מאמרי הפרשה פרשת חוקת

כ"ו סיון תשפ"ה | 22/06/2025 | 20:24

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר, זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (יט, א-ב)

פרשת פרה אדומה ניתנה לישראל בר"ח ניסן ביום הקמת המשכן, כדי להטהר לגמרי מכל הטומאה שדבקה בם מטומאת מת ומטומאת ע"ז שהיא שורש המיתה בעולם

פרשת פרה אדומה ניתנה לישראל בר"ח ניסן בשנה השנית לצאתם ממצרים ביום הקמת המשכן, כי כל ישראל היו חייבים להיטהר כדי שיוכלו להקריב את פסחיהם ואפילו מי שלא נגע במת מעולם, שכן כולם חטאו בחטא העגל וכידוע עבודה זרה מטמאה כמת, ועל כן לאחר שהקב"ה סלח לישראל וציוה עליהם לעשות לו משכן, נתן להם מצות פרה אדומה כדי להטהר לגמרי מכל הטומאה שדבקה בם מטומאת מת ומטומאת ע"ז שהיא שורש המיתה בעולם. א''כ מעשה פרה אדומה הוא שורש הטהרה של עם ישראל ומאחר והוא שורש הטהרה, לכן צריך לעשות אותו בטהרה המושלמת ביותר שאפשר, שכן כל דבר ששרשו טהור אפילו אם אח''כ נפלה בו טומאה בענפיו שוב אין הטהרה נפגמת, וזהו יסוד עצום שהוא עיקרן של כל אותן מצוות שמקדשות את שורש המעשה, כגון מעשרות, חנוכת הבית, הפרשת חלה, וכיו"ב שצריכים להתחיל בקדושה ואז ממילא הכל מתקדש. ולדוגמא אדם מתחיל את היום בתפילה בכונה ואז בעזה''י כל היום כולו מתקדש.

א''כ אותה פרה אדומה שבאה לטהר מטומאת מת, כיון שבאו לעשות שורש לטהרה הרי החמירו בה חומרות רבות ועשאוה במעלות של טהרה שאין למעלה מהן.

וזה היה סדר מעשה פרה אדומה בירושלים

כשם שהיו מפרישים את הכהן הגדול מביתו שבעת ימים קודם יוה"כ לעבודת יוה"כ, כך היו מפרישים את הכהן השורף את הפרה שבעה ימים קודם שריפתה, ללשכה מיוחדת הנקראת "בית אבן" לפי שכל מעשיה וכליה היו עשויים מאבן ומאדמה שאינן מקבלות טומאה. וכל שבעת הימים היו מזים עליו מכל אפר הפרות שהיו במקדש שנשארו למשמרת מאז ימי משרע"ה, שמא נטמא הוא למת ולא ידע. ומן הדין היה צריך להזות עליו רק שלישי ושביעי אלא שמזין עליו יום אחר יום, שכן מעלה יתרה עשו בפרה.

כשמזין על הכהן בימי ההפרשה, צריך שיזה עליו איש שלא נטמא במת מעולם. וכל הכלים שממלאים בהם ומקדשים להזות על הכהן השורף - כולם כלי אבנים היו, שאינם מקבלים טומאה, וכל הדברים האלה כאמור מעלות יתרות שעשו בפרה - שורש טהרת ישראל.

חצירות היו בירושלים שהיו בנויות על גבי סלע ותחתיהן חלול מפני קבר התהום, וע''כ לא היתה יכולה הטומאה להגיע לשם לעולם. כידוע שטומאת מת בוקעת מהקבר עד הרקיע, אלא א"כ עשו חלל בין הקרקע לסלע שעל גביו, וחלל האויר מפסיק בין הטומאה לסלע, ושוב אין הטומאה בוקעת למעלה, א"כ אותן חצירות שנבנו על גבי סלע שבד''כ אין חופרים שם על מנת לקבור מתים, וגם אם קברו שם הרי חלל האויר לא נותן לטומאה לבקוע, ומביאים היו לשם נשים מעוברות של כהנים ויולדות בניהן באותן החצירות ומגדלות שם את בניהן, ולא היתה טומאת מת מגיעה אליהן מעולם. משגדלו הילדים ונבחרו להיות המזין על הכהן השורף את הפרה, היו מביאים שוורים שכרסיהם רחבות ומניחים על גביהם דלתות טהורות ומושיבים התינוקות על גבי הדלתות כדי שיהיה אהל בינם לבין הארץ שמא השוורים ילכו מעל קבר בדרכם אל מעיין השילוח. כשמגיעים לשילוח היו ממלאים ממי המעיין לתוך כוסות האבן שבידם ואין חוששים במעיין מפני קברות כי אין דרכם של בני אדם לקבור במקומות כאלה, ואח"כ עולים שוב ויושבים על גבי הדלתות והולכים עד שמגיעים להר הבית. הגיעו להר הבית יורדים ומהלכים על רגליהם, מפני שכל הר הבית והעזרות תחתיהן היה חלול מפני קבר התהום. ומהלכים עד פתח העזרה, ובפתח העזרה היה כלי עם אפר והיו נוטלים את האפר ונותנים במים שבכוסות ומזין על הכהן.

כיצד שורפים אותה

זקני ישראל היו ממתינים בהר הזיתים שמול הר הבית, והכהן והעוזרים בשריפה והפרה בעצמה היו יוצאים על גשר שהיה נבנה מהר הבית להר הזיתים, והיה הכהן טובל שם ואח"כ עלה ונסתפג. והיו בונים מערכה מעצי ארזים אלונים וברושים ותאנה, כמין מגדל עם חלונות כדי שהאש תהיה מפיחה ברוח. וכופתים את הפרה ונותנים אותה על גבי המערכה, והכהן היה שוחט ומקבל את הדם ומזה שבע פעמים כנגד בית קה"ק. גמר מלהזות, מקנח ידיו בגופה של הפרה ויורד מן המערכה. הצית את האש והתחילה האש להאחז בפרה השחוטה כשהיא שלמה עד אשר תצית האש ברובה ותקרע בטנה.

ואח"כ נוטל עץ של ארז ואזוב ושני תולעת וכורך האזוב עם הארז בלשון של השני, ומשליך לתוך בטנה של הפרה אחרי שנבקעה ע"י האש.

אחר שנגמרה שריפתה - חובטין אותה במקלות היא וכל עצי המערכה שנשרפו בה עד שנעשה הכל אפר. והיו מחלקים את האפר לשלושה חלקים. אחד ניתן בחיל, אחד בהר הזיתים, ואחד מתחלק לכל המשמרות. זה שמתחלק למשמרות, היו כל הכהנים מקדשים ממנו, וזה שניתן בהר הזיתים היו ישראל מזין ממנו, וזה שניתן בחיל היה מוכן ומוצנע שנאמר: "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת".

תשע פרות אדומות נעשו מאז ומעולם, הראשונה עשה משרע"ה והיו מטהרים באפרה כל ימי הבית הראשון, והותירו ממנה מעט למשמרת, שניה עשה עזרא הסופר, ושבע מעזרא ועד חרבן הבית, והעשירית יעשה בעזה''י מלך המשיח במהרה בימינו אמן.

ומבואר בחז"ל, כי מעניניו המיוחדים של משה, הוא ענין הנצחיות כמ''ש בגמרא (סוטה ט') שאין שונאיהם של משה ודוד שולטים במעשי ידיהם. וא"כ כח הטהרה של פרה אדומה קשור עם ענין נצחיות משה רבנו, וכל יתר הפרות האדומות נאצל כוחן מכוח פרתו האדומה של משה רבנו, וגם השימוש באפר פרת משה נתארך שנים רבות, שהרי עד ימי עזרא לא הוצרכו לפרה שניה - דהיינו קרוב לאלף שנה השתמשו בפרתו של משה, ואילו במשך ה-420 שנים של בית שני עשו 8 פרות, ועוד, שאמרו המפרשים שבכל הפרות היו צריכים לערב מאפר פרתו של משה.

