מאמרי הפרשה פרשת שופטים

כ"ז אב תשפ"ה | 21/08/2025 | 17:41

"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" (טז, יח)

על האדם לשמור על השערים שיש לו מה מותר ומה אסור, ולהשתמש ב"שוטרים" עליהם

כתב מורנו רבי חיים ויטאל זצוק"ל (ספר הליקוטים ריש פרשתנו) כי באדם יש שבעה "שערים" דרכם הוא מתקשר אל העולם: ב' שערים ראשונים הם העינים, בהן הוא לומד תורה, בהן הוא רואה מה צריך לעשות, מה צריך לתקן. ב' שערים נוספים הם האוזנים, בהן הוא שומע דברי תורה, ושומע מה שמדברים עימו אשתו בניו וחבריו. עוד ב' שערים הם הנחיריים בהם הוא מריח, והשער השביעי הוא הפה, בו הוא מדבר ואוכל. ולכך מורה כאן התורה שצריך לשים בכל "שעריך", הם שבעה שערי האדם הנזכרים, "שופטים", כדי לדעת מה מותר לראות ומה אסור, מה מותר לדבר ומה אסור לדבר, וכן על זה הדרך. וכן לתת עליהם "שוטרים" שיזהירו אותו על מעשיו ודרכיו כדי שילך בדרך טובים, וכפי שהדריכו אותו השופטים, ואם פגם בשעריו חס ושלום, צריך שיחזור בתשובה על כל פרט ופרט. על כן על האדם לשים על "שעריו" שופטים ושוטרים, על דרך זו:

לשמור עיניו שלא לראות מראות אסורים, לפי שעין רואה ולב חומד, ובא לידי איסורים חמורים רחמנא ליצלן.

וכן לשמור אוזניו מלשמוע לשון הרע וכדומה, כי האוזניים נכוות תחילה כשהאדם שומע לשון הרע, רכילות, שקרים, ניבולים וכדו' כי דיבורים אלו נכנסים בראשו ולא יוצאים ממנו, וכל היום חושב עליהם.

וגם הנחיריים צריכים שמירה, כי אם מריח חס ושלום ריחות בשמים האסורים, או ריח נבלה שמזיק לנשמה (פרי עץ חיים שער הנהגת הלימוד פ"א), יכול לבוא לידי עבירה. גם על ידי השגחתם יזהר מן הכעס, לפי שחרון אף תלוי בחוטם כנודע.

והפה צריך שמירה על שמירה, כי "כל עמל האדם לפיהו" (קהלת ו, ז), וכמו שנאמר (משלי כח, כא) "מות וחיים ביד לשון", על כן צריך להיזהר במה שמדבר, כי בעל לשון הרע הוא מהיורדים לגיהנם ואינם עולים, וכן צריך לשמור מה אוכל וכמה אוכל.

שאיבריו יהיו מדור לשכינה

האדם צריך למשול על חושיו, שכל אחד מהם יהיה מדור וכסא לשכינה הקדושה, כדי שהשכינה תשרה בו. וזאת, כי אם האדם אינו שומר את עיניו, אוזניו, נחיריו ואת פיו ולשונו, הרי הוא מטמא את אותו איבר, והשכינה בורחת ומסתלקת משם.

וכמו שכתב רבנו יוסף חיים ע"ה (עוד יוסף חי דרושים ריש פרשתנו ד"ה או יובן) האיברים האלה שיש להם פתח, הם משמשים ככלי שרת לתורה יותר משאר אברים. הנה העין, על ידי הראייה לומדים תורה, שהרי אמרו חז"ל (תמורה יד:, ונפסק בשו"ע או"ח סי' מ"ט ס"א) דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה, כלומר אסור לומר פסוקים בעל פה, אלא דוקא יש לאומרם מתוך הכתב. כך גם האוזן משמשת כדי לשמוע דברי תורה, שדברים שבעל פה צריך ללמוד אותם דוקא בעל פה (שם). ואף הפה הוא כלי שרת, הן לתורה שבכתב והן לתורה שבעל פה, שצריך ללמוד ולהוציא בפה. כיון שכן, בשערים האלה היצר הרע מתגרה בעיקר, ומנסה להילחם עם האדם ולקלקל את אבריו אלה. ולכן צריך לשמור עליהם עם ה"שופטים" וה"שוטרים" דהיינו על האדם לשפוט את עצמו, אם הולך בהם בדרך הישר. וגם יזהר להשגיח עליהם עם ה"שוטרים" שיש לאברים, שלכל אבר הקב"ה ברא לו שמירה, העין יש לה שמירה על ידי העפעפיים. האוזן יש לה את האליה. הפה יש לו את השפתיים והשיניים, שכל אלו הם השוטרים לשמור על השערים.

העובר עבירה מכריע את העולם כולו לכף חובה

ולפי זה ניתן לפרש גם את המשך הפסוק "ושפטו את העם משפט צדק", דלכאורה קשה, הרי הפסוק מדבר על כך שהאדם ישפוט את עצמו, ומדוע עבר לשפיטת כל העם?

ותבואר הקושיא על פי דברי חז"ל (קידושין מ:), לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצווה אחת, אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת, אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה. עד כאן.

הרי שבכל פעולה שהאדם עושה, גורם הוא לכל העולם כולו להיות מוכרע לטוב או חס ושלום לרע. וכפי המשל, באחד ששט בספינה בלב ים, ועשה חור בקרקעית הספינה. צעקו עליו אנשי הספינה, מה אתה עושה? ענה להם מה זה עניינכם, אני עושה חור רק מתחת למקום שאני יושב בו, שעליו שילמתי במיטב כספי. השיבוהו נוסעי הספינה, הלא בפעולתך זו, אין אתה גורם רע לך לבדך, אלא אתה גורם רעה לכל נוסעי הספינה שעלולים להיטבע כתוצאה מכניסת מים לספינה...

והנמשל הוא, כשהאדם עובר עבירה חס ושלום, אינו גורם רע לעצמו בלבד, אלא גורם להכריע את כל העולם כולו לכף חובה.

ולפי זה מובן המשך הפסוק "ושפטו את העם משפט צדק" היינו שעל ידי שהאדם ישים "שופטים ושוטרים" על שבעה "שעריך", וישגיח על עצמו שלא יחטא, אז יגרום "ושפטו את העם", שישפוט את העם כולו ב"משפט צדק", ולא יכריע את העם לכף חובה חס ושלום, אלא לכף זכות וטובה.

עלינו לעשות מנעולים לכל ההרגלים

כתוב בגמרא (שבת קכט.) לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו, ופירשו רבותינו, אל תקרי "מנעלים לרגליו", אלא מנעולים להרגליו, הן העיניים רגילות להסתכל והאוזניים רגילות לשמוע, ואיסור הוא לאדם להסתכל היכן שרוצה, או לשמוע ולדבר מה שרוצה, אלא צריך לעשות מנעולים לכל ההרגלים. עיקר התשובה היא, שהאדם יתחיל לשלוט על החושים שלו. כמו שנאמר (במדבר כב, כה) "ותלחץ את רגל בלעם", דהיינו את ההרגלים הרעים של היצר הרע שנקרא בלעם, צריך ללחוץ ולהוקיע אותם.

