דיני תקיעת שופר

י"א אלול תשפ"ה | 04/09/2025 | 20:20

כתוב בתורה (במדבר כט, א) "ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם" ^א.

א. אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה ^ב.

ב. חייב אדם מדאורייתא לשמוע בראש השנה תשע תקיעות, שהם שלש פעמים תקיעה תרועה תקיעה, משום שנאמר בתורה על ראש השנה ב' פעמים 'יום "תרועה" יהיה לכם', 'זכרון "תרועה" מקרא קודש', ונאמר ביום כיפור של שנת היובל 'בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם', וקבלו חז"ל בגזירה שווה שביעי שביעי ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה, ומכאן שצריך שלש תרועות בראש השנה. ומכיון שכתוב "והעברת" שופר, לומדים שכל תרועה צריך פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, כלומר תקיעה לפני התרועה ותקיעה לאחר התרועה, הרי כאן שלש פעמים תקיעה תרועה תקיעה, תר"ת תר"ת תר"ת ^ג.

ג. תרועה זו האמורה בתורה, נסתפק לנו בה אם היא יללה שמייללות הנשים ביניהן בעת שמייבבות כמו התרועה שאנחנו עושים, או האנחה כדרך שיאנח אדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול כמו השברים, או שניהם כאחד האנחה והיללה ושכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מיילל, לכך אנחנו עושים הכל. יללה שאנו קוראים תרועה, וגם האנחה שאנחנו קוראים אותה שברים, וגם שניהם כאחד. ונמצא לפי זה סדר התקיעות כך: תחלה תוקעים שלש פעמים - תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה, תשר"ת תשר"ת תשר"ת, כי שמא תרועה האמורה בתורה היא גם מה שאנו קוראים שברים וגם מה שאנו קוראים תרועה. ומפני הספק שמא תרועה האמורה בתורה היא מה שאנו קוראים שברים, לכך אנו חוזרים ותוקעים שלש פעמים - תקיעה, שברים, תקיעה, תש"ת תש"ת תש"ת. ומפני הספק שמא תרועה האמורה בתורה היא רק מה שאנו קוראים תרועה, לכך אנו חוזרים ותוקעים שלש פעמים - תקיעה, תרועה, תקיעה, תר"ת תר"ת תר''ת. נמצא לפי זה מנין התקיעות שלשים קולות, כדי להסתלק מן הספק ^ד.

ד. קודם תפילת המוסף תוקעים בתחלה שלשים קולות מיושב. ואח"כ עוד שלשים קולות בתפלת לחש של מוסף, דהיינו תשר"ת תש"ת תר"ת בסוף ברכת "מלכיות", ושוב תשר"ת תש"ת תר"ת בסוף ברכת "זכרונות", ושוב תשר"ת תש"ת תר"ת בסוף ברכת "שופרות". וחוזרים ותוקעים שלשים קולות בתפלת החזרה של מוסף, בסוף הברכות של מלכיות וזכרונות ושופרות כנ"ל. ואחר אמירת חצי קדיש שאחר החזרה חוזרים ותוקעים עשרה קולות תשר"ת תש"ת תר"ת, וביחד מאה קולות. ועוד תרועה גדולה לפני אמירת ברכו שקודם עלינו לשבח הרי מאה ואחת קולות ^ה.

ה. שיעור תקיעה כתרועה ^ו. א"כ שיעור התקיעה צריך שיהא לפחות כנגד שיעור התרועה שבאותו הסדר, דהיינו כאורך השברים-תרועה בתשר"ת, וכאורך השברים בתש"ת וכאורך התרועה שבתשר"ת ^ז. ובשל תשר"ת יתקע י"ח כוחות ומעט יותר שהם שתי שניות, וי"א שהם 2.5 שניות, ונהגו להחמיר יותר ולעשותה באורך של 3-4 שניות ^ח, ובשל תש"ת ארוכות מעט יותר מט' כוחות שהם של ערך שניה אחת, ובשל תר"ת לפחות ט' כוחות. ^ט.

ו. ג' השברים צריך לעשותם בנשימה אחת ^י, והוא לעיכובא ואפילו בדיעבד לא יצא ^יא.

ז. בשברים יש ליזהר לעשות כל שבר לפחות ג' טרומטין ולא להאריך יותר מט' טרומיטין, שאם כן יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה ^יב. וראוי להחמיר שלא יהיה השבר בשיעור ארבע וחצי טרומטין, שא"כ יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה, לדעת הרמב"ם ^יג.

ח. נחלקו הראשונים אם השברים והתרועה בתשר"ת נעשים בנשימה אחת או בב' נשימות, ויר"ש יצא ידי שניהם, ובתקיעות דמיושב יעשה בנשימה אחת, ובמעומד בשתי נשימות ^יד.

ט. השופר מצותו שיהא של איל כפוף, לעורר זכרון העקידה. ועדיף שיהא משל קרן ימין ^טו.

י. ידקדקו אחר תוקע הגון בעל תורה ומעשים טובים, וראוי שילמד כוונות התקיעות מזוה"ק, ואם לא נמצא תוקע שיודע לכוין סודות התקיעות, ראוי שלפחות יהיה המקרא יודע בכוונות ^טז.

יא. נכון שהגדול בתורה ובמעשים שבציבור, יעמוד לפני התקיעות ויאמר לפני הקהל דברי כיבושין כדי לעוררם לשוב בתשובה שלמה, ומנהג ק"ק חסידים "נהר שלום" שעומד החכם ואומר המוסר של מו"ר הרש"ש זיע"א ואח"כ אומרים קדיש על ישראל ^יז.

יב. קודם הברכות אומרים שבעה פעמים מזמור מ"ז מתהילים ^יח, והתוקע והקהל אומרים בכוונה התפילה המסודרת במחזורים ^יג. וטוב שהתוקע יפרש בפיו שמכוון להוציא כל השומעים וגם את עצמו ידי חובה, ואף השומעים יתכוונו לצאת ידי חובה מהתוקע ^כ. וקודם הברכה יכה בידו על הבימה כדי שירגישו כל הציבור שהוא מוכן לברך ויתנו דעתם על הברכה.

יג. קודם שיתקע יברך לשמוע קול שופר, שעיקר המצוה בשמיעה ^כא. ויאחז השופר ביד ימין וטוב שגם יתקע בצד ימין ^כב, ויהיה השופר מכוסה ^כג. וביום הראשון יוסיף התוקע לברך שהחיינו. והמנהג לתקוע על הבימה שהספר תורה מונח עליה כדי להזכיר זכות קבלת התורה, ומעמד הר סיני ^כד.

יד. יש נוהגים לעמוד בעת ברכות השופר, ויש נוהגים לשבת, וכן מנהג ק"ק חסידים "נהר שלום" תכב"ץ ^כה.

טו. יש שנוהגים שאחד מהקהל עומד ליד התוקע, ומקריא לפניו סדר התקיעות. ויש ג"כ סוד בדבר וכן מנהג ישיבתינו הקדושה ^כו.

טז. נשים, פטורות מן הדין מתקיעת שופר, כי זו מצות עשה שהזמן גרמא. ואשה שקבלה על עצמה מצות שמיעת קול שופר בראש השנה, ובכל שנה היתה באה לבית הכנסת לשמוע קול שופר, ושנה אחת נאנסה מחמת חולי וכיו"ב ולא יכלה לבוא לבית הכנסת, אם אפשר טוב שיבא התוקע לביתה ולהשמיעה קול השופר, בלי ברכה. ואם אי אפשר, אינה צריכה התרה על מנהגה. ורק אם רוצה לבטל מנהגה לתמיד, צריכה התרה על שלא אמרה "בלי נדר". ואם התכוין בעלה לפוטרה בהתרת נדרים שנוהגים לעשות בערב ראש השנה, אינה צריכה התרה ^כז.

יז. אין להפסיק בדיבור בין הברכה לתקיעות, אמנם אם הוצרך לדבר מענין התקיעות, אינו הפסק. וגם אין להפסיק בדיבור בין התקיעות דמיושב לבין תקיעות דמעומד, וכן בין התקיעות עצמן, בין דמיושב ובין דמעומד. אמנם דיבור בענין התקיעות והתפילות לא הוי הפסק ^כח.

יח. מנהג רבנו האר"י ז"ל והרש"ש זיע"א לעשות הפסקה בין סדר לסדר, בין תשר"ת לתש"ת, ובין תש"ת לתר"ת, ולהתוודות בפה בלחש שלא ישמעו הדברים לאוזניו. ואם לא עושים הפסקה אין להתוודות אלא בלב, וגם התוקע עצמו מתוודה בפה וכן מנהג ישיבתינו ק"ק חסידים "נהר שלום" מזמן מו"ר הגאון המקובל כמוה"ר מרדכי שרעבי זצ"ל ^כט.