ודוקא את הפרה האדומה העשירית יעשה מלך המשיח, כי עשר מראה על שלימות. ושלימות הטהרה של פרה אדומה תהיה רק לעתיד לבוא בפרה העשירית שיעשה מלך המשיח, יחד עם המנין העשירי שיעשה בבני ישראל, שבכתובים מצאנו שעם ישראל נמנו תשע פעמים, והמשיח הוא זה שישיב את השירה העשירית ויכבוש את ארץ עשר האומות.

אילין עובדייא דאתון עבדין נראין כמין כשפים, אתם מביאים פרה ושורפין אותה

שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי, אילין עובדייא דאתון עבדין נראין כמין כשפים, אתם מביאים פרה ושורפין אותה, וכותשין אותה, ונוטלין את אפרה, ואחד מכם מטמא למת מזין עליו ב' וג' טיפין ואתם אומרים לו טהרת. אמר לו לא נכנסה בך רוח תזזית מימיך? אמר לו לאו. ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית? אמר לו הן. א"ל ומה אתם עושין לו? אמר לו, מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו ומרביצים עליה מים והיא בורחת. א"ל ישמעו אזניך מה שאתה מוצא מפיך. כך הרוח הזו- רוח טומאה, דכתיב (זכריה יג) "וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". מזין עליו מי נדה והוא בורח. לאחר שיצא, אמרו לו תלמידיו, רבנו, לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר? אמר להם, חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרין, אלא אמר הקדוש ברוך הוא חקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב "זאת חוקת התורה". ומפני מה כל הקרבנות זכרים וזו נקבה? א"ר איבו, משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך. אמר המלך תבא אמו ותקנח את הצואה, כך אמר הקדוש ברוך הוא תבא פרה ותכפר על מעשה העגל. (מדרש רבא)

בכל שנה ושנה בבוא זמן זה, מתעוררת רוח טהרה ממרום לטהר את בית ישראל

"ונשלמה פרים שפתינו", כשעוסקים ישראל בדיני הטהרה, הלכותיהם וטעמיהם, נחשב להם כאילו נטהרו בפועל מכל טומאותיהם.

אותה רוח טהרה שאפפה את העם בזמן שהמקדש היה קיים, שאז כל אחד היה עוסק בטהרתו על מנת שיוכל לעלות לירושלים, אותה רוח עילאית של טהרה ושמחה של קדושה לא בטלה לעולם. ובכל שנה ושנה בבוא זמן זה, מתעוררת רוח טהרה ממרום לטהר את בית ישראל. אשרי המרגיש קדושת הזמנים ומתמלא רגש והשתוקקות לטהר נפשו לקראת חודש הגאולה.

הדרך לצאת מן הטומאה ולהינתק מן הרע, כרוכה בהחלטה תקיפה וחד משמעית. שאם לא כן, לעולם לא יוכל להתנתק מן הרע אליו הוא כבול וקשור. פעם אחת ויחידה חייב אדם לומר לעצמו לא!, לא אכנע! לא אשמע לפיתויי היצר! ורק על ידי זה יוכל אדם לנצח ולעבור את כל המכשולים. וזה רמוז במה שאמר איוב "מי יתן טהור מטמא לא אחד" (איוב יד). כלומר, ההפיכה והיציאה מן הטומאה אל הטהרה, קשורה היא ב"לא אחד" - תקיף.

משל לשיכור שהחליט לא לשתות יין ולהגמל משכרותו, פעמים רבות גברה בו תאוותו, אך הוא התגבר ולא שתה. פעמים היו שכבר התחיל בהליכה לבית המשתה ובאמצע התגבר על עצמו וחזר לביתו. לאחר שעמד בנסיון פעמים רבות, הרהר, אם אני כה חזק, ראוי אני וזכאי לשתות כוסית יין אחת... ומיד אחר ששתה כוסית אחת חזר לסורו ולשכרותו.

לומדים מזה, שההחלטה לצאת מן הרע, להנתק מן הטומאה, חייבת להיות החלטית וחד משמעית, ללא כל ויתור ונסיגה. כאשר יאמר לעצמו "לא אחד", בשום אופן לא, אזי תתקיים ההחלטה בידו ואכן יצא מכלל טומאה ויזכה להגיע אל עולמות הטוהר.

יהודי חייב לקיים את מצוות הי"ת ולשמוע בקולו בשל היותן מצוות הי"ת אף אלו שאינן מובנות לנו כגון פרה אדומה, שעטנז, כלאים.

"זאת חוקת התורה ויקחו אלך פרה אדומה תמימה", בפרשה זו מודיעה לנו התורה שאת מצוות התורה יש לקיים גם אם נבצר מאתנו טעמה של המצוה, וכמו שאנו רואים בענין פרה אדומה שהוא חוק ללא טעם, שהרי צוה הקב"ה ליקח פרה שהיא תמימה באדמימות ושלא עלה עליה עול וכו' ולהביאה להר הזיתים שהיה בדיוק נוכח בהמ"ק וישחטו אותה שם, וישרפו אותה, וימלאו מים חיים וישימו את האפר בתוך כלי מים ויזו את המים ע"ג הטמאים והמים האלו שנקראים מי נדה היתה להם סגולה שמטמאים את הטהור ומטהרים את הטמא. ומצוה זו היא אחת מסודותיה המופלאים של התורה שאי אפשר לחקור ולשאול טעמה אלא יש לקיימה כחוקה ביראה ובאהבת הי"ת. ואמר לו הקב"ה למשה שכל הפרות הנעשות משלך ואילך בטלות לעתיד, ושלך קיימת לעולם, ויגלהו אליהו לעתיד, לערב ולקדש בו פרות שיעשו. ולא נתגלה סודה אלא למשה רבנו שנאמר "ויקחו אליך" ואפי' שלמה המלך אמר - אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, והי"א רחוק"ה גי' פרה אדומה.

ופירשו המפרשים לשון זאת חוקת התורה שהיא חק וגזרת מלך, כדבר שאין טעמו נודע לבריות והן תמהין עליו, כענין פרה אדומה שהיא מטהרת את הטמאים ומטמאת את העוסקים בעבודתה, והאמת כי פרה אדומה מכלל החוקים שאין טעמן נגלה ונודע, אבל עיקר לשון חקה מלשון חקיקה, ורמוז לדבר החקוק ומצויר למעלה והנרמז לישראל בפרה אדומה, ולכך נקרא חלק אחד מן המצוות חוקים, נאמר כאן חקת התורה, ונאמר בשעיר המשתלח (ויקרא טז' לד') והיתה זאת לכם לחקת עולם, והכלאים (ויקרא יט' יט') את חקותי תשמרו, ועוד נקראים חוקים מלשון גבול, כענין שכתוב (ירמיה ה') אשר שמתי חול גבול לים ולא יעברנו, חקות ירח וכוכבים לאור לילה (ירמיה לא' לה') כלומר גבולי היום והלילה, וזה להורות שנעצור המחשבה מלהרהר בהם ולא נעבור גבול מפני עומק השגתם.

וכן משמע במדרש: רבי יצחק פתח, כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה, אמר שלמה - על כל התורה כולה עמדתי, ועל פרשה זו של פרה כיון שהייתי מגיע בה, הייתי דורש בה וחוקר בה ושואל בה, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, הרי שהיה דורש וחוקר אלא שלא עמד על בוריה, מה שאין כן כל התורה שעמד על בוריה.

ומפני מה נאמר זאת חוקת התורה ולא נאמר זאת חוקת פרה אדומה, לומר לך שכל מצוות התורה אפי' שיש מהן כמה מצוות שנראות לנו קשות מצד שאנחנו חמריים ושקועים בתאוות, בכל זאת צריך לקיימן היות והי"ת ציוה אותנו ואנו אוהבים אותו, ואז מתוך אהבתינו יהפכו הדברים בעינינו כמובנים ומתוקים, כמו שמצינו אצל אברהם אבינו עם יצחק בנו שהקריבו לעולה בשמחה לפני ה'.