רמז ב"שמע ישראל" לחמשת החושים

כידוע בימי ראש השנה אנחנו עובדים בעיקר לבנות ולתקן את המלכות, שהיא השכינה הקדושה, וממליכים עלינו את השכינה על כל איבר ואיבר שיהיה מדור וכסא שתשרה עליו השכינה, כי היא הקובעת מה יהיה עם האדם, ולה ניתן הכח להחליט, ועל ידה נחתך הדין, אם לרחק אם לקרב וכו'. לכן אנו צריכים לקבל עלינו עול מלכות שמים בכל רמ"ח אברינו ושס"ה גידינו. ובכל יום אנחנו מקבלים עלינו בפסוק שמע ישראל, עול מלכותו יתברך, וכל הפסוק שמע ישראל עולה בגימט' 1118, כמנין אד"ם ראי"ה שמיע"ה רי"ח דבו"ר. כלומר צריכים אנחנו להמליך את הקב"ה גם עלינו וגם על החושים הנ"ל, וגם על הפנימיות שלנו על - הנרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה] שלנו.

אם כן עתה כשאנחנו בתחילת חודש אלול, נשאר לנו זמן קצר להכין את עצמנו ליום הדין הגדול והנורא. כי מי שאינו משגיח על שעריו שהם עיניו אוזניו חוטמו ופיו, שעריו טמאים ופגומים, ואיך וכיצד יתעורר לבו לשוב בתשובה? הרי האיברים הללו הם מנהיגים של כל הגוף, ואם חס ושלום הם פגומים, קשה מאד להתעורר בתשובה.

אמירת סליחות של אדם ללא שופטים ושוטרים היא כהדלקת מנורה בפני עיור

במשלי הרב "ישועה ורחמים" זצ"ל (הביאו בספר לבוש יוסף מועדים עמ' ס"ח) הביא מעשה באדם שנולד לו ילד עיוור, רחמנא ליצלן. נטלוהו לרופאים, ערכו לו בדיקות וצילומים, עסקו בתרופות ובניתוחים, אך ללא הועיל. ניגש האב לבנו, נטל ידיו בידו ואמר בכאב: בני יקירי, גזירה היא ממרום ונקבלה באהבה. עולמך יהא חשוך עליך לעולם, אין תרופה למכתך. והילד הרכין ראשו בהכנעה.

לימים נכנס הילד לחנות. גישש בידיו וזיהה את המוצרים, עד שהניח ידו על חפץ עגול. שאל: מה הוא חפץ זה?

ענהו המוכר: זו מנורה חשמלית.

מנורה? תמה הילד, ומה עניינה?!

כשחשוך, לוחצים על הכפתור ונדלק האור, ואפשר לראות, הסביר המוכר.

נפעם הילד, שב לביתו ופנה לאביו בטרוניה: אבא, אבא, למה ייאשתני? מדוע אמרת לי שאין תרופה למכתי? הייתי היום בחנות ומצאתי בה מנורה, לוחצים על הכפתור - ורואים! אנא, קנה לי את מנורת הפלאים, ותאיר את עולמי!

התרגש האב וענה בכאב: אל נא, בני, אל תשגה באשליות! מנורת החשמל מיועדת למי שראייתו תקינה, ורק החשיכה מעכבתו מלראות. אזי תגרש המנורה את החושך, והוא יראה לאורה. אבל מי שמאור עיניו כבה, לא תעזרהו המנורה כל עיקר!...

הנמשל, חודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות וגדול כוחו, כך גם גדול כוח י"ג מידות של רחמים, שאינן חוזרות ריקם, וכן כוח הוידוי, "שכל מי שחוטא ואומר 'חטאתי' אין רשות למלאך החבלה לגעת בו" - הכל נכון. אך יש לדעת שאמירת הסליחות אינה פועלת בדרך קסם, ואינה מרעיפה סליחה מאליה, אלא מעבירה על חטאים רק למי שלבו ער ורגשותיו פועמים. עבור אדם בעל רגש שרק שיגרת החיים גברה עליו והאפילה את רגשותיו, יהיו הסליחות כקרני אורה שיגרשו את החשיכה ויפזרו את הערפילים החוצצים בינו לאלהיו. אבל למי שאין "שופטים ושוטרים" הממונים על שעריו לבל יכנס בהם ערל וטמא, מי שמחדיר לנבכי נפשו מראות אסורים ושומע דברי רכילות והבל, שלא לדבר על ניבלות פה וכפירה, ומדבר דברים אסורים הפוגמים את הנשמה הטהורה, אדם זה עלול לומר מזמורי סליחות וליבו בל עמו, כי נטמא ונאטם, וכל דיבוריו מן השפה ולחוץ, ואם כן איך יקווה שיעוררו הסליחות את הרגשות הכבויים וילהיטו את הלב המאובן.

על השופטים והשוטרים לקיים תפקידם בשלימות, שלא יקראו שוטים

כתב רבנו ה"בן איש חי" (בבן איש חי דרושים ריש פרשתנו) זצ"ל, ה"שופטים" הם הדיינים שאסור להם לפחד מאיש, ועליהם לומר דבריהם ללא מורא וללא משוא פנים. ה"שוטרים" לעומתם הם המוציאים לפועל ופרנסי העדה, ועליהם מוטלת החובה לכפות את הסדר והמשמעת, ולהנהיג את העם, ולא להיות מונהגים על ידי ההמון ולהחניף לו, שיהיו לראש, ולא לזנב! והנה, אם תחסיר מה"שופטים" את האות פ', ישאר בידך "שוטים". ואם תחסיר מה"שוטרים" את האות ר', ישאר בידך שוטים, וזאת ללמדנו כי שלימות השופטים תלויה בפה [הנרמזת באות פ' הנ"ל] ושלימות השוטרים והפרנסים תלויה בהיותם לראש [הנרמז באות ר' הנ"ל] לכך אמרה תורה, "שופטים ושוטרים תתן לך בכל", ללמדנו שעל השופטים והשוטרים להיות שלמים "בכל" אותיותיהם.

ראשית מצווה הדיין לשפוט את עצמו, ואז יכול לדון את עם ישראל

ראשית כל, מצווה הדיין בישראל לשפוט את עצמו, להיות נקי מה' ומישראל, ללא שמץ של רבב, מלגו ומלבר, ואז יוכשר לכסא הרם לשפוט אחרים בצדק ובמישור, צדק עצמך, ואחר כך צדק אחרים. לכך אמרה תורה "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", היינו שעל השופטים והשוטרים לשפוט בשעריהם תחילה, כנאמר "תתן לך" דהיינו לשפוט את עצמם, ואז שוב "ושפטו את העם משפט צדק". הפסוק ממשיך ושפטו, שהן אותיות "ופשוט", כלומר, אפילו הדין "פשוט" בכל אופן תשפוט אותו, ויהיה בעיניך כדין עמוק וכשל מאה מנה.

