הלכות ט"ו באב

ג אב תשפ"ה | 28/07/2025 | 09:07

א. אמרו חז"ל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפוריםא, וירבה בו מעט בשמחה כי יש עילוי לשכינהב.

ב. יום ט"ו באב הוא ארבעים יום קודם כ"ה באלול שהוא יום בריאת העולם, ובאותו יום הכריזו בשמים על בריאת העולם, ולכן ירבה בתשובה ומעשים טובים מכאן ואילך כי אור ימים הנוראים מבצבצים ובאים. וכבר אמרו (עמוס ג, ח) "אריה שאג מי לא יירא" וחודש אב מזלו אריהג.

ג. אין נופלין על פניהם ביום זה. ולא במנחה שלפניוד. ואין אומרים בתפילת שחרית מזמור יענך ה', ולא מזמור תפילה לדודה. וכן אין מתענים בוו. וכשחל בשבת אין אומרים צדקתך במנחהז.

ד. בברכת המזון של ט"ו באב יכוין במיוחד בברכת הטוב והמטיב על הרוגי ביתר שניתנו לקבורה ביום זהח.

ה. יש חסידים ואנשי מעשה מתחילים ללמוד סדר תיקוני זוהר מחמשה עשר באב עד יום הכיפוריםט.

ו. יזהר להוסיף בתורה מיום ט"ו ואילך, ובפרט בלילות כי מעתה הלילות נעשות ארוכות, ואמרו חז"ל מאן דמוסיף מוסיפים לוי.

ז. ביום כ' לחודש אב עושים התרת נדרים שהוא ארבעים יום קודם ר"ה, וטוב לעשות התרה בעשרה. ונהגו עוד לעשות התרה בער"ח אלול שהוא ארבעים יום קודם יום הכיפורים, ומנהג יפה הוא כדי שיוּתַר לו נזיפה ונדוי בבי"ד של מעלה. ויזהר מכאן ואילך בכל עניניו שלא יתחייב נזיפה או נידוי בבי"ד של מעלה, כדי שתהיה תפילתו נשמעת בר"ה וביוהכ"פיא.

א. תנן בתענית (כו:) אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו, כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, שקר החן והבל היפי אשה יראת ה' היא תתהלל, ואומר: תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה. וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו, ביום חתנתו - זה מתן תורה, וביום שמחת לבו - זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו. ע"כ.

ובגמ' (ל:) בשלמא יום הכפורים - משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא חמשה עשר באב מאי היא, אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש? זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' - דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה. אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שנאמר ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה. מאי דרוש? אמר רב: ממנו, ולא מבנינו. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי, אלי היה הדבור. עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות (שומרים) שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר: לאיזה שירצו יעלו. רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב, שלא הסריחו. והמטיב, שנתנו לקבורה. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. דתניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה, לפי שאינן יבשין. אמר רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל.

ועוד טעם לשמחה כי מיום זה והלאה שהלילות מתארכים, על כל אחד להוסיף בלימוד התורה יותר בלילות, ויוסיפו לו חיים על חייו, שנאמר (משלי ט, יא) "כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים", וכן נאמר (שם ג, טז) "ארך ימים בימינה בשמאולה עשר וכבוד". וכן אמרו חז"ל (מסכת אבות פ"ב מ"ז): "מרבה תורה מרבה חיים". (מסבת תענית כו: ל:, לא.)

אמרו חז"ל (סנהדרין צב.) כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה - אש אוכלתו. חס ושלום. וכתב הרמב"ם (פ"ג מהלכות תלמוד תורה הי"ג): אף על פי שמצות תלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: "והגית בו יומם ולילה" מכל מקום אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה. וכך אמרו חכמים: אין רינה של תורה אלא בלילה, שנאמר "קומי רוני בלילה". וכן אמרו חכמים (עבודה זרה ג:): "כל העוסק בתורה בלילה, חוט של חסד משוך עליו ביום" [שהקב"ה נותן לו חן בעיני הבריות]. לפיכך הרוצה אכות בכתרה של תורה, יזהר מאוד בכל לילותיו, ולא יאבד אפילו אחת מהן באכילה ושתיה, בשינה ושיחה וכיוצא בהם, אלא בתלמוד תורה וחכמה. ע"כ.

ב. כן כתב מרן החיד"א (מורה באצבע סי' ח' אות רמב) ביום ט"ו באב ירבה קצת בשמחה כי יש עלוי לשכינה וכמו שכתוב בזוהר הקדוש (חלק ב' דף קל"ה).