חכמים מספרים על דמא בן נתינא (קידושין ל"א) שהפסיד ממון רב בשביל כיבוד אב ואם ולשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה ושילמו לו ישראל בעדה אותו סכום כסף שהפסיד בשעתו. ויש להבין מה הטעם קיבל בשכרו פרה אדומה דוקא? מסביר הרי"ם, התנהגותו של אותו נכרי שהפסיד סכום גדול עבור מצות כיבוד אב עוררה בשמים קטרוג נגד ישראל ובכדי לשתק את הקטגור הזה נתנו לו מן השמים דוקא פרה אדומה כדי להוכיח שבעוד שהנכרי מסוגל לפזר הון על מצוה זו אשר השכל מחייבה, הרי ישראל מוכנים לפזר הון רב על מצוה שאינם מבינים אותה (וזה בא ללמדנו שגם מצות כיבוד אב ואם חייבת להיות כמקבילה לפרשת פרה אדומה).

ועל כן יהודי חייב לקיים את מצוות הי"ת ולשמוע בקולו בשל היותן מצוות הי"ת אף אלו שאינן מובנות לנו כגון פרה אדומה, שעטנז, כלאים, כי אע"פ שטעמן כמוס מאתנו אולם לפניו יתברך גלוי וידוע וברור שאם הי"ת צוונו לעשות אותן, בודאי רק לטובתנו הן.

משל למלך שחילו צר על איזו עיר והוא מפקד עליהם ונותן הוראות כיצד ואיך לנהל את המתקפה, ודאי שהחיילים נשמעים לפקודות המלך ללא סייג ואז הם מנצחים במלחמה. ואם ישאל מישהו את החיילים שיסבירו לו למה התחילה המתקפה דוקא כאן ולא במקום אחר, או למה נכנסו ממקום פלוני והשתמשו בנשק פלוני, לא ידעו מה להשיב, כי אין זה תפקידם לשאול שאלות אלא לקבל הוראות ולעשות אותן, כי בודאי המלך יודע מה הוא עושה וכיצד לנצח את המלחמה. כן אנו חייליו של הקב"ה עלינו לציית לפקודותיו אף שאינן מובנות לנו, משום שאין ספק כי הוא יודע לנהל לנו את הענינים וכל הפקודות שהוא נותן לטובתנו הם. (רבי בנימין מזלוזיץ)

"בהדי כבשי דרחמנא למה לך" עבדהו כעבד המשועבד בנפשו וגופו

הגמ' (ברכות י' ע"א) מספרת שחזקיהו המלך חלה והגיע לשערי מות בא אליו ישעיה בן אמוץ ואמר לו כה אמר ה' צו לביתך, כי מת אתה ולא תחיה, מת אתה בעולם הזה, ולא תחיה לעולם הבא. אמר לו חזקיהו לישעיהו מפני מה מגיע לי עונש כ"כ חמור, אמר לו משום שלא עסקת בפריה ורביה וכו'

והקושיא עצומה, היכן ראינו שבשביל בטולה של פריה ורביה אדם מת בעוה"ז ולא יחיה לעוה"ב.

אלא ידוע שחזקיהו לא עסק בפו"ר היות וראה ברוה"ק שלא יצאו לו בנים טובים, ומחמת הבנתו פטר עצמו מקיום מצות עשה דפריה ורביה, פרק מעליו עול עבודת המקום, שאין לך עבד רק המקיים מצוות רבו, ואין אדם בעל סמכות להכריע מתי יקיים המצוה ומתי יבטלנה.

וכפי שאמר לו ישעיה "בהדי כבשי דרחמנא למה לך" אתה תעשה מה שעליך. וכ"כ בפסוק (ד"ה א' כח) "דע את אלהי אביך ועבדהו", כלומר חקור ודע את אלהי אביך, אבל לאחר מכן עבדהו כעבד המשועבד בנפשו וגופו לרבו, ואל תעשה מחמת שכל וידיעה אלא מחמת עבדות, וכן פסק הרמב"ם סוף פ"ח מלכים "כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה, והודיענו על ידי משה רבנו, שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם".

מספר הרי"ח הטוב מעשה בחסיד גדול אסטניס שלפני שהיה מכניס איזה פרי לפיו, היה צריך לשטוף אותו בסבון שבע פעמים ורק אח"כ אכלו, ואותו חסיד היה מוהל ורוב הילדים שבעירו הוא מל אותם, אמרו לו אוהביו פליאה גדולה יש לנו עליך אם אתה לא מכניס ענבים לפיך אלא אחר שתרחץ אותם כמה פעמים, איך תכניס הברית לתוך פיך בהיותו מלוכלך, ויאמר דבר זה צוני הי"ת ותאמינו לי כאילו הכנסתי פרי רחוץ עשר פעמים. טבע נוסף היה לו שאינו יכול להכניס לתוך פיו דבר מר. ופעם אחת נתן לו הרופא תרופה מרה לחולי הקדחת והתעלף מחמת המרירות, ושאלו אותו א"כ איך אתה אוכל את המרור בליל פסח וענה כנ"ל. וזה שצריך האדם להרגיש בכל מצוות התורה שאפי' דברים קשים ומרים לא ירגיש במרירותם אלא אדרבה תתעורר אצלו מתיקות וערבות.

וביחזקאל פ' ג' אמר לו הקב"ה אכול את המגילה ותהי לדבש בפיך רואים אנו שאע"פ שאמר לו הקב"ה דבר שנגד השכל, אכל את המגילה והיה טעמה כטעם דבש.

מעשה פלא על אותו נכרי שנתן עול על הפרה אדומה שהיתה לו וחכמים לא קנו אותה ותלה את עצמו

נדירה היתה פרה כזו, מושלמת ותמימה, אדומה לחלוטין, שבעליה לא השתמשו בה כלל לעול ולמשא. בהקשר זה, מסופר בדברי חז"ל סיפור מופלא. מעשה והוצרכו ישראל לפרה אדומה, ולא מצאו. הגיעתם הידיעה, שבעדרו של נכרי אחד מצויה פרה אדומה, הלכו אצלו ואמרו לו מכור לנו את הפרה האדומה שברשותך, שאנו נצרכים לה. אמר להם, אדרבה, תנו את דמיה, וקחוה, שאלו אותו וכמה הם דמיה, אמר להם, ארבעה זהובים. עד שהם הולכים להביא את הדמים, תמה אותו גוי לשם מה צריכים היהודים פרה מעדרי, ופרה זו דוקא? התעניין, וסיפרו לו עניין הפרה האדומה. הבין איזה אוצר מצוי ברשותו, כיון שבאו והביאו את הדמים, אמר להם התחרטתי, ואיני מוכרה. הבינו, ואמרו לו שמא להוסיף על דמיה אתה מבקש, אמור כמה אתה רוצה, כיון שראה אותם דחוקים, העלה את דמיה לאלף זהובים, הסכימו, והלכו להביא את הדמים.

אמר לחברו הנכרי, בוא וראה איך אני צוחק ביהודים אלה, כלום הם מבקשים, אלא פרה שלא עלה עליה עול, הרי אני נוטל את העול ונותנו עליו, מצחק בהם ונוטל את ממונם, וכן עשה, נתן עליה את העול כל הלילה, ובבוקר הסירו.

הגיעו חכמי ישראל, וצרור המעות בידם. הראו לו את הזהב הרב, שמח והוציא להם את הפרה. הסתכלו בה והבינו מה שעשה. כי סימן מובהק יש לפרה שלא עלה עליה עול - שתי שערות יש בצוארה במקום נתינת העול, שכל זמן שלא עלה עליה עול הרי הן זקופות, וכשעולה עליה העול הן נכפפות. ועוד סימן, שכל זמן שלא עלה עליה עול, עיניה מביטות ניכחה, וברגע שהעול עולה עליה פוזלות עיניה לעבר העול בחשש וחוסר מנוחה.

