מצות יראת השם

י"ג אב תשפ"ה | 07/08/2025 | 13:52

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה" (י, יב)

יראת ה' היא אוצרו

"ועתה ישראל", אומר רש"י, אע"פ שעשיתם כל זאת, דהיינו את כל התוכחות הנ"ל שהוכיח את בני ישראל אפילו שכך "עתה ישראל", עודנו רחמיו וחיבתו עליכם. ומה הקב"ה מבקש מאתנו "כי אם ליראה את ה' ללכת בדרכיו ולשמוע בקולו".עד כאן.

מצות יראת השם היא מצוה יקרה עד מאוד, ואנו זקוקים להרבה לימוד בכדי להבינה. תחילה נבאר את הקשר בין הפסוקים כאן. הנה משה רבנו בערב פטירתו מספר ומתאר לעם ישראל את כל ההיסטוריה הגדולה שהיתה לעם ישראל, שאבותינו ניסו את השם יתברך והם מבקשים בקשות, מן, שלו, בארה של מרים, ענני כבוד, המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב, המוציא לך מים מצור החלמיש, שמלתך לא בלתה מעליך וכו'. ומה עם ישראל משיב על זה, "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמתינו במדבר" (במדבר טז, יג), "בשנאת ה' אותנו הוציאנו ממצרים" (דברים א, כז), כאילו ארץ מצרים היא ארץ זבת חלב ודבש, וכי מה אכלו עם ישראל במצרים, בסך הכל חציר שהוא מאכל בהמות.

כיצד יתכן שמשה רבנו מדמה את מצות יראת ה' לדבר קל לעשיה?

הגמרא בברכות (לג:) שואלת, אטו יראה מילתא זוטרתא היא? כלומר, כיצד משה אומר לעם ישראל, מה בסך הכל השם מבקש ממכם יראת שמים. וכי יראת שמים היא בקשה קטנה? משיבה הגמרא, אין, לגבי משה מילתא זוטרתא. כלומר, אכן לגבי משה, יראת שמים היא בקשה קטנה. אולם תמהו המפרשים, הלא משה כאן דורש לכל עם ישראל, ומה לנו אם לגביו היא מלתא זוטרתי, כשהוא דורש זאת מכל עם ישראל? ופירש הגאון רבי יצחק מוולאז'ין (בהקדמתו לספרו של אביו נפש החיים), היות ומשה רבנו היה הענו מכל האדם, חשב בלבו שגם לישראל קל הדבר, כפי שלו קל ובני ישראל אינם מתקשים בזה, כי כולם גדולים וחשובים ממנו.

המגיד מדובנא (באהל יעקב כאן, עמ' קכ"ב מהדו' חדשה) כותב על פי מה ששמע מפי קדוש הגר"א, כי הזוכה להתחבר עם החכמים ולהתמיד בישיבתו עמהם, יגיע בנקל להדמות למעשיהם, ולא יקשה בידו היראה, כי ככלי המלא העובר על גדותיו, כן הצדיק משפיע על כל סביבתו יראת ה', עד כי מלתא זוטרתי היא. ומעתה מובן הדבר, שהיות ומשה היה ככלי המלא על גדותיו ומשפיע על כל עם ישראל, ממילא גם לעם ישראל היה היראת שמים קלה להשגה.

מהי יראת שמים

מהי יראת שמים? יש מסבירים דברים כפשוטם, שהאדם מפחד מן השמים שהקב"ה נקרא שמים (זוה"ק פר' האזינו רפז.).

ויש מסבירים שירא שמא יפלו השמים והארץ גם יחד, כמו שכתוב (ירמיה לג, כה) "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי", דהיינו ללא קיום התורה יכחד העולם (שבת לג.), וכיון שהוא ירא שמא יפסדו שמים וארץ, מקפיד היטב על שמירת התורה.

וכמו"כ אין מידה גדולה בכל המדות כמו מידת יראה וענוה. וזה מה שנאמר "ועתה מה ישראל מה ה' אלהיך", מפני שיראת ה' מביאה את האדם לקיום התורה, והרמז לכך הוא שיראת ה' ירא"ת בגימט' תרי"א, שזה גימטריא תורה.

