מאמרי הזוהר הקדוש פרשת שופטים

כ"ז אב תשפ"ה | 21/08/2025 | 16:48

ח"ג דף עד"ר ע"ב

(דברים ט"ז) שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נוֹתֵן לְךָ וְגוֹ'. בְּפִקּוּדָא דָּא, מַנֵּי שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים במצוה זו מצוה אותנו הקב"ה, למנות שופטים ושוטרים, והגם שהמשפט לאלהים הוא, מרב אהבתו לעם ישראל, נתן את הדין בידם, ועם כל זה גם הקב"ה יושב בדין עמהם. וְעוֹד ועוד כתוב (תהלים עה) כִּי אֱלֹהִים שׁוֹפֵט כִּי י' (מ', מִנֵּיהּ) יוֹ"ד דְּחוּשְׁבָּנֵיהּ כ' כי אלהים שופט, שם אלהי"ם שהוא שם של דין הוא יושב ושופט עם הדיינים, כמ"ש "אלהים נצב בעדת אל". ומפרש לפי סודן של דברים, כ"י ר"ת כ' י' יו"ד פשוטה היא בחכמה כנודע, וגם יש בה יו"ד מלאה שמספרה כ' שרומז לכתר וזה שאמר יו"ד שחשבונה גימ' כ' שהיא כתר, כי יו"ד מספרו עשרי"ם גימ' כת"ר, בָּתָר אחרי זה הָכָא, כִּי אֱלֹהִים שׁוֹפֵט, זֶה יַשְׁפִּיל ה"א ה"א וְזֶה יָרִים דָּא ו' ו' מש"כ כאן מילת כי כתוב אלהים שופט שהיא הבינה בכחם של כתר וחכמה פי' ז"ה גימ' י"ב כמספר ב' ההי"ן מלאים באלפי"ן שהם ב' בתי דינים ה"א ראשונה בבינה וה"א אחרונה במלכות, וג"כ תרין ווי"ן גימ' י"ב ששתי ווי"ן אלו הם ב' עדים והם בת"ת וביסוד.

פִּקּוּדָא בָּתָר דָּא מצוה אחר זו של מינוי שופטים, יש מצוה לדון את המחוייבים בד' מיתות בי"ד ממטה למעלה, לשיטת רשב"י ששריפה חמורה יותר מסקילה וז"ש, לָדוּן בְּסַיִיף. לָדוּן בְּחֶנֶק. לָדוּן בְּדִין סְקִילָה. לָדוּן בְּדִין שְׂרֵיפָה. לָדוּן בְּסַיִיף לְמַאן, לְסמאל ושואל למי, ומשיב לס"מ, שצריך להשתדל במצוות ומעשים טובים לבטל כח היצה"ר שהוא הס"מ, וגם בפועל אם אדם הגביר עליו את כח היצה"ר עד שח"ו צריך הריגה בסייף, עתה בהיותו נהרג בסייף נתכפר עוונו וכח הס"מ שבו נחתך ונתבטל. הָדָא הוּא דִּכְתִיב וזה מש"כ, (ישעיה לד) כִּי רִוְּתָה בַשָׁמַיִם חַרְבִּי הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד כלומר תחילה תהיה חרבי רוה ושבעה בעולמות העליונים מדם שרו של אדום שהוא הס"מ, ואח"כ הנה על אדום תרד, דהיינו על עמו כאן למטה.