כיון שראו שהשערות כפופות והעיניים פוזלות, אמרו לאותו רשע טול את פרתך, אין אנו צריכים לה. כיון שראה שהחזירו לו את פרתו והפסיד במו ידיו כל אותו האוצר, אמר ברוך שבחר באומה זו, וחלק מחכמתו ליראיו. נכנס לביתו וחנק עצמו למוות. ועליו נאמר: כן יאבדו כל אויביך, ה'.

והבורא יתברך קורא הדורות מראש המגיד מראשית אחרית, רמז כל זה בתורתו הקדושה. שכתב בסוף הפרשה הקודמת: ואת קדשי בני ישראל לא תחללו, ולא תמותו, והסמיך לכך פרשת פרה אדומה. לרמוז על אותו נכרי שביקש לחלל את קדשי ישראל, והרגישו בתרמיתו ולא הניחו לשים עצמם לשחוק -והמית עצמו.

אמנם כן, לא היה אדם במהלך ההיסטוריה כולה, מזה שלושת אלפים שנה, נכרי או מזרע ישראל, שביקש להתקלס בעם ישראל ובדתו - ולא יצא וידיו על ראשו. ואם חשב שהוא הפיקח, והוא החכם - צחק מי שצחק אחרון...

ע"י מצות פרה טהרתן של ישראל, וכן ע"י פרה- גוי אחד התגייר וזכה להיות ת"ח והוא ר' יוחנן בן תורתא

אמרו רבותינו (פסיקתא רבתי פרשה יד): מעשה היה בישראל אחד, שהיתה לו פרה אחת חורשת. נתמעטה ידו, ומכרה לגוי אחד. כיון שלקחה הגוי, חרשה עמו ששת ימים של חול. בשבת הוציאה שתחרוש עמו, ורבצה לו תחת העול. היה הולך ומכה אותה, והיא אינה זזה ממקומה. כיון שראה כן, הלך ואמר לאותו ישראל שמכרה לו: בוא טול פרתך. שמא צער יש בה, שהרי כמה אני מכה אותה, והיא אינה זזה ממקומה. אותו ישראל הבין כי בשביל שבת, שהיתה למודה לנוח בשבת. אמר לו "בא ואני מעמידה".

כיוון שבא, אמר לה באזנה: פרה פרה את יודעת, כשהיית ברשותי היית חורשת בימי החול, ובשבת היית נחה. עכשיו שגרמו עוונותי, ואת ברשות הגוי, בבקשה ממך, עמדי וחרשי. ומיד עמדה וחרשה. אמר לו אותו הגוי: אני מבקשך טול פרתך. עד עכשיו אני בא ומסב אחריך, שתהא בא ומעמידה על אחת וכי בכל פעם אצטרך לחזר אחריך שתבא להעמידה? חוץ מזו ומזו, איני מניחך, עד שתאמר לי, מה דברת ועשית לה באזנה, שהרי אני נתיגעתי בה והכיתי אותה, ולא עמדה.

התחיל אותו ישראל מפייסו, ואומר לו: לא כישוף ולא כשפים עשיתי. אלא כך וכך סחתי לה באזנה, ועמדה וחרשה. מיד נתירא הגוי, אמר: ומה אם פרה שאין לה לא שיחה ולא דעת הכירה את בוראה, ואני שיצרני יוצרי בדמותו, ונתן בי דעת, איני הולך ומכיר את בוראי? מיד בא ונתגייר, ולמד, וזכה לתורה, והיו קוראים שמו יוחנן בן תורתא, ועכשיו רבותינו אומרים הלכה משמו ע"כ.

ואם תמיה אתה שעל ידי פרה נתקרב אדם אחד לכנפי השכינה, הרי על ידי פרה היא טהרתן של כל ישראל, ממה שקראו הענין זאת חקת התורה.

כתב הרמ"ע מפאנו (ספר גלגולי נשמות אות ו') "וַשְתִּי שאנו קוראים עליה במגילה, נתגלגלה באותה פרה שמכר החסיד ולא היתה רוצה לחרוש בשבת. כי היתה רוצה שיעשו בנות ישראל מלאכה בשבת, ואותו חסיד היה מכירה וידע שהפרה גלגול של ושתי, לכן מכרה לגוי ולא רצה לתת לה הנאה שלא תעבוד בשבת. ואותו גוי המתגייר בגלל המעשה שקרה, הוא אחשורוש, וכך היה תקונה".

סוד פרה אדומה שהיא מטהרת הטמאים בטומאת הנחש

נתפרשה לנו תיבת חוק שהיא מצוה שאין אנו יורדים לחקר הבנתה, וכן היא מצות פרה אדומה שאין אנו רשאים להרהר אחריה, ונראה שלא ללמד על עצמו יצא, כי אם להורותנו בכל תרי"ג מצותיה של תורה, שאם כי דומה שמבינים אנו טעמיהם וכוונותיהם, אפס קצהו נראה וכולו לא נראה, כי עמוקה היא מני ארץ ורחבה מני ים, ואין בכח שכל האנושי להשיג עומק טעמי המצוות, אשר נגזרו מהחכמה העליונה, היא חכמתו יתברך, וכל מה שאנו מבינים בטעמי המצוות, אינו אלא מקצת מן המקצת מטעמיה האמיתיים ושרשיה העמוקים, ורק שאנו טועמים בקיום המצוות לפי ערכנו, את הטעמים שבכוחנו להשיג.

ודעת רז"ל היא כיון שהנחש פתה לחוה וגרם מיתה לעולם לכן יש טומאה גדולה במת מטומאתו של הנחש, ובעבור טומאתו הגדולה הצריכה התורה מצות פרה אדומה לטהר טומאת המת בענינו של נחש, זולתי אלו המתים בנשיקה כמשה ואהרן שנאמר בהם על פי ה'. וידוע פי ה' למה רומז בכל מקום, ואף מרים מתה בנשיקה ולא הוזכר בה פי ה' שאין כבוד להזכיר באשה.

ומזה תבין סוד טומאת המת, כי זהו תימה גדול, היות הצורה הקדושה כידוע ענינה בדרך האמת מקבלת טומאה חמורה במות האדם יותר משרץ ונבלה הטמאים והנוגע בהם מטהרין ביומן, וזה צריך ז' ימים והזאה. ועוד תימה אחר, שנראה דבר והיפוכו, שהנה קבורת המת מצוה גדולה להתעסק בה, עד שאמרו כי קבורת המת מצוה הדוחה את העבודה במקדש ומיטמא בו כהן גדול ונזיר, כמו שבא בקבלה. מכל זה תדע, שטומאתו אינה מצד הצורה עצמה כמו שרץ ונבלה, אלא מצד הנחש, ולכן ג' הנזכרים שבזכותם תלויים חיי העולם היוצאים ממצרים ולא נטמאו במותם. מרים בזכות הבאר, ואהרן בזכות ענני כבוד, ומשה בזכות המן. וזכתה מרים לזה בזכות היאור ותתצב אחותו. ואהרן שהיה מקרבן לתורה, ומשה שבזכותו ניזון העולם. ולכן כשמתו השניים חזרו בזכות משה כי כולם ישנם בו, וכל זה רמוז בפרשה.

ומכל זה יובן סוד פרה אדומה שהיא מטהרת הטמאים בטומאת הנחש, ואין ספק כי ענין פרה אדומה הוא ענין עמוק וסוד נשגב ונעלם ואין כח באדם להשיגו על שלימותו, וכמו שאמרו על שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, שאף על פי שעמד על כל סודות התורה בזה לא ירד לעמקה, ועל זה אמר והיא רחוקה ממני, וכמו שאמר החכם אימתי אני יודע בעצמי כשאני מכיר בעצמי שהחכמה רחוקה ממני, וזה הוא אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, ואין ספק שענייניה מורים עומק סודה שהיא מטהרת הטמאים ומטמאת הטהורים, וזה מנפלאות השם יתברך כנחש שהוא ממית, ומבשרו עושין התרי"אקה להסיר הארס במה שהוא ממית, וחלילה שהוא כזה אלא שהוא דמיון לנפלאות השם, שאפילו בדברים הארציים אדם מוצא נפלאותיו - עושה דבר והיפוכו.