א. כתב בספר החינוך (מצוה תה) משרשי המצוה, לפי שהאדם בעל חומר לא יתעורר לדברים כי אם על יד מעורר, כדרך בני אדם בעת המלחמה יריעו אף יצריחו כדי שיתעוררו יפה למלחמה, וגם כן ביום ראש השנה שהוא היום הנועד מקדם לדון בו כל באי עולם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (ר"ה טז.), בראש השנה כל באי העולם עוברין לפני ה' כבני מרון, כלומר, שהשגחתו על מעשי כל אחד ואחד בפרט, ואם זכיותיו מרובין יצא זכאי ואם עונותיו מרובין בכדי שראוי לחייבו מחייבין אותו למות או לאחת מן הגזירות כפי מה שהוא חייב, על כן צריך כל אחד להעיר טבעו לבקש רחמים על חטאיו מאדון הרחמים, כי אל חנון ורחום הוא נושא עון ופשע וחטאה ונקה לשבים אליו בכל לבם. וקול השופר מעורר הרבה לב כל שומעיו, וכל שכן קול התרועה, כלומר הקול הנשבר. ומלבד ההתעוררות שבו, יש לו לאדם זכר בדבר שישבור יצר לבו הרע בתאוות העולם ובחטאים בשומעו קולות נשברים. כי כל אדם כפי מה שיראה בעיניו ובאזניו ישמע יבין לבבו ויבין בדברים, והיינו דאמר רבי יהודה (שם כו:), בראש השנה תוקעין בשל זכרים, כלומר בקרן הכבשים הכפוף, כדי שיזכור האדם בראותו אותו שיכוף לבו לשמים.

ומובא בשער המלך (שער ג לר"ה פרק ז), בשעה שהקב"ה עולה ויושב על כסא דין, בדין הוא עולה, דכתיב "עלה אלהים בתרועה". ובשעה שישראל נוטלין שופר ותוקעין, הקדוש ב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, דכתיב "ה' בקול שופר", ומתמלא עליהם רחמים.

ובזוה"ק (במדבר דף רפב) איתא, דהנרות שהדליקו בבית המקדש היו דוגמת השופר שתוקעים בו בר"ה לבטל המקטרגים ולעורר הרחמים.

והובא באבודרהם (סדר תפילת ראש השנה) בשם רבי סעדיה גאון מה שצונו הבורא יתברך לתקוע בשופר בר"ה יש בזה עשרה ענינים.

הענין הראשון מפני שהיום היתה תחלת הבריאה שבו ברא הקדוש ברוך הוא את העולם ומלך עליו וכן עושין המלכים בתחלת מלכותם שתוקעין לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכ"מ התחלת מלכותם. וכן אנו ממליכין עלינו את הבורא ליום זה. וכך אמר דוד (תהלים צח, ו) "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'".

והענין השני כי יום ר"ה הוא ראשון לעשרת ימי תשובה ותוקעין בו בשופר להכריז על ראשנו כמי שמזהיר ואומר כל הרוצה לשוב ישוב ואם לאו אל יקרא תגר על עצמו. וכן עושין המלכים מזהירין את העולם תחלה בגזירותם וכל העובר אחר האזהרה אין שומעין לו טענה.

והענין השלישי להזכירנו מעמד הר סיני שנאמר בו (שמות יט, טז) "וקול שופר חזק מאד". ונקבל על עצמנו מה שקבלו אבותינו על עצמם נעשה ונשמע.

והענין הרביעי להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו כתקיעת שופר שנאמר (יחזקאל לג, ד) "ושמע השמע את קול השופר ולא נזהר ותבוא חרב ותקחהו דמו בראשו יהיה וכו' והוא נזהר נפשו מלט".

והענין החמישי להזכירנו חרבן בית המקדש וקול תרועת מלחמת האויבים כמו שנאמר (ירמיה ד, יט) "כי קול שופר שמעת נפשי תרועת מלחמה" וכשאנו שומעים קול השופר נבקש מאת השם על בנין בית המקדש.

והענין השישי להזכירנו עקידת יצחק שמסר נפשו לשמים וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו, ויעלה זכרוננו לפניו לטובה.

וענין השביעי כשנשמע תקיעת השופר נירא ונחרד ונשבר עצמנו לפני הבורא. כי כך הוא טבע השופר מרעיד ומחריד כמו שנאמר (עמוס ג, ו) "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו".

והענין השמיני להזכיר יום הדין הגדול ולירא ממנו שנאמר בו (צפניה א, טז) "קרוב יום ה' הגדול קרוב ומהר מאד יום שופר ותרועה".

וענין התשיעי להזכירנו קיבוץ נדחי ישראל ולהתאוות אליו שנאמר בו (ישעיה כז, יג) "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור" וכו'.

והענין העשירי להזכירנו תחיית המתים ולהאמין בה שנאמר בה (ישעיה יח, ג) "כל יושבי תבל ושכני ארץ כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו".

ב. רמב"ם (פ"ג מהלכות תשובה ה"ד).

וע"פ הסוד נראה דיש טעם של ממש ולא רק זכרון ורמז אית ביה. ועיין בשער הכוונות (דף צז ע"ד) שכתב וז"ל: סוד השופר בעצמו שמעתי פעם אחת ממורי האריז"ל כי הוא כללות כל הגבורות והדינין כי הנה הוא בגימטריא תקפ"ו, ותוקף להורות כי הוא בחינת הדינין תקיפין כולם והוא סוד ג' אלהי"ם.

הא'. הוא אלהים במילוי יודי"ן העולים בגימטריא ש' דשופר.

הב'. הוא אלהים בריבועו פשוט והוא בגימטריא ר' דשופר.

והג' אלהים פשוט שהוא בגימטריא פ"ו דשופר.

כזה:

ש = אלף למד הי יוד מם.

ו"פ = אלהים.

ר = א, אל, אלה, אלהי, אלהים.

ולכן תתבונן בזאת מה כחו של השופר ומה חשיבותו המיוחד והיינו שיש בכוחו לשנות גזר דין ולמתק הדין מעליו. ובכוחו להפך מידת הדין למידת רחמים ומגזרות קשות ורעות שעלול האדם להיות מנוי עליהן כגון איזה לרעב איזה לשובע איזה לחיים.

ותתבונן ותראה, כמה הירבה הרש"ש בדברי המוסר שלו הנזכרים בסידור כת"י (ח"ג דף 340) לכתוב דברים נוקבים עד לבית חללו של הלב לראות כמה גודל עוונו של האדם ומה מעכב התשובה בזה ומזה תבין, כמה חובה עלינו לשוב בתשובה, שאילולי זה, אין השופר מועיל מאומה, וז"ל: ידוע למו"ר כי פשט טעם מצות השופר הוא לעורר הלבבות הישנים בתרדמת חלאת יצה"ר, כמ"ש הרמב"ם ז"ל וזה לשונו, אע"פ שתקיעת שופר בר"ה גזירת הכתוב, רמז יש בה כלומר, עורו ישנים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם, וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועילו ולא יצילו, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, יעזוב כל אחד דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה ויתחרט על ביטול תורה ומיעוט מצות ומעשים טובים ועל אשר לא טוב עשה ולא על מעשיו של שנה זו שעברה בלבד אלא על כל מעשי ימי שני חייו וגם על גילגולין שעברו על הכל יביא האלהים במשפט והן עתה היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו לכן נחפשה דרכינו ונחקורה כי הן בעונותינו שולחה אמנו זה כמה וכמה שנים רבים והצדיק אבד, למטרוניתא אבד ולכן כל מגמתינו בתפלתינו תהיה בכונה שלימה לפדות את השכינה וניצוצי הקדושה מן הגלות ולתברא בית אסורים דילה לאמר לאסורים צאו אי אית מאן דקרא ליה כמ"ש בתיקונים ע"פ ויפן כ'ה וכ'ה וכו' אי אית מאן דיתער בתיובתא הזמן להבל וריק והלא האדם על כל הרגעים נידון ותובעים ממנו במה הוציא כל רגע כדכתיב לא תרפני עד בלעי רוקי ובפרט עון ביטול תורה העולה על כולנה על מה אבדה הארץ עליונה ותחתונה על עזבם את תורתי ותחילת דינו של אדם על דברי תורה וכל שעה וכל רגע שאינו עוסק בתורה נקרא "וחסרון לא יוכל להמנות" וכל שאינו עוסק בדברי תורה נקרא נזוף כי דבר ה' בזה ובכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבנים ולבריות מעלבונה של תורה ואפילו יושב בטל נקרא לץ מד' כתות וכו' לכן עתה עת רצון הוא חזק ונתחזק להכניע לבנו ולשוב בתשובה שלימה כי שערי תשובה היום פתוחים הם כי אותה אנחנו מבקשים כהיום הזה, כי כל עיקר השופר: תלוי בתשובה כמ"ש בזוה"ק כנודע, כי התעוררות התשובה היום גורם לפתוח לו שערי תשובה כי שערי תשובה היום פתוחים כי התעוררות התשובה היום הוא מעט כנגד טורח גדול בזמן אחר וכו' עכ"ל.

ג. שו"ע (סי' תקצ סעי' א) וראה שם במ"ב וירווח לך.

ד. הכי איתא בראש השנה (לד.) אתקין רבי אבהו בקסרין, תשר"ת ג' פעמים, תש"ת ג' פעמים, תר"ת ג' פעמים. ואמרין דה"ט דר' אבהו דמספקא ליה אי גנוחי גנח (שברים), דהיינו תש"ת, או ילולי יליל (תרועה), דהיינו תר"ת. או תרוייהו (שברים ותרועה), דהיינו תשר"ת. ולא סגי בתשר"ת, דדילמא גנוחי בלבד והתרועה מפסיקה בין השברים לתקיעה שאחריה, דדילמא ילולי בלבד, והשברים מפסיקים בין התקיעה הראשונה לתרועה שאחריה.

ורב שרירא גאון ובנו רב האי גאון נשאלו, וכי עד זמנו של רבי אבהו לא יצאו ידי חובת שופר ועוד כיצד נפל ספק במצוה שמקיימים אותה כל בני ישראל שנה אחר שנה מימות משה רבנו.