יש שהסבירו שיראת שמים הושרשה בבריאה ביום שני לבריאת העולם בשעה שאמר הקב"ה 'יהי רקיע בתוך המים' (בראשית א, ו) וכפירש רש"י 'יהי רקיע - יתחזק הרקיע, שאף על פי שנבראו שמים ביום ראשון, עדיין לחים היו, וקרשו בשני מגערת הקדוש ברוך הוא באומרו יהי רקיע, וזהו שכתוב (איוב ט, יא) 'עמודי שמים ירופפו' כל יום ראשון, ובשני 'יתמהו מגערתו' כאדם שמשתומם ועומד מגערת המאיים עליו'. הרי שהשמים עומדים במקומם מחמת יראתם מגערתו של הקב"ה, ומאז נתייסדה מציאותה של יראת שמים.

דרגות אין סוף ביראת שמים

נתבונן באברהם אבינו ע"ה שנתנסה בעשרה נסיונות קשים מאד, ועל ניסיון העקדה שהוא הניסיון האחרון, אמר לו הקב"ה (בראשית כב, יב), "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה". הנה רק אחר שעמד בעשרה נסיונות עצומים, ובהם כשהתכווין להקריב את בנו יחידו הנולד לו לעת זקנתו, שאין זה דבר קל, רק אז נקרא אברהם אבינו "ירא אלהים".

המצוה הראשונה בשו"ע - שויתי ה' לנגדי תמיד

האדם צריך לקיים את המצוה הראשונה בשו"ע (או"ח ר"ס א') שויתי ה' לנגדי תמיד.

ר' ישראל מרוז'ין אומר שיש לנו "שני תמידים כהלכתן" א. שויתי ה' לנגדי תמיד, ב. וחטאתי נגדי תמיד. שבכל צעד וצעד ידע וירגיש שמביטים עליו מן השמים.

מצוה בכל עת ממש וקל לקיימה לשם שמים

כותב הרב בעל החינוך (בהקדמתו) שיש שש מצות שהאדם יכול לקיימן בכל רגע ורגע: א. אהבת ה'. ב. יראת ה'. ג. אמונה בבורא וכו'. ובשעה שאדם מהרהר בהן, מקיים מצות עשה, ממש כמו המניח תפילין ועושה צדקה וכו'. והן נוהגות ביום ובלילה. ועוד שיש בהם מעלה גדולה בהן שאף אחד אינו יודע שאתה מקיים מצוה זו, הנה לנו מצוה לשמה שאין מה להתפאר בזה בשונה מאדם הקונה אתרוג שיש לו שמחה כשבא לבית הכנסת וכל רואיו אומרים, איזה יופי, כזה ראה וקדש וכו'.

וכמו שמבארים את דברי חז"ל (ברכות לג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שרמוז בדבריהם, שכל המצוות שצריכים לקיימן, צריכים את עזרת ה', כי כדי לקיים את המצוה, נזקק אדם לאמצעים, דרך משל מצות ציצית צריכה בגד. כדי לקיים מצות מזוזה צריך שיהיה לו בית וכדומה. פרט ליראת שמים, שבמצוה זו אין צריך שום דבר, כי מצוה זו אפשר לקיימה בכל מקום ובכל מצב.