כיצד יתכן שבקש שלמה להיות כמשה? הלא מקרא מפורש ולא קם נביא עוד כמשה!

כתב בספר קול יהודה למו"ר רבי יהודה צדקה זצ"ל ראש הישיבה, ויקחו אליך, מדרש - לך אני מגלה טעמי פרה אדומה ואילו לאחרים חוקה. והנה איתא בגמרא (ראש השנה כא' ב') על הפסוק בקש קהלת למצא דבר חפץ (קהלת יב' י') בקש קהלת להיות כמשה, יצאה בת קול ואמרה לו וכתוב יושר דברי אמת, והמאמר הזה סתום וחתום. ושמעתי מפי הגאון רבי מאיר ועקנין זצ"ל רבה של טבריה, שני ביאורים נחמדים, והם, כיצד יתכן שבקש שלמה להיות כמשה הלא מקרא מפורש ולא קם נביא עוד כמשה, אלא שלא רצה להיות כמשה בכל דבר, רק בעניני פרה אדומה, לרדת לסוף הטעם של פרה אדומה כמשה, היות שבכתוב רמוז ענין ידיעת משה בפרה, כמו שכתוב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, לטמא מעפר שריפת החטאת - ראשי תיבות למשה, כלומר שטעם שריפת החטאת נתגלה למשה, ולכך בקש שלמה להיות כמשה, כי לטמא מעפר שריפת החטאת - ראשי תיבות אותיות שלמה, אלא שהן שלא כסדרן, על סמך זה רצה שלמה להיות משה שגם הוא רמוז כאן, יצאה בת קול ואמרה וכתוב יושר דברי אמת תלך ישר, שמו של משה כתוב ישר מעפר שריפת החטאת, מה שאין כן אצל שלמה צריך להפוך, ולכן אין סמך ששלמה יוכל לדעת סוד שריפת הפרה.

ביאור שני, הגם שידע שלמה שלא קם נביא כמשה, חשב - נביא לא קם אבל חכם קם, לכן רצה להיות בחכמה כמשה, יצאה בת קול ואמרה לו וכתוב יושר דברי אמת, כלומר שמונה הפסוקים האחרונים של התורה שכתוב בהם וימת שם משה ולא קם נביא עוד, ישנה מחלוקת מי כתבם, כי לאחר שמת משה איך יכתוב וימת שם משה, ויש אומרים שמשה כתבם בדמע, כלומר בדמעות, ויש פירוש דמע, תערובת אותיות, שכתב אותיות לבד בלי שידע הבנתם, כמו תרומה מדמעת שפירושה נתערבבה בחולין. על כל פנים יש אומרים שמשה כתבם ויש אומרים כי יהושע כתבם, מאי נפקא מינה? אלא אם נאמר שמשה כתבם אין בהם דין ספר תורה, וצריכים שרטוט לכתוב אותם ישר, ואם נאמר שיהושע כתבם, כלומר, כתבם יהושע אחר מות משה, וממילא היה לו ליהושע לכתוב כל שבחי משה, לא קם נביא ולא חכם כמשה, כיון שזה היה שלא בפניו שכבר מת, ושלא בפניו אומרים על האדם כל שבחו, ולמה לא כתב כן, אלא ודאי משום שנביא לא קם אבל חכם קם, ולכן רצה להיות כמשה בחכמה, יצאה בת קול ואמרה וכתוב יושר דברי אמת. גם שמונה הפסוקים הללו כתבם משה, וממילא יש להם דין ספר תורה וצריכים שרטוט לכתוב אותם ישר וממילא אין להוכיח ממה שלא כתב ולא קם נביא ולא חכם, שחכם קם, כי זה היה בפניו כלומר, בחייו, וממילא אין אומרים כל שבחו של אדם בפניו, ולעולם גם חכם לא קם כמשה, והבן.

כשם שפרקו נזמי הזהב משלהם כך יביאו פרה משלהם על שם העגל

אמרו רבותינו במדרש

ויקחו אליך -  משלהם כשם שפרקו נזמי הזהב משלהם כך יביאו פרה משלהם על שם העגל, משל לבן מלכים שטינף פלטרין של מלך, אמר המלך תבא האם ותקנח צואת בנה. וסוד הענין, כי בחטא אדם הראשון נקנסה מיתה על יד מלאך המות מפני שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, וכשעמדו על הר סיני, וכתיב חרות על הלוחות ודרשו אל תקרי חרות אלא חירות שפסקה זוהמתן ממש, וכשחטאו בעגל, חזרה הזוהמא והוצרכו לכפרה במקום הלוחות הראשונות, וזה הוא חקת התורה חקה במקום התורה, וזה הוא אני אמרתי אלהים אתם אכן כאדם תמותון כאדם הראשון תמותון.

אדומה - על שחטאו בזהב, וכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים.

תמימה - על שם שהיו ישראל תמימים קודם העגל ונעשו בעלי מומין ויחזרו עתה לתמותן, היינו אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול שפרקו מעליהם עול מלכות שמים.

אל אלעזר הכהן - על שם שאהרן חטא בעגל ואין קטיגור נעשה סניגור.

ושרף את הפרה - כשם ששרף את העגל.

עץ ארז ואזוב ושני תולעת -  שלשה מינים כנגד שלשת אלפים שמתו, בעגל הם הגביהו עצמם כארז ישפילו עצמן כאזוב ושני תולעת, וכשם שהעגל מטמא הטהורים כמו כן הפרה מטמאה הטהורים וכשם שאפר העגל טהר את העם כך אפר הפרה מטהרת הטמאים.

למשמרת - כשם שעון העגל שמור לדורות דכתיב וביום פקדי ופקדתי, כך היא אפרה שמור, כי שלשה חלקים היו עושין מאפרה, החלק האחד היו נותנים בהר המשחה לכהנים לצורך העיירות שצריכים ליטהר, והחלק השני היו נותנין בהר המשחה לכהנים גדולים לפרות אחרות להתקדש בו, והחלק השלישי היו נותנין אותו בחיל למשמרת מגזירת הכתוב, רמז לעגל שהוא שמור עד המשיח, ובזמן המשיח מהרה יגלה.

סגולת הפרה גם כן להחלים הנפש ולטמאה בעסק השריפה, ואחרי היותה אפר מרפאה מחלת הטומאה

והנה התמיהה הגדולה היא מה שמטהרת הטמאים ומטמאת הטהורים. האדם מחויב לילך בהשגות האלהיות כפי כוחו, ובזה מטהר את חֹמרו ומזככו כי נמשך אחר האלהיות, ואז מטהר את הטמא, אבל הנכנס במופלא ממנו, אז הוא כרואה פני חמה בתֹקפה ועיניו חשוכות, ובזה נכון - מטמא את הטהורים.

וגם התימה הגדול בה מהיותה נעשית מחוץ למחנה שלא כדרך שאר הקרבנות, ועל דבר זה היו מונין האומות את ישראל עליה כי יחשבו שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה כמנהגם הרע.

אלא כבר ראינו כמה תרופות יש בעשבי האדמה ובאילנות מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר בקיר, מלאים סגולות בהפכים - יקררו החמים ויחממו הקרים, ואילו ידענו מהות הנפש ושרשה ומחלתה ובריאותה, נבין בחולה. אבל צריך לידע שאפר פרה אדומה מטהר הוא בכח סגולי ואינו מושג בשכל, כי סגולת הפרה גם כן להחליא הנפש ולטמאה בעסק השריפה, אחרי היותה אפר מרפא מחלת הטומאה. והנה אין בכוחנו להשיג בענין סוד פרה אדומה כלום, אלא שחיבת הקדש והחשק להשיג ידיעה בנסתר יניד הקנה לכתוב.