במדרש תנחומא (שופטים סי' ג') מעשה ברבי חנינא שהיה לו אילן נטוע בתוך שדהו ונופו נוטה לשדה שכנו. באותו זמן בא אדם אליו לדין תורה, בטענה על חברו שנופי אילנו נוטים לשדהו, ומפריעים לו. והדין הוא לחייבו לקצוץ את הענפים. אמר לו ר' חנינא, לך עכשיו ובוא למחר. מה עשה ר' חנינא? שלח פועלים לשדה שלו והורה להם לקצץ את כל הענפים שהיו נוטים לשדה אחר. למחרת כשבא האיש לפניו לדין, פסק ר' חנינא לבעל דינו לקצוץ את הענפים. אמר לו האיש: ולמה האילן שלך ענפיו נוטים לשדה אחר? אמר לו ר' חנינא: צא לשדה וראה את האילן שלי, ומה שעשיתי אני לאילן שלי, עשה אתה לאילן שלך. מיד הלך ועשה כן.

"לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד" (טז, יט)

"שוחד" מלשון "שהוא חד"

במסכת כתובות (דף קה.) איתא, למה נקרא שמו "שוחד" "שהוא חד". ופי' בספר גן רוה, שהפירוש הוא, על פי דברי חז"ל במסכת שבת (דף י.) כל הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. עד כאן. נמצא שאם האדם חס ושלום לא דן דין אמת, לא נקרא שותף להקב"ה. ונמצא אז שהוא "לבדו". לכן פירשו חז"ל את המילה "שוחד", שעל ידי שהדיין לוקח שוחד, "הוא חד" דהיינו הוא נמצא לבדו, ולא משתתף עם הקב"ה במעשה בראשית.

"וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים" (טז, יט)

מדוע כתוב כאן "עיני חכמים". ובחומש שמות "עיני פקחים"?

הקשה הגר"א מוילנא זצ"ל בספרו קול אליהו (ריש פרשתינו סי' קי"ז), מדוע כאן נאמר יעור עיני "חכמים", בלשון "חכמים", ואילו בספר שמות (כג, ח) נאמר, כי השוחד יעוור "פקחים", בלשון פיקחים. ולכאורה היה לתורה לכתוב בשני המקומות או לשון חכמים, או לשון פיקחים?

ותירץ, ידוע שהדיין כדי שיהיה משפטו משפט צדק, צריך שישיג שלימות בשני דברים. א) שיהיה בקי בדין, שידע כל דין ודין על בוריו. ב) שיבין בענייני העולם הזה, בכל מיני עסקים, שעל ידי כך יוכל לדעת אם בעל הדין רוצה חס ושלום לרמות וכדומה.

והנה ה"חכם" נקרא אדם שחכם בתורה ובהלכותיה. ואילו ה"פיקח", נקרא אדם שיש לו פיקחות בעניני העולם הזה. לכן אמרה תורה שעל ידי שהדיין לוקח שוחד, הוא מתעוור בב' דברים, גם בעניני הדין, וזהו אומרה, יעוור עיני "חכמים". ועוד מתעוור הוא גם בעניני הפיקחות בענייני העולם הזה, ולכן אמרה תורה, יעוור עיני "פיקחים".

מעשה ברבי חיים כפוסי שחזר לו מאור עיניו לאחר שאבד לו

הרב החיד"א בשם הגדולים (אות מ' ערך מה' מאיר גאביזון) מספר על רבי חיים כפוסי ע"ה שהיה דיין במצרים, ולעת זקנתו כהו עיניו, והיו אנשים שריננו אחריו לאמור, שבודאי על שום שלקח שוחד נעשה סומא, הוציאו על הרב שם רע בקלא דלא פסיק בכל העיר. יום אחד עלה הרב לתיבה, ואל נוכח הקהל פנה בתפילה אל בורא העולם וכך אמר, אם אמת הדבר שהוא לקח שוחד, שכך יהיה לו שישאר סומא כל ימיו, אולם אם הוא לא לקח שוחד, יהי רצון שיחזור לו מאור עיניו. ונתקבלה תפילתו ויהי נס וחזר לו מאור עיניו. ומסיים הרב החיד"א, שראה את חתימת ידו כשהיה סגי נהור, והאותיות כמעט שאינן ניכרות, וראה גם חתימתו אחר שחזר לו מאור עיניו, והיא כתיבה מאושרת.

קיבל שוחד ללא ידיעתו כלל וכמעט סילף את הדין

אצל בעל ה"אוהב ישראל" באו לדין תורה שני אנשים, תובע ונתבע, ודעת הרב היתה לחייב את אחד מהם, אלא שלא הספיק לגמור את הדין. הרגיש בכך החייב, וסיפר זאת לידידיו ורעיו, והם יעצוהו שישלשל לרב כסף למעיל מבלי שירגיש. וכך עשה, נכנס לבית הרב, ושם כסף בכיס מעילו של הרב, מבלי שירגישו בו, ויצא והלך. מיד נהפך לבו של הרב לזכותו בדין, ולא ידע מה פשר הדבר, כי לא אירע לו כן מימיו, ולכן דחה את גמר הדין לעוד כמה ימים. בהגיע ראש חודש לבש את מעילו המיוחד לראש חודש, והנה הוא רואה בכיסו כסף. שאל את אשתו, מי הביא את הכסף הזה? זכרה אשתו שאותו אחד שהיה בדעת הרב לחייב אותו היה נכנס ויוצא, ואמרה, שמא אותו אחד שחייבתו בדין הוא הכניס את הכסף? קרא לו הרב והחזיר לו את הכסף ונהפך ליבו עליו עוד הפעם לחיוב.

וזה נרמז בפסוק "ויסלף דברי צדיקים", אפילו שהוא "צדיק" גמור, כיון שקיבל שוחד, הדבר גורם לו לשנות את המחשבה, ומתקיים בו "ויסלף".

עוד אומרים שלכן כסף נקרא "מעות" מלשון "מעוות", שהלוקח כסף, מעוות ומסלף לו את המחשבה. (מספר דרש יהודה)

"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (טז, כ)

דיין שדן דין אמת לאמיתה משרה שכינה בישראל

הגאון רבי אברהם ב"ר ברוך, ביאר פסוק זה על יסוד ביאורו הנפלא של האלשיך בפרשת פנחס, על הפסוק (ויקרא כו, יא) "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם". וכך ביאר האלשיך, כל דבר משתוקק לשוב אל שורשו, אל הדבר שנפרד ממנו, וכן הנשמה, אשר חוצבה מתחת כסא הכבוד והיא חלק אלוה ממעל, וניתנה בתוך גופו של אדם, חומר עכור, הלא תקוץ בו יומם ולילה, ותמיד משתוקקת היא לצאת מתוך הגוף ולשוב לשרשה. ואולם, בראותה כי הקב"ה בעצמו משרה את שכינתו בתחתונים, אזי גם היא מתנחמת וסובלת, כי אומרת היא לעצמה, דיו לעבד להיות כרבו, והדברים קל וחומר שאם הוא יתברך שאין קץ וסוף לקדושתו, ובכל מקום על הארץ כבודו. כל שכן הנשמה, שהיא רק חלק אלוה ממעל, ראוי שתשכון בגופו של אדם. וזו כוונת הפסוק, "ונתתי משכני בתוככם", וממילא "ולא תגעל נפשי אתכם" [בגלל שנתתי משכני בתוככם, לכן ה"נפש" לא תגעל אתכם, כי היא תאמר את הקל וחומר הנזכר]. עד כאן דברי האלשיך.

