מאמרי הזוהר הקדוש פרשת ראה

כ אב תשפ"ה | 14/08/2025 | 08:50

מאמר חשבון הנפש

הנה, בזמן שהיה ביהמ"ק קיים היו הקרבנות מכפרים בכל יום על עוונותיהם של ישראל, וכעת שחרב ביהמ"ק צריך האדם בכל לילה קודם שיישן לעשות חשבון נפש על כל מעשיו באותו יום, ויחזור עליהם בתשובה שלמה, כי צריך האדם להזהר שיישן בלא חטא, כי השינה אחת מששים ממיתה, ואם לא עשה חשבון נפש ותשובה, אותו היום בא לפני הקב"ה ומעיד על מעשיו, ואז נכנסת איזו רוח קשה לביתו להזיקו ח"ו. אבל אם חוזר בתשובה באה רוח טובה ולבוש מיוחד ומלביש את אותה נשמה ושומר אותה כל אותו היום.

ח"ג קע"ח ע"א

מַאן [א] דְּאִית בֵּיהּ עוֹבָדָא טָבָא מי שיש בו מעשה טוב, אוֹ דְּאִיהוּ (ס"א אִי טָבָא אִיהוּ) מָארֵי דְּחוּשְׁבָּנָא או שהוא בעל חשבון, שעושה חשבון נפש על מעשיו בכל יום, הָא אוּקְמוּהּ הרי הסברנו, דִּבְכָל לֵילְיָא וְלֵילְיָא עַד לָא יִשְׁכַּב שבכל לילה ולילה עד שלא יעלה על משכבו, וְעַד לָא נָאִים ועד שלא יישן, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְמֶעֱבַד חוּשְׁבָּנָא מֵעוֹבָדוֹי דְּעָבַד כָּל הַהוּא יוֹמָא צריך האדם לעשות חשבון נפש על כל מעשיו שעשה כל אותו היום, וִיתוּב מִנַּיְיהוּ וישוב ממעשיו הרעים בתשובה, וְיִבְעֵי עָלַיְיהוּ רַחֲמֵי ויבקש עליהם רחמים מחילה וסליחה. מַאי טַעְמָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא ושואל מה הטעם שצריך לעשות חשבון נפש באותה שעה קודם השינה. בְּגִין דְּהַהִיא שַׁעֲתָא אִילָנָא דְּמוֹתָא שָׁארֵי בְּעָלְמָא היות שבאותה שעה אילן המות ב"מ שורה בעולם, וְכָל בְּנֵי עָלְמָא טָעֲמִין טַעֲמָא דְּמוֹתָא וכל בני העולם טועמים טעם של מות, וּבָעֵי בְּהַהִיא שַׁעֲתָא לְמֶעֱבַד חוּשְׁבָּנָא מֵעוֹבָדוֹי, וְיוֹדֵי עֲלַיְיהוּ וצריך באותה שעה לעשות חשבון על מעשיו ויתודה עליהם בתשובה, כמש"כ ומודה ועוזב ירוחם, וכמו שדרך בני אדם להתוודות קודם מיתתם כן צריך כל לילה קודם השינה שהיא אחת מששים במיתה להתוודות, בְּגִין דְּאִיהִי שַׁעֲתָא דְּמוֹתָא, היות שאותה שעה היא של מות ב"מ כדלעיל, וְאִלֵּין אִקְּרוּן מָארֵי דְּחוּשְׁבָּנָא ואומר הזוה"ק שאלה נקראים בעלי החשבון.

ח"א ויחי רכ"ד ע"א

רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (ישעיה מב) לפרש מש"כ הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהָעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת. הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ, אִלֵּין בְּנֵי נָשָׁא דְּלָא צָיְיתִין לְמִלּוּלֵי אוֹרָיְיתָא [ב] ומפרש, אלה הם בני אדם שאינם שומעים לדברי תורה, וְלָא פָּקְחִין אוּדְנַיְיהוּ לְמִשְׁמַע לְפִקּוּדֵי דְמָארֵיהוֹן ואינם פותחים את אזניהם לשמוע למצוות קונם, להם אמר הנביא שמעו. וְהָעִוְרִים, דְּלָא מִסְתַּכְּלִין לְמִנְדַע עַל מָה אִנּוּן קָיְימִין והעורים שאינם מסתכלים ומתבוננים לדעת למה הם חיים, להם אמר הנביא הביטו לראות. דְּהָא בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא כָּרוֹזָא נָפִיק וְקָרֵי, וְלֵית מַאן דְּיַשְׁגַּח כי בכל יום ויום כרוז יוצא ומכריז כמחז"ל (בפרק ששי באבות), בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת, אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, ואין מי שישגיח לשים לב לזה הכרוז.