אין לו לקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד

מובא בילקוט שמעוני (עקב רמז תתנ"ה), אמר רבי חנינא, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר (י, יב) "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה". אטו יראה מילתא זוטרתי היא? והאמר רבי חנינא אין לו לקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים בלבד, שנאמר (ישעיה לג, ו) "יראת ה' היא אוצרו". אין, לגבי משה מילתא זוטרתי היא. דאמר רבי חנינא, משל לאדם שמבקשין ממנו דבר גדול ויש לו, דומה עליו כקטן. קטן ואין לו, דומה עליו כגדול. אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר ברבי שמעון, אין לו לקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד שנאמר (איוב כח, כח) "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה", שכן בלשון יונית קורין לאחת הן. אמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב (ישעיה לג, ו) "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת" וגו', אמונת זה סדר זרעים, עתיך זה סדר מועד, חוסן זה סדר נשים, ישועות זה סדר נזיקין, חכמת זה סדר קדשים, ודעת זה סדר טהרות, ואפילו הכי, אי יראת ה' היא אוצרו, אין, ואי לא, לא. משל לאדם שאומר לשלוחו 'העלה לי כור חטים לעליה'. הלך והעלה לו. אמר לו 'ערבת לי בהן קב חומטין?' אמר לו, לאו. אמר לו מוטב שלא העליתן. דתנא דבי רבי ישמעאל, מערב אדם קב חומטין בכור של תבואה ואינו חושש. אמר רבה בר רב הונא, כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות, והחיצונות לא מסרו לו, בהי עייל? מכריז רבי ינאי, חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד. רבי ורבי אלעזר ברבי שמעון הוו יתבי. חליף ואזיל רבי יעקב בר אחא. אמר חד לחבריה, ניקום מקמיה דגבר דחיל חטאין הוא. אמר ליה אידך, ניקום מקמיה דגבר בר אורין הוא. תסתיים דרבי אלעזר אמר דגבר דחיל חטאין הוא, דאמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר ברבי שמעון, אין לו לקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר (דברים י, יב) "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה". דריש רבי חנינא בר פפא, אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל הטיפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו רבונו של עולם טיפה זו מה תהא עליה, גבור או חלש, חכם או טיפש, עני או עשיר, אבל צדיק ורשע לא קאמר, כדרבי חנינא, דאמר רבי חנינא הכל בידי שמים וכו'.

ממשיך המדרש: היה רבי מאיר אומר, חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר (דברים י, יב) "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך". רב חייא בר אויא בשבתא וביומי טבי טרח וממלי להו בבשמים ומגדי. חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, ושאל הקב"ה מישראל שיתנו לו שני פסוקים בכל יום כל ימי חייהם. וכמה ימי חייו של אדם, שבעים שנה, שנאמר (תהלים צ, י) "ימי שנותינו בהם שבעים שנה". וכמה מנין ימים של שבעים שנה, כ"ה אלפים ות"פ. חשבון ימי שנה שס"ד, טול מהם שבתות וימים טובים שאינן מן המנין, שהן ימי שמחה ותענוג, ונמצאו ימי שבתות ג' אלפים ותר"ם, ומנין ימי החגים לחשבון י"ח ימים אלף ור"ס, ונשתיירו ימי החול עשרים אלפים ותק''פ, סך הכל כ"ה אלפים ות"פ. וחשבון פסוקים של תורה חמשת אלפים ותתמ"ב, ופסוקים של נביאים ט' אלפים ורצ"ד, ופסוקים של כתובים ז' אלפים תתק"ס, סך הכל ס"ג אלפים וצ"ט, לבד מספרי החיצונים (ספרים החיצונים הנוספים על הנביאים וכתובים כגון בן סירא, ואין להם קדושת נביאים וכתובים). ורצו בני ישראל וקבלו על עצמן כדי שיוסיפו על מאה ברכות שני פסוקים בכל יום אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. ומאן אינון ב' פסוקים, ומקבלין דין מן דין ואמרין, ונטלתני רוחא. ואומר סדר זה בשבתות ובימים טובים במנחה, ובימות החול ביוצר.

רק יראת שמים היא אוצר אצל הבורא

כתוב בישעיה (לג, ו) "יראת ה' היא אוצרו". שמעתי שאומרים בשם הגאון החסיד מוהר"א מווילנא ז"ל, שפירש בדרך צחות, הנה דרך מלך לעשות אוצר מדבר חשוב ויקר במדינתו, אבל מה שיש ומצוי הרבה אצלו, אינו נחשב אצלו לעשות ממנו אוצר אף אם בעיני ההמון אוצר חשוב הוא. כן הקב"ה שברא הכל, אין נחשב אצלו כלום לעשות ממנו אוצר, כי הכל שלו, זולת היראה שאינה שלו, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, לכן יראת ה' היא אוצרו.