על דרך זו ניתן לפרש גם את פסוקנו, שהנה אמרו חז"ל (סנהדרין ז.) כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל. ועל כן אמר (כאן) הכתוב, צדק צדק תרדוף, ואז, כשתדון דין הגון תשרה השכינה בישראל, כדברי חז"ל הנזכרים, ואז "למען תחיה", כי אז יהיה קל וחומר לנשמה, להשאר בתוך הגוף, ולא לשוב אל כור מחצבתה...

מעשה נורא במשרת שגנב את בגדי אדונו והכניע תחתיו את אדוניו

בספר אהבת חיים (פרשת עקב עמ' כ"ה) הביא מעשה בעשיר נדיב וירא שמים, שגידל יתום בתוך ביתו. האכילו והשקהו, הלבישו והנעילו, השיאו אישה, קנה לו דירה, מילא אותה בכל טוב, וכדי שתהיה לו פרנסה אף קנה לו כרכרה, שיפרנס את משפחתו בכבוד. ולא זו בלבד אלא שבכל פעם שהיה זקוק לנסיעה, היה מזמין את היתום להסיעו, והיה משלם שכרו בעין יפה.

פעם קרא העשיר ליתום, ואמר: ראה, עלי לנסוע לצורך עסק מסחרי למקומות חדשים וארצות רחוקות. האם תיאות לשמש כעגלון במסעי ואני אשלם שכרך ביד נדיבה? היתום הסכים ברצון. וכך נסעו מעיר לעיר, ממחוז למחוז וממדינה למדינה, הגיעו לארץ רחוקה וזרה, ולנו שם במלון.

באמצע הלילה בא היצר הרע ופיתה את היתום ולחש באזניו: עד מתי תהיה עגלון, מתי תהיה גם אתה לאדון? מה עשה, קם ממיטתו ולבש את בגדי אדוניו ואת בגדיו הניח ליד מיטת האדון, ובאשמורת הבוקר פתח פיו בגערות: קום, עצל, עד מתי תשכב, עד מתי תאכל לחם חסד?!

גילגל העשיר את עיניו, וחשב בוודאי עדיין חולם אני, משרתי עומד מעלי, לבוש בבגדי, וגוער בי!

והמשרת פקד: קום, עצל, והתלבש!

אמר לו: תן לי את בגדי, ואלבשם!

צחק היתום: וכי משרתך אני? הן בגדיך למראשותיך, קום ולבשם ותכין מהרה את העגלה לנסיעה, כי עוד רחוקה הדרך לפנינו! משהתמהמה- איים להכותו!

בעל כורחו קם העשיר ולבש את בגדי משרתו. נטל את השוט וישב על דוכן העגלון, משך במושכות, ובן טיפוחיו השתרע במרכבה ולא פסק מלהמטיר עליו פקודות. בכה העשיר במר נפשו, כי ברגע אחד איבד הכל. כך נסעו יום ויומיים, שבוע ושבועיים, כשהאדון משרת כעגלון... עד שנפשו קצה בחייו. אמר לעצמו, הרי אני גידלתי את הנער מקטנותו, נתתי לו הכל, לא חסכתי ממנו מאומה. הזו התודה המגיעה לי? הזו הכרת הטוב?!

הגיעו לעיר אחת, ו"האדון" נכנס בלוויית "משרתו" ליקרה שבאכסניות וביקש חדר מרווח עבורו. ואילו "משרתו" יכול לישון בחצר, ליד האורוות...

פנה העשיר בכפיפות קומה לפינתו, וכעבור שעה קלה, כשהיתום עלה לחדרו, חמק אל הרחוב, ראה זקן הדור צורה והשיח בפניו את לבו, וביקש את עצתו.

אמר לו: אל תירא, יש לנו כאן רב גדול, נבון וחכם. אלך אליו ואשאל את פיו.

לך, אמר העשיר, ויברכך האלהים.

בבוקר, התדפקו שלוחי בית הדין על דלת המלון וכה אמרו, הרב ציוונו להביא בפניו את האורחים שבאו לכאן הלילה, להתייצב בפניו לדין תורה! חרד "העשיר" המתחזה. דין תורה? מה לו ולרב?! אך אין מסרבים להזמנת הרב. עלה עם "משרתו" לבית הדין. הושיבום בחדר המבוא והורום לחכות ולהמתין.

הדלת נפתחה, והרב קרא: "עגלון"!

מיד זע היתום, קם ממקומו, אלא שתיכף הבין שטעה, ושב למקומו. אבל היה זה רגע קט מאוחר מדי... על כן הרב נתן בו עיניו ואמר, כן, אליך התכוונתי!

השיבו "העשיר", אבל אני... אינני העגלון, הוא העגלון!

בוא, היכנס לחדרי, הורה הרב. וכשנכנס, הצליף עליו בשבט לשונו.

לא העיז פניו כנגד הרב, והרב קרא לעשיר שילבש את בגדיו ויטול את רכושו.

סיים הרב אהבת חיים, מפה למדנו כח הצדיקים האמיתיים, איך היו מוציאים דין אמת וצדק לאור. אמת ויציב, יש כאן התגלמות של "ושפטו את העם משפט צדק".

אולם זאת ועוד טמון פה, אם את עינינו נשים בסיפור, ונעיין בו, נמצא כי יש כאן משל נוקב, הקדוש ברוך הוא שלח לעולמנו את הנשמה, חלק אלוה ממעל, אצילה ומרוממת, כדי להתעשר בתורה, במצוות ובמעשים טובים. אבל הנשמה, כשלעצמה, רוחנית היא, זקוקה ל"משרת", הוא הגוף, ועליה לספק לו את צרכיו. אכילה, שתיה, לבוש.

אך נורא הוא, כאשר ה"משרת" הופך לאדון, ומכניע תחתיו את אדוניו. כאשר כל ההידורים והמשאבים מכוונים לצרכי הגוף, והנשמה ניזונת מפירורים...

הבה נשיב לנשמה את בכורתה!

לפי פסוק זה יש להושיב דיינים בשני וחמישי

כתב הגר"א מוילנא בספרו קול אליהו (שופטים סי' קי"ח), דאיתא במדרש על פסוק זה, דמכאן אמרו להושיב דיינים בימי שני וחמישי. ולכאורה מדרש תמוה הוא, מנין רואים בפסוק שצריך להושיב דיינים בימי שני וחמישי? ופירש הגר"א מוילנא, ידוע שיש שבעה כוכבי לכת שמשרתים את העולם במשך כל ימי השבוע, וסימנם שנצ"ם חכ"ל, שהם ר"ת, ש- שבתאי. נ- נוגה. צ- צדק. מ- מאדים. ח- חמה. כ- כוכב ששמו "כוכב". ל- לבנה.