חֶרֶב דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, י' רֵישָׁא דְּחַרְבָּא. ו' גּוּפָא דְּחַרְבָּא. והנה חרב של הקב"ה רמוז בה שם הוי"ה ב"ה דהיינו בעשר ספירות דז"א כי אין הדין נגמר אלא בהשתתפות כל עשר ספירות. וא"כ אות י' היא ראש החרב שהיא כתר קוץ היו"ד, וחכמה אות היו"ד עצמה שהיא הראש דחרב, אות ו' היא הו"ק חג"ת נה"י דז"א, והיא גוף החרב שהם עיקר הפועלים דין ורחמים הֵ"א הֵ"א, תְּרֵין פִּיפִיּוֹת דִּילַהּ ב' ההי"ן הם ב' פיות של החרב המרמזים על פ"ה של המלכות שהיא גוזרת גזר דין בכח הפה של הבינה שהיא ה' ראשונה והיא הפה העליון שמינהּ דינין מתערין, ועליהם נאמר. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדּוֹף, חָתְכִין תְּרֵין דִּינִין, דִּינָא מִפִּי בֵּית דִּין דִּלְעֵילָּא, וְדִינָא מִפִּי בֵּית דִּין דִּלְתַּתָּא כי הם חותכים שני בתי דינים, דין מפי בית דין של מעלה שהיא הבינה, ודין מפי בית דין של מטה שהיא המלכות. וּמֵהָכָא אִשְׁתְּמוֹדַע ומכאן תדע שיש דין על כל דבר אפי' קטן שבקטנים כמו שאמרו רבותינו בחולין דף ז', אֵין אָדָם נוֹקֵף אֶצְבָּעוֹ מִלְּמַטָּה בי"ד של המלכות עַד שֶׁנִּתַּן לוֹ רְשׁוּת מִלְמַעְלָה בי"ד של עולם הבינה.

נַרְתְּקָא דְּחַרְבָּא אֲדֹנָי [א] הנרתיק של החרב הוא שם אדנ"י כלומר כאשר שם הוי"ה ב"ה שהוא החרב מתלבש בתוך שם אדנו"ת שהוא הנרתיק בסוד היחוד. תַּמָּן אִשְׁתַּכַּח דִּינָא שם ע"י היחוד נשקט ונתבטל הדין. בְּקְרִיאַת שְׁמַע, יהוה חַרְבָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא ועוד אומר רשב"י ע"י מצות קריאת שמע הורגים את ס"מ, כי שם הוי"ה ב"ה הוא חרב של הקב"ה, עֲלַהּ אִתְמַר ועליו נאמר (תהלים קמט) רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת של הקב"ה בְּיָדָם של עם ישראל להרוג את הס"מ. בְּצַדִּיק חַי עָלְמִין, כָּלִיל חַ"י בִּרְכָאן, דְּבֵיהּ בצדיק שהוא ח"י העולמים הכלול משמונה עשרה ברכות של התפילה שבה מתחילים אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי שהם ר"ת אשת"ו, הרומזת למלכות וזהו הנרתיק, בֵּיהּ עָאל חַרְבָּא בְּנַרְתִּיקָה, בו נכנסת החרב בנרתיק ע"י יחוד כדלקמן ואז (אסתר ז) וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה, וּמִתְחַבְּרִין תְּרֵין שְׁמָהָן יְאֲהדֹוָנָהִי ומתחברים שני השמות ונעשה יחוד זו"ן ומשם נשפע שפע רב לכל העולמות.

יום הדין הגדול והנורא

ביום הדין הגדול והנורא יעידו על מעשיו של האדם קורות ביתו וגם אנשי ביתו שהם עצמותיו שם חקוקים צורות העוונות שעשה כעין חותמות, וכן שני המלאכים המלווין את האדם [ב], וכן השמש והירח מעידים עליו. וביום ר"ה בא הס"מ ומביא עמו את השמש, אבל הלבנה שהיא השכינה עולה לכתר העליון שהוא מקום המכוסה והנסתר וז"ש "בכסה ליום חגנו".