מדוע יראת שמים נמשלה לאוצר

שנינו בברכות (דף לג:) אין להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר (ישעיה לג, ו) "יראת ה' היא אוצרו". עד כאן. וכך גם ראינו במדרש המובא לעיל בסמוך. וצריך להבין מדוע נדמתה יראת שמים לאוצר?

ויש לבאר זאת לפי שאדם שיש לו הרבה תבואה, נחשב לעשיר גדול. אמנם אם אין לו בית אוצר בכדי לאכסן תבואה זו, הרי היא אינה שווה כלום. אותו הדבר הוא ביראת שמים, אדם שלומד תורה ועושה מצוות, אם אין לו יראת שמים, תורתו ומצוותיו אינן שוים כלל היות והכל הולך לאיבוד.

יראת ה' תוסיף חיים

איתא במדרש (קה"ק ג) על הפסוק (משלי י, כז) 'יראת ה' תוסיף ימים', שרבי שמעון בן חלפתא היסב פעם בסעודת ברית, משיצא ראה את מלאך המוות שוחק, שאלו רבי שמעון מה אתה שוחק, ענהו השטן הנה בסעודה הכריז אבי הבן שאת שארית היין מהסעודה הוא משמר לשמחת נישואיו של הרך הנימול, ואני יודע שזמנו של התינוק קצב למות בפחות משלושים יום, ולכן אני שוחק. שאלו רבי שמעון בן חלפתא ומנין לך זאת, ענהו השטן שבידו נמצא הפנקס שבו נכתב קצבת חיי הברואים וכך כתוב שם, אמר לו רבי שמעון, אם כן הגידה נא לי כמה הם ימי שנות חיי, אמר לו מלאך המוות 'עלך ועל דכוותך איני יודע, כי יראת ה' תוסיף ימים', בהתגברות אחת, בשמירת עיניים אחת, נוסף לך עוד שנים והיאך אידע זמן מיתתך.

והדברים נוראים עד כמה יכול אדם להשיג על ידי יראת שמים, ואף ימי חייו עלי אדמות שנקצבו ב'פנקס' יאריכו ויתרבו, וכך אמרו חכמנו 'אמר הקב"ה עלי לשלם על עין שעצמה (במדבר רבה יד, ו).

יראת שמים של הסבא מנובהרדוק

מספרים על הסבא מנובהרדוק, שפעם היה צריך לנסוע עם אחד מתלמידיו לאיזו קהילה, בכדי לסדר שם כמה עניינים, ועבדו כל הלילה עד עמוד השחר, וכיון שהרב היה עייף ורצה לישון, לכן קרא קריאת שמע לאחר שעלה עמוד השחר והלך לישון והתפלל שחרית מאוחר, ולמחרת חזרו לעירם. לאחר 25 שנה נפגש עם אותו תלמיד, ושאל אותו, האם קרא קריאת שמע לאחר שעלה עמוד השחר, כי בליבו היה חשש שמא קרא קריאת שמע קודם עלות השחר, ואז לא יצא ידי חובת קריאת שמע.

בא וראה כל 25 שנה היה מנקר לו דבר זה בראש עד שנפגש עמו, זו יראת שמים!!!

הגנב שהחל לרעוד והודה בגניבה

מספרים על ר' זושא, שבזמנו נגנב אוצר המלך, והעלילו על היהודים שבידם המעל. בא ר' זושא אל המלך ואמר לו, אני יודע מי גנב, אם תרצה שאגלה לך מי הוא זה, תעשה מסדר ותקרא לכל שריך ועבדיך שיבואו לכאן. המלך עשה מסדר, ור' זושא עבר ואמר, "ובכן תן פחדך על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת ויראוך כל המעשים" וכו'. והנה לפתע, חיל אחד החל לרעוד, והודה שהוא הגנב. רצון יראיו יעשה. ואם כך בפני עושי רצונו, עד כמה יש לנו "לרעוד" מפני בורא העולם.