ומעלות גדולות עשו חכמים בטהרת הפרה ובשריפתה, ומהן שהיו מפרישין קודם שריפת הפרה הכהן השורף אותה מביתו ומאשתו שבעת ימים כמו שמפרישין כהן גדול לעבודת יום הכיפורים ודבר זה קבלה. ובכל יום ויום מימי הפרישה מזין עליו מאפר הפרה מן הפרות שנשרפו כבר, ואין מזה עליו אלא אדם שלא נטמא במת מעולם כי המזה צריך להיות טהור.

מה שזכה משה רבנו להשיג סודה, היה זה בשעת מתן תורה קודם חטא העגל, שאז זכה משה לשער הנ' מחמשים שערי בינה

ומה שזכה משה רבנו להשיג סודה, היה זה בשעת מתן תורה קודם חטא העגל, שאז זכה משה לשער הנ' מחמשים שערי בינה כמ"ש האר"י ז"ל פ' ואתחנן בלקוטי תורה. וא"כ חוקת הפרה היא כנגד שער הנו"ן, ורמז לכך אדמה גי' חמשים, והכח שלה לבטל את אחיזת הקלי', וממילא לבטל המיתה, כי שט"ן ר"ת נ' שערי טומאה. אבל כאשר חטאו בעגל, נחסרה השגת שער הנו"ן ממשה רבנו, כדי שלא יתבטלו הקליפות טרם זמנם. כמ"ש, לך רד כי שיחת עמך, כלומר רד משער החמשים גי' ל"ך, וזה שאמר "ותחסרהו מעט מאלהים".

אבל היות והיה זה שלא בעוונו אלא בעוון העם, לכן בעת שנפטר כתוב, ויעל משה מערבות מואב אל הר נב"ו דהיינו מואב גי' מ"ט, כלומר שעלה מהערבות של שער המ"ט אל הר נבו, ר"ת נ'-בו, שער הנ' דחמישים שערי בינה בו. ומאחר שפרה אדומה תפקידה לתקן את אשר חטאנו בעגל, מטעם זה מטהרת את האדם מטומאת מת, ולכן מכנה אותה התורה "זאת חוקת התורה", משום שהפרה אדומה היא שער הנ', היא כללות חוקת התורה להגיע לתכלית, להגיע לימות המשיח שיגלה שער הנ', כי משיח ר"ת משיח יגלה שער חמשים.

והנה פירוש חוקת התורה הוא, להבין שכל התורה כל מה שאנחנו תופסים בשכל, זה צמצום, כי יש למעלה מזה. והנה מחשבה אותיות חש"ב מ"ה, ר"ת חמשים שערי בינה, שזו המעלה הגדולה ביותר כנ"ל, אבל חש"ב הוא ג"כ גי' י"ש, כי כשהאדם חושב שמה שהוא יודע ומבין הוא מציאות - "יש", אבל זו טעות, כי צריך לדעת שיש למעלה מזה.

בודאי נגלה לרבנו האר"י ז"ל אפר פרה אדומה ומהרח"ו נטהר בו

וידוע מה שכתב החיד"א על מהרח"ו, שרבנו האר"י לימד אותו כל תורת הקבלה בשנתיים ימים, ובהם למד מה שלא יוכל אדם ללמוד בשמונים שנה רצופים. ואם יהיו כל הימים דיו וכל העצים קולמוסים והשמים יריעות, לא מספיקין לכתוב מה שלמד מהרח"ו באותו זמן קצר. וכתב שם החיד"א, כי בודאי נגלה לרבנו האר"י ז"ל אפר פרה אדומה ומהרח"ו נטהר בו, ועל ידו נפתחו לו שערי שמים, מלבד מה שהשקה אותו מבארה של מרים כידוע.

בחטא העגל חטאו ישראל באמונה וכדי לתקן מה שחטאו נתן להם הקב"ה מצוה שטעמה אינו מובן

ורש"י כתב משם ר' משה הדרשן משל לבן מלך שטינף את היכל המלך, אמר המלך תבא אמו ותקנח את צואת בנה. וכן הדבר כשחטאו ישראל בעגל אמר הקב"ה זאת חוקת הפרה תבוא האם ותקנח עוון הבן - חטא העגל. ומסבירים המפרשים כי בחטא העגל חטאו ישראל באמונה, כי אמרו זה האיש משה אמר שיבוא ביום הארבעים בשעה הששית ולא בא, ולא ידעו שאותו יום שעלה לא היה לילו עמו ולא האמינו שיחזור ולכן עשו את העגל, וכדי לתקן מה שחטאו נתן להם הקב"ה מצוה שטעמה אינו מובן, כי ידוע שאפר הפרה מטהר את הטמאים ומטמא את הטהורים ועושים אותו באמונה בלבד. והרמז בזה כי מי שחושב עצמו לטמא ואינו מתגאה הוא טהור ומטהר את הטמאים, אבל אם חושב עצמו לטהור ידע לו שהוא טמא ועדיין רחוק, וז"ש מטמאת את הטהורים.

"זאת חוקת התורה" ולא כתב זאת חוקת הפרה אע"ג שכל הפרשה מדברת מפרה אדומה וכו' כי באמת התורה נקראת "חוקת" שהיא נשגבה משכל אנושי וגם אין לימודה כשאר חכמות ששאר הלימודים אדם לומד ומשיג אותם אבל התורה היא שכל אלהי וא"א להבינה אלא רק ע"י קדושה וטהרה וע"י סיוע ממרום.

כל חוקת התורה ניתנה לנו להקים השכינה הנקראת "זאת"

"זאת חוקת התורה" הנה כתב הרב "שערי אורה" דף י"ד המילה "זאת" באה בתורה ללמדך על השכינה הקדושה שעל ידה מקבלים ישראל כל טוב וכל שפע וברכה והיא המכנסת את עם ישראל ושלוחיהם לפני ה' יתברך. וכשישראל צריכים להכנס לפני ה' יתברך היא נכנסת עמהם ומעמידה אותם לפניו, הלא נראה ביום הכיפורים יום אדיר בימי השנה הכהן הגדול אינו יכול להכנס לפני הי"ת אלא ע"י "זאת" כמש"כ ב"זאת" יבא אהרן אל הקודש, וכן מידת "זאת" מגינה על עם ישראל כמש"כ "אם תחנה עלי מחנה וכו' אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח", והיא המנחמת את ישראל כמש"כ "זאת נחמתי". ובה זכו ישראל לתורה שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל. וכן "זאת נחלת עבדי ה'". וכן "וזאת הברכה אשר ברך משה את בני ישראל".

וא"כ עתה נבין עפ"ז שכל חוקת התורה שנתנה לעם ישראל היא ע"מ להקים את "זאת" שהיא השכינה הקדושה לאקמא מעפרא ע"מ שיהיה יחוד קוב"ה ושכינתיה.

זא"ת גי' 408 גי' קול – צום – ממון, שהם שלשת הכלים בהם צריכים לעשות תשובה ואם חסר אפי' אחד מהם א"כ יקרא איש "בער" הם פעמיים 136=272.

דא גזירת אורייתא, היינו שיום הפרשה גרם גזירה לתורה, שריפת הספרים הנ"ל היתה בשנת ה' אלפים וד' לבריאת העולם, והיה אז ט' תמוז

חוקת התורה - ובתרגום דא גזרת אורייתא, בשבולי הלקט מביא מה שאירע בזמנו, ביום ו' עש"ק חקת נשרפו בצרפת כ"ד קרונות מלאים כתבי יד של ספרי התלמוד, ושאלו הרבנים שהיו אז שאלת חלום לדעת אם גזירה היא מאת הבורא, והשיבו להם: ודא בגזירת אורייתא, היינו שיום הפרשה גרם גזירה לתורה, ומאותו היום ואילך, קבעוה יחידים עליהם להתענות בכל שנה ביום ו' של פרשת חקת,

שריפת הספרים הנ"ל היתה בשנת ה' אלפים וד' לבריאת העולם, והיה אז ט' תמוז.