ח"ג רעיא מהימנא דף ער"ה ע"א

(דברים י"ט, טו) לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא. עַל פִּי שְׁנֵי [שְׁנַיִם] עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר. פִּקּוּדָא דָא מצוה זו היא, לְהָעִיד עֵדוּת בְּבֵית דִּין, דְּלָא יַפְסִיד חַבְרֵיהּ מָמוֹנָא בְּגִינֵיהּ, אִי אִית לֵיהּ עֵדוּת בַּהֲדֵיהּ שלא יפסיד חברו ממון בגללו אם יש לו עמו עדות עבור חברו לזכותו. וְלֵית סָהֲדוּתָא פָּחוֹת מִתְּרֵין ואין עדות פחות משנים, הָדָא הוּא דִכְתִיב זה הוא שכתוב עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים וְגוֹ' יָקוּם דָּבָר, לֹא יָקוּם עַל פִּי עֵד אֶחָד. וּבְגִין דָּא וכשם שצריך כאן בעוה"ז שני עדים, כך גם בעולמות העליונים צריך שני עדים, ומי הם העדים, אוּקְמוּהּ מָארֵי מַתְנִיתִין העמידו חכמי המשנה, מִי מֵעִיד עַל הָאָדָם, קוֹרוֹת בֵּיתוֹ מי מעיד על האדם, קורות ביתו, ביתו זה גופו, וא"כ קורות חדרי לבו הם המעידים עליו על כל מה שחטא במחשבה דיבור ומעשה בגלוי ובסתר כדמפרש לקמן. וְלֹא עוֹד אֵלָּא אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ מְעִידִין עָלָיו שהם רמ"ח אבריו, ועתה יש שני עדים שהם קורות ביתו ורמ"ח אבריו. מַאי קוֹרוֹת בֵּיתוֹ. אִנּוּן קִירוֹת לִבּוֹ מה הן קורות ביתו ומפרש, אלה הם קירות לבו. שע"ז נאמר (ישעיה לח) וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר, וְאוּקְמוּהּ רַבָּנָן, ואמרו רבותינו מְלַמֵּד שֶׁהִתְפַּלֵל חִזְקִיָּהוּ מִקִּירוֹת לִבּוֹ.

ומפרש אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ, אִנּוּן רמ"ח אֵבָרִים דִילֵיהּ. דְּהָכִי אוּקְמוּהּ מָארֵי מַתְנִיתִין אנשי ביתו הם רמ"ח אברים שלו של האדם כי כך פירשו בעלי המשנה, רָשָׁע עֲוֹנוֹתָיו חֲקוּקִים עַל עַצְמוֹתָיו ועל העצמות יש ממש את הצורה של העון, וזו העדות הגדולה על האדם, כי העצמות הן העושות בפועל את העון. וְהָכִי צַדִּיק, זָכִיּוֹתָיו חֲקוּקִים לוֹ עַל עַצְמוֹתָיו. וּבְגִין כָּךְ אָמַר דָּוִד וכך הוא גם להיפך בצדיק, צורות המצוות חקוקות בעצמותיו, ובשביל כך אמר דוד המלך ע"ה, שכל עצמותיו היו בלא עוונות והן ראויות לאמר עליהן, (תהלים לה, י) כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה. וּבְגִינֵהּ אִתְמַר ובשביל הצדיק נאמר, וּמִי מְעִידִין עַל הָאָדָם קוֹרוֹת בֵּיתוֹ. גַּרְמִין בְּנוּיִין עַל מוֹחָא דְאִיהוּ מַיָּא. והן העצמות שבנויות על המוח שהוא המים, כי במוח משכן הנשמה ומשם מתפשט המוח עם חיות הנשמה בכל העצמות ומחיה אותן, וַעֲלַיְיהוּ קָא רָמִיז ועליהן רמז דוד המלך, (תהלים קד, ג) הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו, הַמְקָרֶה, לָשׁוֹן קוֹרוֹת פי' תקרה.

וְאַמַּאי בְּגַרְמִין יַתִּיר מִבִּשְׂרָא וְגִידִין וּמִשְׁכָא ושואל מדוע דוקא בעצמות חקוקות הזכויות והמצוות, יותר מהבשר והגידים והעור, בְּגִין דְּגַרְמִין אִנּוּן חִוָּורִין, וּכְתִיבָא אֻכָּמָא לָא אִשְׁתְּמוֹדְעָא אֶלָּא מִגּוֹ חִוָּורוּ ומתרץ, בשביל שהעצמות הן לבנות כי נמשכות מהמוח וכתב שחור לא ניכר אלא מתוך קלף לבן, ולכן מכיון שהעצמות לבנות ניכר עליהן הכתב, כְּגַוְונָא דְאוֹרָיְיתָא, דְּאִיהִי חִוָּורוּ מִלְּגָאו אֻכָּם מִלְּבַר כמו התורה, שהקלף הוא לבן מבפנים והשחור שהוא הכתב מבחוץ. וענין אֻכָּם וְחִוָּור,חֹשֶׁךְ וְאוֹר. וְאִית חֹשֶׁךְ, תְּכֵלֶת שחור ולבן הם כמו חושך ואור, ויש חושך שהוא תכלת בחינת כליון ב"מ, וְאִתְמַר בֵּיהּ ונאמר בו (תהלים קלט, יב) גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָּ גם חושך זה שהוא עוונות האדם אינו מה' יתברך כי ממנו ית' לא תצא הרעות כמ"ש (איכה ג, לח) מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, וּתְכֵלֶת אֻכָּם, אִיהוּ נוּקְבָּא לְגַבֵּי חִוָּורוּ ותכלת שהוא שחור, הוא בחי' נוק' שהיא בחי' הדינים, כנגד הלבן שהוא בחי' רחמים.

