מאמרי הפרשה פרשת ראה

כ אב תשפ"ה | 14/08/2025 | 09:04

"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (יא, כו)

יש אנשים שמחמת רוב טובה מבקשים למרוד, ויש אנשים להיפך מחמת הצרות, לשניהם אומרת התורה, ראה אנכי נותן לפניכם "היום" ברכה וקללה, אבל מחר יתכן שיבא עליך ההיפך

פסוק זה בא ללמדנו תשובה לשני סוגי מחשבות רעות העולות בליבם של אנשים. פעמים האדם מתבונן במצבו ורואה שהוא מסודר ב"ה, הנה יש עימו דירה הגונה, בנים ובנות, אשה טובה, עושר וכבוד, ועל כן מחשבה פגומה עולה בליבו, שהוא יכול חס ושלום לפרוק מעליו קצת עול, בבחינת "וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב, טו), וזאת כי סבור הוא, שאפילו אם יעבור על מצוות ה', ויענישו אותו מן השמים, אי אפשר לקחת לו את כל השפע שברשותו, שהרי יש לו השקעות רבות ונכסים רבים, ואפילו יפול חס ושלום באיזה עסק, עדיין ישאר הוא עשיר גדול בעסקיו האחרים.

לעומת זאת יש אדם שהוא נמצא בצרות גדולות ביותר, על כן חושב שאין מצב קשה יותר מזה, ומתייאש וחושב שלא יעזור לו שום דבר בעולם, וכל מה שיעשה לא יצליח מזלו.

ועל כך בא הפסוק ואומר, ראה והתבונן, אנכי נותן לפניכם היום ברכה, אמנם יש לך ברכה, אבל כל זה רק היום, ומחר אי אפשר לידע מה ילד יום, הרי הקב"ה יכול לקחת לאדם את כל רכושו, ולעשות אותו עני ברגע אחד, או שיבואו עליו בעיות אחרות חס ושלום בביתו עם רעייתו, עם בניו וכו', ויכול להיות גם כן שהקב"ה ישאיר את כל הרכוש והטוב בעולם ליורשים שלו, ויקח את האדם עצמו מכל השפע והטוב שנתן לו. לכן דע לך "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה" היום אני נותן לפניך, אבל מחר יכול להיות חס ושלום קללה.

וכן בהיפך, פעמים כאמור שהאדם רואה שיש לו צרות קשות עד מאד, וחושב שכבר אין לו תקנה, ומתייאש חס ושלום. לכן אומר לו הפסוק, ראה אנכי נותן לפניכם היום קללה, אבל מחר בעזרת השם יתברך, תהיה לך ברכה, כי מחר כבר יש מזל אחר, ברכה אחרת, והקב"ה יכול להפוך הכל ברגע אחד.

כל אדם יביט ויסתכל בדעתו שאין לו בעולם אלא רק היום שהוא עומד בו

וכך ביאר מורנו רבי יוסף חיים זצוק"ל בספרו עוד יוסף חי (דרושים ראה ד"ה ובאופן אחר) וזה לשונו, בסיעתא דשמיא, אמרו, ראה אנכי נותן לפניכם היום, דעצה טובה קא משמע לן, שכל אדם יביט ויסתכל בדעתו שאין לו בעולם אלא רק היום שהוא עומד בו. והסתכלות הזאת מהני ליה, בין בברכה, רוצה לומר בזמן שיש לו עושר וטובה הרבה, דהיצר הרע מושך לבו לגאוה גדולה ונשיאות ראש מחמת רוב טובה, על דרך "וישמן ישורון ויבעט", דאז הסתכלות זו אהני ליה שלא יבעוט ולא ירשיע, כיון דהוא רואה בדעתו שאין לו בעולם אלא אותו היום שעומד בו. דאפשר שבלילה תצא נשמתו ולא תחזור אליו עוד וישאר פגר מת ולקברות יובל. והן בקללה, שיש לו צער ויסורין הן בדוחק הפרנסה הן בחולאי גופו, ואם יסתכל בכך אז ישקוט וינוח מן הצער, וכמו שאמר החכם (ראה משלי כז, א) "אל תצר צרת מחר" [כי מי יודע מה ילד יום], שמא מחר איננו, ונמצאת מצטער על עולם שאינו שלך. ולזה אמר, "ראה" והבט במחשבתך ובשכלך כי "אנכי נותן לפניכם היום", רוצה לומר "היום" הזה שאתם עומדים בו בלבד. וראיה שכלית זו טובה היא וצריכה לכם, והן בזמן שיש בו "ברכה" וטובה, הן בזמן של "קללה".

גם זה יעבור

מסופר על אב חכם, שלעת זקנתו קרא לבנו שיבוא אליו, כי הכין את צוואתו לאחרי מאה ועשרים. כאשר הגיע הבן, נתן לו אביו טבעת שחקוק עליה בעט סופר "גם זה יעבור". לתמיהת בנו ביאר האב את שיחתו. דע בני, שאם תראה שהקב"ה השפיע עליך שפע וברכה, אל תהיה בטוח ששפע זה יעמוד לך לעולם, ולכן תוכל לפרוק מעליך עול מלכות שמים, חס ושלום, אלא תהיה תמיד דרוך בעבודתו יתברך, כי אפשר שכל השפע והטוב הזה "גם זה יעבור" מעליך. וכן להיפך, אם תראה שבאו עליך צרות רבות ומשונות, אל תתייאש ותאמר אין לי תקנה, חס ושלום, אלא "גם זה יעבור".

אפילו המלך והנחש...

אומרת המשנה (ברכות ל:) אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. הסביר האדמו"ר ר' שלמה הכהן מרדומסק זצ"ל בדרך החסידות, פעמים שהאדם רואה שעולה הוא למעלות רמות מאד, עד כדי שהמלך העליון שואל בשלומו, וזוכה להשיג השגות גבוהות. וזהו "אפילו המלך" הוא מלכו של עולם "שואל בשלומו, לא ישיבנו", דהיינו למרות כל המעלות שהעלהו מלכו של עולם, ידע שצריך להזהר שלא יפסיק בתפילה לבורא עולם, ולא יפסיק מלהיות דבק בקב"ה בכל עת, כי אין הוא יודע מה יהיה איתו, וברגע שאדם עוזב את הקב"ה אפילו לרגע, יכול חס ושלום ליפול ולהפסיד את כל מעלתו שזכה בה עד עתה.

וכן לאידך גיסא, אם חס ושלום רואה שהקליפות התלבשו עליו, והוא כבר טבע בתוך עוונות חמורים, וכולו שקוע בתוך תאוות העולם הזה עד כדי כך שהנחש בלע אותו מראשו ועד רגליו, ועל כן חושב שלא תעזור לו שום תפילה כי לא יוכל לצאת ממצבו, על כך אומר לו התנא, "אפילו נחש כרוך על עקבו", דהיינו גם אם הנחש שהוא היצר הרע כבר בלעו כולו מראשו ועד עקבו, מכל מקום "לא יפסיק", דהיינו לא יפסוק מלהתפלל להקב"ה וינצל, כמו שאמרו רבותינו (ברכות י.) אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים. וכן הגמרא (שם) מספרת על חזקיהו המלך, ככתוב (מלכים ב, כ) "בימים ההם חלה חזקיהו למות, ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו, כה אמר ה' צבאות צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה" וגו'. מאי כי מת אתה ולא תחיה? "מת אתה" - בעולם הזה, "ולא תחיה" - לעולם הבא. אמר ליה [חזקיהו לישעיה], מאי כולי האי? [על שום מה מגיעני עונש כה חמור?] אמר ליה, משום דלא עסקת בפריה ורביה [שלא נשאת אשה]. אמר ליה, משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו [עשיתי כך, משום שראיתי ברוח הקודש שעתידים לצאת ממני בנים שאינם הגונים]. אמר ליה, בהדי כבשי דרחמנא למה לך [מה לך עם סתריו של הקב"ה], מאי דמפקדת איבעי לך למעבד [מה שנצטוית אתה צריך לעשות, כלומר לישא אשה], ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא, לעביד [והקב"ה יעשה את הטוב לפניו, ואין זה מסור לבחירתך]. אמר ליה, השתא הב לי ברתך [תן לי את בתך לאשה], אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מנאי בנין דמעלו [אולי הזכות שלי יחד עם זכותך יגרמו שיוולדו לי בנים צדיקים]. אמר ליה, כבר נגזרה עליך גזירה. אמר ליה, בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים.

הכל מלמעלה והאדם לא יכול לפעול ולעשות כלום מלבדו

הרה"ק ה'ייטב לב' זי"ע ביאר את הפסוק בפרשה "ראה אנכי נותן לפניכם היום", דהנה טעמי המקרא שעל תיבת ראה הוא 'רביע', שסימנו נכתב ממעל לתיבה, ובתיבת אנכי הטעם הוא 'תביר' שמקומו מתחת לתיבה, ולרמז לנו, שבאם בכל הקורות אותו יראה האדם ויתבונן אל הטעם שלמעלה - שהכל מאתו בא, והוא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, אזי האנכי האנוכיות והגאווה שלו תביר (שבירה - בלשון ארמי), גאוותו תשבר לגמרי וישאר זך ונקי (הובא במושיען של ישראל ח"ב עמ' 361).

הגה"ק ה'חפץ חיים' זי''ע המשיל משלו (משלי הח"ח לר"ד זריצקי תלמידו), פעם איקלע 'בן כפר' לתחנת הרכבת, והנה רואה הוא אדם העומד לצד הרכבת וחצוצרה בפיו, וראה זה פלא - כשאדם זה מצפצף פעם אחת ממהרים כל הקהל לעלות על הרכבת, אחר כמה רגעים יוסיף הלה לצפצף בשנית ואז אף ה'נמושות' ימהרו כל עוד נשמתם באפם לעלות על הרכבת, לאחר מכן יצפצף הלה בשלישית ותחל הרכבת במסעה. נתפעל הכפרי מכוחו של זה האיש, ועד מהרה ניגש אליו ואומר לו בחנופה, לכבוד גדול הוא לי להכיר את מנהיג ומנהל הרכבות, איש אשר על פיו יישק כל דבר. מילא האיש שחוק פיו, באמרו, טעות גדולה טעית בני, אינני אלא 'פועל' קטן, הממלא אחר כל הוראותיו של המנהל היושב כאן למעלה במקום מהודר ולבוש מחלצות, הוא הבעה"ב אשר מרוויח הון רב מכל נסיעה ברכבת, על פיו יישק כל דבר, והוא הקובע את כל החוקים ומועדי הנסיעות. אני אינני אלא שליח פשוט.