על האסון הזה הנורא חיבר רבנו המהר"ם מרוטנברג זצ"ל את הקינה המפורסמת. שאלי שרופה באש, ובספר חמדה גנוזה מודפסת אגרת מרבי הלל מוירונא תלמידו של רבנו יונה הכותב, ששריפה זו קרתה בגלל שבצרפת זלזלו בכבודו של הרמב"ם והדברים נוראים.

עוד בכלל דא גזירת אורייתא מה שמספר רבנו חיים פלאג'י וכן מה שמסופר באגרות הרמח"ל וכן רבנו הש"ך בספרו מגילת עיפה

ובספר מועד לכל חי לרבי חיים פלאג'י כותב שבעירו איזמיר שבתורכיה לא היו הסוחרים יוצאים לעבודתם ביום ו' עש"ק חקת. וראה באגרות רמח"ל לרבי ישעיה בסן זצ"ל אודות גזירה אחרת שהיתה באיטליה מאות שנים אחרי השריפה הנ"ל כותב שגם הגזירה ההיא שייכת לתרגום ודא גזירת אורייתא, ואת הכל הראה אלהינו ולא אוכל להרחיב, והאמת כי במקומות אלו היו קטרוגי התורה ביותר, כי יותר לא המיתו עצמם והלכו אחרי הנאות העולם, כי כן בכל איטליה והדברים נוראים, ונתברר לנו דהיו בתאריך זה עוד כמה וכמה גזירות במרוצת הדורות, ורבנו הש"ך בספרו מגילת עיפה בקינתו על גזירות ת"ח ות"ט מספר כי ביום ו' ד' תמוז נחרבו שתי קהילות רחוקות אחת מהשניה וכותב שזה היה בפרשת וימת עם רב מישראל, וראה בספר קורות היהודים בתורכיה על הריגת יהודים בליל ש"ק חקת י' תמוז תקפ"ו.

תבא האֵם ותקנח צואת בנה

פירש רש"י על הפסוק זאת חקת התורה - לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה - גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה. והנה, למרות כל זאת, רש"י מביא טעם למצוות פרה אדומה וזה לשונו: ומדרש אגדה העתקתי מיסודו של ר' משה הדרשן, וזהו: 'ויקחו אליך' - משלהם כשם שהם פרקו נזמי הזהב לעגל משלהם כך יביאו זו לכפרה משלהם: 'פרה אדומה' - משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו תבוא אמו ותקנח הצואה, כך תבוא פרה ותכפר על העגל, ע"כ.

והנה ידוע שבגלל חטא העגל שבר משה רבנו את הלוחות ככתוב: ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר. ועל זה אמרו חז"ל (עירובין נח:) ואמר רבי אלעזר מאי דכתיב 'חרות על הלוחות', אלמלא לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל. נמצא שמעשה העגל הביא את משה רבנו לשבירת הלוחות, ושבירת הלוחות היא שגרמה שכחת התורה לישראל.

ועפ"ז מבואר היטב, מדוע דוקא כאן במצות פרה אדומה, רמז הקב"ה שצריך לשנות את פרקו מאה ואחד פעמים, וכמו שנביא לקמן ללמדנו שכמו שפרה אדומה היא כפרה על חטא העגל, כן צריך ללמוד מאה ואחד פעמים כדי לבטל את שכחת התורה שירדה לעולם על ידי חטא העגל.

ג' תנאים לזכירת הלימוד

ידועה קושית המפרשים בראשם הגאון חיד"א ע"ה והאדמו"ר מצאנז ועוד, מדוע אומר הפסוק "זאת חוקת התורה אשר ציוה ה' לאמור" היה צריך לומר "זאת חוקת הפרה", כפי שמתבקש מעניינה של הפרשה.

אלא ההסבר, שחבוי כאן רמז לג' דברים המועילים לזכירת הלימוד: א. שיחזור על פרקו מאה ואחד פעמים. ב. שיצייר שם הוי"ה מול עיניו בשעת הלימוד, כמובא בספרים הקדושים בשם האריז"ל. ג. שילמד בקול רם וישמיע לאזניו.

וזה שהכתוב מלמדנו: זאת חוקת התורה, זאת נוטריקון זכור אל תשכח ואיך אפשר לא לשכוח הרי שכחה מצויה. התשובה היא, תעשה את שלושת הדברים הבאים א. אשר צו"ה בגימטריא ק"א, היינו שתשנה פרקך מאה ואחד פעמים כמש"כ כי הוא צו"ה ויעמוד. ב. הוי"ה, תצייר שם הוי"ה מול עיניך. ג. לאמור, שתגיד בפה ובקול. אם שלוש אלה תעשה לך לא תשכח את תלמודך.

וידוע מה שאמרו רז"ל שמיכאל הוא ראש ושר של נשמות ישראל, כמ"ש מיכאל שר ישראל, וזהו הרמז "זאת" - דא תורה כמ"ש וזאת התורה, חק"ת נוט' חיים קדושה תורה, "חיים" דכתיב כי חיים הם למוצאיה"ם, אל תאמר למוצאיהם אלא למוציאה"ם בפה, שדברי תורה מוסיפים חיים, ודברים בטלים מפסידים חיים. "קדושה" דכתיב כי עם קדוש אתה לה' אלהיך. "תורה" דכתיב תורת ה' תמימה משיבת נפש. אשר צוה ה' לאמר, אש"ר אותיות רא"ש. צו"ה גימט' מיכא"ל. ועוד צו"ה גימט' זגנזגא"ל שמלמד תורה לבני ישראל והוא מכניע לשר השכחה שמו פוטה גי' מאה ולכן צריך לחזור על לימודו ק"א פעמים כדי שיכניע ויבטל את הקליפה הזאת ותתקיים התורה בידו, כמ"ש אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת, ועליו אמר התנא - אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, לכא"ן גימט' ק"א, דהיינו שלומד תורה לש"ש וחוזר עליה ק"א פעמים כנגד שם מיכאל, ביד"ו גימט' כ"ב אותיות התורה. וז"ש זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים ר"ת גימט' ק"א. אשר צוה ה' גזרה היא מפי הגבורה, שאינו שוכח תורתו לא בעוה"ז ולא בעוה"ב.

וכתב הכלי יקר שהמלאך הממונה על הזכרון שמו זכר. ויש לו מאתים עשרים ושבע כוחות. והמלאך הממונה על השכחה שמו שכח ויש לו שלוש מאות עשרים ושמונה כוחות. נמצא שיש לו מאה ואחד כוחות יתירים על המלאך הממונה על הזכרון ולכך השכחה גוברת על הזכרון וכשיחזור האדם על למודו מאה ואחד פעמים בכל פעם מהם מבטל כח אחד מכוחות מלאך השכחה וכשישלים מאה ואחד פעמים הנה הוא מבטל המאה ואחד כוחות יתירים שיש לו ולא נשאר לו שום כוח להתגבר על מלאך הזכרון ונשאר האדם תחת השגחת מלאך הזכרון ולא ישכח.

ורבנו הגר"א, אומר על זה דבר נפלא ידוע (בפרק שירה) שציפורים אומרות שירה לה' ויש ציפור שנקראת ציפורת כרמים שהיא אומרת את "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי" (תהלים קכ"א א'), ולמה דוקא את המזמור הזה, אלא מובא בגמ' (שבת דף צ':) שהיו רודפים אחריה לצודה כיון שיש בה סגולה שעל ידה אפשר להחכים ולזכור את הלימוד, ולכן אומרת "אשא עיני אל ההרים, 'מאין" - שאם ילמדו כמספר "מאין" - מאה ואחד פעמים, "יבוא עזרי" ־ כי הלומד מאה ואחד פעמים לא משכח תלמודו, ולא יצטרכו לי בשביל לזכור את הלימוד.