ועל כך השיב רב שרירא גאון ורב האי גאון שמן התורה כל שלושת קולות שהם "תרועה" או "שברים" או "שברים ותרועה" יחד כשרים הם ונחשבים קול של תרועה כי מן התורה צריך רק לתקוע קול כשבר בשביל תרועה וכל הקולות הנז"ל הם קולות נשברים. ובדורות שקדמו לרבי אבהו קמו מנהגים שונים ויש שעשו שברים במקום אחד תרועה במקום אחר ויש שנהגו לעשות שברים תרועה עכ"ד.

ובעל המאור (ר"ה דף יא. מדפי הרי"ף) כתב וז"ל: וכך היה הדבר מימים קדמונים, מנהג בכל ישראל, מהן עושין תרועה יבבות קלות, ומהן עושין תרועות יבבות כבדות שהם שברים. ואלו יוצאין י"ח ואלו יוצאין י"ח, כי שברים כבדים, תרועה הן. ויבבות קלות, תרועה הן. והיה הדבר נראה כחלוקה, אף על פי שאינו חלוקה. והרי התנאים כמו שאמרנו למעלה, הללו שונין שיעור תרועה ג' יבבות, והללו שונין שיעור תרועה ג' שברים, אלו משנתם כמנהגם, ואלו משנתם כמנהגם. וקאמר אביי, בהא פליגי ולאו פלוגתא היא, ולא היו אלו מטעים את אלו, ואלו מטעים את אלו, אלא, מר כי אתריה ומר כי אתריה קתני, וחכמים של הללו מודים כי שברים תרועה היא, וחכמים של הללו מודים כי יבבות תרועה הן, וכשבא רבי אבהו ראה לתקן תקנה שיהיו כל ישראל עושין מעשה אחד ולא יראה ביניהם דבר שההדיוטות רואין אותה כחלוקה אלו דבריו של רבנו האי גאון ז"ל והם טובים ונאים ומתוקים מדבש ונופת צופים. עכ"ל.

והרמב"ם (פ"ג מהלכות שופר ה"ב) לא הסכים עם סברת הגאונים הנז"ל, וסבר שהתרועה הזאת שמן התורה אין אנו יודעים מה היא והיא ספק ומחלוקת הלכתית. וז"ל, תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלויות ואין אנו יודעין היאך היא, אם היא היללה שמיללין הנשים בנהייתן בעת שמיבבין, או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד, האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מילל, לפיכך אנו עושין הכל, עכ"ל.

ובארחות חיים (הלכות ר"ה סימן י') כתב ג"כ כדעת הרמב"ם וז"ל: כמה תקיעות חייב אדם לתקוע ביו"ט של ר"ה תשע תקיעות, לפי שנאמר תרועה ביובל ובר"ה ג' פעמים, וכל תרועה פשוטה לפניה ולאחריה, ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חדש השביעי אחד הן, בין בר"ה בין ביוה"כ של יובל. תשע תקיעות תוקעין וכל א' מהן תקיעה תרועה ותקיעה. תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו ספק לפי אורך השנים ורוב הגלויות ואין אנו יודעים היאך היא אם היא היללה שמיללין הנשים ביניהם בעת שמיבבין או האנחה כדרך שמתאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראים תרועה כדרך הדואג מתאנח ואח"כ מילל לפיכך אנו עושין הכל היללה היא שאנו קורין תרועה והאנחה זה אחר זה הוא שאנו קורין שברים, עכ"ל.

וכן הוא בטור (סימן תקצ) וז"ל: אבל תרועה לא ידעינן מאי היא אלא מדמתרגמי' תרועה יבבא אלמא שהוא כקול שאדם משמיע כשהוא בוכה ומיילל דילפינן מאימיה דסיסרא דכתיב ותיבב, ועדיין אין אנו יודעין אם הוא כאדם הגונח מלבו כדרך החולה שמשמיע קולות קצרים קול אחר קול ומאריך בהם קצת והוא הנקרא גנח או כאדם המיילל ומקונן שמשמיע קולות קצרים תכופות זה לזה והוא הנקרא יליל, או אם הוא שניהם כאחד, הלכך מספיקא אנו עושין הכל תקיעה וג' שברים שהוא גנח וקול אחר שיש בו קולות קצרים תכופים שהוא יליל, ואח"כ תקיעה, ועושין כן ג"פ, ואחר כך תש"ת ג"פ, שאם תרועה היא שברים לא עשינו כלום שייליל הפסיק בין תרועה לתקיעה אחרונה ואנן בעינן שלא יהא ביניהם דבר המפסיק, ואח"כ תר"ת ג"פ שאם תרועה יליל היא א"כ הפסיקו השברים בין תקיעה ראשונה לתרועה, ע"כ צריך תשר"ת ג"פ ותש"ת ג"פ ותר"ת ג"פ.

ומרן השלחן ערוך (שם סעיף ב') כתב, תרועה זו האמורה בתורה, נסתפק לנו אם היא היללה שאנו קוראים תרועה, או אם היא מה שאנו קוראים שברים, או אם הם שניהם יחד, לפיכך כדי לצאת ידי ספק צריך לתקוע תשר"ת ג' פעמים, ותש"ת ג' פעמים, ותר"ת ג' פעמים. ע"כ.

ולפי הסוד כל המאה קולות חייבים להיות, ויש בכל סדר וסדר כוונות והמשכת אורות ומוחין, ועיין עליו בסידור רחובות הנהר שבהוצאת ישיבתינו הקדושה שהרחיב בזה וירווח לך.

ונביא כאן מ"ש הכה"ח סופר (ס' תקפה ס"ק כח) וז"ל: כללות כוונת התקיעות, תשר"ת הם בחי' חב"ד, ותש"ת הם בחי' חג"ת, ותר"ת הם בחי' נה"י, ומה שתוקעין מיושב ג"פ תשר"ת וכו' הם לתקן ג' בחינות, כי תשר"ת הראשון הוא בבחי' פנימיות דפנימיות, ותשר"ת השני הוא בבחי' חיצוניות דפנימיות, ותשר"ת השלישי הוא בחי' פנימיות דחיצוניות, וכן ג"פ תש"ת הם בבחי' חג"ת דג' בחי' הנז', וכן ג"פ תר"ת הם בבחי' נה"י דג' בחי' הנז', וכ"ז לבחי' בינה וחכמה דלחש וחזרה דשחרית, ואח"כ חוזרין לתקן בבחי' תפילת מוסף, ולפי שהוא מקום יותר גבוה מתקנין מדריגה תחתונה תחילה, דהיינו אחר העשר מלכויות תוקעין תשר"ת תש"ת תר"ת, והם בבחי' חב"ד חג"ת נה"י דפנימיות דחיצוניות, ולכן הם עשרה פסוקים שהם ג"כ כנגד חב"ד חג"ת נה"י דבחי' פנימיות החיצוניות, וכן אחר העשרה זכרונות תוקעין תשר"ת תש"ת תר"ת, והם בחי' חיצוניות דפנימיות, וכן העשרה פסוקים דזכרונות הם בבחי' הנז', וכן אחר השופרות תוקעין תשר"ת תש"ת תר"ת בבחי' פנימיות דפנימיות וכן הפסוקים דשופרות הם בבחי' הנז', וכ"ה הסדר בבחי' חזרה דמוסף כמבואר כ"ז בסידור הכוונות של הרש"ש ז"ל, וכ"ה מנהג חסידי בית א-ל יכב''ץ אשר בעיר קדשינו ירושלים ת"ו ההולכים ע"פ דברי האריז"ל וע''פ סידור הרש''ש ז"ל כנודע ליודעי חן.

ה. אמרו חז"ל (בראש השנה טז.) למה תוקעים ומריעים כשהם יושבים, ותוקעים ומריעים כשהם עומדים? כדי לערבב השטן. ופירש רש"י, שלא ישטין כשישמע ישראל מחבבין את המצוות ומסתתמין דבריו.

ובספר המנהיג שם הביא סמך לתקיעת מאה קולות ממדרש תנחומא (פרשת אמור סימן יא), זהו שאמר הכתוב (ישעיהו מא, כד) הן אתם מאין ופעלכם "מאפע", (מאין גימטריא מאה ואחד, דהיינו בצירוף תרועה גדולה שבסוף התפלה, ומאפע נוטריקון מאה פעיות), ממאה פעיות שהאשה פועה בלידתה, וצריך לפרש שרוצה לומר כשנתייבבה (אם סיסרא) חבלי יולדה באו לה כאשה היושבת על המשבר, וכיולדה פעתה ונבעתה. ע"ש.

והנה בספר תקיעות השופר, כתב רבנו האר"י ז"ל בשעה"כ (דף צז ע"ג ריש דרוש ז) וז"ל בענין תקיעות של ר"ה, ובתחי' אבאר סדרם, הנה הם ל' תקיעות תשר"ת תש"ת תר"ת ג"פ מיושב, בעת ברכת שופר אחר קריאת ס"ת. ול' תקיעות מעומד, במוסף בלחש, במלכיות זכרונות שופרות. [ול' תקיעות בחזרה (הגה' ר' ניסים כדורי)] וי' תקיעות בקדיש תתקבל שלאחר תפלת מוסף דחזרה, באופן זה: בתחי' יתקע תשר"ת ג"פ, תש"ת ג"פ, ותר"ת ג"פ, הרי ל' תקיעות. ויחזור לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת פ"א, הרי מ' קולות. ויכוין כי הם מאה קולות כנגד שם הויה דמילוי ס"ג, ובאותיות מילויה לבדם שהם בגי' ל"ז, והנה ס"ג ול"ז הם ק'. ובענין כונת השופר יתבאר היטב ענין ס"ג ול"ז אלו מה ענינם, ע"כ. יוצא מדברים אלו דבתפילת לחש דמוסף ובחזרה תוקעים אחר המלכות תשר"ת ג"פ, ואחר זכרונות תש"ת ג"פ, ואחר שופרות תר"ת ג"פ.