וְלֹא עוֹד שלא רק מטעם זה חקוקים העוונות על העצמות, אֵלָּא דְגוּפָא עַל גַּרְמִין עֲתִיד לְמֵיקַם אלא מחמת שהגוף על העצמות עתיד לקום, כי הן הנשארות בקבר ואילו הבשר מתאכל בעפר, וּבְגִין דָּא זָכְווֹי וְחוֹבוֹי חֲקוּקִין עַל גַּרְמִין דִּילֵיהּ ובשביל זה זכויותיו ועוונותיו חקוקים על העצמות שלו, וְאִם יִזְכֶּה יָקוּם גּוּפָא עַל גַּרְמִין דִּילֵיהּ. וְאִי לָאו, לָא יָקוּם, וְלָא יְהֵא לֵיהּ תְּחִיַּית הַמֵּתִים ואם יזכה, יקום הגוף על העצמות שלו, ואם לא יזכה לא יקום מן הקבר ולא תהיה לו תחיית המתים. וְלֹא עוֹד חזר לדלעיל ולא רק שקירות לבו ורמ"ח אבריו מעידים אותו, אֶלָּא תְּרֵין סַהֲדִין אִנּוּן עַל בַּר נָשׁ אלא שני עדים הם המעידים על האדם, עַיִן רוֹאָה בחי' חכמה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת בחי' בינה, וּבֵית דִּין הם שלשה שהם בחי' חג"ת, סוֹפֵר וְדָן חוֹבוֹי הם סופרים ודנים אותו על עוונותיו. וְלָא עוֹד, אֶלָּא שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא סָהֲדִין עַל בַּר נָשׁ ולא רק זה אלא השמש והירח שהם בחינת זו"ן מעידים על האדם, כְּמָה דְאוּקְמוּהּ כמו שפירשו רז"ל (תהלים פא, ד) תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. מַאי בַּכֵּסֶה שואל מה פירוש בכסה. ומפרש בְּיוֹמָא דְסִיהֲרָא מִתְכַּסָּה ביום שהירח מכוסה, שהוא יום ראש השנה, שאז המלכות מתכסה ועולה אל הכתר העליון שהוא מקום המכוסה, ועולה שם בכח התשובה שעשו ישראל. וְאַמַּאי מִתְכַּסֵּת ושואל ולמה מתכסה הירח, בְּגִין דְּכַד מָטֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לפי שכאשר מגיע ראש השנה, יֵיתֵי סמא"ל לְמִתְבַּע דִּינָא לִבְנוֹי, קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יבא הס"מ לתבוע ולהעמיד בדין לבניה של השכינה לפני הקב"ה, וְהוּא יֵימָא לֵיהּ דְּיַיְתֵי סַהֲדִין הקב"ה יאמר לו לס"מ שיביא עדים, וְהוּא יַיְתֵי לְשִׁמְשָׁא עִמֵּיהּ והוא יביא את השמש שהוא בחי' ו"ק עמו, כי העוונות שלנו פוגמים בו"ק משא"כ הג"ר שמסתלקים. אָזַל לְמֵייתֵי סִיהֲרָא, וְהִיא מִתְכַּסָּא וגם הולך להביא את הירח, שהיא השכינה שסובלת בעוונותינו, אבל היא מתכסת ומתחבאת, כי עם ישראל חוזרים בתשובה. בְּאָן אָתָר מִתְכַּסֵּת באיזה מקום היא מתכסת, ומפרש אֵלָּא סְלִיקַת לְהַהוּא אָתָר דְּאִתְמַר בֵּיהּ אלא עולה היא לאותו מקום שנאמר בו, בַּמְכֻסֶּה מִמָּךְ אַל תַּחְקוֹר שהוא בכתר העליון, לְפַיְּיסָא לֵיהּ עַל בְּנַהָא לפייס לו לקב"ה על בניה שלא ימסור אותם בידי הס"מ.