המעיל של החפץ חיים ששמר את יהדות הפרופסור

סיפר רבי יוסף כהנמן זצ"ל הרב מפונביז': בהיותי באמריקה, נזדמן לי להפגש עם פרופסור רחוק מיהדות, והוא גילה באזני שכמה פעמים רצה להמיר את דתו ולהשתמד, ועמד בנסיונות קשים, ורק דבר אחד היה מעכב בידו, "המעיל של החפץ חיים", וכה סיפר. בהיותו נער נסע בתחילת זמן הלימודים להתקבל לישיבת ראדין. כשבא אל ביתו של החפץ חיים, מצא בית מלא בבחורים שנאספו שם כדי להתקבל לישיבה ולטפל בסידורי האכסניה והארוחות. מפאת הדוחק, התיישב הנער בצד, חיכה זמן רב ונרדם על מזוודתו. בלילה הקיץ משנתו, והרגיש כי החפץ חיים מחזיקו בזרועותיו ברכוּת, ומשכיבו על מטה מוצעת, לבסוף פשט החפץ חיים את מעילו, וכיסה בו אותו, ואז נרדם שנית. מאוחר יותר התעורר, והנה החפץ חיים יושב בחדר רכון על גבי ספר לאורו של נר קטן, ללא מעילו, ולומד בלחש, כדי שלא יפריע לשנתו.

סיפר האיש, נער הייתי וגם זקנתי וגילגולים רבים עברתי בחיי, הדרדרתי מיהדותי והלכתי מדחי אל דחי, אך אותו מראה של החפץ חיים נשמר חי בקרבי, וכל אימת שאני מתחיל לחשוב על השתמדות, צפה ועולה מול עיני תמונה זו, ואני נסוג, אין ביכולתי להפרד מהאומה המכילה בקירבה אנשים טהורים וברי לב כאלה.

מה בקש דוד המלך בבקשתו "אחת שאלתי בבית ה'"?'

כתוב בתהלים (כז, ד) "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו".

כאן אמר דוד המלך אחת שאלתי אותה אבקש, דהיינו יש לי רק רצון אחד, כי יש השואל צורך מסויים, אך יש עוד דברים שרוצה, ודוד המלך אינו כן אחת אותה אבקש! ומה מבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי.

שואל מרן ראש הישיבה ר' יהודה צדקה זצוק"ל, בהבנת הפסוק הן בתחילה כתוב "שבתי" בבית ה' כל ימי חיי, וישיבה היא לזמן רב. ואילו לבסוף אמר הפסוק "ולבקר" בהיכלו, וביקור הוא לזמן קצר? ומתרץ, כל אדם שמגיע למקום חדש, הרי הוא מתפעל מכל מה שעיניו רואות. אולם כעבור זמן קצר שוב אינו מתפעל ממה שרואה, שזהו כוחו של הרגל. לפי זה נראה שביקש דוד המלך ע"ה "שבתי" בבית ה', דהיינו מחד בקשתו ישיבת קבע, אך מאידך מבקש שלעולמים תהיה ישיבה זו בבחינת "ולבקר" בהיכלו, כדרך ביקור שתחושת ההתפעלות פועמת בלב האדם, כן בעת שבתו בבית השם כל ימי חייו יחוש את ההתפעלות הראשונית מפעמת בקירבו.

ובילקוט שמעוני (תהלים סוף רמז תש"ו) מובא: אחת שאלתי, אמר לו הקב"ה לדוד, בתחלה אתה אומר אחת שאלתי, ואחר כך אתה שואל כמה שאלות, שנאמר שבתי בבית ה' וכו'? אמר לו, רבונו של עולם ממך למדתי, לא יהיה העבד דומה לרבו?! בתחלה אמרת (י, יב) "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלהיך" [דהיינו ה' ביקש מעם ישראל לשמור רק יראת שמים] ואחר כך פתחת להם מצוות הרבה, שנאמר (שם) "ללכת בכל דרכיו", הוי דיו לעבד שיהא כרבו.