אולם בכה"ח (סי' תקצ"ב ס"ק ה) כתב בשם השל"ה וז"ל: ואשרי לעדה הקדושה שבוחרים בדרך המובחר דהיינו לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת למלכויות וכן לזכרונות וכן לשופרות וכן נוהגין בא"י... עכ"ל. וכ"כ לעיל (סי' תקפ"ה אות כח דכ"ה ע"פ דברי האר"י ז"ל) וכתבנו שם דיש טעם בסוד לעשר התקיעות שבכל סדר בסוד עשרה פסוקים שיש בסדר ההוא, ושכן נוהגין חסידי בית-אל תכב"ץ אשר בעיר קדשינו ירושלים ת"ו ההולכים ע"פ דברי האריז"ל יעו"ש. ע"כ. משמע מדבריו שהבין בדברי רבינו האריז"ל דכונתו לומר שבכל פעם תוקע תשר"ת תש"ת תר"ת. ויתכן לומר דמה שכתב רבינו האריז"ל תשר"ת ג"פ וכו' היינו בין הכל סך התקיעות של לחש יוצא שתקענו תשר"ת ג"פ

ענין מלכויות זכרונות ושופרות הוא, כי בר"ה נבראו זו"ן בסוד "זה היום תחילת מעשיך", והנה נוקבא דז"א שיעור ט"ס שלה נגד נה"י דז"א, נמצא כי נה"י דז"א הם שלש של שלש שלש, וכנגדן ט' ברכות של ר"ה, ג' ראשונות וג' אמצעיות וג' תחתונות, ואלו עצמן הם סוד מלכויות זכרונות ושופרות, אמנם י' מלכויות לכלול נה"י דנוק' דז"א בחג"ת שלה, ונקרא מלכויות, כי הם שיעור קומתה מנה"י, וזכרונות לכלול חג"ת שלה בדעת שלה, ושופרות לכלול כולם בחב"ד ונקרא שופרות ע"ש הבינה הנק' שופר (פע''ח דף קמ ע"ד).

ו. שו"ע (ס' תקצ סעי' ג) בשם י"א והוא מוסכם לדעת רש"י ותוס' ועי' משנ"ב (ס"ק ז) וכה"ח (ס"ק י), ומו"ר הגאון הגדול כה"ר בן ציון אבא שאול זלה"ה אמר שכוונת השו"ע לפסוק כן, וכמו בכל מקום שמביא השו"ע י"א בתחילה. ובא לאפוקי מדעת הרמב"ם שכתב (פ"ג מהלכות שופר ה"ד) ששיעור תרועה כשתי תקיעות.

ז. שו"ע (שם) משנ"ב (שם ס"ק י) וכה"ח (ס"ק טו).

ח. כ"כ מו"ר האור לציון (ח"ד פ"ה תשובה כ) וז"ל: שיעור תקיעה של תש"ת ושל תר"ת הוא תשעה טרומיטין. והוא לערך שניה אחת. ושיעור תקיעה של תשר"ת יש לעשותו שמונה עשר טרומיטין. והוא לערך שתי שניות. ובשברים, יש ליזהר לעשות כל שבר לפחות שלשה טרומיטין, אך גם יש ליזהר שלא יהא השבר בשיעור ארבעה וחצי טרומיטין, אלא יעשנו בין שלשה למעט פחות מארבעה וחצי טרומיטין, והוא לערך שניה וחצי. ושיעור תרועה ט' טרומיטין. ויש מדקדקין לחזור לאחר התפילה על תשר"ת ותש"ת כשיטת רש"י לעשות השברים ג' כוחות בעלמא שלא יהיו ארוכים כשלשה טרומיטין. ודי לדקדק בזה ביום ראשון של ראש השנה בלבד. עכ"ל.

ומה שכתבנו שנהגו להחמיר שלוש וחצי שניות כ"כ הרה"ג אופיר מלכה שליט"א.

ט. משנ"ב (שם) וכה"ח (ס"ק כה).

י. שו"ע (שם סעי' ד).

יא. משנ"ב (שם ס"ק טז). וכ"פ בכה"ח (ס"ק כח).

יב. שו"ע (סי' תר"צ סעי' ג).

יג. שו"ת אור לציון (ח"ד פ"ה תשובה כ). והוסיף שם שהוא לערך שתי שניות.

יד. שו"ע (סי' תקצ סעי' ד). וע"ש במ"ב (ס"ק יט) וכה"ח (ס"ק לד) דלמנהגינו לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת במלכויות וכן לזכרונות ולשופרות, יוכל לעשות ג"כ להיפך, במיושב בב' נשימות ובמעומד בנשימה אחת. וע"ש עוד ברמ"א דהמנהג הנכון לעשות הכל בב' נשימות ואין לשנות, אבל אין נוהגין כן, עי' בשעה"צ (ס"ק יח) ובחזו"א.

וכתב באור לציון (ח"ד פ"ה תשובה כ"ב) וז"ל: בתקיעות דמיושב יתקע בנשימה אחת, ובתקיעות דמעומד יתקע בשתי נשימות. והתוקע בנשימה אחת, יעשה על כל פנים הפסק כל שהוא בין השברים לתרועה בלא לנשום בנתיים. וכשתוקע בשתי נשימות, יפסיק ממש בנשימה בין שברים לתרועה. ואם טעה ותקע בתקיעות דמיושב בשתי נשימות, יתקע בתקיעות דמעומד בנשימה אחת. וכן מי שקשה לו מחמת התרגשות וכדומה לתקוע בתחילה בנשימה אחת, יתקע בשתי נשימות, ובתקיעות דמעומד יתקע בנשימה אחת.

ועוד הובא שם במקורות שכתב על המקובלים שעושים הפסק בין השברים לתרועה וז"ל: הנה מנהג המקובלים לשהות הרבה בין שברים ותרועה, ומשום שרוצים לגמור את כוונות השברים לפני שיתחילו תרועה. וכן היה המנהג בישיבת המקובלים בית אל ומנהג הרב השד"ה בישיבת רחובות הנהר ועוד, וצ"ע על מה סמכו לנהוג כן, והרי מרן כתב שירא שמים יצא ידי כולם ובתקיעות דמיושב יעשה בנשימה אחת.

ונראה שסמכו בזה על שיטת הרמב"ם וכביאור המגיד משנה. שהרמב"ם (בפ"ג מהלכות שופר ה"ג) כתב וז"ל, נמצא סדר התקיעות כך הוא, מברך ותוקע תקיעה ואחריה שלשה שברים ואחריה תרועה ואחריה תקיעה. וחוזר כסדר הזה שלשה פעמים וכו' נמצא מנין התקיעות שלשים. וכתב במגיד משנה שם שמלשון הרמב"ם שכתב ונמצא מנין התקיעות שלשים נראה שהוא סובר שיכול להפסיק בין שברים לתרועה, ע"ש. והובא גם בב"י (בסי' תקצ). והוא גם מדוקדק בדברי הרמב"ם שכתב ואחריה שלשה שברים ואחריה תרועה. וראה גם בדברי הפר"ח (בסי' תקצ שם), ע"ש. נמצא שלהבנת המגיד משנה בדעת הרמב"ם אפשר להפסיק בין שברים לתרועה, ועל זה סמכו המקובלים להפסיק בין שברים לתרועה, כדי לכוין בשברים שהוא כוונה אחרת מתרועה כמבואר בשער הכוונות (דף צ"ט ע"ב). וראה גם בכה"ח (בסימן תקפ"ה אות כ"ח), ע"ש. ומה גם שהכוונות אינן הפסק בדבר שלא מן הענין אלא צורך תקיעה הן. ולפחות לא יפסיקו יותר מעשרים שניות. והיה מן הראוי שהנוהגים כן יחזרו שוב על ג"פ תשר"ת לאחר התפילה ויעשו שברים תרועה בנשימה אחת. ואולם לדידי אי הוה עבידנן לכוונות אלו, דוחים היינו אותן לאחר התפילה לחזור ולעשות סדר התקיעות לפי כוונות הרש"ש, ובתקיעות דמיושב לתקוע בנשימה אחת כדעת מרן. עכ"ד.

ומודע לבינה, כי בישיבתינו הקדושה ק"ק חסידים "נהר שלום" תכב"ץ מזמן מו"ר גאון המקובלים כמוה"ר מרדכי שרעבי זצוק"ל, בתקיעות דמיושב תוקעים שברים תרועה יחד, ואח"כ מכוונים את הכוונות של השברים תרועה, ואם כן אין בעיה של הפסק בשלשים קולות שהם המצוה. אלא שבתקיעות של מעומד תוקעים שברים ומכוונים הכוונות לשברים, ואח"כ תוקעים תרועה ומכוונים הכוונות השייכים לתרועה, וכן המנהג בעוד ישיבות של מקובלים ולא עושים הפסק בתקיעות דמיושב.

טו. שו"ע (סי' תקפו סעי' א), והוא רמז גם לאילו של יצחק. ועי' עוד בכה"ח (ס"ק ד).