גם אם נתבונן במה נשתנינו מאותו 'בן כפר' טיפש, בשעה שהננו משקיעים בקשרים עם עסקן פלוני ועם נדיב אלמוני, וכי הללו מנהיגים את העולם, וכי הללו יכולים לגרום לאדם להיות 'שמח וטוב לב מרוב כל'... עד שאפשר לומר כי יש בזה 'כפירה נסתרת'.. הרי הכל תלוי ברצון השי"ת ולא ברצון אדם יהיה מי שיהיה, וכמו שנאמר (תהלים קמו ג-ה) "אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה... אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלוהיו".

העושה "רצון" הבורא יהיה כ"צנור" להשפיע לרבים

כתב הגאון חיד"א בנחל קדומים (ריש פרשתנו) ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה, אפשר כי רמז יש בראשי התיבות שעולים בגימט' רפ"ח, שכל מגמתנו בתורה ובמצוות לברר את רפ"ח הניצוצין, ובא לציון גואל, וזאת ה"ברכה" שעל ידי העלאת רפ"ח ניצוצין זוכים לתקן העולמות וליחד הכל.

עוד ממשיך (שם) הרחיד"א, "ראה" לשון יחיד, ואחר כך "לפניכם" בלשון רבים? אלא דכל יחיד יכול לתקן, ויהיה הוא הצנור להשפיע לרבים. כמו שהאריך מר זקנו הרב בחסד לאברהם ז"ל. הביטה וראה כי העושה רצון הבורא, "רצון" אותיות צנור, יהיה הוא כמו צנור להשפיע על ידו תדיר שפע רב ברכות שמים לכל ישראל.

קודם כל מעשה שעושים עלינו לזכור כי הוא משפיע על כלל ישראל, לטוב או לרע

צריך ביאור מדוע פתח הפסוק בלשון יחיד - "ראה", וסיים בלשון רבים - "נותן לפניכם"? והנה ביארו המפרשים את הענין על פי דברי הגמרא במסכת קידושין (דף מ.) לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי... עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עברה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה. עד כאן. וזהו שנאמר "ראה" - אתה היחיד, "אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה", לפני כל מעשה שתעשה זכור שמעשה זה משפיע על כלל ישראל, אם זו מצוה, הרי אתה מקיימה עבור כלל ישראל ומשפיע עליהם ברכה. ואם זו עבירה, אתה משפיע עליהם את ההיפך חלילה.

ואין לחשוב הלא אנו בניו של הקב"ה, כנאמר (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלהיכם", כיצד אם כן נבין את האפשרות שהקב"ה יתן קללה על עם ישראל בניו, חס ושלום? אלא ודאי הוא שהקב"ה מנהיג את העולם במידת החסד ובמידת הרחמים, והשאלה היא באיזו דרך האדם בוחר. אדם שמקיים מצוות מגביר על עצמו את מידת החסד, ואילו העובר עבירות מגביר על עצמו את מידת הדין. נמצא שהוא המושך על עצמו את ההיפך מן הברכה. רמז לדבר במילה "היום", כנאמר (כאן) "אנכי נותן לפניכם היום", היינו כדוגמת השמש המאירה ביום. אם ניקח ביצה ונניח אותה בשמש, הרי שהיא תתקשה מחום השמש. לעומת זאת אם נקח קרח ונניח אותו בשמש הוא יפשיר ויימס. הנה לנו שהשמש פועלת אותה פעולה והגם שכך התוצאה הפוכה, פעם מקשה ופעם ממיסה. כך גם בנמשל, הקב"ה מנהיג את עולמו בחסד, והאדם בבחירתו מחליט אם למשוך על עצמו את חסדי ה' אם לאו. המקיים מצוות מושך על עצמו חסדים. ולעומתו העושה עבירות מושך על עצמו את מידת הדין. ואם כן חלילה מלומר שהקב"ה מקלל את ישראל.

דיקדוקים נפלאים בלשון הפסוק

מובא בספר פנינים משולחן הגר"א על התורה, מדוע אמר הכתוב "נותן" ולא נתתי? ובאר, דאם היה אומר נתתי, הוה אמינא שהבחירה שניתנה לאדם לילך בדרך טובה, היא דוקא בתחילת הבחירה, אבל אם כבר בירר לו דרך הרע, אף אם אחר כך יברור לו את דרך הטוב, שוב אין לו תקנה. לכך אמר הכתוב "נותן" בלשון הווה, פירוש, שבכל ימיך יש לך ברירה לבחור בדרך הטוב, אפילו עד יום המיתה.

ואם אמור יאמר האדם, איזו תקנה יש לי אם הייתי רשע עד הנה, ומה אעשה עם העבירות שעשיתי ובוודאי אין לי תקנה. לכן אמר הכתוב "היום", שבעל תשובה הוא כקטן שנולד "היום", ולכן די שיעשה תשובה וילך בדרך הטוב מכאן ולהבא.

ואם עוד יאמר האדם, מה אעשה עם היצר הרע הכופה אותי? לכן אמר הכתוב "אנכי", ופירוש, "אנכי" אהיה עמך, ואל תירא מן היצר, כמאמר חז"ל (סוכה נב.), יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר (תהלים לז, לב) "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו", ואלמלא הקב"ה שעוזר לו, אינו יכול לו.

ואם יאמר האדם עוד, אולי לא טובה היא הדרך שמרצה אותי הכתוב בכל מיני ריצויים כדרך המוכרים סחורה שמרצים את הלוקחים בכל מיני תחבולות כשהסחורה גרועה. לכן אמר הכתוב "לפניכם", פירוש, הדבר הזה הוא לפניכם, אין אני מכריח אתכם, לכן לא אמר לכם, רק לפניכם.

ואילו עוד יאמר האדם, שכל זה אמור כשיש בעולם צדיקים, אבל אני שחי בארץ נכר ואין צדיקים עימי, כיצד אברור לי את הדרך הטובה, ומה אני ומה חיי? לכך אמר הכתוב "ראה" לשון יחיד, ולא אמר ראו בלשון רבים, רצה לומר, ראה לפניך ואל תשגיח על העולם.

גם הקללה היא ברכה, כי מתגבר על יצרו ועולה מאוד ברוחניות וזוכה למעלות נשגבות

כתב הגאון הגדול כה"ר אליהו שְרֵים זצוק"ל בספרו מוסר חכמים על הפסוק ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, פעמים צריך לידע שגם במקום קללה קשה אפשר לקנות חיי עולם הבא, כלומר, גם הקללה יכולה להיות ברכה, כמו אם הקב"ה שם אותו במקום קשה עם אנשים רעים וחטאים, יכולה לצאת לו משם ברכה, כי מתגבר על יצרו ועולה מאוד ברוחניות וזוכה למעלות נשגבות.

ושמעתי שזה ענין הסולם שהראו ליעקב אבינו בשעה שהלך לחרן, משום שיעקב אבינו כשהלך לבית לבן הצטער מאד, ודאג שלא יוכל לעסוק שם בתורה ועבודה. דעד הנה ישב בבית יצחק אביו ובבית שם ועבר, ועסק רק בתורה ועבודה, ועתה הלך לבית לבן הרשע, מקום הטומאה והקליפות עובדי תרפים, והיאך יוכל לסגל שם תורה ומצוות? לזאת הראו לו מן השמים שלא יצטער, דאיש ישראלי הוא כסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה (בראשית כח, יב), רוצה לומר, אף שהוא מוצב במקום רע, במקום טומאה, ב"ארץ", בגשמיות, בכל זאת יוכל לעלות על גרם המעלות, עד שראשו יהיה מגיע השמימה. לזאת כשהקיץ יעקב משנתו אמר (בראשית כח, טז), "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי", רוצה לומר, אנוכי חשבתי וסברתי תמיד, שלא יוכל איש לעלות על גרם המעלות, רק אם הוא עומד במקום מקודש כבית אבי, או כבית שם ועבר, אולם שיוכל לעלות אל מדרגה גבוהה גם במקום רע כבית לבן, זאת "אנכי לא ידעתי" עד הנה.

בהקשר להשגת דרגות גבוהות גם במקומות נמוכים מאוד, מסופר על מזכיר החברא קדישא, שביום שישי אחר הצהרים צלצל הטלפון במזכירות, הרים המזכיר את השפורפרת ומעבר לקו היו בני משפחה שבקשו לערוך לויה לראש משפחתם, ושבחפצם לעשות את ההלויה מיד עוד לפני שבת, אך אחר שהוסבר להם כי הזמן קצר עד מאוד ובלתי אפשרי לעשות כן, נערכה ההלויה במוצאי שבת. מפאת עיכובים שונים נערכה ההלויה מאוחר בלילה. בדרך לקבורה בהר הזיתים הבחינו אנשי החברא קדישא שחסר להם עשירי להשלמת מנין, על כן החליטו לעצור ליד בית מדרש הנקרה בדרכם, ולבקש אדם שיהיה מוכן להצטרף עמהם ללויה. והנה בבית המדרש מצאו מאן דהוא עת היה מכין שיעור, למוסרו למחרת לפני תלמידיו. אמנם בתחילה היסס האיש, אך שוב סגר את ספריו ואץ לקיים את המצוה שזימן לו בוראו. לאחר הקבורה, בהר הזיתים, לפני שהתפזרו אנשי החברא קדישא, נזכר אחד מהם שהנפטר ביקש עד מאד לשורר את השיר בר יוחאי בעת הקבורה. אך לא היה בנמצא מי שזוכר את השיר בעל פה. לפתע נזכר האיש משלים המנין, כי בכיסו יש את הזמר הדרוש, והחל לשיר את "בר יוחאי". סיימו את השיר, וירדו מן ההר. העשירי למנין היה נרגש כולו הפלא ופלא, ואמר, שמעו נא רבותי, האזינו וראו פלאי פלאות, איך סיבב הקב"ה שיקויים רצונו של נפטר זה, שישוררו את הפיוט בר יוחאי אחר קבורתו. דרכי היא מידי שבת להתפלל מנחה גדולה בבית כנסת סמוך. ומשום מה הארכתי בסעודת שבת והלכתי לבית כנסת אחר להתפלל מנחה. בהגיענו סמוך לבית הכנסת, הצביע בני על הארץ ומראה לי כי מתגולל על הרצפה דף הטעון גניזה. הגבהתי את הדף, היה זה דף שנדפס עליו השיר בר יוחאי, על כן נשקתיו והכנסתיו לכיסי עד שאביאו לגניזה. אחר התפילה שכחתי מכך, והדף נשאר בכיסי, ופשוט שאין זאת אלא בשביל לקיים רצונו של הנפטר. זאת ועוד המשיך הרב לספר, פלא נוסף אירע, הן מעודי אני מכין את השיעור לתלמידי בסלון ביתי, ומשום מה היום גבר רעש הילדים בביתי, ועל כן החלטתי לצאת אל בית הכנסת בכדי להכין את השיעור. ועתה מבין אני על מה ולמה היה עלי לצאת מהבית ובכיסי גנוז השיר בר יוחאי, ולמה סובבו מן השמים שאלמד בבית הכנסת, זאת למען יוכל איש החברא קדישא לפגשני. התחקה האיש אחרי הנפטר לראות מי הוא אשר ארעו עמו הדברים הללו. התברר שהיה זה אדם פשוט לגמרי, אלא שמעודו לא החסיר את העליה למירון בל"ג בעומר, ואף היה פוקד את הציון פעמים נוספות במשך השנה. ומעבר לכך מידי ליל שבת היה מזמר בהתלהבות גדולה את השיר בר יוחאי על שולחנו, וכנראה היה בנשמתו ניצוץ לתנא רבי שמעון בר יוחאי, ולכך סובבו מן השמים, שיעשה רצונו, ועל מיטתו יאמרו את הזמר בר יוחאי בדרך פלאית.