והנה בתחילת הלילה, סדר הכוכבים הם כצנ"ש חל"ם, שביום ראשון בתחילת הלילה, שולט "כוכב", ביום שני בלילה, שולט צדק, וכן הלאה. אמנם בסדר תחילת הימים, הסדר הוא חל"ם כצנ"ש, דהיינו ביום ראשון בתחילת היום שולט כוכב חמה, וכן הלאה. ונמצא שביום חמישי בתחילתו שולט כוכב צדק.

לפי כל הנ"ל נמצא שכוכב צדק שולט פעמיים בשבוע. ביום שני [בתחילת הלילה] וביום חמישי [בתחילת היום].

ולפי זה נפלאים דברי המדרש "צדק צדק תרדוף", מכאן שצריך להושיב דיינים בימי שני וחמישי, שהרי אלו הימים שכוכב צדק שולט בהם. ופירוש הפסוק הוא, מתי "תרדוף צדק"? דהיינו באלו ימים תושיב את הדיינים לדון? בימי "צדק צדק", דהיינו בשני הימים שכוכב "צדק" שולט בהם.

"מִשְׁפַּט צֶדֶק... צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (טז, יח-כ)

שלוש כוונות שצריך האדם לכוין בעת נתינת צדקה

כתב בספר כסא אליהו למה נכתבו שלושה "צדק" סמוכים זה אחר זה, כנאמר, משפט צדק... צדק צדק תרדוף? ויובן כי הנותן צדקה צריך לכוין בשלוש כוונות, אחת שתנצל השכינה מהגלות ויבא המשיח, אחת לחייו ולחיי בני ביתו, ואחת שיזכה לחיי העולם הבא, וכוונות אלו מרומזות בשלוש פעמים "צדק" ולכך הוכפלו.

וכך עוד מרומזים שלושתם בהמשך הפסוק "למען תחיה וירשת את הארץ" שהנה:

"למען"- עולה בגימט' "קץ" דהיינו קץ משיח.

"תחיה", שיהיו חיים לו ולבני ביתו ויזכה לתחית המתים, אל תקרי "תִחְיֶה" בחיר"ק אלא "תְחָיֶה" בשו"א וקמ"ץ.

"וירשת את הארץ", דהיינו שיזכה לארץ ישראל ולעולם הבא דהיינו גן עדן.

ואף אם הוא תלמיד חכם, אל יחשוב שבלימוד לבד יצא ידי חובתו, אלא ילמד תורה וגם לא יהיה קמצן בממונו ויתן צדקה, לפי שאם תניח את האות ה' המרמזת לחמישה חומשי תורה, בנוסף למילה "צדק" תעלה בידך המילה "צדקה", כלומר תורה וצדקה ביחד היא מדרגה טובה ונפלאה.

כך גם שלוש פעמים "צדק" עם שלוש התיבות עולה בגימטריא "תקפה", וזה מרומז באומרם (מסכת אבות פ"ג מ"ה) "תקפה" עליו "משנתו", רצונו לומר, מי שיש בידו את הכוונות האלו בנתינת צדקה [העולים "תקפה"] וגם יש בידו לימוד תורה [וזהו "משנתו"], הרי זה משובח, והוא תוקף את יצרו הרע, שאינו מניח לו ליתן צדקה.

"וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ" (טז, כב)

לא להפוך את עניני העוה"ז למצבה - קבע

ראיתי בספר מעיינה של תורה (כאן) שפירש את פסוק זה בשם ספר קדושת הלוי כך, דהנה ידועה המשנה במס' אבות (פ"ד מט"ז), העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין. אם כן האדם צריך לדעת שהעולם הזה חולף, ואסור לו לקחת את ענייני העולם הזה אצלו בתור דבר קבוע ויציב.

וזה פירוש הפסוק "לא תקים לך מצבה" - אל תקים "לך" - את הענינים "שלך" דהיינו ענייני העולם הזה, "מצבה" אל תעשם דבר קבוע, יציב וקיים, כיון שזה "אשר שנא ה' אלהיך".

"וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל" (יז, ד)

זכות גדולה למי שדורש ומזכה את הרבים ומחזירם בתשובה

כתב בספר ליקוטי מנחת אהבת אליהו (פרשתנו עמ' ק"ע נדפס תש"ח) יובן לענ"ד שהפסוק מרמז על שאמרו רז"ל (סנהדרין עא. ובעוד דוכתי) "דרוש וקבל שכר", היינו שכל פעם ופעם שהרב דורש ומזכה את הרבים, משמיע להם דברי תוכחות ומוסרים, מודיעם שכר ועונש ומלמד אותם דינים והלכות, אף אם מאה אנשים אינם שומעים בקולו, לא ירע לבבו, כי אפשר שישמעו עשרים, או עשרה, או חמשה, או אפילו אם ישמע אחד בלבד די בכך, כמו שאמרו (בבא בתרא יא.) "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא", שהיות ונתן חיים וקיום לנפשו ונשמתו של אותו אחד, הרי הוא קיים עולם מלא, היינו את העולם הבא של האחד, שהן העיקר הם חיי עוה"ב.

וזהו שנאמר כאן "והוגד לך", היינו הרב הדורש לאחרים ומלמדם בינה, מאשר "הוגד לו" ממרום והבין משכלו, "ודרשת" להבין לאחרים ולהשמיע אותם, כדי שיעזבו את דרכם הרעה ויחזרו בתשובה, וממשיך הפסוק "ושמעת ודרשת היטב" היינו בלשון צח וברור ומתוק, עד שיקבלו את הדבר ויאמינו שזה הדבר אמת ונכון, וכל מה שהיו עושים קודם, היו מעשים שאינם טובים ומעשה "תועבה". וכפי שממשיך הפסוק "נעשתה התועבה הזאת" בלשון עבר, כלומר אז יבינו שהמעשים שעשו קודם, היו תועבה, ומעכשיו והלאה יקבלו עליהם שלא יעשו עוד את התועבה הזאת.

גנב שהפסיק לגנוב בעקבות דרשה ששמע, וזכה לעושר גדול

ושמעתי מהרב רבי דוד שרים מעיה"ק ירושלים מעשה נורא [הובא גם בס' אהבת חיים (שופטים עמ' נ"ח)] באדם אחד שלא היה לו משא ומתן, וכל לילה ולילה היה הולך לגנוב מבתים ומהגניבות היו ניזונים הוא ואשתו, ולא היו להם בנים ובנות כי אשתו היתה עקרה, ומעולם לא היה הולך לביהכ"נ להתפלל, לא בשבתות ובימים טובים. שבת אחת היה עומד בפרשת דרכים וראה הרבה אנשים ההולכים בקבוצות, שאל אחד מהם, מה היום מיומים? מה הענין הזה, ולהיכן אתם הולכים? השיבו, הן היום מגיע חכם גדול לדרוש בבית הכנסת, ואנחנו הולכים לשמוע את דברי קודשו. אמר, אלך ואראה מהו הדרש שהחכם דורש. הלך לבית הכנסת וראה שהחכם עומד ודורש וכולם שותקים. תמה הגנב תמיהה גדולה מהו זה הענין, עד ששמע שהיה החכם דורש "מזונותיו של אדם קצובין מראש השנה ועד ראש השנה" (ביצה טז.), אם האדם ממתין, הקב"ה נותן לו בהיתר ובריוח, כמו שאמרו רז"ל (ברכות כ.), מתון מתון ארבע מאה זוזי שוי [הסבלנות שווה סכום כסף גדול]. אולם אם האדם אוכל מגזל ומגניבה ומאיסור, הקב"ה נותן לו את עונשו בגיהנם, שיש בגיהנם אש תמיד תוקד לא תכבה, עונש רע ומר ודינין קשין, ופוחתים לו ממה שקצבו לו לפרנסתו ונותנים לו עונש. אבל אם נזהר מאיסורין ומגזל ומחמס ומגניבה, נותנין לו פרנסתו בריוח ובנחת מה שקצבו לו ביום ראש השנה.