דְּתַנְיָא, אִנּוּן יוֹמִין דְּבַר נָשׁ כַּד אִתְבָּרֵי כי למדנו שבאותם הימים שהאדם נברא בהם, בְּהַהוּא יוֹמָא דְּנָפַק לְעַלְמָא באותו יום שיצא לעולם, כֻּלְּהוּ קָיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ כל הימים האלה שהם ניצוצי לבושי נשמתו עומדים כולם בקיומם וגם מוכנים לתיקון שלהם, כי כל אדם יש לנשמה שלו לבוש שנקרא צל"ם שהוא אמצעי בין הנשמה לגוף, ויש בצל"ם הזה ניצוצות רבים ששייכים לנשמתו, שהאדם ע"י מעשיו הטובים והמצוות וכו' צריך לתקנם, ועתה מיד הם עומדים ומוכנים לתיקון כל יום ויום עם הניצוצות השייכים לו. וְאָזְלִין וְטָאסִין בְּעַלְמָא והניצוצות האלה הולכים ושטים בעולם, נָחֲתִין וְאַזְהֲרָן לְבַר נָשׁ, כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא בִּלְחוֹדוֹי יורדים ומזהירין ומאירים לאדם כל יום ויום בנפרד, כי כל יום יש לו ניצוצי קדושה ששייכים לו. וְכַד הַהוּא יוֹמָא אָתֵי וְאַזְהַר לֵיהּ וכאשר אותו יום שהוא הניצוץ בא ומאיר ומזהיר לו, כדי שיתקן הניצוץ השייך לאותו יום, וּבַר נָשׁ עָבִיד בְּהַהוּא יוֹמָא חוֹבָא קַמֵּי מָארֵיהּ והאדם לא תיקן את אותו הניצוץ, ועוד שעשה באותו יום חטא לפני אדונו. הַהוּא יוֹמָא סָלִיק בְּכִסּוּפָא, וְאַסְהִיד סַהֲדוּתָא, וְקָאִים בִּלְחוֹדוֹי לְבַר אותו יום, הניצוץ שלו עולה בבושה גדולה, ומעיד עדות על האדם שחטא, ועומד אותו ניצוץ לבדו בחוץ, ולא יכול להתחבר לניצוצות המתוקנים של שאר הימים שנתקנו.

וְתַאנַא, בָּתָר דְּקָאִים בִּלְחוֹדוֹי ולמדנו אחרי שעומד אותו ניצוץ לבדו בחוץ, יָתִיב, עַד דְּבַר נָשׁ עָבִיד מִנֵּיהּ תְּשׁוּבָה יושב הניצוץ וממתין שהאדם יעשה תשובה על מה שפגם בו ויחזיר אותו למקומו. זָכָה, תָּב הַהוּא יוֹמָא לְאַתְרֵיהּ אם זכה לעשות תשובה חוזר אותו יום אותו הניצוץ למקומו ונתקן. לָא זָכָה, הַהוּא יוֹמָא נָחִית, וְאִשְׁתַּתַּף בְּהַהוּא רוּחָא דִּלְבַר, וְתָב לְבֵיתֵיהּ ואם לא זכה לעשות תשובה, אותו יום, כלומר, אותו הניצוץ יורד למטה ומשתתף באותו רוח אחר שעומד מחוץ לבית-שלא יכל להכנס עד עתה, בגלל המזוזה שמנעה ממנו, והמתין להזיק יחד עם הניצוץ לאנשי הבית ועתה יש לו כח להכנס כי הם שנים. וְאִתְתַּקַּן בִּדְיוּקְנֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ מַמָּשׁ ומתתקן בצורתו של אותו האדם, בְּגִין לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ, וְדַיָּיר עִמֵּיהּ בְּבֵיתָא ודר עמו בבית כדי להרע לו ולהזיקו. וְאִית דְּדִיּוּרָא לְטַב אִי הוּא זָכֵי ויש פעמים שדירתו מתהפכת לטובה אם זוכה ע"י התשובה, ואז כולם נהפכים למלאכים טובים. וְאִי לָאו, דִּיּוּרֵיהּ עִמֵּיהּ לְבִישׁ ואם לא עשה תשובה אז דירתו עמו להרע לו ולהזיק לו.