אל תספר לי מה הקב"ה עושה לך, אלא מה אתה עושה לקב"ה

מעשה בתלמידו של בית הלוי זצ"ל, שלאחר שנות לימוד רבות עקר לעיר אחרת והחל לעסוק במסחר לפרנסת בני ביתו. בתחילה עוד הקפיד על סדרי לימוד תמידין כסדרן מתוך עמקות כפי שהורגל בשנות לימודו אצל בית הלוי, אולם ברבות השנים כשגברו עליו טרדותיו ונהפך לעשיר גדול, פסק מלימוד התורה.

והנה אירע שנזדמן הבית הלוי לעירו של תלמידו. כמובן שאותו תלמיד הגיע להקביל את פני רבו האהוב. מיד שנכנס, שאלו הבית הלוי מה הנך עושה? ענהו התלמיד שהוא עוסק במסחר לצורך פרנסתו. שוב שאלו רבו, מה אתה עושה? ענהו התלמיד ביתר הרחבה על פרטי מסחרו ועל כל פועליו הגדולים.

הפסיקו הבית הלוי ואמר לו, כל מה שסיפרת לי עד עתה, אלו הם מעשיו של הקב"ה שעזרך ונותן לך פרנסה, אך אנוכי שאלתיך "מה אתה עושה", מה הם מעשיך שלך, מעשים שהנך יכול לעשות ולפעול בעצמך, הם לימוד התורה ויראת השמים, שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:).

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה" (י, יב)

אם נשתמש במידת היראה לירא מה' יתברך, אזי ננצל מכל היראות האחרות שיש בעולם

הגאון רבי חיים מוולאז'ין (ברוח חיים פ"ד משנה כ"ב ד"ה הילודים למות) ביאר את הפסוק, באופן זה. אדם שיש לו יראת ה', אינו ירא משום דבר אחר. אבל אם אינו ירא מהקב"ה, אזי ירא הוא מהברואים, כמו חיות רעות וליסטים. לכן אמר משה, מה ה' שואל מעמך, כי אם ליראה, כיון שבין כך ובין כך יש לו לאדם יראה מהרבה דברים רעים, הלא טוב לו לנצל את היראה לטוב ולירא מה' יתברך, ואז ינצל מכל היראות האחרות שיש לו בעולם. וזה כבר באמת דבר קטן.

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה" (י, יב)

באיזו מצוה הקב"ה יהיה כביכול "שואל מעמך"? רק במצות "כי אם ליראה"

הקשה הגאון הקדוש בעל הנודע ביהודה זי"ע בספרו צל"ח (ברכות לג:), מדוע נקט הכתוב בלשון "שואל מעמך", ולא "מבקש מעמך"? ומישב בביאור נפלא: דרשו חז"ל (ויקרא רבה, פרשה כ"ז סי' ב') שאין שום אדם בעולם שיכול להקדים טובה להקב"ה, לפי שנהפוך הוא, היות והקב"ה הקדים לעשות לו טובה, שמכוחה הוא יכול לקיים מצוות. כגון אין אדם המקיים מצות מילה, טרם נתן לו הקב"ה בן. ואין אדם העושה ציצית, אלא לאחר שהקב"ה נתן לו בגד. וכן הוא הדבר לגבי מצוות צדקה מעשרות, וברוב המצוות, האפשרות לקיימן היא רק לאחר שהקב"ה נתן לאדם דבר כלשהו, ואם כן הקב"ה הקדים לגמול לו טובה עוד בטרם זכה הוא לקיים את המצוה. וכן למדו במסכת אבות (פ"ג מ"ז) תן לו משלו, שאתה ושלך שלו, דהיינו אין כל חוב מצד הקב"ה כלפי האדם על המצוות שעשה, כי הקב"ה כבר הקדים לתת לו. אלא שהקב"ה ברוב חסדו משלם שכר לאדם כאילו האדם עשה את המצוה משלו.

