

הבחור החל נסוג אחור. קשה לי להבטיח, אמר, אני אשתדל קצת, אבל בכל זאת... ואז הח"ח ניסה לדבר על לבו, הרי הקב"ה ציווה ואם כן אפשר לקיים, רק קצת אולי להתאמץ, אבל הבחור סירב, עד שהחפץ חיים הורה לנוכחים שיוציאו את הבחור הזה מהחדר. כשהגיע סיפור המעשה לאוזניו של ראש הישיבה הגאון רבי משה לדינסקי, הוא אמר שהבחור הזה כבר היה בשערי גן עדן במחיצתו של החפץ חיים, ובגלל מעט השקעה זרק את עצמו משם...

כשר' הלל היה מספר את הסיפור הזה הוא היה מתרגש ונסער מאוד ואומר לנו: "תראו מה זה החפץ חיים; הוא לא רק ידע שהוא יישב בגן עדן, אלא שיש לו את הרשות והכח לומר כדרך בעל הבית, מי יהיו השכנים שלו...".

סגולה לחינוך הבנים, שמירת הלשון

ויש לסיים בהתייחסות לימים הנוראים הבאים עלינו לטובה: עם ישראל ידע לאורך הדורות לדבר טוב האחד על השני, לדון את הזולת לכף זכות, ובאמת זכו לגדל דורות ישרים מבורכים של יהודים יראים ושלמים. לצערנו הנושא הזה נפרץ ואנחנו רואים בנים שלצערנו לא כל־כך הולכים בדרך אבותיהם.

והנה אף אחד אינו יודע חשבונות שמים, ואני לא יכול לומר מה הגורם להידרדרות של הילדים הללו, אבל כשההורים היו בטוב, רצו בטוב וחיפשו את הטוב בכל אחד, ה' היה בעזרתם וזיכה אותם לגדל בנים טובים. בואו נקבל את העצה של החפץ חיים, נתחיל לשמור על הלשון, נשתדל לראות את הטוב בכל אחד, נשתדל להיות שמחים ומאושרים, ובעזרת ה' נזכה לבנים צדיקים ותלמידי חכמים ונזכה ליכתב וליחתם לחיים טובים וארוכים, אמן. (עלון לקראת שבת מלכתא)

"בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר" (כח, סז)

אל תחכה לימי הזקנה ותאמר "מי יתן בוקר"...

הפסוק מלמדנו מוסר, היצר הטוב אומר לאדם, חזור בתשובה בזמן הבחרות, שהוא עת יקר בשעה שהמוח צלול כבוקר. אבל מצד שני היצר הרע אומר לאדם שמח בחור בילדותיך, ורק אחר כך בימי הזקנה שדומה לערב תחזור בתשובה, ואלו הן דברי יצר הרע שאומר "מי יתן ערב", אבל כשחס ושלום נתפתה לעצת יצרו, אז בימי הזקנה יתחרט מאד ויאמר "מי יתן בקר" היינו עת שהייתי בחור הלוואי אז הייתי חוזר בתשובה ולא שומע ליצר הרע.

והעיקר שעל ידו יוכל להתגבר על יצרו, הוא על ידי לימוד ספרי מוסר, כגון הספרים ראשית חכמה, שבט מוסר, חובת הלבבות, מסילת ישרים ופלא יועץ. שבהם יתבונן וידע שבחיי האדם כל רגע יקר, לפי שכל רגע שעובר לא יחזור עוד, ובכל יום מתקרב האדם אל הקבר. הן כמה שכבו על מטתם ולא קמו רחמנא ליצלן, ומכיון שאדם אינו בטוח בחייו, מה לו לרדוף אחר המותרות והתענוגים. בפרט בבחרותו, שהוא עת יקר מכל חייו, "וינקותא, כלילא דורדא" (ילקוט שמעוני קהלת תתקעט), וכל אשר בכוחו לרדוף בקביעות התורה והמצוות ביום ובלילה יקיים.