ואיתא במשנה (ר"ה כו.) "כל השופרות כשרים חוץ משל פרה מפני שהוא קרן" ופרש"י בין של איל בין של יעל, פרה הוא קרן ואינו קרוי שופר ע"כ. והיינו דשופר לשון שפופרת ובפרה הוא מקשה אחת חתיכה בתוך חברתה, עוד איתא התם (ר"ה טז) אמר רבי אבהו למה תוקעים בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני. ע"כ. ואיל הוא כבש, אלא שהכבש הוא בן שנה ור"ת כבש כבש בן שנה, והאיל בן שנתיים. ואי"ל ר"ת אחרי יעברו שלשים, כי האיל הוא בן שנה ושלושים יום.

ובתלמוד ירושלמי (תענית פ"ב ה"ד) איתא "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר", מהו אחר? אמר רבי יודה ברבי סימון, אחר כל הדורות עתידין בניך ליאחז בעוונות ולהסתבך בצרות, וסופן להיגאל בקרניו של איל הזה, שנאמר "וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן". רבי חונה בשם רבי חנינה בר יצחק, כל אותו היום היה אברהם רואה את האיל נאחז באילן זה וניתור ויוצא, נאחז בחורש זה וניתור ויוצא, נאחז בסבך הזה וניתור ויוצא, אמר לו הקב"ה: אברהם, כך עתידים בניך נאחזים בעוונות ומסתבכים במלכויות מבבל למדי, ממדי ליון, ומיון לאדום, אמר לפניו רבון העולמים יהיה כן לעולם? אמר ליה וסופם להגאל בקרניו של האיל הזה, "וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן" ע"כ.

ועיין בזוה"ק (אמור צב:) שבראש השנה צריך שופר כפוף וביובל פשוט.

טז. מ"ב (סי' תקפא ס"ק יא). מטה אפרים (סי' תקפה).

ובזוה"ק (ויקרא יח.) איתא "רבי אלעזר ורבי אבא היו יושבים לעסוק בתורה, אמר רבי אלעזר ראיתי לאבי בשני ימים של ראש השנה וביום הכיפורים שלא היה רוצה לשמוע תפלה מכל אדם, אלא מאדם שהיה מברר אותו ולוקחו אצלו שלשה ימים קודם ראש השנה כדי שיהיה טהור, שהיה רבי שמעון אומר כך בתפלת האיש הזה אני נטהר ומתכפר העולם, וכל שכן בתקיעת השופר "דלא מקבל תקיעתא דבר נש דלאו איהו חכים למתקע ברזא דתקיעה" וכו'.

ועיין להרמ"ק שפירש באור החמה (ח"ג דף יד ע"א) במעלת התוקע "יודעי תרועה שיודעים בסודה, דידע אורחוי דמלכא בענין הספירות היאך נמתקות אלו באלו, ביקרא דמלכא במציאות הספירות, בעותא להתפלל, ולזמנא קל שופרא שיודע להעלות קול בכוונה שתזדמן בכל העולמות ויקשר להעלות הקול לרום המעלות, בכוונה דלבא שלא יטרידוהו מחשבות, בחכמתא שיודע לכוין, ברעותא שתהיה הכוונה מכוונת מלב ונפש, בשלימו שיהיה בעל מעשים, ולא אשתכח מוציא ידי חובתן הגון וראוי" ע"כ.

והגאון החיד"א ז"ל כתב בברכי יוסף (או"ח סי' תקפא אות יב) בשם מהר"ר יוסף ראוינא ז"ל מגדולי רבני איטליא, כיון שתקיעת שופר הושוותה בגמרא (ר"ה כו.) לכניסת כהן גדול לפנים דלזכרון קאתי, מלבד מה שכתבו חכמי האמת, ואם אינו מתפלל כל השנה עם הציבור צריך לסלקו.

יז. מנהגי בית אל מספר דברי שלום (אות עה) וז"ל קודם תקיעת שופר אומרים המוסר והתעוררות לב שיסד מורנו ורבנו הרש"ש זלה"ה וזה ביום ראשון דר"ה.

וזה חלק מדבריו הקדושים, הנה עתה עת רצון היא, חזק ונתחזק להכניע לבנו ולשוב בתשובה שלימה, כי שערי תשובה היום הם פתוחים כי אותה אנחנו מבקשים כהיום הזה, כי כל עיקר השופר תלוי בתשובה כמ"ש בזוהר כנודע, ואז תשוב ה' שהיא אימא להתפשט המוחין בז"א, וכבר נודע כי עיקר חזרת המוחין בז"א היום ומיתוק הדינים הוא ע"י השופר, וכל עצמו של שופר הוא לעורר לבבינו לתשובה כלומר עורו ישנים מתרדמתכם ושובו אל ה', ואז תשוב ה'-אימא להתפשט, כי כל אבר וגיד פגום או שעדיין לא נברר ולא נתקן, א"א למוחין להתפשט בו כנודע, לפיכך נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה', כל אחד לפי שיעורו, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שלא יפחות כל אחד לשוב מאיזה חטא קל או חמור, ואז זוכה להיות צדיק בעל תשובה ומכריע עצמו וכל העולם לכף זכות, ונכתב בספר צדיקים לחיים, ודבר זה הוא הכרח גדול בכל עת, ובפרט ביום שאין בו תקיעת שופר, ואין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים, שע"י הרהורי תשובה זו יחזרו המוחין להתפשט בז"א וימתקו הדינין. עכת"ד.

עוד עיין שם במנהגי ישיבת בית אל שכתוב שביום שני דר"ה נהגו לומר מוסר שסידר הראשון לציון והרב החסיד עט"ר הרב אג"ן זלה"ה.

והרב פלא יועץ (מערכת ר' ערך ראש השנה) הביא את מוסר הרש"ש זיע"א, ובתחלה כתב והמשיל האדם העשוי מחומר עכור עפר מן האדמה, דומה למי שעיניו סגורות ויושב בבית אפל שעולם חושך בעדו, וצריך לזה שיפתח עיניו וגם שיביאו לו נר כדי שיראה מאורות דבחדא לא סגי, אמנם כשיביאו לו נר אף אם עיניו סגורות מרגיש קצת באור הנר, ואם יפתח עיניו מעט יראה מעט ולפי השיעור שיפתח עיניו ככה יראה אור הגדול מהנר הגדול אור בהיר, כך האדם, מחמת שעיניו סתומים מלהסתכל במושכלות ומלהשתדל על כך, וגם הוא יושב בעולם הזה השפל ואפל מתוך כך הכסיל בחושך הולך טח מראות עיניו מהשכיל לבו ליראה ולאהבה, ואינו יכול לכוין דעתו מאחר שאינו ידוע טיבה של אהבה ויראה רק מן השפה ולחוץ, שאינו רואה ממי צריך לירא ולמי צריך לאהבה ואינו מתעורר, לכן רצה הקב"ה לזכות את ישראל עם סגולה נתן להם מועדי ה' מקראי קדש אשר בהם משפיע עליהם הקב"ה שפע קדושה ומאיר אורו בר"ה, וימים נוראים מאיר אור הפחד, וזהו הטעם שאין לך אדם מישראל שלא יהא מרגיש יראה ופחד כל אחד לפי בחינתו ולפי הכנתו שעשה מקודם ולפי פתיחת עיניו, יש ירא יראת הרוממות, ויש ירא יראה מועטת, יש ירא יראה גדולה, ויש יותר ויותר גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם, ולפי השפע והארה שמקבל בר"ה כך נמשך עליו ונשאר הרושם לכל השנה, הנה כי כן לו בכח יגבר איש בר"ה להיות לבו מלא יראה ורתת וזיע מפחד ה' ומהדר גאונו, ואעפ"י שאמרנו שתלוי בהכנתו של אדם מ"מ מאחר ששערי יראה פתוחים, בהתעורר האדם עצמו ימצא עזר כנגדו ומצא כדי גאולתו וחיתה נפשו לכל השנה כולה, ובלבד שלא יסיח דעתו כי אם כל היום יהיה רק עסוק להעמיק ולהתמיד במחשבתו ליראה את ה' הנכבד והנורא יראת הרוממות בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושורשא דכל עלמין וכלא קמיה כלא חשיב. ומצות היום להתעורר מאד בהרהורי תשובה, ובפרט בשעת התקיעות שאז מלך יושב על כסא דין ואפילו מלאכי מרום יאחזמו רעד, וראוי בכל קהל ישראל שיעמוד הרב הזקן שבהם לפני התיבה קודם התקיעות ויאמר להם דברי כבושין בכתב או בע"פ, ויקרא בגרון כשופר ירים קולו להודיע לרבים מה נעשה כהיום הזה כמה כחה של תשובה וכדומה לפי צחות לשונו למען יזכרו וישובו אל ה' עכת"ד.

וכתב הכה"ח (סי' תקפה ס"ק י) ואחר קריאת התורה אם יש שם חכם בעל מדות טובות אומר לפני הצבור דברים כבושים, ואין לומר ענינים דרך דרוש אף אם הם מתוקים לחיך אין זה ענינו של יום, ומה גם להמוני עם אשר לא ידעו ולא יבינו טוביים ויפיים, רק יאמר לפניהם דברים הכובשים את הלבבות ומכניעים אותם לשוב בתשובה על דרך שאמרו בש"ס (תענית טז.) אחינו בית ישראל לא שק ולא תענית גורמים אלא תשובה וכו', ואותם פסוקים שיאמר יהיה מענינו של יום בענין שופר או ענין יום הדין יפרש אותם בדרך קרוב לפשט או בדרך רמז על תוכחות מוסר למען ישמע העם בדברו, ובפרט אם הוא שום בעל בכי יתן את קולו בבכי וישמעו אחיו העברים ויתנו לב בהרהורי תשובה, ובזה יהיה זוכה ומזכה את אחיו עמו ותעל שועתם ותקיעתם השמימה. מטה אפרים (אות א'). ועיין בקיצור של"ה (מסכת ראש השנה).