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אם לא חזר האדם בתשובה והלך כך לבית עולמו, אִתְפַּקְּדָן אִנּוּן יוֹמִין וַחֲסֵרִים, וְלָא עָאלִין בְּמִנְיָינָא דְּאִנּוּן דְּאִשְׁתָּאֲרוּ נמנים אותם הימים שהם הניצוצות, והם חסרים ולא עולים ולא נכנסים במנין של שאר הניצוצות שנשארו. וַוי לְהַהוּא בַּר נָשׁ, דְּגָרַע יוֹמוֹי קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא אוי לאותו אדם שהחסיר הימים והניצוצות לפני המלך הקדוש, וְלָא שָׁבִיק לְעֵילָּא יוֹמִין, לְאִתְעַטְּרָא בְּהוּ בְּהַהוּא עַלְמָא ולא נשארו לו למעלה אותם הימים שהם הניצוצות להתעטר ולהתלבש בהם באותו עולם עליון, וּלְאִתְקָרְבָא בַּהֲדַיְיהוּ קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא ולהתקרב בהם לפני המלך הקדוש.

תָּא חֲזֵי בא וראה, כַּד קְרִיבוּ אִנּוּן יוֹמִין קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא כאשר קרבים אותם הימים לפני המלך הקדוש, אִי הוּא זַכָּאָה אם אותו אדם הוא צדיק, הַאי בַּר נָשׁ דְּנָפִיק מֵעַלְמָא, סָלִיק וְעָאל בְּאִנּוּן יוֹמִין אותו אדם שיוצא מהעולם הזה עולה ונכנס בגן עדן ומתלבש באותם ימים. וְאִנּוּן לְבוּשֵׁי יְקָר, דְּמִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ נִשְׁמָתֵיהּ והם לבושי הכבוד שמתלבשת בהם נשמתו. וְאִנּוּן יוֹמִין הָווּ, דְּזָכָה בְּהוּ וְלָא חָב בְּהוּ ואותם הימים הם שהוא זכה בהם ולא חטא בהם.

וַוי לְהַהוּא דְגָרַע יוֹמוֹי לְעֵילָּא אוי לאותו אדם שהחסיר ימים למעלה. דְּכַד בָּעָאן לְאַלְבָּשָׁא לֵיהּ בְּיוֹמוֹי שכאשר רוצים להלביש אותו באותם האורות של לבושים שתיקן באותם הימים, אִנּוּן יוֹמִין דְפָגִים אִיהוּ בְּחוֹבוֹי, חָסְרִין מֵהַהוּא לְבוּשָׁא, וְאִתְלַבַּשׁ בְּמָנָא חֲסֵרָא אותם הימים שפגם והחסיר אותם בחטאיו חסרים הם מאותו הלבוש ומתלבש בבגד חסר. כָּל שֶׁכֵּן אִי סַגִּיאִין אִנּוּן כל שכן אם חסרו לו ימים רבים מהם, וְלָא לֶהֱוֵי לֵיהּ לְבַר נָשׁ בַּמֶּה דְּאִתְלַבַּשׁ בְּהַהוּא עַלְמָא ולא יהיה לו לאדם במה להתלבש באותו עולם העליון. כְּדֵין וַוי לֵיהּ, וַוי לְנַפְשֵׁיהּ ואז אוי לו, ואוי לנפשו, דְּדָיְינִין לֵיהּ בְּגֵיהִנָּם עַל אִנּוּן יוֹמִין, יוֹמִין עַל יוֹמִין, שדנים אותו בגיהנם על אותם הימים יום מלא כנגד יום מלא, יוֹמִין עַל חַד תְּרֵין ימים שמפסיד בהם יום אחד מפסיד כנגדו שני ימים, ומקבל עונש כפול. דְּכַד נָפִיק מֵהַאי עַלְמָא, לָא אַשְׁכַּח יוֹמִין דְּאִתְלַבַּשׁ בְּהוּ שכאשר יצא מזה העולם באחרית ימיו לא ימצא ימים להתלבש בהם, וְלָא הָוֵי לֵיהּ לְבוּשָׁא בַּמֶּה דְּאִתְכַּסֵּי ולא יהיה לו לבוש במה להתכסות וזו בושה גדולה. זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא, דְּיוֹמֵיהוֹן כֻּלְּהוֹן טְמִירִין אִנּוּן לְגַבֵּיהּ דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא אשריהם אותם הצדיקים שימיהם כולם טמונים הם אצל המלך הקדוש, וְאִתְעַבִּיד מִנַּיְיהוּ לְבוּשֵׁי יְקָר, לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ בְּעַלְמָא דְאָתֵי ונעשה מהם לבושי כבוד להתלבש בהם בעולם הבא.