וְהַאי הוּא דְאָמַר קְרָא וזהו שאמר הפסוק, תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. פי' לְאָתָר דְּבֵיהּ סְלִיקַת שְׁכִינְתָּא למקום הכתר שבו עלתה השכינה, דְּאִתְמַר בֵּיהּ שנאמר בו וּבַמְכֻסֶּה מִמָּךְ אַל תַּחְקוֹר שהוא הכתר. וְחוֹבִין בְּאִתְכַּסְיָיא והעוונות שהם מכוסים, תַּמָּן צָרִיךְ לְמֵידַן בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ שם צריכים לדון אותם, והם עוונות שהם בין אדם למקום, שהתשובה בהם יותר קלה ואפשר לפעול בה לבטל הגזירות. וְחוֹבִין בְּאִתְגַּלְיָיא דְעָבַד לוֹן אבל עוונות שעשה בגלוי שהם בין אדם לחברו, אִתְמַר נאמר בהם (משלי כח, יג) מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ עד שיפייס את חברו. דִּשְׁכִינְתָּא מִסִּטְרָא דְכֶתֶר אִיהִי עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא שהשכינה מצד הכתר שעולה לשם, היא עולם הנסתר והנעלם, וְאוּקְמוּהּ מָארֵי מַתְנִיתִין וכבר אמרו בעלי המשנה, דְּצָרִיךְ בַּר נָשׁ לְחַבְּרָא לַהּ לְהַהוּא אַתְרָא שצריך האדם לחבר את השכינה לאותו מקום שהוא הכתר, ששם ע"י התשובה מתכפרים העוונות. בְּהַהוּא זִמְנָא מָטֵי זִמְנָא דְרַחֲמֵי וְאַעְבַּר דִּינָא באותו זמן שהשכינה עולה לכתר מגיע זמן של רחמים ומעבירים את הדין מן האדם. וּבְגִין דָּא, לְחַבְרֵיהּ אָמַר לְזַכָּאָה לֵיהּ בְּעֵדוּתֵיהּ ובשביל זה, שהמלכות מגינה ומעידה לצורך עם ישראל, כן צריך להתנהג עם חברו ללמד עליו זכות כי במדה שאדם מודד בה מודדים לו, אֲבָל לָרָשָׁע אֵין מְזַכִּין לוֹ אבל רשע שהוא מין ואפיקורוס אין מעידין עליו לזכות אותו בדין.

וְעוֹד, קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ סָהֲדִין עַל בַּר נָשׁ ועוד הקב"ה והשכינה מעידים על האדם, הָדָא הוּא דִכְתִיב זה הוא שכתוב, (דברים ד, כו) הֲעִדוֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. אֶת הַשָּׁמַיִם, הַהוּא דְאִתְמַר בֵּיהּ פי' אותו שנאמר בו (מלכים א ח, לב) וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם פי' ז"א שנקרא שמים. וְאֶת הָאָרֶץ, הַהוּא דְאִתְמַר בָּהּ פי' אותה שנאמר בה (ישעיה סו א) וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי שהיא השכינה הנקראת ארץ. וְעוֹד, תְּרֵין סַהֲדִין, עַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא וְצַדִּיק ועוד, שני עדים הם, עמוד האמצעי שהוא הת"ת, וצדיק שהוא היסוד, וְאִנּוּן ע"ד מִן שְׁמַ"ע אֶחָד והם ע' משמע, ד' מאחד, ויש בפסוק זה שש תיבות כנגד ו' שהוא תפארת. עֵד ועד שני, מִן בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד שיש בסופו אותיות עד, וגם בפסוק זה יש שש תיבות כנגד ו' שהוא היסוד.