יח. והוא מזמור "למנצח לבני קרח" וכשאומרו יכוין להמתיק ז' פעמים אלהים הנזכרים בו. (סידור הרש"ש כת"י ח"ג דף 340).

בסידור האריז"ל שסידר רבי שבתי (סדר תקיעת שופר דף ס''ז ע"ב) כתב טעם אחר וז"ל: צריך לומר מזמור מ"ז כל העמים תקעו כף' ז' פעמים. ויכוין שההבל ממזמור זה עולה למעלה בסוד 'עלה אלהים בתרועה' לבער ולבטל ולהכרית כל המקטרגים ושטנים המבדילין בינינו לבין אבינו שבשמים ויש במזמור זה ז' פעמים אלהים ויש ז' גבורות נגד בג"ד כפר"ת וז' ימי השבוע. ובאמירה זו מתבטלין ומתמתקין כל דינין קשים ורפים ומהפכין מדת הדין למדת הרחמים ויש מ"ט תיבין נגד מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא ובזה מתמתקין ויוצאין זכאין בדין עכ"ל.

מקורו במסכת סופרים (פרק יט הלכה ב). שבע פעמים כנגד שבע רקיעים שהוא יתברך ברא.

וכן כתב בשולחן ערוך הרב (לרבי שניאור זלמן זצ"ל) אחר קריאת התורה יכין עצמו לתקוע בשופר ויאמר קפיטיל זה ז' פעמים: "למנצח לבני קרח מזמור".

ומו"ר מופת הדר בחזון עובדיה (ימים נוראים הלכות שופר הלכה ב) כתב שמספיק לאמר פעם אחת. וז"ל נוהגים שהתוקע אומר תפלות ותחנונים לפני התקיעות כדי שיתקבלו ברצון לפני שוכן מרומים, ויאמר המזמור כל העמים תקעו כף, שנאמר בו עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר. [ואמרו במדרש תהלים (מז), עלה אלהים בתרועה, שישב על כסא הדין, וכיון שישראל תוקעים בשופר הוא עולה ומהפך מדת הדין למדת הרחמים, שנאמר ה' בקול שופר, ברחמים, שנאמר ה' אל רחום וחנון]. ואומר אותו פעם אחת ולא יותר, שלא לעשות טורח צבור.

יט. ספר חמדת ימים (פ"ז מחודש אלול דף מב ע"ג).

והטוב ביותר לומר סדר הלשם יחוד והתפילות שסידר הרי"ח הטוב בלשון חכמים, וכן לקרוא הזוהר בענין התקיעות עי"ש.

ויכין עצמו אחר קריאת התורה לתקוע בשופר לעורר הז"א משינתו, תחילה יאמר ששה פסוקים שר"ת שלהם הוא קר"ע שט"ן, ואלו הם קולי שמעה וגו', ראש דברך אמת וגו', ערוב עבדך לטוב וגו', שש אנכי וגו', טוב טעם ודעת למדני וגו', נדבות פי רצה נא וגו', אח"כ יאמר יהר"מ ה' או"א אלהי המשפט, שבזכות אלו השמות היוצאים מר"ת אל נא קרב תשועת מצפך ויכוין (אנקת"ם), פחדך סר תוציא ממאסר (ר"ת פסת"ם), פדה סועים פתח סומים ימינך מצפים (ר"ת פספסי"ם), דלה יוקשים וקבץ נפוצים סמוך ה' מפלתינו (ר"ת דיונסי"ם), שתקרע המסכים והמקטרגים אשר הם מבדילים בינך ובין עמך ישראל, ארוממך אלהי המלך המשפט שומע קול תרועת עמך ישראל ברחמים. אח"כ יברך עליו בכוונה הראויה לברכת המצות כמ"ש במקומו, אח"כ יקח השופר בידו ויכוין בו איך הוא קצר ורחב ומקום הקצר יהיה אצל הפה למעלה ומקום הרחב יהיה למטה. (פע"ח שער השופר פ"א)

בתקיעת שופר מעוררים זכות האבות הקדושים, וכיון שהוא יום הדין, יצחק הנאזר בגבורה יושב באמצע, ואברהם (חסד) שבימינו, ויעקב (תפארת) שבשמאלו אוחזים בו וממתיקים גבורותיו. וגם דוד מלכא משיחא הרגל הרביעית במרכבה עם האבות, והסדר הוא תקיעה - אברהם, שברים - יצחק, תרועה - דוד, תקיעה אחרונה יעקב.

בנוסף להזכרת האבות, מרמז השופר לאיל של יצחק שנעקד, ולמתן תורה שהיה בקול שופר חזק מאד. וכל זה הוא לנו לסנגוריא ולהמתיק הדינים, כשמזכירים את זכות העקידה, וזכות קבלת התורה. וראה פלא, כי חסד, גבורה, רחמים, בדיוק גימ' 686 כמספר שופ"ר. והענין הוא כי הנהגת העולם בסימן חד"ר - חסד דין רחמים, פעמים העולם מתנהג במידת החסד בזכות מעשיהם הטובים של עם ישראל. פעמים ח"ו במידת הדין, ופעמים במידת הרחמים שהוא ממוזג וממוצע בין החסד לדין. וע"י תקיעת השופר גורמים למתק הדינים ושהעולם יתנהג במידת החסד והרחמים. וידוע שעיקר מצות השופר הוא לשמוע קול שופר, והכל תלוי באוזן כי חרש שתקע לא יצא ידי חובה. והנה אוזן ר"ת א - אלופו של עולם. אותיות ז"ן - זן נפש, כלומר כי ע"י השמיעה, אלופו של עולם זן את הנפש שלנו ובפרט ע"י שמיעת קול שופר.

כ. בא"ח (ש"א פר' נצבים אות יד). כה"ח (סי' תקפ"ה ס"ק יב).

וכאשר שומע קול השופר יכוין כמו שכתב בסדר היום: כששומע תקיעה ראשונה יכוין לעורר זכות אברהם אבינו ע"ה, ובזכותו ירחם עלינו להוציא לאור משפטנו.

וכששומע שברים, יכוין לעורר זכות יצחק אבינו ע"ה, שנעקד על גבי המזבח מדעתו ומרצונו.

וכששומע תרועה, יכוין לעורר זכות דוד המלך ע"ה, שעם היות שהיה מלך גדול ואדיר עבד עבודת אלהיו בשלמות לעשות הטוב והישר בעיניו, ועל אף שעברו עליו כמה צרות ורעות סבל אותם באהבה וחבה להשלים את נפשו.

וכששומע תקיעה אחרונה, יכוין לעורר זכות יעקב אבינו ע"ה שמסר עצמו לתורה, והם רחמים פשוטים, ונמצא הדין בין ב' מדות של רחמים, כדי שיהיה כבוש ביניהם ולא יהיה לו כח לקטרג. זאת היא כוונה קצרה ודי בזה.

וכתב בסידור הרש"ש, ג' פעמים תשר"ת תש"ת תר"ת דמיושב, תכוין לבטל על ידם יצר הרע של עבודה זרה.

ג' פעמים תשר"ת תש"ת תר"ת דמוסף בלחש, תכוין לבטל על ידם את היצר הרע של גילוי עריות.

ג' פעמים תשר"ת תש"ת תר"ת דמוסף של חזרה, תכוין לבטל את היצר הרע של שפיכות דמים.

י' קולות אחרונות תכוין לבטל יצר הרע דלשון הרע.

גם יכוין כי מספר כל הטורמטין שבעשר פעמים תשר"ת הם בגימטריא ש"ס שהוא שטן עם הכולל לבטל כח המקטרג, ומספר כל הטורמטין שבעשר פעמים תש"ת הוא בגימטריא ר"ע לבטל כח היצה"ר הנקרא רע הממונה על מצוות לא תעשה שהם דינים תקיפים, והטורמטין שבעשר פעמים תר"ת ר"ע טורמטין לבטל היצה"ר המבטל מצות עשה והוא דינא רפיא.

כא. כ"כ הב"י (סי' תקפה) בשם הרא"ש: מברך "לשמוע קול שופר", ואינו מברך "לתקוע", כי עיקר המצוה בשמיעה. וכ"פ שו"ע (סי' תקפה סעי' ב).

כב. כמו שפסק מרן הש"ע (סי' רו סעי' ד) דכל דבר שמברך עליו לאוכלו או להריח בו צריך לאוחזו בימינו כשהוא מברך. וכתב המשנ"ב (שם ס"ק יח) בשם האחרונים, דה"ה בכל מצוה שמקיים, שיאחז הדבר ביד ימינו בשעת הברכה, והטעם בזה משום חשיבות דיד ימין. ועיין בכה"ח (שם), שכתב בשם המקובלים שאף מי שהוא איטר יד ימינו יאחז הדבר ביד ימין דעלמא, ע"ש. וכ"כ האול"צ (ח"ד פ"ה תשובה ה).