וכ"כ מו"ר הבא"ח (ש"א פר' דברים אות א) לגבי בר ישראל דאית ליה דינא בהדי עכו"ם בחודש אב, שכל הדין הזה הוא עד עשרה באב וז"ל: וי"א עד ט"ב דהיינו עד אחר עשרה באב וזו הסברה היא עיקר, דאין צריך להשתמיט עד ר"ח אלול אלא רק עד אחר עשרה באב, ובפרט כי בט"ו באב צריך לעשות שמחה מפני שיש עלוי לשכינה כמ"ש בזוה"ק ח"ב דף קצ"ה, וכיון שעלה חודש זה ביום ט"ו לא ירד דמעלין בקודש, ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב בן פרת יוסף בן פרת עלי עין בנות צעדה עלי שור, דידוע מ"ש רז"ל לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיוה"כ שבהם בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים וכו' וכנז' בתענית יע"ש, וידוע מ"ש רז"ל במדרש שכל ישראל נקראים בשם יוסף כמ"ש תחון שארית יוסף, וז"ש בן פרת יוסף אלו ישראל שיהיה להם בן פרת עלי עין הוא חודש אב שהוא בחי' עין כנז"ל, אף על פי שיש בו בכיה ואנינה ואמר אימתי יהיה החן הזה בחודש אב שהוא בחי' עין, ואמר בנות צעדה עלי שור פירוש בזמן שבנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים שהוא ביום ט"ו באב.

ג. הנה כ"ה באלול הוא יום בריאת העולם והוא יום של בריאת נשמות ישראל כמו שנדרש בחז"ל – "בראשית" – בשביל ישראל שנקראים ראשית שנאמר (ירמיהו ב, ג) "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה", והנה אמרו רז"ל (סוטה ב.) ארבעים יום קודם יצירת הולד יוצאת בת קול ואומרת בת פלוני לפלוני, והנה על פי זה ארבעים יום קודם כ"ה באלול שהוא יום יצירתן של נשמות ישראל יוצא ט"ו באב, שאז נשמות ישראל עלו במחשבה, ולכן תקנו שבכל שנה ושנה בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים, והותרו השבטים להתחתן זה בזה ושבט בנימין הותר לבוא בקהל, כי זה הזמן שנשמות ישראל עלו במחשבה ואם כן אין זמן טוב מזה לחיתון.

לאחר יום תשעה באב אנחנו מקבלים תנחומים ויום ט"ו באב הוא יום השביעי של יום תשעה באב שהוא יום השביעי של תשלום ימי האבילות ואז אנו קמים, ולכן הוא יום טוב, ומאז מתחיל בחינת התיקון של השנה ההיא, ולכן אמרו חז"ל מיום ט"ו באב דלא מוסיף יסיף כי מאז אנו מתחילים להקים את המלכות מהעפר ולהעלותה אל דודה בחדש אלול כמו שדרשו דורשי רשומות אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול.

מט"ו באב מתחילים ימי הרחמים וע"כ נהגו הצדיקים להתחיל לחשב חשבון נפשם וסיכום השנה ומה לעשות. וכן בט"ו באב יש צדיקים שהתחילו ללמוד תיקוני הזוה"ק.

כתוב בספרי המוסר שיום חמשה עשר באב, הוא תחילה וראש לימי הדין המתחילים באלול, וראוי לאדם שיתחיל מיום זה לעשות חשבון נפשו על מעשיו שבכל השנה, לפיכך יש גם שנוהגים שאם כותב אגרת לחבירו מיום זה ואילך כותב בו "כתיבה וחתימה טובה" כנהוג אצל העולם מראש חודש אלול.

הנוהגים כך מצאו אסמכתא נאה למנהג בדרך גימטריא, שכן אותיות של "חמשה עשר באב" עולות בגימטריא: "תשע מאות עשרים ושמונה" כגימטריא של "כתיבה וחתימה טובה".

ועוד אמרו רמז לכך שימי התשובה מתחילים בחמשה עשר באב ונמשכים עד הושענא רבה, שכך אמר להם משה לישראל, "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם" וגו' "מחוטב עציך עד שואב מימיך" זה יום ט"ו באב שהוא יום אחרון לכריתת עצים למערכה, "עד שואב מימיך" זה הושענא רבה שהוא סוף זמן ניסוך המים בחג.