צריך האדם לשמוח בחיים שנתן לו השי"ת

ונביא את תוכן דברי רשכבה"ג ר' ישראל מאיר הכהן ז"ל בעל החפץ חיים בספרו שם עולם (פרק י"ט עם תוספת תיבול). מה מאד צריך האדם לשמוח בחיים שנתן לו השם יתברך, שעל ידי זה יזכה לעונג הנצחי, כי יהיה צרור בצרור החיים, ויתענג על ה' לנצח. וזהו הנאמר (דברים ל, ו) ומל ה' אלהיך את לבבך וכו' למען חייך, שתיבת למען חייך לכאורה אין לה ביאור. ובדברינו ניחא. ובדרך דמיון, לאחד שהציל את בן המלך ממוות, ועבור זה נתן לו המלך רשות ליכנס יום אחד מעת לעת באוצרו הגדול, וליקח משם כל אשר ברצונו. והנה באותן שעות עמל בכל כוחו וצרר כסף וזהב, ומאותה העת נתעשר עושר רב עד שנעשה עשיר ומפורסם בעולם. ובכל שנה היה עושה משתה גדול לזיכרון המעשה ההוא. ובעת המשתה היו נאספים אליו כל גדולי המדינה, ונמשך כך כמה עשרות שנים, עד שנשכח בעולם עצם המעשה שנתעשר. ויהי היום ויאמר לחבריו בעת משתה היין, אשאל מכם דבר, לדעתכם מהו היום החביב אצלי מכל הימים? ויענוהו, עתה עת משתה היין כשביתך לבוש שני בכל פאר ויופי, וכל גדולי המדינה סביב שלחנך וכולם לבושים מלכות. ויען להם, יש לי יום אחד החקוק בזכרוני עת הייתי רעב וצמא ובלבוש פשוט לעורי כאחד השפלים, אז הכניסוני לאוצר, לקחת ככל אשר תאווה נפשי וחסתי על רגעי לקחת כלי זהב, ומרגליות ואבנים טובים ומכל הבא ליד, ולא הרגשתי שום צער של רעבון מגודל השמחה, מה שאין כן עתה, אני רגיל בעשירות, ובמלבושי כבוד אין לי שמחה כל כך.

אפילו כל אבנים טובות ומרגליות שבעולם לא ישוו בדבר אחד מהתורה

וכן הוא הדבר בעניינינו, השם יתברך, הוריד לנו את אוצרו הנחמד, את התורה והמצוות בעולם הזה, והרשה לאדם שבכל ימי שנותיו, יוכל ליקח מהם כל מה שירצה, והן התורה והמצוות, שאפילו הפרט הקטן מהם, הוא טוב מכל הפנינים שבעולם, וכמו שנאמר (משלי ג, טו) וכל חפציך לא ישוו בה, שאפילו כל אבנים טובות ומרגליות שבעולם לא ישוו לדבר אחד מהתורה. ועל כן יש לו לאדם לשמוח מאד בימי חייו שנתן לו השם יתברך בעולם הזה, ולאוהבו אהבה עזה ונאמנה עבור כך. ואפילו אם ימי חייו בעולם הזה אינם של שמחה ותענוג כל כך, כיון שיכול ללקט הפנינים היקרים, השמחה תמלא את ליבו, כמאמר האיש הנ"ל שבעת שהיה באוצר לא הרגיש שום צער, מפני גודל השמחה.

אבל האמת שיש לנו ערלת לב, ואין אנחנו מרגישים את גודל ערך התורה והמצוות, על כן אין אנחנו שמחים בה. ואין מצויה אצלנו אהבת השם יתברך, אלא כשנותן לאדם איזו טובה של ענייני העולם הזה. אבל לעתיד, כשימול ה' את ערלת לבבנו, ונשיג את גודל יקר התורה והמצוות, אז תהיה לנו אהבה אמיתית להשם יתברך עבור כל רגע ורגע שנתן לנו את החיים, וכמו האיש הנ"ל שהיה אוהב את המלך אהבה עזה עבור אותן רגעים שהתיר לו להיכנס לבית אוצרו הטוב, וליקח מכל הבא ליד, וזהו שכתוב (דברים ל, ו) ומל ה' אלהיך את לבבך וכו' למען חייך. דהיינו שבעבור זה לבד תאהבינו אהבה עזה.