ומש"כ שגם יתקע בצד ימין, כן כתב הרמ"א (סי' תקפה סעי' ב בהגה), שטוב לתקוע בצד ימין אם אפשר לתקוע בכך. ור"ל שישים את פי השופר, בקצה הימני של שפתיו. וכן כתב הגר"ח פלאג'י בס' מועד לכל חי (סי' יד אות ג), שנכון לתקוע בשופר מצד ימין של פיו ע"פ הקבלה וכ"כ מו"ר הבא"ח (ש"א פר' נצבים אות טז). והטעם בזה, ביאר בכה"ח (שם ס"ק כט), שהרי השופר הוא כדי לערבב השטן, והשטן עומד על ימין של אדם, דכתיב: והשטן עומד על ימינו לשטנו. (לבוש). וטעם נוסף, דעל צד שמאל כבר מגינה מצות התפילין שמניחים ביד שמאל, ולכן צריך לתקוע בצד ימין. וביאר שם, שאין הכוונה דוקא לתפילין של התוקע, אלא תפילין דעלמא מגינים על מידת שמאל שהוא הדין, ולפיכך אין חילוק בין אם התוקע איטר או לא, אלא בכל גווני יעמידנו בצד ימין, ע"ש. ומ"מ, כתבו האחרונים שאם אינו מורגל בכך, אינו מעכב ויתקע באיזה צד שנוח לו וכמ"ש הרמ"א עצמו דטוב לעשות כן, 'אם אפשר בכך'. ע"כ.

כג. כ"כ האליה רבה (סי' תקפה) בשם הגהות מנהגים. ובספר חזו"ע (ימים נוראים הלכות שופר הלכה ו) הביא בשם הפוסקים כמה טעמים למנהג זה: א. ע"פ האמור במדרש (בראשית רבה פרשה נו) שאברהם אבינו הצניע את יצחק בשעה שבנה את המזבח, עד שעת העקידה ממש, כי היה ירא פן יזרוק עליו השטן אבן ויפסל מקרבן. ב. ע"פ המעשה המובא במג"א (סי' תקפה, ס"ק יא) שפעם אחת אירע שלא היו יכולים לתקוע בשופר והוצרכו לקרוא עליו 'ויהי נועם' לסלק השטן שהיה בו ועיכב מלתקוע. ולכך מכסים אותו, שלא ישלוט בו השטן.

והגאון השדי חמד (כרך ט' מערכת ראש השנה סי' ב אות יד) לא פסח על מנהג זה והביא לאחד מן הכותבים בירחון כנסת הגדולה שכתב דיתכן שהטעם לכיסוי השופר עד התקיעה הוא ע"פ הסוד. עיין עליו שכתב כן וז"ל: הרב באר היטב בסימן תקצ"ג הביא דיש לכסות השופר בשעת הברכה ועיין ביד אפרים (סי' תקפה) ולא נודע טעם כיסוי זה והתפלא בזה סופר אחד בכנסת הגדולה החדש חוברת רביעית צד צ"ו אות י"א והאריך קצת וסיים דאולי הוא על פי הסוד עי"ש אמנם כבר עמד בזה סופר אחד בהחבצלת שנת העשרים מספר 43 וכתב טעם הדבר וז"ל וטעם כיסוי השופר שהוא לזכר מה שאמרו בבראשית רבה פרשה נ"ו ובפסיקתא שהצניע אברהם אבינו ליצחק בשעת בנין המזבח עד העקדה ממש שלא יזרוק בו אבן ויפסל וכיון שהתקיעה בשופר איל זכר לעקדה ואילו של יצחק עשו זה גם כן לזריזותיה דאברהם כן מפרש הטעם במאמר קדמות הזוהר להגאון רד"ל ז"ל עכ"ל.

כד. כ"כ הרמ"א (סי' תקפה סעי' ב בהגה), שנוהגין לתקוע על הבימה במקום שקורין. והפוסקים כתבו בזה כמה טעמים: א. מפני כבוד הצבור. (לבוש). ב. כדי לזכור שבשופר ניתנה התורה לישראל שנאמר: ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד. (יפה ללב). ג. כדי שזכות התורה יגן עלינו לעלות זכרונינו לפניו לטובה. (משנ"ב). ד. כדי שיזכור לנו השי"ת מעמד הר סיני שקבלנו את התורה ולא קיבלוה עם אחר ובזה יצדקו ויתהללו כל זרע בית ישראל. (כה"ח).

כה. מרן השו"ע (סי' תקפה ס'עי' א) פסק שצריך התוקע עצמו לתקוע מעומד, ומ"מ, דין זה מדרבנן ואינו לעיכובא, ועל כן, בדיעבד אם תקע מיושב יצא, כ"כ מרן החיד"א בספר יעיר אוזן (הוב"ד בס' חזו"ע ימים נוראים הלכות שופר הלכה ז) וכ"כ הבא"ח (פ' נצבים אות טו) אמנם הציבור נהגו לישב בתקיעות הראשונות (דמיושב). והטעם בזה הובא ברדב"ז (תשובה ח"ד סי' כ"ה) דהואיל ועיקר התקיעות הם תקיעות דמעומד, שעל סדר תפילת מוסף, ובהם יוצאים י"ח, ואילו התקיעות הראשונות דמיושב, הם רק כדי לערבב השטן, לפיכך משום כבוד הציבור, לא רצו חכמים להטריחם לעמוד, שהרי עתידים לשמוע תקיעות דמעומד, בתפילת מוסף. וכן העתיקו האחרונים להלכה (עיין משנ"ב סי' תקפה ס"ק ב, וכה"ח שם ס"ק ב). וכתב בשו"ת זבחי צדק (ח"ג סי' קמד) בשם רבנו הגרי"ח, שגם בשעת הברכה לא צריך לעמוד, הוב"ד בס' חזו"ע (שם). ומנהג ירושלים עיה"ק לעמוד בשעת הברכות ואח"כ יושבין.

כו. הנה מנהג זה, שמקרין לתוקע את התקיעות, נזכר ברמ"א (סי' תקפה, סעי' ד), וז"ל: נוהגין להקרות לפני התוקע סדר התקיעות מילה במילה, כדי שלא יטעה, ונכון הוא. ע"כ. וכתב המג"א (ס"ק יא) בשם השל"ה, שגם תקיעה ראשונה יאמר המקרא לתוקע, וראיה מברכת כהנים שמקריאים לכהנים גם מילת יברכך. וכ"כ הבא"ח (שם אות טז).

מיהו מו"ר פאר הדור הגר"ע יוסף זצוק"ל חולק בזה וס"ל דשאני התם, שגזירת הכתוב היא "אמור להם" שיאמר להם החזן כל מילה ומילה. ועוד, שלדעת מרן אף בברכת כהנים עצמה אין החזן מקרא להם מילה ראשונה, אלא הם אומרים מעצמם "יברכך". ולפי הסוד גם מילה ראשונה מקריא.

ואביא לפניך את דברי השל"ה בענין זה (מסכת ראש השנה פרק נר מצוה אות יד ואות טו) וז"ל: נוהגין להקרות לפני התוקע, ולומר: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה. וכן בכל הקולות. והוא מנהג יפה, כדי שלא יטעה התוקע. אמנם, יש גם כן סוד בדבר, כי התקיעות מעוררים העניינים הגנוזים שלמעלה, וכשהמקרא אומר 'תקיעה', יכוון לסוד התקיעה. וכן כשאומר 'שברים' או 'תרועה', יכוון לסודיהן. ובכל סדר וסדר לפי סודו. ועל ידיעה זו תוקע התוקע. על כן צריך המקרא להיות אדם גדול ובקי בסודות, וצדיק. והתוקע, עושה הפעולה של תקיעה על התעוררות דעתו, ויועיל זה אף כשהתוקע בעצמו אינו בקי בסודות. ובודאי היה יותר טוב, אם גם התוקע היה בעל סוד, אמנם [אם] לא, גם זה יכשר. ולפי זה, ראוי גם כן שתקיעה הראשונה יאמר גם כן המקרא תקיעה. ולא כמו שנוהגין, שהתקיעה הראשונה מתחיל התוקע מעצמו, דכל מה דאפשר למעבד לכוין אל הסודות צריך להדר ולזרז. וכמוזכר בספר תולעת יעקב (בסוד השופר ותקיעותיו), וזה לשונו: ובויקרא רבה (פרשה כט סי' ד), 'אשרי העם יודעי תרועה' (תהלים פט, טז), אמר רבי יאשיה, וכי אומות העולם אינם יודעים להריע, כמה קרנים יש להם, כמה סלפינים, כמה בוקינים יש להם, ואתה אומר אשרי העם יודעי תרועה. אלא, 'אשרי העם' אלו ישראל שיודעים לרצות את בוראם בתרועה. מה עושה הקדוש ברוך הוא, עומד מכסא דין, ויושב על כסא רחמים, עד כאן. הנה, ביארו ע"ה, כי מה שכתוב 'אשרי העם יודעי תרועה', אין הכוונה בו הידיעה להריע, כי אם הידיעה בה לרצות המצוה בתרועה ההיא. וזה אי אפשר כי אם בידיעת כוונתו ורצותו בה. והיודעים זה הם ישראל, כי הם יודעים דרך ה' אשר הורם, ולהם בלבד גילה סודו. ולזה יודעים לרצות בוראם, ולשנות דעתו מרעה לטובה. לפיכך צריך התוקע לדעת טעם הדבר, ולכוין אליו, כי הוא סרסור בין ישראל לאביהם שבשמים לכפר בעדם לבטל הדין, ולהמשיך הרחמים. וזהו עשיית הטוב בעיני ה'. כי כפי ההתעוררות העולה מלמטה מתעורר נגדו למעלה. ואם הדברים עולים כהוגן, ובכוונה שלמה, הנה גורם להתעוררות הרחמים מסיבה לסיבה, והעושה כן מוצא חן בעיני השם, עכ"ל.