"ראה", את מצוות "אנכי", ודע שלפניכם "ברכה"

"ראה אנכי", פירוש, "ראה" היינו אם האדם "רואה" ומשים אל נגד עיניו את ה"אנכי" ה' אלהיך, כלומר שמקיים את ההלכה הראשונה של השו"ע, שויתי ה' לנגדי תמיד, ידע נאמנה ש"לפניו" תבוא "ברכה".

או "ברכה" או "קללה"- אין אמצע

אצל הגויים יש אומה ששולטת על אומות אחרות, ויש אומה השפלה מכולם, ויש אומה הנמצאת במצב אמצעי, מחד אינה שולטת על אחרים, ומאידך גם לא שולטים עליה. אולם בעם ישראל אין מצב אמצעי, אלא או שהולכים בדרך ה', ועולים מעלה מעלה, ושולטים על כל העולם, ואם לא חס ושלום, הם יורדים מטה מטה, ונשלטים ביד אחרים. האמצע שישבו בנחת, לא ישלטו על אחרים ואחרים לא ישלטו עליהם, אינו קיים בעם ישראל. לכן אמר הפסוק "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", או ברכה שעולים על כולם, או קללה שיורדים מכולם, ומצב ביניים אינו בנמצא.

הקב"ה לא יכול לשלם לנו את השכר עבור המצוות בעוה"ז, מרוב עוצמו וגודלו

בכל יום אנחנו אומרים בתפילה, "אלו דברים שהאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא", כלומר בעולם הזה משלמים לאדם רק את ה"פירות" ממעשיו הטובים, אבל עיקר גמול השכר, הוא "הקרן" בעולם הבא, כי אין כח ליתן לאדם שכר על מעשיו בעולם הזה, כי השכר גדול מאד ורוחני שבעולם הזה אין אפשרות לשלמו, לכן האדם מקבל בעולם הזה רק מעט מן הפירות שמגיע לו, וזה נקרא "ברכה" כלומר מה שהעסק מרוויח רווחים טובים מעל הקרן, זו ברכה מהשמים. ולכן במצוות ומעשים טובים יש "ברכה" ויש "קרן", הקרן היא רק בעולם הבא וזה שנאמר כאן, "ראה אנכי נותן לפניכם היום" דהיינו כאן בעולם הזה, "ברכה" שהיא הפירות "היום", אבל הקרן קיימת לעולם הבא, כמו שממשיך הפסוק "וקללה" שהיא בראשי תיבות והקרן קיימת לו לעולם הבא.

והסביר רבי העניך מאלכסנדר, כי ישנם שני סוגים של "היום", האחד הוא היום של ברכה, והשני של קללה. היום של ברכה אומר (עירובין כב.), "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם". ואילו היום של קללה אומר (ישעיה כב, יג) "אכול ושתה כי מחר נמות", כלומר תאכל "היום" כי מחר תמות. הנה שלכל אדם יש בחירה לבחור בין היום של הטוב להיום של הרע, אולם, תורתנו מציעה וגם מצוה עלינו (דברים ל, יט), "ובחרת בחיים למען תחיה".

על דרך זו ביארו בגמרא (עירובין כב.) את הפסוק (דברים ז, יא) "אשר אנכי מצוך היום לעשותם", היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. שהעולם הזה הוא עולם העשיה, והעולם הבא הוא עולם ה"מחר לקבל שכרם", עולם הגמול.

משל למה הדבר דומה, לסוחר שנסע לצורך מסחרו בעגלה, וכיון שהנסיעה היתה ארוכה, ביקש בעל העגלה את שכרו כבר באמצע הנסיעה. אמר לו הסוחר, אם מבקש אתה את תשלום הנסיעה, לא אתן לך עד שנגיע ליעדנו. אך אם מבקש אתה תשלום עבור הוצאות הדרך, כגון עבור קניית מאכל הסוסים או עבור תיקון מסויים, אתן לך כבר עתה.

להבדיל, גם בשכר המצוות הוא הענין, שהרי את השכר האמיתי עבור פעולתנו בעולם העשיה נקבל רק לעתיד לבוא, אולם תשלומי מענק מקבלים בשביל לקיים את התורה כבר עתה, וזהו שנאמר, "את הברכה אשר תשמעו", ופירש רש"י: על מנת שתשמעו.

הקב"ה מבקש מאתנו שנבחר בחלק הטוב שהוא הברכה

כתב בספר ליקוטים מפרדס (שרים, ריש פרשתנו בחלק הפשט) על המילים בפסוק "ראה אנכי", המפיל גורלות עם חברו איזה חלק כל אחד מהם יקבל, דרכו להסתיר את החלק הטוב כדי שלא יטלנו רעו, אבל השם יתברך אומר להם לכל אחד, "ראה אנכי נותן לפניכם", והחלקים הם "ברכה וקללה", לא די שהשם אינו מסתיר את החלק הטוב, אלא גם מצביע לנו אליו ואומר "ראה", ובחרת בחיים.

עוד רמזה תורה, "ברכה וקללה את הברכה", הנה שמה כאן התורה למילה "קללה" שני שומרים: "ברכה" מצד ימין, ו"ברכה" מצד שמאל, ושבה התורה לבאר, כיצד נותנת "לפניכם" שני הפכים בנושא אחד? לכך אמר בסמוך, את הברכה "אשר" תשמעו [בלשון וודאית שכך יעשו], ואילו בקללה אמר בסמוך, והקללה "אם" לא תשמעו [בלשון ספק], כי כל ישראל בחזקת כשרים ובוודאי ישמעו לברכה, ואילו הקללה היא בספק.

על פי דרכו יש להוסיף, נאמר להלן (ל, יט) "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה". שמא יאמרו ישראל, הואיל ונתן המקום לפנינו שתי דרכים, דרך חיים ודרך מות, נלך באיזו שנרצה? תלמוד לומר (שם) "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך".

משל למה הדבר דומה, לאחד שהיה יושב על פרשת דרכים, והיו לפניו שתי דרכים, אחת שתחילתה מישור וסופה קוצים, ואחת שתחילתה קוצים וסופה מישור, והיה מודיע את העוברים והשבים ואומר להם, אתם רואים שביל זה שתחילתו מישור, דעו שרק שתים שלש פסיעות אתם מהלכים במישור, אולם כל המשכו הוא קוצים. מאידך אתם רואים את שביל הקוצים, רק שתים שלש פסיעות ראשונות אתם מהלכין בקוצים, ואחר כך יוצאים למישור. כך אמר להם משה לישראל, אתם רואין את הרשעים שמצליחים בעולם הזה, דעו שרק כשנים ושלושה ימים הם מצליחים וסופן להידחות באחרונה, שנאמר (משלי כד, כ) "כי לא תהיה אחרית לרע", ואומר (קהלת ד, א), "והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם", ואומר (משלי ד, יט), "דרך רשעים באפלה לא ידעו במה יכשלו". ואתם רואין צדיקים שמצטערים בעולם הזה, כשנים ושלושה ימים הן מצטערים, וסופן לשמוח באחרונה, וכן כתוב (דברים ח, טז) "להטיבך באחריתך". וכתוב (ירמיה כט, יא) "כי אנכי ידעתי את המחשבות". ועוד כתוב (משלי ד, יח) "ואור צדיקים כאור נגה".

אמר להם משה "ראה אנכי"- תראו אותי, האוהב והדואג לכם באמת (כמו שאתם יודעים)

מו"ר הגאון הגדול מרן ראש ישיבת פורת יוסף כמוה"ר יהודה צדקה זצוק"ל כתב בספרו קול יהודה (פרשת בחקותי עמ' ר"ד) להקשות על הפסוק ראה אנכי, מה מקום לומר "ראה" והיה לו לומר "שמע"? עיין באור החיים הקדוש ביאורים נחמדים. ולי נראה בס"ד, מה שהוצרך לומר "ראה אנכי", מפני שמשה פחד שיתמהו עם ישראל עליו, כיצד מעז לקלל אותם כל כך קשות. לכן אמר להם משה, ראו מי מדבר אליכם, "ראה אנכי" דהיינו "ראו" את "אנכי" הן אתם מכירים אותי כמה שאני אוהב אתכם, כמה מסרתי נפשי עליכם, ואם אני מקלל, זאת אינה קללה, אלא זו מציאות, והקללה תהיה אם לא תשמעו. משל למה הדבר דומה, לאמא שאומרת לבנה הקטן הזהר בני שלא תגע בחוטי החשמל ואם תגע תמות. תמה הבן על אכזריות אמו ואמר מה חטאתי שאת מקללת אותי כל כך. אמרה לו אמו ראה בני מי מדבר עמך, אמא, שידוע לך כמה אני אוהבת אותך, תדע בני זו אינה קללה בתור עונש, רק מציאות היא זו, לכן אמר ראה אנכי.

בעולם האמת לא קיימות קושיות כלל

ואפילו אם יש לאדם קושיות ואי הבנות בענין היסורים שבאים עליו ובסדר הנהגת ה' יתברך עמו, כי הולך הוא בדרך ה' ולומד תורה ומקיים מצוות, ולא מבין מדוע יסורין באים עליו. מכל מקום יאמין בלב שלם, שמכיון שהוא מקיים מצוות והוגה בתורה, הברכה עמו, וכל השאלות בענייני העולם הזה אינם שאלות.