ועוד דרש החכם כמה תוכחות ומוסרים. ואחר כך אמרו קדיש והתפללו מנחה, והלכו כל אחד ואחד לביתו, ועסקו בסעודה שלישית. הגנב גם הוא הלך לביתו. ובליל מוצאי שבת לא הלך לגנוב כפעם בפעם. שאלה אותו אשתו, מדוע אין אתה הולך לעבודתך כמו בלילות אחרים? אמר, כך וכך שמעתי מהחכם שדרש שנותנין לאדם כל מה שקוצבים לו בנחת אם לא גזל ולא גנב, ואם כן למה אנוכי הולך לגנוב, טוב יותר שלא אלך לגנוב, והקב"ה בלאו הכי יתן לי את אשר נגזר עלי בנחת. באותו שבוע אכלו כל מה שהיה להם ושמרו שבת כהלכתה, ואחר חצות הלך לביהכ"נ ושמע שהחכם דורש את סוף הדרשה שנשארה משבת שעברה. כששב לביתו, אמרה לו אשתו לא נשאר לנו מה לאכול, מה אתה חושב לעשות? בלית ברירה בליל מוצאי שבת נכנס לגנוב בבית אלמנה אחת, והנה הוא רואה סל מלא בשר דגים ועופות, לקח לאכול, אך מיד נתחרט ואמר בליבו, למה אנוכי אוכל מן האיסור, טוב יותר שהקב"ה ישלח לי מן ההיתר, כמו שדרש החכם. באותה שעה האלמנה שמעה שנכנס הגנב לביתה, אולם לא פצתה פיה מפני הפחד שמא הגנב יהרוג אותה, והיתה בוכה חרש. חזר הגנב לביתו בידים ריקניות ובבטן חסרה, אמרה לו אשתו, מדוע חזרת ריקם? סיפר לה את כל המעשה. בבוקר הלך לבית החכם, וכה שאל, אדוני, האם אתה דורש אמת, או שקר? השיבו החכם, כל אשר דרשתי כולו אמת וחס ושלום שיש בדברי שקר.

סיפר הגנב את מעשיו הרעים שהיו בידו ושעזבם, ושאולם כבר עברו שמונה ימים ואין לו כבר לחם לאכול. אמר החכם ירחם ה', היום תשב ותאכל עימי, ונראה מה ילד יום. והנה בעודם סועדים באה האלמנה לפני החכם בוכיה, וכה אמרה, למען ה', אין לי בנים ובנות לא קרובים ולא קרובות, והנה בלילה בא גנב אך תוך ביתי ופחדתי הרבה ולא דיברתי מאומה מפני המורא, האם אפשר שכבודו ימצא לי בעל שישמור אותי מפחד ומחשד, וב"ה יש לי עושר ונכסים שנוכל להתפרנס בריוח. אמר החכם לגנב האם יש לך אשה ובנים ובנות? אמר לו יש לי אשה והיא עקרה, ואין לי כסף לגרש אותה ליקח אחרת כדי לקיים מצות פריה ורביה. אמר לו החכם, תיקח אותה לך לאשה, בתנאי שלא תגרש את אשתך הראשונה, קיבלו הגנב והאלמנה תנאי הזה, והביא האיש את אשתו אל הדיין ועשה קידושין, וישבו שניהם ביחד, ועשו סעודה ואכלו את העופות והדגים והבשר שהיו בסל. ונתקיים בו שמה שלא אכל באיסור, אכל בהיתר, וכך הממון שחפץ ליקח באיסור מן האלמנה, היה תחת ידו בהיתר.

בראותו כן נעשה בעל תשובה גמור, וכל היום היה יושב ועוסק בתורה וניזון מכסף האלמנה שהיתה עשירה, וזכה בבנים ובנות, ואשתו הראשונה היתה יושבת כמו גבירה. וזהו שמרומז כאן בפסוק, הוגד לך ושמעת "ודרשת" היטב, היינו אם שמעת היטב את ה"דרשה" שלא לגנוב, "והנה אמת נכון הדבר נעשתה [בלשון עבר] התועבה הזאת בישראל", ואז חזרת מדרכך הרעה מלגנוב ו"התועבה" "נעשתה" בלשון עבר ויותר אינה נעשית, דהיינו שחזר הגנב מדרכו הרעה, ונעשה חסיד מדרושו של חכם. ודפח"ח.

"עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד" (יז, ו)

מה עונשו של החוטא?

מצינו בילקוט שמעוני (יחזקאל רמז שנח, וע"ע בירושלמי מכות פ"ב ה"ו) שאלו לחכמה, חוטא מה ענשו? אמרה להם, חטאים תרדוף רעה (משלי יג, כא). [דהיינו החכמה ענתה שאין תקנה לחוטא רק בעונש.]

שאלו לנבואה, חוטא מה ענשו? אמרה להם, הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל יח, ד).

שאלו לתורה, חוטא מה ענשו? אמרה להם, יביא אשם ויתכפר לו.

שאלו להקב"ה, חוטא מה ענשו? אמר להם, יעשה תשובה ויתכפר לו.

יוצא איפוא כי "על פי שנים עדים", דהיינו על פי הדעות של החכמה והנבואה "יומת המת", או אפילו "שלושה עדים", היינו גם לפי הדעה השלישית של התורה, "יומת המת" לפי שאין לו לחוטא תקנה אלא כשיביא אשם ויתכפר לו, ועתה בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, ואי אפשר להביא קרבן, אין לחוטא כפרה. או אף בזמן שבית המקדש קיים, כאשר אין ידו משגת להביא קרבן, יוצא דינו "יומת המת". ברם ממשיכה התורה ומלמדתנו, "לא יומת על־פי עד אחד", שלפי דעתו של הקב"ה, לא יומת החוטא, אלא די שיעשה תשובה ויתכפר לו.

"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ" (יז, ח)

כל הצרות בעמ"י הינם בשל "דברי ריבות" – מריבות בעמ"י

בספר מעיינה של תורה (כאן) פירש פסוק זה, בשם המגיד מקלם ז"ל כך: "כי יפלא", אם יהיה בעיניך ל"פלא", מדוע יש לעם ישראל כל כך יסורין ומשפטים עד כדי מיתה, שזה "בין דם לדם". וכן אם תשאל, מדוע יש דינים וגזירות על עם ישראל כל כך, שזה "בין דין לדין", היינו הרבה דינים קשים. וכן אם תשאל, מדוע יש פגעים ונגעים בעם ישראל, וזהו "בין נגע לנגע". אל יפלא בעיניך, כי התירוץ לכל זה הוא, "דברי ריבות בשעריך", הכל בגלל המריבות שיש בעם ישראל בין איש לרעהו, שהן הגורמות לכל זה.