והרמח"ל בקיצור הכוונות (דף קפא) כתב וז"ל: נוטל את השופר בידו ומכוין למיתוקם של הדינים ואדמימות פניו כנגד הארת פניו של אריך ותוקע. המקרא מקרא לו "תקיעה שברים" וכו'. אין התוקע רשאי לתקוע עד שהמקרא מקרא לו שהמקרא מעורר את שלמעלה ליתקן מלמטה עכ"ל.

כז. מו"ר פאר הדור בחזון עובדיה (שם הלכה ט). כתב הרמב"ם, וז"ל: אע"פ שנשים פטורות, יכולות לתקוע, וכן אחר שיצא כבר, יכול לתקוע להוציאן אבל אין מברכות ולא יברכו להן. ע"כ. והרמ"א בהגה שם כתב, שהמנהג שהנשים מברכות. והנה, מרן החיד"א בספרו ברכ"י (סי' תרנד) פסק כדברי מהר"י ממרויש בשו"ת מן השמים (סי' א) שהנשים מברכות, והניף ידו שנית בשו"ת יוסף אומץ (סי' פב), וכתב שהגם שמרן ז"ל פסק שלא יברכו, אילו ראה דברי שו"ת מן השמים, ודאי היה פוסק כותיה ומנהיג לברך. ע"כ. וכ"פ רבנו בשו"ת רב פעלים ח"א (סוד ישרים סי' יב ד"ה ונראה), שנהגו הנשים בבגדאד לברך על הלולב. ועיין בשו"ת יבי"א (ח"א או"ח סי' מ' סוף אות י) שהבא"ח ס"ל כשיטת השלחן גבוה (סי' תקפט סק"י), שכתב על דברי הרמ"א, שבמקומם לא נהגו לברך כי אם בלולב בלבד. ואם על השופר אינם מברכות שהכל תלוי במנהג, מה שנהגו נהגו ומה שלא נהגו לא נהגו, וכ"כ הלבוש (סי' יז), ע"ש. עכת''ד. וכן הרב יפה ללב (סי' תרנח, סק"ה) הביא דברי הרב יוסף אומץ וכתב שלא הנהיג לנשים לברך אלא על הלולב אך לא על השופר והסוכה, וכמ"ש השלחן גבוה. והנה, ידוע כי בבבל קבלו עליהם הוראות החיד"א כקבלת דברי מרן ז"ל (וכמ"ש בשו"ת זבחי צדק ח"ב סוף סי' ל). עכת"ד בשו"ת יבי"א שם. ומו"ר האריך בשו"ת יבי"א (שם מסי' לט) ואילך, להורות כפסק מרן ז"ל, שקיבלנו הוראותיו לכל אשר יאמר כי הוא זה, שאין לנשים לברך כלל על מצות עשה שהזמן גרמא, ע"ש.

כח. שו"ע (סי' תקצב סעי' ג) לא ישיח, לא התוקע ולא הציבור, בין תקיעות שמיושב לתקיעת שמעומד (מיהו בענין התקיעות והתפילות אין הפסק), ואם סח דברים בטלים, אין צריך לחזור ולברך, ואין צריך לומר שלא ישיחו בין הברכה לתקיעות, אם לא בענין התקיעות.

וכתב המ"ב (ס"ק יא) וה"ה בין התקיעות שמיושב וכן שמעומד גופא ג"כ אסור להפסיק. ועי"ש בשער הציון (ס"ק יד) שכתב דכן מוכח מהט"ז שכתב דכל מצוה שהוא עוסק בה ואינו רשאי להפרד משם עד שיקיים כולה, איסור יש בהפסקתו.

וכתב הבא"ח (ש"א פר' נצבים אות יד) דהפסוקים והפיוט שנוהגים הציבור לאמרם קודם תפילת מוסף אחר חזרת ס"ת להיכל לא יאמרם התוקע.

כט. כ"כ מהרח"ו בשעה"כ (דף צ ע"א) וכן מסודר בסידור הרש"ש וכן פסק הגאון חיד"א (במורה אצבע סי' ט' אות רס) וכ"כ מו"ר רבי חיים פלאג'י בספרו מועד לכל חי (סי' י"ד אות י') וכ"כ מו"ר הבא"ח (שם אות יג) וכן פסק מו"ר הגאון הגדול כמוה"ר בן ציון אבא שאול זצוק"ל (שו"ת אור לציון ח"ד פ"ה תשובה ז) וז"ל במקום שנהגו לעשות הפסקה בתקיעת שופר בין סדר לסדר, מותר וראוי להתוודות בפה בלחש באותה הפסקה. בין התוקע ובין השומעים. ואם לא עושים הפסקה, אין להתוודות אלא בלב. ובשעת התקיעות עצמם יהרהר בלב בתשובה. ומן הראוי שיציין אדם לעצמו לפני כן את העוונות שצריך הוא להתוודות עליהם, ויתוודה עליהם בין התקיעות.

וכתב עוד שם בביאורים, ובין התוקע עצמו, ובין הקהל, רשאים להתוודות בלחש בין הסדרים. דלא מבעיא שהקהל יכולים להתוודות, כיון שבכל אופן אין להם כאן חשש ספק ברכות, שהרי לא הם המברכים, ואין להם אלא שאלה אם יצאו ידי חובת הברכה או שהיה כאן הפסק ולא יצאו בברכה, וכאילו תקעו בלא ברכה, שכיון שאין כאן שאלה של ספק ברכות, ודאי שיש להם לסמוך על מה שנתבאר, אלא אפילו החזן התוקע, ששייכת לגביו שאלה של ספק ברכות, אעפ"כ כיון שנתבאר שאין לחוש משום הפסק, ראוי לו להתוודות בלחש בין הסדרים, וכמו שנתבאר. ואע"פ שרבנו האריז"ל לא פירש שהוידוי הוא בין סדר לסדר, מכל מקום כבר גילה לנו רבנו הרש"ש שהכוונה בין הסדרים, וכמובא בסידורו. (וראה גם במשנת חסידים מסכת יום ר"ה פרק ו' אות ה'). ולכן לא יהא הוידוי בפה אלא בין תשר"ת לתש"ת ובין תש"ת לתר"ת. ומן הראוי שיציין אדם לעצמו לפני כן את העוונות שצריך להתוודות עליהם, ויתוודה עליהם בין התקיעות.

ובכל אופן אין להתוודות בראש השנה אלא בין הסדרים. ובשני ימי ראש השנה לא יתוודה אלא בלחש ולא בקול, וכמו שנתבאר לעיל מדברי רבנו האריז"ל. ובפרט ביום ראשון של ראש השנה שהוא יום דין קשה מאוד, וכמבואר בדברי הזוהר בפרשת פנחס (דף רל"א ע"ב). וראה גם בשעה"כ (דף צ' ע"א). ועל כן יזהר שחוץ מעת תקיעת שופר, לא יתוודה ולא יאמר חטאתי, שלא יבוא לידי מכשול ח"ו.

אמנם מו"ר פאר הדור מרן מלכא זצוק"ל בשו"ת יביע אומר (ח"א או"ח סי' לו) וכן בשו"ת יחוה דעת (ח"א סי' נה) האריך בזה שאין להפסיק באמירת וידוי בין תשר"ת לתש"ת ונכנס לחשש ברכה לבטלה והניף ידו שנית בחזון עובדיה (חלק ימים נוראים עיין עליו) עי"ש. ועיין בספר תורת המועדים להגאון ר' דוד יוסף שליט"א שהאריך לדחות דברי האור לציון.

והנה מכיון שמו"ר מהרח"ו והרש"ש זיע"א כתבו להתוודות ממש בפה אך לא להשמיע לאוזנו, וכך גם כתבו רוב הפוסקים האחרונים, מנהגינו כפי שהורה לנו מו"ר הגאון המקובל ראש ישבתינו כמוה"ר מרדכי שרעבי זצוק"ל, להתוודות בפה ולא להשמיע לאוזנים, בין הסדרים. ואביא לפניך לשון מהרח"ו בשעה"כ (דף צ ע"א) וז"ל, מורי ז"ל היה נוהג להתודות על חטאיו בלחש שלא ישמעו הדברים לאזניו, והיה אומר וכו' שלא אסר הזוה"ק אלא בקול רם ולא בלחש. ואמנם אפילו בלחש לא היה נוהג להתודות אלא בעת תקיעת שופר דמיושב, לפי שאז מתערבב השטן ואינו משגיח לקטרג, ואז דברי הוידוי עולים למעלה בהתחברות קול השופר העולה למעלה. ע"כ. והגם שבדבריו לא נתבאר בהדיא היכן היה מתוודה, הנה רבנו הרש"ש גילה שהוא בין הסדרים. ועפ"ז כתבו רוב הפוסקים (עי' במג"א סי' תקפד ס"ק ב, ובבאה"ט שם, ובמחצה"ש סי' תקפד ס"ק א, ובסידור היעב"ץ, ובמטה אפרים סי' תקצ סעי' לו, ומרן החיד"א במו"ב סי' ט אות רס, ומרן החבי"ף במועד לכל חי סי' יד אות יא, ורבנו הבא"ח ש"א פר' נצבים אות יג, ובכה"ח סי' תקפד ס"ק ו, ועוד) דצריך להתוודות בין הסדרים בלחש, וכך הוא מנהגנו והיע"א.