מעשה (הובא בילקוט מעם לועז שופטים עמ' פ"א) שהיה בתלמידו של הרמב"ן ז"ל שחלה, ובא הרמב"ן לבקרו. כיון שראה שקיצו קרב, והולך הוא לבית עולמו, אמר לו: שמע נא בני את אשר אצוך. דע שבעולם העליון יש היכל עליון ושמה כסאות למשפט והשכינה נצבת בעדתם. הא לך קמיע, ודע שבקמיע זה יפתחו לך כל שערי ההיכלות שברקיע, עד שתגיע להיכל העליון הזה, ושם תשאל כמה שאלות עצומות שיש לי בנוגע לכלל ישראל. את השאלות נתן לו בכתב, ובקשו שלאחר מותו יבוא אליו בחלום ויגיד לו את התשובות שישמע שם.

התלמיד נפטר לבית עולמו. ויהי היום והרמב"ן יושב על יד חלונו ולומד תורה, והנה דמות תלמידו הופיעה לנגד עיניו. אמר לו התלמיד ידע רבנו, שבכל מקום שבאתי והראיתי את הקמיע נפתחו בפני השערים, ונתנו לי רשות לעלות מעלה מעלה עד ההיכל הזה שאמרת לי, אולם כשרציתי לשאול שם את הקושיות שהכין לי מורי ורבי, ראיתי מיד שכל הקושיות אינן קיימות בעולם האמת, ששם עלמא דקשוט והכל בצדק ובמשפט.

כיצד ביאר החזו"א את אסון השואה

בספר לבוש יוסף (ישר, פרשתנו עמ' סז) מביא שכששאלו את מרן החזון איש כיצד יתכן שהקדוש ברוך הוא אב הרחמים גזר את השואה על עם ישראל, סבל כה רב שלא ישוער? ענה להם, מי שלא מבין בענייני חייטות כשרואה שהחייט חותך את הבד, חושב שהוא אכזרי שמקלקל את הבד. אבל המבין בחייטות יודע שבעצם חיתוך הבד הוא התיקון, שעל ידי הגזרים האלו הוא תופר בגד יפה. כך גם אין בידנו להבין את חשבונו של בורא עולם.

בעוה"ב נצטער שלא זכינו ליותר יסורים, עליהם השכר הוא עצום

ובודאי כשיראה האדם את מתן השכר בעולם הבא יתעצב ויאמר, חבל שלא נתייסרתי עוד בעולם החולף.

נמחיש זאת במעשה ביהודי שהיה שוכר מגורים מאחד הפריצים. הממונה על גביית דמי השכירות של אותו פריץ, היה שר גוי שונא ישראל. היהודי דידן היה זהיר לשלם את השכירות בזמנה, כי יהודי כשר והגון היה. אולם פעם אחת כשהגיע יום התשלום אמר היהודי לשר, הפעם לא השגתי כסף, בבקשה תן לי מספר שעות עד שאשיג הלוואה. קצף עליו השר ואמר לו, אם לא תשלם עכשיו את הכסף, תקבל מלקות, וכן היה, הלקהו במכות נמרצות. מה עשה היהודי, ניגש בבכיות לפריץ, וסיפר לו את המעשה. אמר הפריץ לשר הממונה, עבור כל מכה שנתת לו, עליך לתת לו זהוב אחד. הלך אותו יהודי לביתו עצוב. שאלה אותו אשתו, מדוע אתה עצוב? אמר לה, אני בצער על שלא קבלתי ממנו עוד מלקות, הרי אם הייתי מקבל יותר מלקות, הייתי מתעשר יותר.

כך הוא בעולם הבא, על כל צער שבא לאדם כאן בעולם הזה, אפילו על צער קטן ביותר, שם מקבלים שכר רב. וכשנראה את השכר העצום, נתמלא צער רב, שלא זכינו ליותר יסורים כאן בעולם הזה.

להשתתף בצער עמ"י

יחס אחר יש בצער ויסורים שאדם כביכול מביא על עצמו, וכמו שידוע שהחזו"א בזמן מלחמת העולם השניה לא ישן כלל על מיטה, אפילו שכידוע היה חלוש מאד מאד בטבעו, עד שאפילו לימוד התורה שלו, היה לומד בשכיבה, אבל אמר כי בזמן שיש צער לעם ישראל, עלינו לשאת בעול באותו צער. וכן מסופר על מרן החפץ חיים שבמלחמת העולם הראשונה במשך ארבע שנים לא ישן כלל על מטה.

"אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ" (יא, כז)

את' הברכה' אשר' תשמעו' - ס"ת תורה, שזוהי הברכה האמיתית והגדולה

כתב בעל הטורים (כאן) את הברכה אשר תשמעו, סופי תיבות תורה, כי כאשר האדם לומד תורה, ומשתדל בה ומקיים אותה, זו הברכה האמיתית והגדולה שלו, "אשר תשמעו", שכל השומע למה שהתורה מצוה אותנו יש לו ברכה גדולה, ואין עליו חס ושלום קללה ויסורים.

"אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ וכו' וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ" (יא, כז-כח)

בזכות אשר "תשמעו" הרומזת לקריאת "שמע", תזכו לברכה

אחת העצות הגדולות להנצל ממלחמה היא על פי האמור בפרשת "שופטים" (דברים כ, ג) "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה" וגו'. ופירש"י, מדוע אמר בלשון "שמע ישראל", אלא רצונו לומר, אם אתה נזהר לומר קריאת שמע בבוקר ובערב, אתה ניצל מן המלחמה. לכן צריכים אנחנו לדקדק במצוה זו מאד, ולהשתדל שכל עם ישראל יאמרו אותה.

וזה שאומר הפסוק, את הברכה אשר "תשמעו", "תשמעו" אותיות "שמע" היא קריאת "שמע", וגם הוא והיה אם "שמוע תשמעו" וכו', שבזכות אמירת קריאת שמע, תזכו ל"ברכה", וגם בקריאת שמע יש את ה"קללה" כנאמר, השמרו לכם וכו' ועבדתם וכו'. וכמו שאומרת הגמ' (סוטה מב.) שעל ידי קריאת שמע, כדאי אתם להנצל מאויביכם ולהכנס לארץ ישראל.

הברכה הגדולה של האדם זה לשמוע בקול ה'

הברכה הגדולה של האדם היא לשמוע בקול ה', כמו שראינו שאמר שמואל לשאול (שמואל א, טו, כב) "ויאמר שמואל לשאול וגו' הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אלים". דהיינו לשמוע לה' מעלתו גדולה יותר מהקרבת חלב אילים על המזבח. ומה היה שם המעשה? אמר שמואל לשאול, הלא הקב"ה ציוה אותך (שמואל, א, טו, ג) "עתה לך והכיתה את עמלק והחרמת את כל אשר לו ולא תחמול עליו והמתה מאיש עד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור". אמר שאול, אכן כך היה חפצי לעשות כפי שצוה עלי ה', אמנם העם אמרו לשאול בבקשה תרחם על הצאן, ונקריב ממנו עולות וקרבנות לכבוד ה'. אמר להם שאול, יש בעיה, כי אגג מלך עמלק מכשף גדול מאד והוא יכול להפוך את עצמו לבהמה. [כמובא בפענח רזא (שמות כב, יז)] אמרו לו, גם עם זה נסתדר, כי אפשר לבדוק את הבהמות בעיניים, שאפי' שמכשף יכול להחליף את עצמו לבהמה, אבל בעיניים אי אפשר לו לנגוע, לכן תבדוק כל בהמה בעיניה, אם עיניה עיני אדם, תהרוג אותו. [ראה במדרש חמדת ימים (שבזי, סוף פרשת אמור, דף מ"ח סוע"א, ירושלים תרמ"ה] אמר להם בסדר, וכך היה, עקב אחרי הבהמות אחת לאחת, אבל לא בדק את כולן כמו שצריך, ואכן אגג הפך את עצמו לבהמה ולא הרגיש בו שאול. כבר באותו לילה אגג שב ונהפך לבן אדם, לקח אשה והמשיך את זכר עמלק [כמובא במשאת משה לאלשיך על מגילת אסתר (ב, ה). ובכלי יקר (שמואל א, טו)]. למחרת בא שמואל אל שאול, אמר לו שאול עשיתי ככל אשר ציוני ה'. אמר לו שמואל, ומה זה קול הצאן אשר אני שומע? השיבו שאול כי חמל העם על מיטב הצאן למען זבוח לה'. אמר לו שמואל הנה שמוע מזבח טוב, וה' אמר לי מאסתי בשאול ואני רוצה להמליך את דוד.

וזה שנאמר כאן "את הברכה אשר תשמעון אל מצות ה' אלהיכם". תשמע מה אומרים לך, ולא תעשה מה שאתה רוצה, וזה שכתוב (דברים ו, ד) "שמע ישראל", היינו הבן וקבל ישראל, תבין ותקבל מה שאומרים לך.

הברכה היא אם שומעים למצות ה' והקללה היא אם לא הולכים בדרכיו

וכך גם ניתן לדרוש את הפסוק "את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם" פירוש, שהשמיעה בקול השם היא גופא "הברכה", שאף שבעולם הזה הוא בחיי דוחק, יש לו ברכה שבזה קונה חיי עולם. והמשך הפסוק "והקללה אם לא תשמעו" היינו שאי השמיעה היא גופא הקללה, אף שחי חיי עונג, ידע לו האדם שזו הקללה, כי בזה משלמין לו בעד זכויותיו, וגם שעוד מוסיף לחטוא מכפי שהיה בעוני ודוחק, ונמצא שחיי העונג הם קללה עבורו.

"אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם וכו' וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ" (יא, כז-כח)

מדוע בברכה לא אמר "אם", כמו שאמר בקללה?

בברכה אמר את הברכה "אשר תשמעו", מה שאין כן בקללה אמר בלשון "אם" כנאמר "והקללה אם לא תשמעו". והטעם הוא, לפי שרבונו של עולם יודע שעתידין ישראל להתקן בתיקון שלם באחרית הימים, ולשמוע אל מצוות השם ולשומרם בכל דקדוקיהם ופרטיהם, בלי שום מונע ומעכב. ודבר שעתיד להיות לענין הטובה אין לפרשו בלשון ספק, ולכן אמר הכתוב, "את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם", ולא אמר בלשון ספק אם תשמעו, כי הספק התלוי בזמן הקצוב, אינו מוציא מידי ודאי שיהיה לעולמים אחר התיקון, שהרי אפילו המקולקלים שחטאו הרבה, היות וכולם מזרע אמת, חוזרים ומתגלגלים כמה פעמים עד שיתוקנו לבסוף, וזה יהיה בתורת ודאי. וזהו סוד הפסוק (קהלת ח, י) "ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו וממקום קדוש יהלכו" וגו', הוא סוד גלגול הנשמות כידוע, ודקדק ואמר "קבורים", לפי שהנשמה אינה מתגלגלת בגוף אחר, עד שתחילה יקבר הגוף הראשון, וזה פשוט מדברי חז"ל בספר הזוהר. נמצינו למדים בכך שהכל יתוקנו לבסוף, ואפילו רשעים גמורים המתגרשים מן הקדושה ונשכח זכרם, יתוקנו לבסוף, לפי שנתקנים בכמה גלגולים, עד שחוזרים לשרשם.

"וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל" (יא, כט)

רמז לארבעת הצדיקים שמתו בעטיו של הנחש

המקובל האלקי רבי יהודה פתיה זצ"ל בספרו "מנחת יהודה" רמז בפסוק זה, את שמות ארבעת הצדיקים שמתו בעטיו של נחש (שבת נה:, בבא בתרא יז.) על פי האמור בזוהר (בראשית דף ל"ז ע"ב), שהם: עמרם, ישי אבי דוד, בנימין ולוי. וזה שרמז "ואת הקללה"- היא קללת המיתה שניתנה לאדם הראשון, "על הר עיבל", ראשי תיבות: עמרם ישי בנימין ולוי. כלומר הם נפטרו רק בגלל הקללה, אבל שאר הצדיקים נפטרו, לא בגלל הקללה, אלא משום דברי חז"ל (שבת נה.) שאין מיתה בלא חטא.

"כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן" (יא, לא)

הניסים הגדולים שהיו בזמן שעם ישראל עבר את הירדן

בגמ' סוטה (דף לג:) מובא, תניא רבי יוסי אומר בשלושה מקומות נשאו כהנים את הארון, כשעברו את הירדן, וכשהסבו את יריחו, וכשהחזירוהו למקומו, וכיון שנטבלו רגלי הכהנים במים חזרו המים לאחוריהם, שנאמר (יהושע ג, טו) "וכבוא נושאי הארון עד הירדן וגו', ויעמדו המים הירדים מלמעלה קמו נד אחד" וגו'. וכמה גובהן של מים, שנים עשר מיל על שנים עשר מיל, כנגד מחנה ישראל, דברי רבי יהודה. [כיון שגודל מחנה ישראל היה י"ב מיל, לכן נחסר בירדן שטח של י"ב מיל, כדי לאפשר לעם ישראל לעבור שם.] אמר לו רבי אלעזר ברבי שמעון לדבריך אדם קל או מים קלים, הוי אומר מים קלים, אם כן באין מים ושוטפין אותן? [כיון שהמים נשפכים מהר יותר מהילוכו של האדם, יוצא שכשהגיעו המים לגובה י"ב מיל היה זה קודם שעם ישראל השלים את המעבר בירדן, ואם כן המים נפלו עליהם?] אלא מלמד שהיו מים נגרשין ועולין כיפין על גבי כיפין יתר משלוש מאות מיל, עד שראו אותן כל מלכי מזרח ומערב שנאמר (יהושע ה, א) "ויהי כשמע כל מלכי האמורי אשר בעבר הירדן וכל מלכי כנען אשר על הים, את אשר הוביש ה' את מי הירדן מפני בני ישראל עד עברם, וימס לבבם ולא היה בהם עוד רוח מפני בני ישראל". ואף רחב הזונה אמרה לשלוחי יהושע (יהושע ב, י) "כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף", וכתיב (שם יא) "ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד" וכו'.

ממשיכה הגמרא, עודם בירדן, אמר להם יהושע, דעו על מה אתם עוברים את הירדן, על מנת שתורישו את יושבי הארץ מפניכם. אם אתם עושין כן מוטב, ואם לאו באין מים ושוטפין אותכם, מאי אותכם אותי ואתכם.

עודם בירדן אמר להם יהושע (יהושע ד, ה), "הרימו לכם איש אבן אחת על שכמו למספר שבטי ישראל", וכתיב (שם, ו) "למען תהיה זאת אות בקרבכם, כי ישאלון בניכם מחר לאמר מה האבנים האלה לכם". סימן לבנים שעברו אבות את הירדן.

עודם בירדן אמר להם יהושע (יהושע ד, ג), "שאו לכם מזה מתוך הירדן ממצב רגלי הכהנים הכן שתים עשרה אבנים והעברתם אותם עמכם והנחתם אותם במלון אשר תלינו בו הלילה". יכול בכל מלון ומלון, [שמא הציווי כאן שהם יקחו את האבנים לכל מקום חניה שיהיה להם?] תלמוד לומר אשר תלינו בו הלילה. אמר רבי יהודה, אבא חלפתא ורבי אליעזר בן מתיא וחנניא בן חכינאי עמדו על אותן אבנים ושיערום כל אחת ואחת שקולה כארבעים סאה. וגמירי דטעונא דמדלי איניש אכתפיה תילתא דטעונא הוי [משקל כל אבן היה מ' סאה, והנושא משא לבד, הוא שליש מהמשא שישא כאשר יסייעו אחר להגביהו]. מכאן אתה מחשב לאשכול [מה היה משקלו של האשכול שנשאו המרגלים] שנאמר (במדבר יג, כג) "וישאוהו במוט בשנים", ממשמע שנאמר במוט איני יודע שבשנים, מה תלמוד לומר בשנים, בשני מוטות. אמר רבי יצחק טורטני וטורטני דטורטני [תרגום, משאוי ומשאוי של משאוי. דהיינו שני מוטות שנושאים אותם ד' אנשים, ומתחתם עוד שני מוטות, שגם אותם נושאים ד' אנשים, סך הכל נשאו את האשכול שמונה אנשים.] הא כיצד, שמונה נשאו אשכול, אחד נשא רימון ואחד נשא תאנה, יהושע וכלב לא נשאו כלום. אי בעית אימא משום דחשיבי [יהושע וכלב לא נשאו, מפני חשיבתום]. ואי בעית אימא שלא היו באותה עצה [שבכוונת המרגלים בהביאם פירות היתה לומר לעם ישראל, כשם שפירותיה משונים, כך אנשיה משונים, ולכן יהושע וכלב לא סייעו בידם בהבאת הפירות]. פליגי בה רבי אמי ורבי יצחק נפחא, חד אמר לדברי רבי יהודה כחנייתן עברו, לדברי רבי אלעזר ברבי שמעון בזה אחר זה עברו. וחד אמר בין מר ובין מר כחנייתן עברו, מר סבר אדם קל ומר סבר מים קלים. עד כאן דברי הגמרא.

עוד אמרו שם, אמר לו רבי אלעזר ברבי שמעון, מלמד שהיו מים גודשין ועולין למעלה כיפין על גבי כיפין יותר משלוש מאות מילין. עד כאן. והנה המנין של שלוש מאות, הוא שיעור מיוחד לגובה, מפני שמזלות הרקיע הם שנים עשר, ומן הארץ עד רום הרקיע יש שלשה מזלות, ולכך כאשר דבר שהוא גובה חומרי הוא כפול מאה ועל זה אמרו את מספר שלוש מאות מיל, שזה ההתיחסות לדבר רוחני שמתרומם עד תכלית הגובה, ואין להאריך כאן.

"כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם" (יב, ה)

לא גילה הקב"ה מקום בית המקדש כדי שלא יריבו עליו השבטים

"לשום" את שמו שם, הנה אותיות "לשום" הן אותיות "שלום", ואמרו רבותינו ז"ל (דברים פרשת ראה פיסקא סב אות ה'), שלא גילה הקב"ה את מקום בית המקדש, כי אם אחר ירושה וחלוקה, ואפשר לומר שהטעם לכך הוא משום שלא יריבו השבטים על מקום בית המקדש. ונראה דהיינו טעמא כשבית המקדש בנוי יש שלום בעולם, שהנה שלמה שהוא בנה את בית המקדש, כתוב עליו (דברי הימים א, כב, ט) "כי שלום יהיה בימיו".

"רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם" (יב, טז)

מדוע לא נאמר 'רק הדם לא תשתו'

לשון הפסוק לכאורה קשה, "רק הדם לא תאכלו" וכי דם אוכלים? היה צריך לכתוב רק הדם לא תשתו, כפי שנאמר בהמשך הפסוק "על הארץ תשפכנו כמים", כי הנה מבואר שהוא משקה, משום שהוא דבר הנשפך, והיא סתירה מיניה וביה?

ביאר הגאון רבי דוד כהן בספרו "אהבת דוד", שתחילתו של הפסוק "רק הדם לא תאכלו", מכוון לדם שבתוך הבשר, ששייך בו לשון אכילה. דהיינו אל תאכל בשר בלא מליחה, כי יש באכילתו דם. וסופו של הפסוק "על הארץ תשפכנו כמים", מדבר על הדם לבדו. והפסוק בא ללמדנו את דרך תיקון הבשר על ידי מליחה, שאז הדם הנוזלי ייצא החוצה ונשפך על הארץ כמים. (לחזות בנועם ה').

הרוצח מתגלגל בתוך המים ואין לו מנוחה כלל

כתב מהרח"ו בשער הגילגולים (הקדמה כ"ב עמ' ס"ב) כי השופך דמים מתגלגל במים, וסימנך, "על הארץ תשפכנו כמים", ותמיד הולך ומתגלגל בתוך המים ואין לו מנוחה. ואילו ידעו עלמא בההוא צערא הדין, הוו בכין תדיר [ואילו ידעו העולם את הצער הזה, היו בוכים תדיר], ועיקר צערו במקום אשר קלח המים ונופל עליו קילוח המים ומפילו ומגלגלו שם.

"כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר" (יב, כ)

אבותנו נזהרו ושמרו עצמם מלאכול בשר ומיעטו הנאתם

אף שהתורה התירה כאן את אכילת הבשר, לא טוב אתה מאדם הראשון שלא אכל בשר כל ימיו (סנהדרין נט:). וכן באברהם כתיב (בראשית יח, ח) "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויאכלו", מדוייק שהם אכלו אך הוא לא אכל. ורבקה לקחה לו עיזים ועשתה לו מטעמים, אך רואים שלא לקחה טלאים לפי שהם שמנים שיש להם אליה, ולא היו אוכלים אלא עיזים, למעט ההנאה. יעקב אבינו ישב בבית שם ועבר ובבית לבן, ובודאי בבית לבן הארמי לא אכל בשר, כי בשר נבלה הוא. וכך גם בבני יעקב נאמר (בראשית לז, כה) "וישבו לאכול לחם". וביוסף נאמר (בראשית מג, לא) "שימו לחם", הרי שאכלו לחם ולא בשר, ומה שנאמר שם (לעיל, טז) "וטבוח טבח והכן"? אלו היו עופות, כי לא אכלו במצרים בהמה שהיא היתה עבודתם.

"בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר" (יב, כ)

"נפשך" כולל את שני חלקי הנפש

יש לדקדק בלשון התורה, "בכל אות נפשך תאכל בשר", שמשמעותו אכול יותר ויותר בכל כוחך. וזה לא יתכן, וסותר את כל התורה? ויש לומר, כי ידוע שיש ניצוצות ובירורין, והנפש המשכלת מתאוה להם להתברר להתקשר ולהתחבר עם אותם ברורי נצוצות כי זה מזונה, ועל זה נאמר (מנחות צז.) שעכשיו שאין בית המקדש קיים, שולחנו של אדם מכפר במקום מזבח. והקשר הוא שכמו שעל ידי המזבח היתה עליית נשמות וניצוצין, כך נעשה גם על ידי השולחן, וזו כוונת התורה כאן, כי תאוה נפשך, בכל אות נפשך, "בכל", הכוונה לשני חלקי הנפש, החיונית והמשכלת, כי נפש החיונית ניזונה במאכל ומשקה הגשמיים, ואילו נפש המשכלת מתפרנסת מניצוצי קדושה, בדברי מחשבה שכליים, דהיינו מכוונת המצוות הנוהגות בסעודה, ובזה היא מקויימת אל הגוף, ושתי הדרגות טובות, לפי שאי אפשר לקיום הנפש רק על ידי הגוף, וכן להיפך הגוף מתקיים רק על ידי הנפש, ולכך צריך לאכול ולהברות את גופו וגם להיות לו מחשבות שכליות ובכך תהיה התקשרות הנפש המשכלת עם החיונית, וזו כוונת התורה כאן בכל אות נפשך תאכל בשר, היינו שבשעת האכילה תכלול את תיקון שני חלקי הנפש, החיונית והמשכלת, ולא שתאכל בכל כוחך יותר ויותר (סידור לב שמח).

"וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ" (יב, כא)

סודות מצות השחיטה

כתב האריז"ל (טעמי המצוות פרשת ראה) סוד השחיטה, כדי למתק כל הדינים. פעם אחת ביום ה' היינו יושבין לפני מורנו זלה"ה, ובא עז אחד, ושם שתי ידיו על השולחן, והיה מורי זללה"ה מדבר עמו בלשונו, ואחר כך ציוה לי שאלך ואקנהו, ונשחוט אותו לשבת ואת בשרו יחלקו לעניים. וציוה להר"ר משה סופינו שישחוט אותו בכונה.

עוד בשער הגלגולים (הקדמה ל"ח) כותב מהרח"ו, גם אמר לי [רבינו האר"י], כי בגלגול הקודם קיימתי מצות שחיטה, ועתה, בגלגול הזה הזהרני במאוד מאוד שלא אשחוט כלל ועיקר. ולא עוד אלא שהזהרני גם כן, שלא להמית שום בריה, אפילו כינים ופרעושים כלל ועיקר [וכבר נודע גדולת רבנו האר"י שהיה רואה ברוח הקודש במצחו של האדם הכל וכמו שכתוב בס' שער רוח הקודש (דף ד' ד"ה ובעניין השגתו), וזה לשונו: גם היה מכיר באותיות המצח, ובחכמת הפרצוף, ובאורות שיש בעור גוף האדם, ובאורות שבשערות ובצפצופי עופות ובשיחת דקלים ואילנות ועשבים, ואפילו שיחת הדומם כמו שאמר הכתוב (חבקוק ב, יא), "אבן מקיר תזעק, ושיחת להבת הנר, ולהבת גחלי אש" וכו'. עכ"ל].

עוד כתב האר"י ז"ל בספר טעמי המצות למהרח"ו (ריש פרשת ראה), מצות שחיטה, שאמר מורי זללה"ה להר"ר יצחק כהן ז"ל, הלא כבר ידעת בענין כוונת האכילה, האיך כל הנבראים שבעולם צריכים להתקן ולהזדכך, להעלות עד החומר הראשון שהיה להם בעת יצירת העולם, וכמו שהיה לחמורו של רבי פנחס בן יאיר. גם הרבה פעמים יהיו נפשות מגולגלות בבהמות. ואם אותה השחיטה תהיה בכוונה, מועיל להעלות אותו המגולגל מעונש ההוא שיש לו, ויוכל לחזור ולבוא נשמתו בגוף האדם, כמו שהיה תחילה.

"רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר" (יב, כג)

המאכלים הטמאים משרישים באדם מידות רעות

ביסוד איסור אכילת מאכלות אסורות ביארו הקדמונים (עיין חינוך מצוה ע"ג ועוד) שהמאכלים הטמאים משרישים באדם מידות רעות, כשהוא אוכלם ומביאם לתוך גופו ונעשים בשר מבשרו, הרי זה מוליד בקרבו מידות רעות (ועי' באברבנאל ויקרא יא, יג, ובמסילת ישרים פרק יא), וידוע שאדם שיש לו מידות רעות בטבעו, הוא מעביר אותם אחר כך בירושה גם לבניו. לכן אמר כאן הכתוב "לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך", שבזה שלא תאכל את הדם, זה יהיה טוב גם לך וגם לבניך, שלא תשחית על ידי זה את הנפש שלך ושל בניך. (דרש יהודה).

"שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (יב, כח)

אם שנית, אפשר שתשמע ותקיים

רש"י (כאן) פירש, "שמור", זו משנה, שאתה צריך לשומרה בבטנך שלא תשכח, כענין שנאמר (משלי כב, יח) "כי נעים כי תשמרם בבטנך". ואם שנית, אפשר שתשמע ותקיים, הא כל שאינו בכלל משנה, אינו בכלל מעשה. "את כל הדברים", שתהא חביבה עליך מצוה קלה כמצוה חמורה. "הטוב", בעיני השמים. "והישר", בעיני אדם.

"שמור" – את התורה "ושמעת" – לגדולי ישראל

רבנו האור החיים הקדוש (כאן) פירש, "שמור ושמעת", שהתורה מצווה כאן על ב' דברים, א' על שמירת התורה והמצוות, אשר נודעו לישראל מפי משה, וב' לשמור את אשר יגזרו רז"ל הם הגדרים והסייגים אשר יחדשו. וכנגד התורה והמצוות שהם ידועים כבר בתורה, נאמר "שמור", דהיינו שמור את הידוע, ואילו כנגד הדברים המתחדשים מרז"ל, אמר "ושמעת", כי עדיין לא נאמרו, לכן הציווי הוא על השמיעה, כדי לקיים את כל גזירות רז"ל וסייגהם, וממשיך הפסוק, "את כל", "את" בא לרבות את כל גזירות ושמירות וגדרים שיחדשו רז"ל. ואומרו "כל", פירוש שבאמצעות הגדר אין נגרע מקיום התורה דבר, כי יש לשמור את כולה. וסיום הפסוק "למען ייטב לך ולבניך" פירושו, לפי שהגדרים והסייגים שעשו רז"ל, הם דבר המעמיד דורות בבני ישראל, להבדילם מכל כיעור והדומה לו.

מעשה בחייל יהודי אמריקאי שחלם שמוציאים מהקיר ספר תורה, וחפש ומצא כן והיה הדבר לפלא

כיון שהפסוק כאן מצווה לשמור על התורה, נזכיר כאן סיפור פלאי על חייל יהודי אמריקאי ששירת בצבא באירופה נגד הצבא הנאצי. לאחר לחימה עקובה מדם התעייפו אנשי הצבא, ונכנסו אנשי היחידה האמריקאית אל בית מחסה חרב, שמרתף הבית היה בשלמותו, ובו נחו מנוחה קצרה. כדרכו לפני השינה אמר החייל היהודי קריאת שמע על המיטה ומיד נרדם.

בחלומו הוא נמצא בבית הכנסת, מסביב המון קהל מתפללים עטופי טליתות, המתפללים בנעימה הדומה לנעימות בני עדות המזרח. החזן התקרב לאחד מקירות המרתף, פתח את הקיר והוציא מתוך ארון הקודש ספר תורה מפואר עטור ברימוני כסף. כל המתפללים ניגשו אל הספר נישקוהו וחיבקוהו וליווהו אל הבימה. לאחר הקריאה נישא ספר התורה בידי החזן, כשכל המתפללים שוב מלוים ומנשקים אותו, והספר הוחזר לאחר כבוד לתוך הכותל אל מקומו. כל זה ראה החייל בחלומו.

לאחר המנוחה המשיכה הפלוגה במשימתה, במיגור הצבא הנאצי. לחייל לא היה זמן רב להרהר בחלומו הנפלא, אך כאשר שב ליחידתו, הלך אל הפינה המיוחדת לחיילים היהודיים אוכלי הכשר, וסיפר לרעיו את חלומו. כולם ביטלו את החלום, מלבד קצין יהודי שלחש באזני חולם החלום, שלא יתן ליבו לדברי חבריו החיילים שבטלו את החלום, כי ניכרים הדברים שיש כאן דברים בגו.

לאחר כמה ימים, קיבלה היחידה חופשה ליומיים, והקצין הציע לחייל החולם לצאת לאותו מרתף, ולבדוק את ענין הס"ת, שמא באמת הוחבא שם באיזה מקום ספר התורה. אפשר שהמקום שימש בעבר לבית כנסת לאנוסים, או שמסיבה כל שהיא החליטו להטמין שם את ספר התורה. יחד הגיעו לטירה החריבה, ירדו למרתף ובידיהם פנס רב עוצמה שהאיר את האפלולית שהיתה במרתף, כשרוביהם דרוכים לכל מקרה. אלומת האור שהאירה את כל פינות המרתף לא העלתה דבר, הקירות היו שלמים ללא כל סימן של פתח שהוא, אך הם לא התייאשו, והחלו לדפוק על קירות המרתף בעזרת קתות הרובים, בכדי לשמוע את הד הקולות, שמא ישנו חלל בקיר.

לפתע נשמע קול חלול ועמום, המעיד על מקום חלול אחרי הקירות, הכו בכל כוחם על הקיר החלול, והנה נפרצה פירצה בכותל וכוך חשוך נתגלה. אלומת הפנס הופנתה למקום, והנה על קרקעית הכוך התגלה ארגז עץ נאה ומחוטב, חתום בחותמת שעוה. בזהירות פתחו את הארגז, והנה בתוכו ספר תורה מפואר המונח על ריפוד בד משי אדום.