על ידי החטא פוגם באות א' שבשמו, שנקרא "אדם" ונשאר "דם"

כתב מו"ר בעל הבן איש חי זצוק"ל בספרו "אדרת אליהו (כאן דף קנ"ד טור ג') וזה לשונו: יובן בס"ד לרמוז, כי ידוע שהאדם על ידי החטא פוגם בשמו שנקרא "אדם" שמסתלקת האלף ונשאר "דם", וזה היה הטעם שהביא אדם הראשון מיתה לעולם, כי על ידי חטאו פגם בשם אדם ונשאר דם, וכך הביא "דם" לעולם כנודע. על ידי החטא שחוטא האדם, עוד הוא פוגם בשם "אדני" ומסלק האל"ף ונשארים האותיות "דין", כי האל"ף באה למתק את אותיות הדין כנודע, והחוטא מגביר מידת הדין ומסלק האל"ף חס ושלום ונשארים אותיות "דין". גם האדם על ידי העונות חס ושלום נותן כח לסטרא אחרא לנגוע בקדושה חס ושלום ולינק ממנה חלילה, על דרך מה שאמרו חכמינו ז"ל (בבא מציעא כב.) ירדן שנטל מזה ונתן לזה וכו'... וכנודע משם רבנו האר"י זיע"א (שער מאמרי רשב"י, ריש ויקהל).

וזה שאמר "כי יפלא ממך דבר למשפט", רוצה לומר, שאם תראה שיש משפט ודין בעולם, והביא הקדוש ברוך הוא צרות חס ושלום, ויפלא ממך טעם הדבר של זה, כי תאמר מדוע עשה ה' ככה לארץ הזאת? הנה דע לך שאותיות "דם" שנשארו מהסתלקות האלף משם "אדם", הם גרמו להיות הדם בעולם באותו המשפט כי מידה כנגד מידה, וזהו "בין דם לדם", "בין" - מלשון הבנה, רוצה לומר, צריך שתבין שה"דם" הנשאר מאותיות "אדם" המה גרמו להם המיתה בעולם. גם "בין דין לדין", רוצה לומר, שתבין עוד, שאותיות "דין" הנשארות משם "אדני", הם גרמו לדין הזה הקשה שהיה בעולם.

גם "בין נגע לנגע" רוצה לומר שתבין עוד, שהנגע שנגעה הסטרא אחרא חס ושלום בקדושה על ידי העוונות לינק ממנה, היא גרמה לנגע ההוא שהיה למטה בתחתונים, שנעשה בהם המלקות רצועה בישא מאויבים הצרים אותם, וכל העוונות נתהוו ונעשו משורש עוון של שנאת חינם, כי עוון זה הוא שורש פורה ראש ולענה לכל העוונות, והם שגרמו לכל זאת, וזהו "דברי ריבות בשעריך" הוא עוון שנאת חינם שהוא גרם וסיבב לכמה עוונות שיהיה בהם פגמים אלו, כי שנאתה חינם כוללת כמה עוונות, ביניהם המחלוקת, לשון הרע, גאוה וכיוצא. והעצה היעוצה לכך היא, שאין תקנה כי אם בתשובה ומעשים טובים, ולכן צריך "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו", כי הוא בית המדרש אשר יושבים בו חכמי ישראל המורים לכל ישראל את החוקים והתורות, את הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון, ויורו להם דרך ישרה לעבוד את ה' ולשמור מצותיו וחוקותיו כל הימים, כי שם הוא מקום טהרת האדם מטומאת היצר הרע, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין ל:) אם פגע בך מנוול זה [היינו היצר הרע], משכהו לבית המדרש, וזהו "וקמת ועלית אל המקום" וכו'... ולכך אמר "וקמת ועלית", לרמוז שבהליכתך לבית המדרש יהיה לך קימה ועילוי. "ובאת אל הכהנים" הם התלמידי חכמים משרתי ה' העוסקים בתורה שהיא במקום הקרבנות, כנאמר (ויקרא ז, לז) "זאת התורה לעולה ולמנחה" וגו'. ודרשו במנחות (דף קי.) זאת התורה לא עולה ולא חטאת וכו' דהיינו לימוד התורה עולה במקום עולה והחטאת. "הלוים" שנלווים תמיד עם השכינה ומשתתפים בצערה וכביכול אחוזים ודבוקים בה. "ואל השופט" הוא גדול הדור. "אשר יהיה בימים ההם ודרשת", הוא ענין התשובה ותיקון מעשיך, "והגידו לך את דבר המשפט", ואז, "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה', ושמרת לעשות ככל אשר יורוך, על פי התורה אשר יורוך, ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".

"לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד" (יז, טז)

מדוע אוסר ה' לשוב למצרים?

רבנו יוסף חיים ע"ה אומר, מעשה ברב אחד שמסרוהו למלכות בעלילה, ושמו אותו בצינוק חודש שלם, ולא הרשו להכניס אליו אף אדם. מה עשה, לקח את ספריו ולמד כל הזמן בלי הפסק. לאחר חודש התברר שהכל היה עלילה, ושחררו אותו ממאסרו. אותו רב היה מצטער מאוד למה קרה לו כך שהיה במאסר, ומה חטא שהגיע לו ככה? בלילה כשישן נראה אליו בחלום מלאך, וכה אמר: אל תחשוב שלחינם נכנסת למאסר, שבאותו מקום היו ניצוצי קדושה שהיה צריך לתקן ולברר, ואתה היית המתאים לזה, לכן נכנסת שם למאסר, וזכית על ידי כך לתקן את הנשמות האלו, ושכרך הרבה מאד.

וכך היה בישראל שגלו בגלויות בבל, פרס, מדי ואדום, וכל זה למה? כדי שיבררו את ניצוצי הקדושה שהתפזרו בכל הארצות לתקנם. אבל במצרים שבני ישראל כבר היו שם, וביררו ותיקנו כל מה שצריך, שוב לא נשארו שם יותר ניצוצי קדושה, לכך ה' אסר כאן בפסוק לשוב למצרים, ואמר "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד". (מספר דרש יהודה)

"שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים... וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים... וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד" (יז, טז-יז)

בת קול היתה מכרזת לשלמה בעלותו לכסאו

איתא במדרש (אסתר רבה א, יב), כסא של שלמה שש מעלות היו לו. בזמן שהיה שלמה עולה במדרגה ראשונה, היתה יוצאת בת קול ואומרת: "לא ירבה לו נשים", ובעלותו במדרגה שניה "לא ירבה לו סוסים", ובמדרגה השלישית "כסף וזהב לא ירבה לו", וכו'. ומרומזים הדברים בראשי תיבות המילה "כסא", שהן כ'סף ס'וסים א'שה (נשים). לרמז שעל אלו הדברים היתה יוצאת בת קול ומכרזת בעלות שלמה על כסאו.

"לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול" (יז, כ)

מדוע המתגאה כעובד ע"ז?

מבאר החתם סופר על התורה (כאן), איתא בסוטה (דף ד:) כל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה. והנה ענוה נקראת בשם "מה", כמו שאמר משה (שמות טז, ז) "ונחנו מה". ולכן המקיים מצוה בגאוה, מסיר הוא מהמצוה את המילה "מה", שהיא הענוה. כיון שכן ניקח מהמילה "מצוה" את האותיות "מה", וישארו האותיות "צו", ואיתא בסנהדרין (דף נו:) אין "צו" אלא לשון עבודה זרה.

וזה שאמר כאן הכתוב, "לבלתי רום לבבו מאחיו", היינו שלא יתגאה, כדי "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל", שאם יתגאה, נמצא שהוא "יסיר" מצד "ימין" של המילה "מצוה" את האות הימנית שלה דהיינו את האות מ', וגם יסיר את האות "השמאלית" שלה, דהיינו האות ה', וישאר בידו מילת "צו", שכאמור משמעה עבודה זרה, ולכן כל המתגאה כעובד עבודה זרה.

"וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה" (יח, ג)

הרב שביקש את הזרוע, הלחיים והקיבה של הקהילה

מעשה ברבנו המלבי"ם שהיה כהן, ובאחד הימים פנו אליו מקהילת בוקרשט שברומניה, ובקשה בפיהם, שיאות לכהן כרב הקהילה. ענה להם הרב שהוא מסכים לכהן כרב הקהילה, בתנאי שכל בני הקהילה יביאו לו זרוע לחיים וקיבה, שהם כידוע מתנות כהונה. התפלאו עד מאוד אנשי הקהילה לבקשתו, וניסו להציע לו סכום כסף מכובד, אך המלבי"ם בשלו, "רק זרוע, לחיים וקיבה, ואם לא, תחפשו לכם רב אחר".

ביקשו ראשי הקהל מרבנו שיסביר להם את פשר הדבר, וכה ענה להם: "התכוונתי בדברי לשלושה תנאים, זרוע - פירושו שיסכימו כל הקהל להניח תפילין בכל יום ויום על הזרוע. לחיים וקיבה - פירושו להקפיד לאכול מאכלים כשרים, לפי שהמאכלים נאכלים בלחיים ועוברים אל הקיבה". ולכן רק אם הקהל יקבלו עליהם לתת לי "זרוע לחיים וקיבה", אז בוא אבוא ברינה לשמש את קהילתכם.

"תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" (יח, יג)

הצדיק נקרא "תם", והרשע הופך את סדר האותיות ונעשה "מת"

דרש רבנו אפרים בפירושו על התורה (כאן, והוא מן הראשונים) "תמים תהיה", בגמטריא "תשרי" (910), ללמדנו, ראה לשוב בתשובה בימי אלול, כדי שתהיה "תם" ושלם בחודש "תשרי", בימי הדין הבאים עלינו לטובה.

ואמרו כי הצדיק הוא "תם", והרשע הופך את סדר האותיות ונעשה "מת". והענין הוא, כי הלא האות ת' היא האחרונה שבאותיות, והאות מ' באמצען, ולכן האות ת' רומזת על העתיד והאות מ' רומזת על ההווה. והנה הצדיק דרכו לחשוב על העתיד, שמכח ראייתו את העתיד, פועל בהווה ונשמר מטעויות, ולכן מקדים הוא את העתיד כשהאות ת' להווה קודמת לאות מ', ולכן הצדיק נקרא "תם". ואילו הרשע מקדים לחשוב על ההווה המרומז באות מ', ולכן נופל ברשעו, וחשוב הוא "מת".

הקב"ה מסדר את מילות תפילת התמים ההפוכות, לטובה

כשהתפילה יוצאת מאדם תמים, אף שהתמים הופך את משמעות המילה, הקדוש ברוך הוא מסדר מילותיו לטובה, כמו שמסופר על הרב האוהב ישראל מאפטא זצ"ל (אוהל נפתלי עמ' 130 אות שס"ז), שראוהו תלמידיו בערב ראש השנה שצוחק. התפלאו מה לרבם לצחוק בשעה כזו מתוחה? אמר להם, דעו שנגזרה גזירה על נשות ישראל המעוברות שהשנה יפילו נפלים, וככל שהתאמצתי לבטל את הגזירה לא הצלחתי. וכעת נתבטלה הגזירה בגלל תפילתו של אדם צדיק תמים, שבמקום לומר מברך השנים, אמר מברך הנשים, ובכך נתברכו כל המעוברות שבעם ישראל שיילדו בנים בני קיימא.

אדם שתמיד בירך את בניו "בקללה" ובשמים הפכוה לברכה

יתר על כן, אף אם תצא חלילה קללה מהתמים, בחושבו שזו ברכה, הרי יתברכו גם ממנו. וכמו שסיפר רבנו יוסף חיים מבבל זצ"ל (עוד יוסף חי פרשת מטות עה"פ לא יחל דברו) על אדם תם עם הארץ שלא ידע להתפלל, ואפילו פירוש המלים של הפסוקים של התורה לא ידע. וה' יתברך חננו בעושר ובריבוי בנים יותר מעשרים בנים זכרים. בבית הכנסת שבו היה מתפלל היה חזן שאומר את הקרבנות בנעימה, וכשהיה מגיע למשנת, "אלו ואלו נשרפים בבית הדשן", היה אומרו בנעימה מיוחדת יותר מכל התפילה. וזה העם הארץ שלא ידע פירוש המילים, חשב לתומו כי כנראה תיבות אלו הן ברכות גדולות, והחזן מברך בהם את הקהל, ולכן החזן מגביה קולו בנעימה בכדי להשמיע לציבור. במשך הזמן קלט את חמשת התיבות האלו בעל פה, ולכן כשהיו בניו נגשים לקבל ממנו ברכה בערב שבת, היה מברך אותם ואומר: "אלו ואלו נשרפים בבית הדשן".

ויהי היום ובביתו התארח תלמיד חכם, וכששמע אותו שמברך את בניו, "אלו ואלו נשרפין בבית הדשן", אמר לו: מה אתה עושה?! אתה מקלל את בניך ולא מברכם!! אותו עם הארץ נדהם, והצטער צער גדול. בלילה באו לתלמיד חכם זה בחלום מן השמים בכעס, ואמרו לו: דע לך שכיון שעם הארץ הזה היה אומר את המילים הללו בתמימות, בחושבו שזו ברכה, הקדוש ברוך הוא היה לוקח את המילים ובחסדו מסדר אותם לברכה. ולכן כשקם אותו תלמיד חכם משנתו נצטער עד למאוד.

ועל כיוצא בזה דרשו (שבת סג.) את הפסוק (שיר השירים ב, ד) "ודגלו עלי אהבה", ודילוגו עלי אהבה, שאף על פי שהוא "מדלג" אותיות או תיבות, ובזה משתנה משמעות הדברים, או שתתהפך המילה מטוב לרע, עם כל זה הם "אהבה", שיהיו נשלמים ונתקנים בסדר הנכון.