ולכן בימים אלו צריך האדם להתחזק מאד בתורה וירא"ש, שהם ארבעים יום קודם בריאת העולם מחדש שהוא כ"ה באלול שאז התחילה בריאת העולם, ונשלם בר"ה שהם ימים ששי ושביעי דבריאת העולם כנודע. וכמו שאמרו רבותינו טוב אחרית דבר, מראשיתו, דכל דבר שבתחילתו היה טוב, אזי גם בסופו יהיה טוב וכיון שעכשיו זה ראשית השנה יתחזק האדם וילמד וינצל זמנו קודם בואו ליום הדין.

ד. שו"ע (סי' קלא סעי' ו) נהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו באב, ולא בט"ו בשבט, ולא בר"ח, ולא במנחה שלפניו. וכתב הכה"ח (ס"ק לא). כתב הפרי חדש (אות ז) דאכולהו קאי דכל יום שאין בו נפילת אפים אין נוהגין ליפול במנחה שלפניו ע"כ. אבל העולת תמיד (אות ך) כתב דמשמע מדברי המחבר דבט"ו בשבט ובאב יש נפילת אפים במנחה שלפניהם אלא שאין המנהג כן עכ"ד, וכן כתב באות כ"ג דבכל אלה המנהג שגם במנחה לפניהם אין נופלין על פניהם. וכן כתב הכנסת הגדולה בהגהות בית יוסף דמנהגינו דכל יום שאין נופלין על פניהם אין נופלין גם כן במנחה שלפניו.

ה. דעת הרמ"א (סי' קלא סעי' א) שאומרים למנצח וז"ל: ואפי' בימים שאין אומרים תחנון אומרים למנצח, מלבד בר"ח וחנוכה ופורים וע"פ ועיו"כ וט' באב (מנהגים וע"ל סי' תקנ"ט). אולם מנהג בני ספרד כל יום שאין בו נפילת אפים אין אומרים למנצח יענך ביום צרה ולא תפלה לדוד, וכ"כ הבא"ח (ש"א פר' כי תשא אות יז) וז"ל: ובימים שאין אומרים בהם ודוי, המנהג פשוט דאין אומרים מזמור יענך ומזמור תפלה לדוד, וכן המנהג גם אצל קהל חסידים בעה"ק ירושלים ת"ו, ולא ידענו טעם למזמור תפלה לדוד, ואומרים דכך הוא קבלה מהראשונים ז"ל.

וכ"כ הכה"ח (ס"ק לז) על דברי הרמ"א וז"ל: אבל הפרי חדש (אות א) כתב דאין אנו נוהגין כן אלא שבכל יום שאין אומרים תחנון אין אומרים למנצח, וכן כתב שיירי כנסת הגדולה בהגהות הטור (אות ג), מאמר מרדכי (אות ו), שלמי צבור (דף קנד ע"ב), חסד לאלפים אות י"ד, וכתב וכן אין אומרים תפלה לדוד, יפה ללב אות ז'. ונראה דזהו רק למנהג בני ספרד אבל מנהג בני אשכנז כמו שכתב הרמ"א ז"ל שהרי רבני האשכנזים הביאו דברי הרמ"א ז"ל ועל כן כל אחד יחזיק במנהגו שהרי אין איסור בדבר, ומנהג בני ספרד כל יום שאין בו נפילת אפים אין אומרים למנצח יענך ביום צרה ולא תפלה לדוד ואם הוא ביום שבת אין אומרים צדקתך צדק.

ו. מג"א (סי' תקעג ס"ק א). א"ר (שם ס"ק ג). כה"ח (שם ס"ק יא).

ז. ע"פ מ"ש שו"ע (סי' רצב סעי' ב) וז"ל: אומרים: צדקתך ואם חל בו יום שאילו היה חול לא היו אומרים בו במנחה נפילת אפים, אין אומרים צדקתך.

ח. אני לדודי (עמוד ג) בשם לוח דבר בעתו.

ט. כי מעלת אמירת תיקוני זוהר בחודש אלול מבואר בהקדמת כסא מלך לתיקו"ז, שהלימוד בחודש אלול מטהר הגוף והנשמה וסגולתו לקרב קץ הגאולה ב"ב, וכ"כ באור הצדיקים (סי' ל"ו ס"ב) אשרי מי שישלים ספר התיקונים בימים אלו, ויקירי ירושלים מתחילים באמירת התיקונים מט"ו באב. וכ"כ בסידור אור הישר קוידינוב שהרה"צ הרח"ד מקוידינוב היה אומר תיקוני הזוהר נט"ו באב עד הושענא רבה.