א. יובן בס"ד לרמוז, הנה בחינת אותיות הוי"ה יקראו "שופטים", כי הם בחינת משפט. ואותיות אדנ"י יקראו "שוטרים" כי הדין נעשה ע"י, בחינת שם אדנ"י. והיא המכה את האויב, וכנז' בסוד עשר מכות של מצרים. והנה ידוע שתורה שבכתב הוא בחינת שם הוי"ה, ותורה שבעל־פה בחינת שם אדנ"י. והנה אם נביט ברמ"ח איברי האדם, נמצא בהם שלשה איברים שהם כלי שרת לתורה, והוא: העין — כלי שרת של תורה שבכתב, כי דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על־פה, וצריך שיראה בעיניו הספר. והאוזן — היא כלי שרת לתורה שבעל־פה כי דברים שבעל־פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב, וצריך שישמע באזניו. ורק עתה משום "עת לעשות לה'" התירו ללמדם מתוך ספר, ועכ"פ הלומדם בעל־פה יותר משובח. והפה — הוא כלי שרת לתורה שבכתב ותורה שבעל־פה, כי בין זה ובין זה צריך ללמדם ולהוציאם בפה, וכמ"ש [משלי ד, כב] "כי חיים למוצאיהם" — למוציאיהם בפה [עירובין נד ע"ב]. וההוא תלמידא דהוה (מגמגם) [קא גריס בלחישא], בטשא ביה ברוריה [שם נג סע"א] ונמצא ששלשה איברים הנז' הם כלי שרת של התורה, שהתורה תשתמש בהם.

והנה, הגם שיש באדם כמה נקבים, לא מצינו שהקב"ה ברא שערים לשום אבר שיש בו נקב כי אם לשלשה איברים הנז' שברא להם שערים, שפעם יסגרו פעם יפתחו, כי העין יש לה שני עפעפים, אחד למעלה ואחד למטה והם שערים לה. וכן האוזן, בא לה שער לפתוח ולסתום, והיא האליה. וכן הפה, באו לו שערים לפתוח ולסתום, והם השפתים. וחוץ מזה לא תמצא שום שער באברי האדם, כי הגם שהחוטם יש בו נקבים לא ברא להם שער לפתוח ולסתום. והיינו כי שלשה איברים הנז' אם יסתמו תמיד רע לאדם, כי הם כלי שרת של התורה, (ואיך) [ואם] יסתמו תורה מה תהא עליה, ואם יפתחו תמיד ג"כ רע לאדם מפני שאדם יזדמן ענייני איסור צריך לסתום העין שלא יסתכל בהם, ואם יזדמן דברי חשק ודברי נבלות ואיסור צריך לסתום האוזן שלא תשמע, וכן אם יזדמן מושב לצים ולשה"ר ודברים בטלים צריך לסתום הפה שלא לדבר. ולכן, מאחר שיש עת לפתוח ועת לסגור, עשה השי"ת להם שערים כדי שיפתחם בזמן המוכשר לפתוח ויסתמם בזמן הראוי לסתום.

והנה, שלשה אלה שהם כלי שרת לתורה, רמוזים באות אל"ף המורה על התורה ועל תלמוד, מלשון [איוב לג, לג] "אאלפך חכמה". והוא, כי הנה שערים אלו צריך להם מפתח, והמפתח שלהם הוא הלב שבו תלוי השכל וההבנה — "לב מבין" [ברכות סא ע"א] דהיינו, אם האדם רואה בעיניו בתורה ושומע באזניו ואין לו לב מבין להבין מה שראה ומה ששמע, איך יוכל להוציאם מפיו ולדבר בהם. ועל כן לשלשה אלה צריך להם הצטרפות הלב, שהוא המבין בדברים. והנה, תורה שבעל־פה נרמזו כלי שרת שלה באות אל"ף, ר"ת אוזן לב פה, רוצה לומר תשמע באזנך ותבין בלבך מה שאתה שומע ואח"ך תוציא הדברים בפיך. וכן תורה שבכתב נרמזו כלי שרת שלה באל"ף, כי האל"ף תתחלף בעי"ן באחה"ע, וכן דבי רבי אליעזר קורין לעיינין אלפין, וכנזכר בגמרא [ברכות לב ע"א]. ונמצא אל"ף במילואו הוא אותיות על"ף, ר"ת עין לב פה, שתראה בעיניך ותבין בלבך מה שאתה רואה ואח"ך תוציאם בפיך ללמוד.