תָּנֵינָן בְּרָזָא דְמַתְנִיתִין למדנו בסוד המשנה, מַאי דִּכְתִיב, (בראשית ג) וַיֵּדְעוּ כִּי עֵרוּמִּם הֵם, יְדִיעָה יָדְעֵי מַמָּשׁ. דְּהַהוּא לְבוּשָׁא דִּיקָר, דְּאִתְעַבִּיד מֵאִינוּן יוֹמִין, גָּרַע מִנַּיְיהוּ מהו שכתוב וידעו כי ערומים הם פרוש, אדם וחוה ידעו ידיעה ברורה, שאותו לבוש הכבוד שהיה ראוי שיעשה מניצוצי הימים שלהם נגרע ונחסר מהם בחטאם, וְלָא אִשְׁתָּאַר יוֹמָא מֵאִינּוּן יוֹמִין לְאִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ ולא נשאר להם אפילו יום אחד מאותם הימים שנבראו עמהם להתלבש בו כי כולם נפגמו בחטאם. הָדָא הוּא דִּכְתִיב זהו מה שכתוב שאדם הראשון אמר להקב"ה, (תהלים קלט) גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ פי' בעוד שהייתי גולם בלי נשמה ראו עיניך אותי, וכל המקרים שלי כולם היו כבר ידועים לך כאילו הם כתובים לפניך בספר. יָמִים יֻצָּרוּ. יָמִים יֻצָּרוּ וַדָּאי ודאי שהימים נוצרו ונבראו עם אדם הראשון ביום בריאתו, אבל אחר שחטא נפגמו כל ימיו, וְלֹא אֶחָד בָּהֶם, דְּהָא לָא אִשְׁתָּאַר חַד מִנַּיְיהוּ לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ על כן ולא אחד בהם פרושו כי לא נשאר לו אפילו יום אחד להתלבש בו, כי כל ניצוצי ימיו שהם לבושי הנר"ן שלו כולם נפלו לקליפת נוגה. עַד דְּאִשְׁתַּדַּל אָדָם, וְעָבַד תְּשׁוּבָה, וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קַבִּיל לֵיהּ עד שהשתדל אדם ועשה תשובה והקב"ה קבל תשובתו, וְעָבִיד לֵיהּ מָאנָא לְבוּשָׁא אַחֲרַנִּין, וְלָא מִן יוֹמוֹי ועשה לו לבוש אחר מקליפת נוגה שהוא הכתנות עור ולא מן ימיו, כי לא תיקן בתשובתו את הימים שנאבדו ממנו. הָדָא הוּא דִּכְתִיב זהו שכתוב, (בראשית ג) וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם דהיינו שעשה להם לבושים אחרים.

תָּא חֲזֵי, בְּאַבְרָהָם דְּזָכָה, מַה כְּתִיב, (בראשית כד) בָּא בַּיָּמִים, מִשּׁוּם דְּזָכָה בא וראה באברהם שזכה לעסוק בתורה ומצוות כל ימיו מה כתוב, בא בימים פירוש, משום שזכה שכל יום ויום שלו מלא אותו בעבודת הי"ת. כַּד אִסְתַּלַּק מֵהַאי עַלְמָא, בְּאִינוּן יוֹמִין מַמָּשׁ דִילֵיהּ, עָאל וְאִתְלַבַּשׁ בְּהוּ לכן שכשנסתלק מזה העולם באותם הימים ממש נכנס ונתלבש בהם, וְלָא גָּרַע מֵהַהוּא לְבוּשׁ יָקָר כְּלוּם ולא נגרע ונחסר לו מאותו לבוש הכבוד שלו כלום, דִּכְתִּיב בָּא בַּיָּמִים פי' שנתלבש בכל ימיו כי לא החסיר יום אחד מעבודתו יתברך. בְּאִיּוֹב מַה כְּתִיב מה כתוב, (איוב א) וַיֹּאמֶר עָרוֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרוֹם אָשׁוּב שָׁמָּה. דְּהָא לָא אִשְׁתָּאַר לְבוּשָׁא לְאִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ פירושו שסבר שנאבדו ממנו כל הלבושים ולא נשאר לו לבוש להתלבש בו.