י. גמ' בתענית (לא.) מכאן ואילך, דמוסיף – יוסיף (מחמשה עשר באב ואילך, דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה - יוסיף חיים על חייו.), ודלא מוסיף (לעסוק בתורה בלילות) יסיף. מאי יסיף, אמר רב יוסף: תקבריה אימיה (ימות בלא עתו).

והסביר רבינו חננאל תקבריה אימיה שאינו מן החכמים שמנדדין שינה מעיניהם בעולם הזה, וחיים לעולם הבא. ובערוך כתב: ודלא מוסיף, אלא ישן כל הלילה - יאסף. כלומר, מתרשל ואינו מבקש חיים. שהתורה כתוב בה "כי הוא חייך ואורך ימיך". והענף יוסף מבאר, שלפי שעתה העת ללימוד הלילה, והלימוד השייך ללילה הוא תורה שבעל פה, ודרשו חז"ל "שמע בני מוסר אביך - זו תורה שבכתב. ואל תטוש תורת אמך - זו תורה שבעל פה", ואם אינו לומד אותה, היא גורמת לו שיקבר. וזהו "תקבריה אמיה". דהיינו - תורה שבעל פה. עיין שם.

וכ"כ הגאון חיד"א (שם) וז"ל: ויזהר להוסיף תורה בלילה עד כאן. וכתב במועד לכל חי (סי' י אות צז) וז"ל: ובספר נוהג כצאן יוסף (דף סח ע"ב) כתב משם ספר יוסף אומץ ק"ק, על מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה דלא מוסיף אחר ט"ו באב יסיף, לא נאמר אלא לגלילות ארץ ישראל דשם הלילות ארוכות אחר ט"ו באב יותר משמונה שעות, מה שאין כן בגלילות הללו, מכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה, עד כאן לשונו. וכן כתב המנהיג דראוי לכל אדם שהוא יודע ספר להחמיר על עצמו לקום על כל פנים בשעה עשירית בלילה, בין בימות הגשמים בין בימות החמה, עד כאן לשונו. ועיין עוד שם בדף א אות ב, במה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מקומי עד שכבי קומי, משכבי עד קומי שכבי, עיין שם, יהי רצון שנזכה להגות בתורתו יומם ולילה, בקיץ ובחורף. יהיה, לאורך ימים ושנים כולנו חיים:

יא. כן כתוב במנהגי ק"ק חסידים בית אל (אות סד). והנה פעמים שיתחייב האדם התרה מצד שנתנדה לשמים, וכגון שהזכיר במזיד שם שמים לבטלה בכל לשון, כדאיתא בשו"ע (סי' שלד סעי' ח), או שעיכב הרבים מלעשות מצוה, או ביזה ת"ח אפילו בשוגג. או ביזה אביו ואמו אפילו שלא בפניהם ואפילו בשוגג. או שהכה לחבירו, וכיון שאמרו בזוה"ק דהמתחייב נזיפה או נידוי בב"ד של מעלה ישאר בנידויו מ' יום ואין תפילתו נשמעת, על כן נזהרו לעשות התרת נדרים וחרמות ושמתות ונידויים בי"ט מנחם אב, שהוא מ' יום קודם ר"ה, וכן בערב ר"ח אלול, שהוא מ' יום קודם יוהכ"פ, שעל ידי זה לא יעמוד בנידוי ביוהכ"פ ח"ו. ויזהר מכאן ואילך שלא יתחייב נזיפה או נידוי בב"ד של מעלה. וכן מנהג בית אל, והובא בנהר מצרים, ובכה"ח (סי' תקפא ס"ק יב).

ודע כי במנהגי בית אל (אות סד) כתבו לעשות ביום כ' אב. אמנם במנהגי ק"ק בית יעקב לרבי אליהו מני זצוק"ל (פרק ח אות סה) כתבו לעשות ההתרה ביום י"ט באב.

ומה שכתבנו שנוהגין לעשותה בעשרה כ"כ במטה אפרים ובמנהגי החת"ס, שמא נתנדה אחד בחלום וצריך התרה בעשרה, או שמא נדר אחד מהם בחלום, ואם אי אפשר בעשרה יעשו בשלשה. כדאיתא בשו"ע (סי' שלד סעי' לה), וע"ש עוד דלכתחילה צריך עשרה ששונים הלכות, או עכ"פ שונים משנה או עכ"פ יודעין לקרות ורק אם לא מצא יתיר בשלשה.