"זהו ספר התורה שראיתי בחלומי" אמר החייל בהתפעלות ושמחה, הספר היה עטוף במעיל קטיפה שאותיות זהב רקומות עליו, חלקם כבר דהו עם חלוף הזמן, אך עדיין אפשר היה לראות בלי קושי, כי שנת המעיל היא תי"ז לפ"ק. שמו של הנדבן היה נסים משקוט. השמחה על גילוי ספר התורה היתה כה רבה שהרקידה והקפיצה את ליבות החיילים היהודים שהיו שם. החיילים חזרו לבסיסם, וספר התורה הונח למשמרת באחד מקרונות המרפאה.

כאשר הסתיימה המלחמה, פגשו החיילים בקבוצת יהודים סלוניקאים שניצלו ממחנות השמד. נחישותם וגבורתם היהודית של הסלוניקאים העלתה בהם התרגשות רבה, עד שהחליטו לתרום להם את ספר התורה, עמו יעלו לארץ ישראל ובו יקראו תמיד. סיפורו של ספר התורה סופר לעולים, ויהודים אלה תפסוהו ורקדו עמו בניגון מיוחד, וראו בו את נס הצלתם. בנמל מרסיי ששימש כריכוז לניצולים יהודים, שם ניתן לניצולים ספר התורה, והם לקחוהו עמהם עלו איתו על כבש הספינה והביאוהו ארצה.

ספר תורה של המהר"ם מרוטנבורג

אגב סיפור ספר התורה, רבי אליהו ב"ר עזריאל שחי לפני כמאתים ושישים שנה כתב בהערותיו (נדפסו בהמבורג בשנת תצ"ח) וזה לשונו, ואני בעוברי דרך קהילת קודש וורמייזא, נזכרתי מה שהוגד לי ושמעתי מכבר, כי שם נמצא ספר תורה אחד ישן נושן, ומרגלא בפומייהו דאינשי, שקבלה בידי אנשי העיר הזאת, שספר התורה הוא של המהר"ם מרוטנבורג ז"ל. ורבי אליהו הנ"ל השתמש בספר התורה הלז, כענין כתיבת ספר תורה מדוייק.

גם האדמו"ר הריי"צ מלובאוויטש זצ"ל כתב, בביקורי בצרפת, בהיותי בוארמס בשנת תרס"ז ראיתי ספר תורה אשר מקובל בידם שכתבו מהר"ם מרוטנבורג. ומה מופלא מקורו של ספר התורה שכתבו רבי מאיר מרוטנבורג בין קירות בית הסוהר, מפאת גזירת הקיסר כידוע, ומנעו ממנו ללמוד בספרים המצויים, אך היו בידו קלף ודיו, בהם כתב את חידושיו ושלחם לתלמידיו.

והנה גוף המעשה שאירע עם ספר התורה הזה, מובא בספר המעשיות שספר תורה מהשמים ירד למהר"ם מרוטנבורג בהיותו בבית האסורים, בכדי להפיג צערו, ובו היה קורא, ונתגלו לו טעמי תורה שלא למדם אדם מעולם. לאחר מכן החליט להעתיק ולכתוב ספר תורה על פי ספר תורה זה. וכאשר קרבו ימיו למות, ביקש שיביאו לו ארגז קטן או שעשה ארגז בעצמו, והניח בו את ספר התורה שכתב, ושלשלו מן חלון תא מאסרו, אל עבר נהר הריינוס שהיה עובר מתחת בית המאסר, כך שטה לה התיבה ובה ספר תורה בנהר ממקום אל מקום, לקיים את מצות משלחה, עד שהגיעה התיבה בסמוך לעיר וורמייזא. כאשר ראו דייגים נוצרים את התיבה צפה על פני המים, אמרו בליבם מציאה מצאנו, והתקרבו אליה כדי לקחתה. אולם כאשר קרבו אליה לקחתה, פתאום נתרחקה מהם בדרך פלאית ולא יכלו לגשת אליה, וכך אירע כמה פעמים עד שנתייאשו מלהשיגה. השמועה על דבר התיבה הנפלאה התפשטה בעיר, ובני האדם באו לראות את מעשה הפלא, כיצד תיבה בורחת מפני רודפיה. גם הכומר של העיר ניסה את כוחו להשיגה, ובראות התיבה את הכומר, התכסתה מתחת לפני המים.

והנה אל המקום הגיעו סוחרים יהודים שרגילים היו לקנות דגים מאת הדייגים, ואמרו ננסה אנו את כוחנו להשיג את התיבה, ושטו לקראת התיבה, ולא עברה שעה קלה והתיבה היתה בידיהם. פתחו את התיבה, וראו שמונח בה ספר תורה כתוב על קלף של צבי.

ההגמון המקומי דרש את חלקו בתיבה, וקיבל במתנה לידו את הארגז שספר התורה היה מונח בו. וניסי ניסים נעשו לו, שכשהיה יוצא למלחמה היה לוקח עמו את התיבה ומנצח. אולם גוף ספר התורה המיוחד, נשאר בידי הקהילה.

על שולי התיבה היה כתוב, שספר התורה נכתב על ידי המהר"ם מרוטנבורג בעת מאסרו, וגם בקשה מאת הקהילה היהודית שספר התורה יבא לידה, שיקראו בו את קריאת התורה. אנשי וורמייזא עיטרו את ספר התורה בעטרה של זהב, קישטוהו ברימונים וביד של כסף, והכניסוהו להיכל בשירה וזמרה, ושמרו עליו כבבת עיניהם. את ספר התורה הוציאו לקרוא בו במועדי ישראל בחג השבועות ובשמחת תורה, ואז היו מוציאים אותו בעסק גדול, וקראו בו באוזני כל העדה, הם ובניהם ובני בניהם עד דור אחרון. ויש אומרים שלא מהר"ם מרוטנבורג כתבו אלא רבי מאיר מאיגרא.

"כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא" (יג, ב)

אין לומר אף בדרך שחוק 'כך אמר לי הבורא'

חכם אחד מארצות המזרח בא לעיר וילנא, והיה משתוקק ונכסף להשתעשע בחברת הצדיק רבי זלמלע מוולאז'ין, ולנסות עד היכן מגיע כח בקיאותו בספרי הרמב"ם. ויהי כאשר בא החכם הספרדי אל בית מדרשו של הצדיק, שאל אותו לאמור, הנה שמעתי עליך שחכם גדול אתה, וכי רב כוחך בספרי הרמב"ם, והיה בדעתי לנסוע אליך מכבר, אולם ה' אמר לי לא תעבור... וכוונתו היתה לרמוז שמן השמים עכבוהו, מחמת קור וצינה שמנעו ממנו להגיע.

וישתומם רבי זלמלע לקול דברי האיש, ויאמר לו, אחי, הלא ידעת אם לא שמעת כי תלמוד ערוך הוא בפי רבנו הגדול הרמב"ם (פ"ה מהל' ע"ז ה"ח) תוך כדי שהוא מצטטו בזה הלשון, אחד המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה, או מי ששמע דברי הנביא חברו ואמר שדבר זה לו נאמר והוא נתנבא בו, הרי זה נביא שקר ומיתתו בחנק. וכתב שם ההגהות מיימוניות, כתב רא"מ, הלכך יזהר אדם שלא יאמר אפילו דרך חוכא ושחוק, הקב"ה אמר לי כך, ולפי שראיתי בני אדם אומרים כך ואין מרגישים שעוון הדבר, כתבתי. עד כאן לשונו.

איך גילה הט"ז את סודו של משיח השקר שבתאי צבי

בספר טללי אורות (ראה, עמ' רכ"ח) כותב, בימים ההם פעל משיח השקר שבתאי צבי ימ"ש, ורבים מהמון העם ואף חכמים וטובים נהרו אחריו. ביקש בעל הט"ז לתהות על קנקנו, ושיגר את בנו אליו לבחון מעשיו. כאשר שב הבן אל אביו, סיפר כי לא מצא בו במשך ימי שהותו שמץ של חשד או הנהגה לא טובה, רק הבחין כי בעת שהוא ישן הוא שוכב פרקדן. אמר בעל הט"ז, אם כך, אין כל ספק שאין זה משיח צדקנו, כי לא יתכן שיעבור אפילו על גזרה או דקדוק קל מדברי סופרים.

ואכן לבסוף נתגלה קלונו ברבים, ויחד עם כת הרשעים שעמו עברו עבירות חמורות, בחיובי כריתות ומיתות בית דין, וסופו שנתפס על ידי מלך טורכיה, והמיר את דתו כדי להציל את חייו ומת כמומר ומשומד.

פיקחות הגר"ח מוולאז'ין שגילה את מטרת היהודי המסתורי

מעשה שאירע בווילנא, המעיד על חכמתו ופקחותו של הגר"ח מוולאז'ין. באותם הימים לחמה הממשלה בכל עוז נגד הברחת סחורות מעבר לגבול. יהודים לא מעטים שהתקשו למצוא מקור פרנסה בגלל הצרת צעדיהם על ידי הממשלה, עסקו בהברחת סחורות ובמכירתן כדי לקיים את נפשם ונפש בני ביתם.

והנה יום אחד הגיע אל העיר אורח נעלה, בעל הדרת פנים מופלאה, לבוש בגדי הוד והדר, כפתורי כסף גדולים מעטרים את בגדיו, ואף נעליו מקושטות היו בכפתורי כסף. מיד עם בואו לעיר, נועד עם המושל המקומי במשך כמה שעות, ובצאתו ביקש שידאגו לו לאכסניה מהודרת שתהיה בתכלית הכשרות. רבים מהמון העם נהרו בכל יום לבית הכנסת, כדי לשמוע את תפילתו, שהיתה זו תפילה מלאה התרגשות והשתפכות הנפש, עד שסיפרו כי המקום בו עמד בתפילתו, היה רטוב מרוב דמעה וזיעה. גם בשיחותיו דיבר ברמיזות וסודות, כאשר את מטרת בואו הוא עוטף בהילה של רזי דרזין, שאין לגלותה עד בוא העת. על כן, בואו של האיש עורר התרגשות רבה, כשסודיות רבה אפפה את מקורו. היו שסיפרו כי הוא ציר שלוח מעשרת השבטים, והיו שסיפרו שהוא מגיע מתוככי היבשת האסיאתית כדי לפעול למען כלל ישראל אצל השלטון הרוסי, ועוד שמועות כאלה ואחרות היו סביב האיש. כך גם רבים מגדולי וילנא ביקשו לשחר את פניו בדרך כבוד, אך הלה סרב לקבלם לפני שיתהה על קנקנם. לאט לאט החל להתקרב אל חשובי העיר ונכבדיה, ומי שהתקבל אצלו, נחשב לו הדבר לזכות גדולה.