תַּאנַא, זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּא, דְּיוֹמֵיהוֹן זַכָּאִין, וְאִשְׁתָּאָרוּ לְעַלְמָא דְאָתֵי (זַכָּאִין) למדנו שאשרי אלה הצדיקים שימיהם מלאים זכויות ומצוות ונשארו להם להתלבש בהם לעולם הבא, וְכַד נָפְקִין, מִתְחַבְּרָן כֻּלְּהוּ, וְאִתְעַבִּידוּ (דף רכד ע"ב) לְבוּשֵׁי יְקָר, לְאִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ וכשיוצאים מן העולם, מתחברים כל הימים ונעשה מהם לבושי כבוד להתלבש בהם. וּבְהַהוּא לְבוּשָׁא, זָכָאן לְאִתְעַנְּגָא מֵעִנּוּגָא דְעַלְמָא דְאָתֵי ובזה הלבוש הם זוכים להתענג מתענוגי עולם הבא, וּבְהַהוּא לְבוּשָׁא, זְמִינִין לְאַחְיָיָא וּלְמֵיקַם ובזה הלבוש הם עתידים לחיות ולקום בתחיית המתים. וְכָל אִינּוּן דְּאִית לְהוּ לְבוּשָׁא יְקוּמוּן וכל אלה שיש להם לבוש יקומו, הָדָא הוּא דִּכְתִיב זהו שכתוב, (איוב לח) וַיִּתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ שכפי לבושם שזכו בו על ידי מעשיהם הטובים יתיצבו ויקומו בתחיית המתים. וַוי לְאִינוּן חַיָּיבֵי עַלְמָא, דְּיוֹמֵיהוֹן בְּחוֹבֵיהוֹן (עַלְמִין) חָסְרִין, וְלָא אִשְׁתָּאַר מִנַּיְיהוּ בַּמֶּה דְאִתְכַּסְיָין, כַּד יִפְּקוּן מֵעַלְמָא אוי לאלה רשעי העולם שימיהם חסרים בעונותיהם, ולא נשאר מימיהם שום לבוש במה שתתכסה נפשם כשיצאו מן העולם.

תַּאנַא, כָּל אִינּוּן זַכָּאִין, דְּזָכוּ לְאִתְלַבְּשָׁא בִּלְבוּשׁ יְקָר בְּיוֹמֵיהוֹן למדנו שכל אלה הצדיקים שזכו להתלבש בלבוש כבוד שנעשה מימיהם, מִתְעַטְּרָן בְּהַהוּא עַלְמָא (ס"א גּוּלְמָא), מֵעִטּוּרֵי דְמִתְעַטְּרֵי בְּהוּ אַבָּהָן, מֵהַהוּא נַחַל דְּנָגִיד וְנָפִיק לְגִנְּתָא דְעֵדֶן מתעטרים בעולם העליון מהעטרות שמתעטרים בהן האבות, והיינו שמקבלים שפע של חג"ת שהם בחי' האבות, שנשפע מאותו הנחל שהוא הבינה שנמשך ויוצא לגן עדן שהוא עידון הצדיקים שזוכים לעלות לגן עדן העליון שהוא עולם הבריאה ששם מקננת הבינה דאצילות. הָדָא הוּא דִּכְתִיב זהו שכתוב, (ישעיה מח) וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד הקב"ה ינהג אותך ע"י השפע הנמשך מהבינה תמיד בלא הפסק וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְגו' והשביע באורות צחים את נפשך שהם אורות הבינה. וְאִינוּן חַיָּיבֵי עַלְמָא, דְּלָא זָכוּ לְאִתְלַבְּשָׁא בִּלְבוּשָׁא דְיוֹמֵיהוֹן ואלה רשעי עולם שלא זכו להתלבש בלבוש הנעשה מימיהם, עֲלַיְיהוּ כְּתִיב, (ירמיה יז) וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא טוֹב שהוא תחית המתים וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר וישכון במקום יבש במדבר, ר"ל שישאר בלי מימי השפע המחיה את המתים לעתיד לבא.

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּיַעֲקֹב, דְּרָחְצָנוּ יַתִּיר הָוָה לֵיהּ אשרי חלקו של יעקב שבטחון גדול היה לו שיזכה להיות יחד עם אבותיו, דִּכְתִּיב וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבוֹתַי, דְּאֶזְכֵּי בְּהוּ וְלָא בְּאָחָרָא שאמר יעקב ושכבתי עם אבותי ורצה לומר שאזכה לשכב עמהם ולא עם אחרים. דְּאֶזְכֵּי בְּהוּ, לְאִתְלַבְּשָׁא בְּיוֹמִין דִילֵיהּ, וּבְיוֹמִין דִּלְהוֹן והיינו שאזכה בהם להתלבש בימים שלי ובימים שלהם.