ומסופר על הגר"א זצ"ל שלפני פטירתו היה בוכה. שאלו אותו למה הרב בוכה, והשיב, כמה יקר העולם הזה, שבו יכול האדם להשיג כל מה שירצה מהתורה והמצוות, אבל בעולם הבא, אפילו שיתן את כל העולם הבא שלו כדי שיניחוהו לקיים מצוה אחת, אין רשות לזה. והנה בעולם הזה, במטבע קטנה יכול להשיג מצוה שיכול לראות פני השכינה. שאלוהו במה? השיב בציצית, שאמרו רבותנו ז"ל (מנחות מג:) כל הזהיר במצות ציצית זוכה ורואה פני שכינה, וכן דוד המלך ע"ה אמר (תהלים יט, יא) הנחמדים מזהב ומפז רב, שכמו ששמח האדם בזה הרגע שמוצא תכשיט של מאה דינרים, קל וחומר ברגע שמוצא תכשיט השווה אלף, כן הוא ממש בלימוד התורה, שבכל רגע שלומד ואומר איזו תיבה, הוא מקיים מצות עשה דאורייתא של לימוד התורה בזו העת שלומד מקרא, ובזו העת משנה והלכות ועוד. ועל כל פרט ופרט יש למעלה עונג בפני עצמו. אך מגודל השמחה נולדת לו תוגה, באשר יודע שימי האדם הם קצובים, והוא חושב מי יתן ואוכל לחטוף בזו העת אלפי פעמים כזה. כי הלא ישאר עוד הרבה והרבה מונח להפקר ממה שלקחתי בידי. וכל זה מרומז בגמרא עירובין (דף נד.) אמר ליה שמואל לרב יהודה, שיננא, חטוף ואכול, חטוף ושתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהילולא דמי. אכילה הוא רמז להלכות, ושתיה הוא רמז לאגדות, שיש בהן סודות התורה שנמשלו ליין, והוא כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ראה חגיגה יד.) על הפסוק (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, "לחמי", אלו הלכות, "ושתו", אלו אגדות. (עד כאן מספר שם עולם פרק י"ט).

כסבורים אתם שהקמיעות פועלים את הישועה? אם אין לו חלילה אמונה, לא יעזרוהו כל הקמיעות שבעולם

הגאון רבי ששון מרדכי זצ"ל, בעל "שמן ששון", מגדולי המקובלים היה, ורבנו יוסף חיים זצ"ל מביא בספריו כמה מעשי פלא שעשה. רבים היו באים לפניו שיתפלל עליהם ויכתוב להם קמיעות להצלחה והצלה, רפואה וישועה.

פעם אמר, כסבורים אתם שהקמיעות פועלים את הישועה? הן ממה נפשך, אחת מן השתיים, אם יש לו לאדם אמונה וביטחון בבוראו, הן בזכות האמונה נגאלו אבותנו (מכילתא בשלח פרשה ו'), ובזכות האמונה נושעים בכל דור, וברוך הגבר אשר יבטח בה', והיה ה' מבטחו (ירמיה יז, ז). ואם אין לו חלילה אמונה, לא יעזרוהו כל הקמיעות שבעולם. שמא תאמרו, אם כן הקמיעות למה? זאת כדי שלא יהא נס גלוי, שיתלוהו בקמיע...

וסיפר מעשה שהיה עד לו. אישה אחת, נבעת בנה הקטן ומרוב פחדו וביעותו עצם עיניו ולא פתחן. שאלו ברופאים, נקטו בסגולות, ולא עזר דבר. הילד עצם עפעפיו ומיאן לפתחן.

יום אחד מצאה האישה דף מונח במקום משומר. כיון שלא ידעה קרוא וכתוב, שאלה אחרים מה כתוב בו. השיבוה, דף הוא מחומש שבלה. אמרה, דף מתורת משה רבנו שנמסרה לו על ידי הבורא יתברך, ודאי יועיל יותר מכל קמיע! צררה את הנייר וקשרתו בשרשרת. ענדה אותו לצואר בנה, ומיד פקח עיניו, וביעותיו עזבוהו!