שונה המצב לגבי יראת שמים, שאותה מסר הקב"ה ביד האדם מבלי שהקדים לתת לו דבר כלשהו הקשור למצוה זו, והברירה חופשית לגמרי ביד האדם אם להיות ירא שמים או לאו, ונמצא שאם האדם מקיים את מצות יראת שמים כראוי, במצוה זו הקב''ה כביכול חייב לשלם לו את שכרו, כי במצוה זו האדם הקדים כביכול להלוות לה' יתברך.

וזה מה שמרמז הכתוב באומרו, מה ה' אלקיך "שואל" מעמך, כלומר, באיזו מצוה הקב"ה יהיה ה"שואל מעמך" ואתה המשאיל? אין אף מצוה שכזו, מלבד מצוה אחת: "כי אם ליראה"!...

בזכות מה נפתחו לבעל "שאגת אריה" מעיינות החכמה

ובענין הצדקה ראיתי להביא מעשה שאירע עם הגאון בעל השאגת אריה אשר נשא לאשה את בתו של אחד מעשירי המקום, ותנאי האירוסין קבעו כי השאגת אריה יאכל על שלחנו של חותנו. לאחר החתונה נתן החותן לחתנו בעל השאגת אריה, סכום של שלש מאות רובל, ואמר לו: למרות שכל מחסורך עלי, תקח לך את הרובלים הללו למקרה שלא יהיה בידי לכלכל אותך ואת אשתך. נטל הגאון את הרובלים, הניח אותם בקופה נעולה ושב ללימודיו. באחד הלילות התדפק על דלתו של השאגת אריה הפרנס החשוב של העיר שהיה העשיר של הקהילה, וביקש לשוחח עם הרב בסוד כמוס. לאחר שנכנסו לחדר סגור, התפרץ העשיר בבכי סוער וסיפר לרב כי כל כספו ירד לטמיון, והוא שמר הענין בסוד, אבל ענין דחוף מאד יש לו, והוא כי למחר נקבעו נישואי בתו עם בנו של אחד מחשובי הקהל, והוא התחייב לשלם לחתן בעת החופה שלש מאות רובל, ועתה אין בידו אפילו פרוטה אחת. העשיר התייפח בבכי רב, וביקש לעזור לו להשיג את סך שלש מאות הרובל, אחרת לא תתקיים החופה למחר. מיד נגש הרב ופתח את קופתו הסודית בה מונחים שלש מאות הרובל שקבל מחותנו לעת צרה. בעל השאגת אריה מנה על ידו של העשיר סך מאתים ותשעים וחמשה רובל בלבד, הסכום הדרוש לו חסר חמשה רובל. לאחר שהודה העשיר עמוקות לשאגת אריה, שאל, רבנו, מכיון שהושעת אותי ועזרת לי כל כך הרבה, מה מונע ממך ליתן לי את החמשה רובל האחרונים, כי אחרת עלי ללכת להתבזות ולספר את מצבי מאחר שחסר לי עוד חמשה רובל? אמר לו השאגת אריה בעת שנתתי לך את הרובלים השמורים לי, בא אלי יצר הרע והתחיל להכניס בי גאוה, ראה אדם גדול כמוך, כמה צדיק אתה שלקחת את כל הונך ששמרת לעת צרה, ונתת לאדם בעת צרתו, והתחיל להכניס בי גאווה, לכך אמרתי לשטן אני לא משלם לעשיר את כל הסכום רק מאתים ותשעים וחמשה רובל, והשאר ימצא במקום אחר, ואין המצוה נקראת אלא על שם גומרה, זה שישלים את הסך חמשה רובל, והמצוה שלי אינה מושלמת. ואמר השאגת אריה, מאז אותו מעשה, זכיתי להרבה שערי חכמה, שהקב"ה פתח לי והאיר עיני בתורת האמת, וחיברתי הרבה ספרים חשובים בתורה.