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, כְּתִיב, (בראשית כז) וַיָרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ. בְּגָדָיו, בִּגְדֵי עֵשָׂו מִיבְעֵי לֵּיהּ וקשה למה כתוב בגדיו, התורה היתה צריכה לכתוב בגדי עשו. דְּהָא לָאו דִּידֵיהּ הָווּ, אֵלָּא דְעֵשָׂו הָווּ הַנְּהוּ בְּגָדִים כי לא של יעקב היו אותם הבגדים אלא של עשו היו. דִּכְתִּיב שכתוב, (בראשית כז) וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדוֹל הַחֲמוּדוֹת הרי, בִּגְדֵי עֵשָׂו כְּתִיב (הָכָא), וְהָכָא רֵיחַ בְּגָדָיו, דְּיַעֲקֹב מַשְׁמַע וכאן כתוב ריח בגדיו שמשמע כי בגדיו של יעקב היו, ומתרץ. אֵלָּא, הֲכִי אוֹקִימְנָא, וַיָּרַח, כְּלוֹמַר, אִסְתַּכַּל לְהָלְאָה, וְאָרַח רֵיחָא דִלְבוּשׁוֹי דְהַהוּא עַלְמָא, כְּדֵין בָּרְכֵיהּ אלא כך פירשנו, מש''כ וירח, כלומר הסתכל ברוח הקודש למרחוק ר"ל לעולם העליון, והריח את ריח לבוש נשמתו שבעולם העליון מה שתיקן ע"י מעשיו הטובים, ואז ברכו.

וְעַל דָּא כְּתִיב ועל זה כתוב, רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה, דָּא הוּא חֲקַל דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין פירוש זהו שדה של תפוחים הקדושים, שהוא סוד השכינה, לפי שיונקת מחג"ת שיש בהם ג' גווני תפוח לבן אדום ירוק. אָמַר, הוֹאִיל וְזָכִיתָ בְּאִינוּן לְבוּשֵׁי יָקָר אמר לו יצחק הואיל וזכית ע''י מעשיך הטובים לאלה לבושי הכבוד, על כן וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם שהוא שפע הנמשך מא"א לז"א. מַאי מַשְׁמַע משמעות הדברים לומר לפי שוירח את ריח בגדיו כריח שדה שהוא סוד המלכות, לכן ברכו בברכת הטל שהוא שפע הת"ת, בְּגִין דִּבְהַהוּא חֲקַל דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין, נָטִיל (ס"א נָטִיף) טַלָּא כָּל יוֹמָא, מֵהַהוּא אָתָר דְּאִקְּרֵי שָׁמַיִם ומתרץ לפי שבאותו שדה התפוחים שהוא המלכות נוטף טל כל יום מז"א שנקרא שמים, דִּכְתִּיב מִטַּל הַשָּׁמַיִם לכן כשהריח את ריח בגדיו בסוד המלכות ברכו בטל השמים שנתעצם במלכות.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לרבי יהודה אינך צריך לומר שברכו בשפע הטל שנתעצם במלכות, בְּכֹלָּא בָּרְכֵיהּ אלא בכל הברכות ברכו, כמ"ש מִטַּל הַשָּׁמַיִם שהוא שפע ז"א וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ שהוא שפע מלכות. מַאי טַעְמָא ומה הטעם שברכו, בְּגִין דְּוַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו. בְּגָדָיו מַמָּשׁ, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא פרוש לפי שהריח את ריח בגדיו של עולם העליון.

א. איתא בגמרא (בבא בתרא דף ע"ח ע"ב) א"ר שמואל בר נחמן א"ר יוחנן מאי דכתיב על כן יאמרו המושלים וגו' המושלים אלה המושלים ביצרם, בואו חשבון בואו ונחשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה, תבנה ותכונן אם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא, עיר סיחון אם משים אדם עצמו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה מה כתיב אחריו כי אש יצאה מחשבון וגו' תצא אש ממחשבין ותאכל את שאינן מחשבין, להבה מקרית סיחון מקרית צדיקים שנקראו שיחין, אכלה ער מואב זה המהלך אחר יצרו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה, בעלי במות ארנון אלו גסי הרוח, דאמר מר כל אדם שיש בו גסות הרוח נופל בגיהנם, ונירם אמר רשע אין רם, אבד חשבון אבד חשבונו של עולם, עד דיבון אמר הקב"ה המתן עד שיבא דין, ונשים עד נפח עד שתבא אש שאינה צריכה ניפוח, עד מידבא עד שתדאיב נשמתן, ואמרי לה עד דעביד מאי דבעי. ע"כ לשון הגמ'.

והנה על מה שאמרה הגמרא אמר רב שמואל בר נחמן אמר רבי יוחנן המושלים - אלו המושלים ביצרם. בואו חשבון - בואו ונחשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה, צריך ביאור, מה הקשר בין הדרשה לפשט הפסוק, וכי בגלל שכתוב מושלים וחשבון צריך לדרוש דרשה זאת?