תמהו הרואים וביקשו לראות מה נכתב בדף, ומצאו בו את פרשת התוכחה! "בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר, מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה" בתור קמיע, היה ראוי שיכביד את חוליו. אבל בכח אמונתה הפשוטה והאיתנה חולל לה ה' נס שהביא לבנה רפואה! הפך ה' לה את הקללה לברכה! (מעיין השבוע).

"וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה" (כח, סח)

מדוע כאן מסתיימת פרשת התוכחה ללא מילות תקוה, ואילו התוכחה שבפרשת בחוקותי, מסתיימת בהבטחה

כך מסתיימת פרשת התוכחה - בלי אף מילה של תקוה, עידוד או נחמה. ואילו התוכחה שבפרשת בחוקותי, מסתיימת בהבטחה מפורשת (ויקרא כו, מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם. מה פשרו של שינוי זה?

הרדב"ז, נשאל על כך בתשובותיו (חלק ב', סימן תשס"ט) והשיב כי שאלה זו כבר נשאלה בספר הזוהר, ושם תירצו שמה שנאמר "גם כל חלי וכל מכה וגו' יעלם השם וגו'", הוא מלשון העלמה ולא מלשון העלאה, ואם כן יש בכך נחמה.

הרדב"ז עצמו מיישב, שבקללות שבפרשתנו אין צורך בנחמה כלל, כי נחמתם בצידם, שאין פסוק שלא הוזכר בו שם הוי"ה, המורה על הרחמים, להודיע שהמידה היא ברחמים, על דרך ומחץ וידיו תרפנה, ואין לך נחמה גדולה מזו.

ועוד תירץ, שפרשת נצבים קשורה למעלה עם פרשת כי תבוא, והרי הוא בכלל הברית, שנאמר שם (דברים כט, יא) לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו. ובפרשת נצבים אכן יש נחמה בסופה, שנאמר (דברים ל, ב) "והיה כי יבואו עליך וגו' ושבת עד וגו' ושב ה' אלהיך וגו'", ואם כן סוף הענין כולו נחמה.

ובזוהר הקדוש (זוהר חדש, כי תבוא) מצינו שגם מה שנאמר בסיום התוכחה שבפרשתנו, הוא בעצם ברכה נסתרת, כי מאחר ש"והתמכרתם ואין קונה" ממילא מובטח על ידי זה שעם ישראל ישאר קיים לנצח ואפילו אויביהם יסייעו לכך שהעם הזה יוסיף להתקיים לנצח, שכן על ידי סירובם לקנות אותם לעבדים, ישארו עבדי ה' לנצח. אך עלינו לזכור שגם הבטחה זו נאמרה רק לכלל ישראל בתורת ציבור, ולא לכל יחיד ויחיד, שהרי ידענו על יהודים שבמהלך הגלויות נמכרו בשביים לעבדים ולשפחות, עד שנזכה לקיום ההבטחה (ישעיה לה, י) ופדויי ה' ישובון.

יישוב נפלא אמר על כך הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן, הרב מפונביז', בגמרא ובראשונים מתבאר שהתוכחה שבפרשת בחוקותי נאמרה לציבור בתורת ציבור, ומכאן שההבטחה של (ויקרא כו, מד) לא מאסתים ולא געלתים, היא הבטחה לכנסת ישראל בכללותה, כי אמנם (שמואל א, טו, כט) נצח ישראל לא ישקר, לעד ולעולמי עולמים.

לעומת זאת התוכחה שבפרשתנו, היא תוכחה לכל יחיד ויחיד, ובתורת איש יחיד, אין לאף אחד הבטחה לטובה בלא תנאי. הלוואי שיזכה כל אחד להיות בתוך כלל ישראל, דבר זה גופו היא הברכה הגדולה לכל יחיד!