השמועה על אותו יהודי מסתורי עשתה כנפים למרחוק, ורבים תלו בו תקוה להטבת מצבם של כלל ישראל. למרות כל זאת, רבן של ישראל הגר"ח מוולאז'ין, לא הלך שולל אחרי אותו איש מסתורי. מיד כששמע על מעשיו והנהגותיו, שיגר שליח ציר נאמן אל אחד מחשובי וילנא, והזהיר אותו מפני האיש המסתורי, שאינו אלא מרגל שנשלח על ידי השלטונות כדי לחשוף את מבריחי המכס, וביקש הגר"ח שיתריע באנשי העיר לבל יהין שום אדם להחזיק ברשותו סחורות מוברחות, פן ימיט אסון על תושבי העיר והמדינה כולה. למותר לציין כי אזהרת הגר"ח פעלה את פעולתה על תושבי וילנא. לא ארכו הימים, עד שאותו איש מסתורי, שכבר סבר כי עלה על עקבות המבריחים, הסיר את תחפושתו מעליו ויחד עם המשטרה המקומית החל לערוך חיפושים בבתי מסחר בהם חשד שהחזיקו סחורה מוברחת, אבל חכמתו של הגר"ח עמדה לתושבי וילנא להינצל, והמחפשים העלו חרס בידם. המלשין המוסר, עזב את וילנא בבושת פנים, ושמו נשאר לדראון עולם בקרב יהודי המדינה.

"כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא" (יג, ב)

קושי ותירוץ בפירוש בעל הטורים בפסוק

בעל הטורים כתב כאן: "בקרבך" בגמטריא "זו האשה" ועד כאן לשונו. ולכאורה אין הבנה לדבריו. אלא, שבימיו של בעל הטורים רבו המסיתים הנוצרים לנסות להסית ולצוד נפשות מן היהודים אל הנצרות. אחת מדרכי מעלליהם היתה לחפש בתורה רמזים להבליהם, כאילו שעתיד המשיח להיולד בדרך נס מאשה יהודית. ועל כן ביקש בעל הטורים לענותם כאוולתם, וגילה במקרא רמז לסתור, כי הנה המקרא מדבר בנביא שקר וחולם חלום המסית ואומר, נלכה אחרי אלהים אחרים וכו', וכאן בפרשת נביא שקר רמזה התורה ש"נביאם" הוא נביא שקר, צא וראה כי תיבת "בקרבך " עולה בגימט' "זו האשה" דהיינו האשה הידועה שהנוצרים אוחזים שהיא אם מושיעם.

"וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (יג, ו)

המשכיל שהתרברב לפני החתם סופר

משכיל אחד התרברב לפני הגאון בעל החתם סופר, שהוא הספיק בחייו לעבור על כל העבירות שבתורה, מלבד איסור אחד שלא "זכה" לעבור עליו והוא איסור מאבד עצמו לדעת.

השיב הגאון כסיל כאיוולתו, עבירה זו גם אין בידך לעבור, שהרי אם תאבד את עצמך לדעת, אז תקיים את מצות התורה "ובערת הרע מקרבך" ונמצא שתקיים מצוה ולא עבירה. (ליקוטי אלחנן).

"וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ" (יג, יח)

העושה מעשה אכזריות נעשה טבעו אכזרי

האור החיים הקדוש (כאן) מבאר את הפסוק, כי על פי הטבע האנושי, העושה מעשה אכזריות נעשה טבעו אכזרי. וכפי שמעיד האור החיים שדיבר עם אנשים המוציאים להורג בגזירת המלכות, שאמרו לו שכשהם מבצעים את ההרג, יש להם בכך הנאה גדולה ועצומה. הנה רואים, שהעושה מעשה אכזריות הרחמים הטבעיים נכרתים ממנו, שהלא על כל אדם ואף אם הוא אכזרי ביותר, קשה עליו לראות מעשה הרג, קל וחומר לבצע הרג בידיו, והנה להם זו הנאה עצומה. ובזה מבאר את הקשר בין הפסוקים, לפי שהתורה כאן מצוה להרוג את אנשי עיר הנדחת, ממילא תבוא מידת האכזריות בלב מבצעי המצוה. לכך הקדוש ברוך הוא מבטיח למקיימיה "ונתן לך רחמים ורחמך" שה' ישפיע על לבך את מידת הרחמים, וישיבה לך כבתחילה.

בדומה, מביא בספר טללי אורות (ראה עמ' רל"ה) שבימי מלחמת העולם הראשונה, בכה רבנו החפץ חיים מאין הפוגות ואמר, כמה יהודים נהרגו במשך שנות גלותנו על קידוש השם, ואף אני הייתי מתרצה לכך למות על קידוש שמו יתעלה. אבל כיום שנהרגים אנו ונשחטים סתם בידי מרצחים, ורבים ישארו חיגרים, שבורים ורצוצים כל ימי חייהם, וגם אלו שישארו בחיים, לאחר שיעברו את המלחמה וראו את מראותיה, עלולים הם עצמם להיפך לרוצחים, כי רגש הרציחה נטוע בלבבם, וענין הרציחה נעשה הפקר בעיניהם ואין בכך כל תועלת רק רע, על דא קא בכינא.

"בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ" (יד, א)

מדוע יש כל כך הרבה עדות ומנהגים שונים

בילקוט שמעוני (כאן ריש רמז תתצ"א) מפרש את המילים לא תתגודדו, לא תשימו אגודות אגודות ותהיו חלוקין אלו על אלו.

מסופר על החפץ חיים זצ"ל, שפעם בא אליו אדם ושאלו, מה טעם לכל הנוסחאות והמנהגים השונים שבתפילה, ומה צורך יש בהם? חסידים מתפללים כך, ומתנגדים מתפללים אחרת. ואף החסידים עצמם מנהגים שונים להם. אלה בהתלהבות, בנגינה ובריקודים, ואלה בשקט, בשלווה ובניחותא וכיוצא בזה. כלום לא מוטב היה אילו התפללו כל ישראל בנוסח אחד ובהנהגה אחת?

השיבו החפץ חיים, באמת יכולת לשאול שאלה זו מאת הקיסר הרוסי, לשם מה לך אדוני הקיסר צבאות וחילות רבים ומשונים כל כך? חיל רגלים, חיל פרשים, חיל תותחנים ויורדי ים, שומרי גבולות וכו' וכו', כלום לא היית מיטיב לעשות אילו איחדת את כולם תחת חיל אחד, עם אותם כלי מלחמה, ושר צבא אחד ממונה עליהם, הרי בכך פוטר היית את עצמך מדאגות רבות ושונות.

ברם, באמת כל בר דעת מבין כי לכל סוג וסוג של חילות הצבא, מטרה מיוחדת ותכלית נפרדת לו לעצמו, ותפקידו המיוחד אך לו הוא לבדו, כי הלא המטרה העיקרית והכוללת של הצבא כולו היא לנצח את האויב, ולתכלית זו מחפשים דרכים ואמצעיים שונים. הן מה שיש בכוחו של חייל מחיל הרגלים לעשות, אין בידיו של פרש לעשות, ואילו מה שיש בכוחו של זה אין בכוחו של זה, חיל הרגלים יכול להלחם בקרב פנים אל פנים עם האויב. ואילו חיל הפרשים תנועתו קלה יותר והוא יכול להימלט יותר מהר או לדלוק מהר אחרי האויב. מעלה יתירה יש לתותחים שכן הם יכולים לפגוע באויב גם ממרחקים. מה שאין שאר החיילות יכולים עשות כן. ואפילו התוקעים בחצוצרות שאין כוחם יפה לעשות מלחמה, תועלתם מרובה, שבתקיעתם הם מפיחים רוח של גבורה בקרב החיילים.

וכך הוא אף בעבודת הבורא, שהרי כל פעולתנו אינה אלא מלחמה מתמדת עם הסטרא אחרא, הוא השטן, הוא המסית, הוא המדיח, ואנו מבקשים ומחפשים תחבולות שונות כיצד לנצחו ולהתגבר עליו. לשם כך ולתכלית זו מצויים לנו בחילותנו סוגי צבא שונים, כדוגמת חיל רגלים, פרשים, יורים בתותחים וכדו', כל סוג וסוג חשיבותו גדולה ותועלתו מיוחדת, כי כל אחד ואחד נלחם באויב על פי דרכו ובכלי המלחמה המיוחדים לו, וכל אחד ואחד מסייע לנצחון על פי דרכו, ובידו לעשות דבר שאין בכוח חבריו עשותו.

כת זו מנצחת בכח התורה וכת זו מנצחת בכח התפילה, ואילו כת שלישית מנצחת בכח ניגוניה וכיוצא בזה. העיקר אינו אלא שידעו כל הכיתות וכל סוגי הצבא, שהמטרה היחידה היא המלחמה ביצר הרע והנצחון עליו. (להתעדן באהבתך)

"לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה" (יד, ב)

עם ישראל הם סגולתו של הבורא

במדרש תנאים (פרק יד, ב) על הפסוק "להיות לו לעם סגולה" כתוב, אם יכנס אדם לגנו של מלך ליטול סגולתו [מי שיכנס לגינת המלך האהובה עליו, ויתלוש את הפרח היפה ביותר בגינה] אין הורגין אותו? והם [עם ישראל] גנו של מקום, שנאמר (שיר השירים ו, יא) אל גינת אגוז ירדתי. [ולכן מי שיתעסק עם עם ישראל להרע להם, כיון שהוא נוגע בסגולתו של מקום, רע ומר יהיה גורלו.] או אם יכנס אדם לביתו של מלך ליטול סגולתו, אין הורגין אותו? כך ישראל הן סגולתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (כאן) "להיות לו לעם סגולה".

עוד במדרש (שם) על הפסוק "להיות לו לעם סגולה", "תהא" לא נאמר, אלא "להיות" [מדוע נאמר להיות ולא תהיו?] אמר להן [הבורא לעם ישראל], לא עכשיו בלבד תהיו לי [לעם סגולה] אלא בעולם הזה ולעולם הבא. [לכך נאמר "להיות" בלשון עתיד, לפי שגם בעתיד בעולם הבא, עם ישראל הם לבורא עם סגולה.]