והדבר יובן על פי המובא במדרש, שמלך מואב היה יושב בעיר המלכות במסיבת רעים, ובאו והודיעו לו שבאו האמוריים לכבוש את העיר חשבון אשר בקצה הגבול. והמלך שלא רצה לקלקל את שמחת המסיבה אמר, חשבון? שיקחו את חשבון, פחות עיר אחת. ואז האויב כבש את חשבון. אח"כ המתינו לעוד הזדמנות וכבשו עוד עיר, ועוד עיר, עד שכבשו את כל הממלכה. וזהו שנאמר "כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון" ובסוף "אכלה ער מואב" את עיר המלוכה.

וזו גם דרכו של היצר הרע שבתחילה מתחיל לפתות את האדם בדברים קטנים ובסוף מגיע לדברים גדולים, כגון כשהאדם בטיול אומר לו פעם אחת תאכל בהכשר מפוקפק, פעם אחת תראה ראיה אסורה, פעם אחת תוותר על השיעור תורה, ואז הולך ומדרדר את האדם מדחי אל דחי. עד שמוציא את האדם מן העולם. אמנם האדם צריך להערים על היצה"ר ולעשות עמו תחבולות לכבוש אותו כמו שהיה עושה דוד המלך ע"ה. כאשר קם בבוקר היה אומר ליצה"ר אני הולך לפרדס, למרחץ וכד', ואז היה הולך לבית המדרש, וז"ש חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך.

ב. והנה להבין דברי הזהר הללו, צריך להקדים הקדמה מדברי רבינו האר"י ז"ל (ע''ח שער כ"ו פ"א שער הצלם), ואביא בקיצור שורש הדברים, עם קצת פירוש להבין דברי קדשו, תדע כי נשמת האדם נחלקת לחמש דרגות, שהמה נפש רוח נשמה חיה ויחידה כמובא בב"ר (פ' י"ד) וכן יש לגוף חמש מדריגות, שהמה מוח עצמות גידים בשר ועור.

והנה שלח הקב"ה הנשמה בה' חלקיה לשכון ולדור עם האדם בעל חומר. ואי אפשר שתתלבש הנשמה בחומר, שהמה דברים הפכים לגמרי. לכן צריך ענין ממוצע שתתלבש בו הנשמה. ולכן ברא הקב"ה צלם בסוד (תהלים ל"ט) אך בצלם יתהלך איש. ויש ה' מיני צלם, כי לכל אחד נצרך צלם אחר, ליחידה, לנשמה, וכן לרוח וכו', לפי ערך זכותו וגדלותו. והנשמה מתלבשת בצלם, והצלם מתלבש באדם. ומקצתו חופפת על הגוף מבחוץ לשמרו. ובזה הצלם תלוי ענין יצר טוב ויצר הרע. כי יש צלם מצד הקדושה וכן להיפך. ובזה תלוי התרי"ג מצות עשה ולא תעשה. וכן להיפך תרי"ג עבירות, בעבר על לא תעשה ושאינו מקיים המצות עשה.

וכל נשמה מתחלקת מהרבה ניצוצין. ובכל גלגול שאדם מתגלגל שולחין עמו מספר ניצוצין קדישין לתקנם. וכפי מספר הניצוצין שיש לחלק הנשמה שירדה לדור באדם, ככה מספר הימים שלו שניתן לו לחיות. וזהו טפחות נתת ימי (תהלים ל"ט). וככה כפי מספר הזה יש ניצוצין בצלם. ותכלית ירידת הנשמה לעולם אינו בשביל עצמה, רק בשביל לתקן אלו הימים. והיינו השלמות שיש לנפש רוח ונשמה.

ותראה מדברי הזה"ק הנ"ל, שיש ימים תתאין ויש ימים עילאין, כי כל יום הוא ענין גדול ונורא, ואם נאבד ח"ו זה היום בהבלים בביטול תורה ובלי קיום המצות, אז נאבד ונדחה ח"ו חלק ניצוץ אחד שהוא חלק הנשמה. כי כל אלו הניצוצין המה כנפי הנשמה, וכלם צריכים לבושין, וכל חד מתלבש ממצות שנעשה בזה היום. ובמות האדם מתלבשת הנשמה באלו הימים עילאין שתיקן, והמה נעשו לו ללבושין בגן עדן. ואם החסיר חסר לו מהלבושין, וכמספר הימים שאדם חי, ככה כמספר הזה צריכה הנשמה ללבושין בעולם העליון.