איך שיהיה, מצינו ששלשה שערים הם מקום דירת התורה שבכתב ושבעל־פה. והנה הקראים שאינם מאמינים כי אם בתורה שבכתב, אין פותחים לתורה כי אם שני שערים, של העין ושל הפה ולא לאוזן, כי אצלם הקבלה אינה. אך הבל יפצה פיהם, כי הקבלה אמת וצריך לפתוח שער האוזן ג"כ, ובזה פירש הרב "מקור ברוך' [משלי כו, יב] "ראית איש חכם בעיניו". ובזה פירש [משלי כ, יב] "אוזן שומעת ועין רואה, ה' עשה גם שניהם". ע"ש.

ונמצא שצריך לפתוח כל השערים לתורה, ואין לך שערים כי אם בשלשה מקומות הנזכרים. ובזה יובן, "שופטים" — רמז לתורה שבכתב, שהם בחינת אותיות הוי"ה שנקראו "שופטים". "ושוטרים" — תורה שבעל־פה, שהם בחינת אותיות שם אדנ"י אשר יקראו "שוטרים". "תתן לך בכל שעריך" — רוצה לומר, בכל מקום שיש לך שם בו שער, והם שלשה איברים הנזכרים: עין אוזן פה, שיש בהם שערים. וא"ת: מה אנכי מה חיי כי אוכל להשיג דברי התורה אשר נמשלו לאש, דכתיב [ירמיה כג, כט] "הלא כה דברי כאש נאום ה'", אשר בתוכם גנוז כמה וכמה דברים, ומי אנכי שאוכל להשיגם ולהבינם. הנה, אל תשמע לעצת היצה"ר שמטעך בזה, כי תדע נאמנה כי יכול תוכל והשג תשיג, וכמ"ש התנא [מגילה ו ע"ב] יגעת ולא מצאת אל תאמין. יען "אשר ה' אלהיך נותן לך", ואם אי אפשר לבשר ודם להשיגה לא היה נותנה לך, כי הוא יתברך יודע אותך יותר ממה שתדע עצמך, ומאחר "אשר ה' אלהיך נותן לך" ודאי תוכל להשיגה. אך ע"י יגיעה, וכמו שאמרו: יגעת ולא מצאת אל תאמן. ואחר שיגעת ומצאת לעצמך וזכית ללמוד, צריך אתה לקיים מצות ללמד לאחרים, וזהו "לשבטיך" — מה שצוויתיך ללמוד צריך לעשותו לשבטיך גם כן. והנה, ע"י התורה יעלו ישראל במעלות רמות שלא יהיו תחת יד שליטת שר או מלאך, ואז דינם יהיה מסור ביד הקב"ה ולא ביד שרים ומלאכים. וז"ש: "ושפטו את העם" למעלה "משפט צדק" — בחינת משפט שהוא שם הוי"ה ב"ה בחינת תורה שבכתב, ובחינת צדק שהוא שם אדנ"י בחינת תורה שבעל־פה, הם יהיו שופטים את העם לטובה ולברכה.

ב. ושמא יאמר אדם מי מעיד בי? אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו, שנאמר כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה. דבי רבי שילא אמרי שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם הן מעידין עליו, שנאמר כי מלאכיו יצוה לך. רבי חידקא אומר נשמתו של אדם היא מעידה עליו, שנאמר משכבת חיקך שמר פתחי פיך. ויש אומרים אבריו של אדם מעידים בו, שנאמר אתם עדי נאם ה'. (תענית י"א ע"א. חגיגה ט"ז ע"א).