כמו למשל, גוף הגשמי שצריך לבוש מיוחד לראש, ולבוש מיוחד לגוף, ומיוחד לרגל ולעקב. ככה מצטרכת הנשמה לפי ערכה לריבוי הלבושין. וכמו למשל, אם אדם חסר לו כובע שהוא לבוש הראש, או מנעלים לבוש העקב, אז יש לו בושה גדולה. וככה בלי שיעור וערך יותר ויותר, הבושה לנשמה שנחסר לה לבוש.

לכן בעל כרחה צריכה הנשמה שלא תשוב בבושה וכלימה ולהצטרך לבא עוד הפעם בגלגול להשתלם באלו הלבושין. ולא עוד אלא מובא בזה"ק (שם), שהנהו ימים אם אינו מתקן אותם, אז ח"ו יוצאין מהקדושה ומתחברין אלין ימים בטומאה ח"ו, ובאין אצל פתח בית האדם, ששם עומד מזיק ואין לו רשות לכנס מפני קדושת המזוזה, אבל אם מצטרף אליו הצירוף של זה היום שלא נתקן, נכנסים בעל כרחו שניהם, המזיק והיום, וגורמים ח"ו היזקות ל"ע בגוף ונפש וממון. השם ישמרינו. (ועיי"ש בזה"ק ובפירושים).

וזה היה כל עבודת הצדיקים לתקן אלו הימים. ולכן נשתבחו בזה אבותינו הקדושים כמו (בראשית כ"ד) ואברהם זקן בא בימים, וכן (מלכים א' א') והמלך דוד זקן בא בימים, שתיקנו כל הימים שלהם בשלימות בלי חוסר.

לכן אם עבר על האדם יום שלא תקנו, ונחסר זה הניצוץ, נחסר זה היום למעלה מימים עילאין ונחסר הלבוש מהנשמה, ונחסר לבוש מהצלם. ועל זה אפשר לומר אוי לנו כי פנה יום, כי פנה היום בהבל הבלים. וכל שכן ח"ו שלא די שלא עשה לבושי קודש להנשמה, אלא אם ח"ו עשה עבירות ביום ההוא, ובמקום לבושי קודש עשה ותיקן הלבושים רעים של היצר שמתלבש בזה. וכחו נעשה ביותר לרדוף ולהשפיל כל חלקי הקדושה.

אם כן מה יעשה האדם שעברו עליו ימים ושנים בלי תיקון, ואפילו ביום שסובר שתיקן, מי יודע אם נתקבלו תורתו ומצותיו לתיקון, שיהא לתיקון יום שלם. והלואי שנמצא מכל חיינו איזה ימים כתיקונם. ומה יעשו עניים ודלים כמונו, ומה יש לנו לעשות, וכי ח"ו אין עוד תקוה, הלא הקב"ה איקרי רחום וחנון ומלא חסד ורחמים. רק גילה לנו הקדוש בעל אור החיים (פ' ויחי), שאלו הניצוצי קודש של הימים המסתלקים מן האדם, אינם מסתלקים לגמרי מן הנשמה אלא עודנו נסרך ונסבך בנפש וזה מחסד א־ל. וראיה לדבריו הקדושים מהזהר הק' שהעתקתי לעיל, שאלו הימים ממתינין להאדם אולי ישוב לה' בתשובה שלמה, ויחזרו אלו הימים לתיקונם ויחזרו ויבואו לשרות בנשמה. וזה טובה ורב חסד כפול ומכופל מבוראנו ברוך הוא וברוך שמו. ואם זוכה לתקן בתשובה כראוי, אז מאירין אלו הימים בסוד וזדונות נעשות לו כזכיות. אבל תדע אחי חביבי, כי תיקון אלו הימים תלוים בההקדם ובאיחור, דהיינו כל מה שאדם מתאחר לשוב אל ה' ולתקן אלו הימים, מתחשבים אלו הימים ביותר ומתעבין בעביות הזוהמא והטומאה והשיקוץ. כמו הזהב הטוב והפרוים כשהוא משתקע בתהום הארץ, וכל שכן ברפש וטיט המזוהם והמשוקץ, כפי שמשתהה שם ביותר מקבל יותר חלודין ועכירות ויותר קשה לנקותו ולצחצחו וליפותו ולהחזירו למראה וגוון הזהב, ומכל שכן שיאיר כמקודם. ככה הנשמה כפי מה שמתאחרים לשוב לאדוננו, ככה מתעבין ומתחשכין אלו הימים ביותר, ומתחזקים הלבושים רעים שהמה לבושי היצר. ולכן דרשו רז"ל (ע"ז י"ט) אשרי איש ירא ה' (תהלים קי"ב) אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש, דהיינו בבחרותו. (טהרת הקודש, מאמר מארי דחושבנא פרק א').