בין עובד אלהים לאשר לא עבדו

צריך לחזור על הלימוד מאה ואחת פעמים

משהובהר הקשר בין העגל, פרה אדומה, והצורך לחזור על לימודו מאה ואחד פעמים, מוטלת עלינו חובת הביאור את מה שמפרשת הגמרא (חגיגה ט): "אמר ליה הי הי (שם חכם) להלל, מאי דכתיב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו היינו צדיק היינו עובד אלהים, היינו רשע היינו אשר לא עבדו, אמר ליה, עבדו ולא עבדו שניהם צדיקים גמורים, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד, כלומר מי שאינו שונה פרקו רק מאה פעמים, הרי הוא בכלל "לא עבדו" והדברים מבהילים, איך אפשר לומר כי מי שחוזר על לימודו "רק" מאה פעמים הוא עדיין בגדר - לא עבדו.

ועוד, קשה שהרי מצינו בגמרא (מגילה ז), שאפילו המהדרין נהגו לחזור על לימודם רק ארבעים פעם: "תנא מיניה ארבעים זימנין ודמי ליה כמאן דמנח בכיסיה". וכן בגמרא (תענית ח): "שריש לקיש היה מסדר לימודו ארבעים פעם והיה עולה אצל רבי יוחנן. רב אדא בר אהבה, מסדר לימודו עשרים וארבע פעם כנגד תורה נביאים וכתובים". וא"כ איך זה מסתדר עם המבואר שצריך לשנות פרקו מאה ואחד פעמים.

בתחילה נסביר מדוע צריך לחזור על הלימוד מאה ואחת פעמים

מבאר האריז"ל (שער מאמרי חז"ל חגיגה ט), כי "מאה" הוא בגימטריא ס"מ שמו של היצר הרע - שר השכחה, וגם מ"ס שהוא ממונה על השכחה וכן שמו פוט"ה שמספרו מאה. אבל מאה ואחד הוא בגימטריא "מיכאל" שר ואפוטרופוס של ישראל כמנין י"ה אלהי"ם ויכוין שימתק שם אלהי"ם באותיות י"ה, שמכניע את ה-ס''מ, ומבטל את שכחת התורה ומבטל קליפת מ"ס. וכ"כ עוד בשער המצוות שכאשר חוזר מאה ואחד פעם על הלימוד מכניע את קליפת מ"ס ואז יזכור הלימוד, והמהרש"א וכן השל"ה רמזו שצריך לחזור מאה ואחד פעמים בר"ת של המילים עובד אלהים לאשר ר"ת גי' מאה ואחד, ואילו המילים לא עבדו ר"ת גי' מאה. אך עדיין צריך ביאור, וכי משום שהחסיר ללמוד פעם אחת מעבר למאה פעמים, נקרא "לא עבדו".

הרי"ף על עין יעקב תירץ ואמר שללמוד כדי לזכור לא צריך בדוקא מאה ואחד פעמים אלא מאה פעם או פחות ומי ששונה עוד פעם נוספת מה שלא צריך לו לזכרון מראה שלומד לשם שמים מתוך אהבה לקב"ה והוא ביטוי אמיתי לעבודת ה' וזה יזכה אותו לזכור את התורה.

וראיתי שהסבירו את דברי האריז"ל, על פי ה"תולדות יעקב יוסף", בשם רבו הבעל שם טוב זיע"א, ביאור ענין "שונה פרקו מאה פעמים ואחד", שיכוון ללמוד תורה לשמה לשם ה' "אחד", ועל זה אמרו "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים", וחסר לו ''אחד" כי אינו מכוון ללמוד לשם ה' "אחד", אלא עוסק בתורה לשם כבוד וכדומה, א"כ 'אינו עובד אלהים' אלא עובד את עצמו. "לשונה פרקו מאה ואחד", שבעת לימודו הוא מצרף "אחד" ללמוד לשם הקב"ה יחידו של עולם, והרי הוא בכלל 'עבדו'.

פירוש זה מתאים להפליא עם המובא בספר "פרי חיים" על מסכת אבות, בשם הבעל שם טוב, לפרש על פי בחינה זו את המשנה: "רבי מאיר אומר, כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". ולכאורה יפלא, איך אפשר שבשביל שכחת דבר אחד ממשנתו כבר מתחייב בנפשו. וביאר, כי העוסק במשנתו ושוכח דבר "אחד" ממשנתו, שאינו עוסק בתורה לשם ה' "אחד", כאילו מתחייב בנפשו. ולפי האמור, שני הפירושים עולים למקום אחד - דהיינו לצרף ללימודו את הקב"ה שהוא "אחד" יחיד ומיוחד.

וזה ששנינו בגמרא (יומא עב) על הכתוב הנאמר בארון: "ועשית לו זר זהב - רבי יוחנן רמי כתיב זר וקרינן זיר, זכה נעשית לו זיר, לא זכה זרה הימנו". ופירש רש"י: "זכה ללמוד ולקיימה, נעשית לו זר שהוא כתר. לא זכה - זרה, משתכחת ממנו". הרי לנו, שרק מי שעוסק בתורה לשמה, תורתו מתקיימת בידו, אבל העוסק בתורה שלא לשמה, תורתו משתכחת ממנו.

הנה כי כן, מבוארים דבריו של הבעל שם טוב בצורך לשנות פרקו מאה פעמים "ואחד", דהיינו להיות עוסק בתורה לשם ה' "אחד", ובכך, יש תועלת בחזרה על לימודו, שלא ישתכח ממנו. אבל אם אינו מכוון בלימודו לשם ה' אחד, אלא הוא לומד לשם כבוד וכדומה, הרי שלימודו ישתכח ממנו.

מעתה מובנים דבריו של האריז"ל, שהשונה פרקו רק מאה פעמים בלא ה"אחד" יחידו של עולם, כלומר שלומד שלא לשמה, הרי ששולט עליו, חס ושלום, הס"מ שר השכחה, כי התורה זרה הימנו. אולם, "השונה פרקו מאה פעמים ואחד", שמכוון בלימודו לשם ה' "אחד" יחידו של עולם, הרי הוא נותן כוח למלאך מיכאל - בגימטריא מאה ואחד, להכניע את ה-ס"מ, ולהעלות את התורה לפני הקב"ה יחידו של עולם.

והנה, על חטא העגל, אומרים חז"ל, שיש לתמוה איך נפלו דור דעה בחטא חמור כזה, ותרצו, שישראל עסקו בתורה שלא לשמה, ואם כך לימודם היה בבחינת מאה פעמים - שזה בגימטריא ס"מ, ששלט עליהם והביאם לידי עבירה והחטיאם בעגל, כאשר הראה להם את מיטתו של משה רבנו פורחת באוויר, וחשבו שמשה מת, וכך משך אותם היצר הרע אחריו, עד שהגיעו לעבודה זרה.

לכך רומזת לנו התורה בפרשתנו - "זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר...", שכן כמו שלמדנו ממרן החיד"א '"צוה" בגימטריא "מאה ואחד", וזאת לרמוז לנו שעיקר תיקון של ישראל כנגד חטא העגל, וכנגד שכחת התורה שירדה לעולם בעטיו, הוא לימוד התורה לשמה, כלומר לזכור תמיד בשעת לימוד התורה את ה"אחד" - הקב"ה יחידו של עולם.

וכתב מו"ר הבא"ח בספרו בן יהוידע על מסכת חגיגה (דף ט:) וז"ל, ובשם המקובלים ראיתי דכתבו שר שכחה שמו פורה ויונק משם אלקים שמספרו פ"ו הרמוזים בשמו, ואות ר' מספר רבוע שם אלקים, ואות ה' רמז לחמשה אותיות שם אלקים עכ"ד. ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב (ישעיהו סג, ג) פורה דרכתי לבדי, דלעתיד לבוא יבטל הקב"ה לשר השכחה הנקרא פורה לגמרי, כי הבטיחנו על ידי ירמיה הנביא ע"ה (לא, לב) נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, מה הכתוב לא ישתכח כן התורה לא תשתכח עוד מהם, ולזה אמר השי"ת פורה זה שר השכחה דרכתי לבדי, בלתי סיוע מעשה התחתונים, אלא במדת טובי וחסדי אתקן הדבר הזה. והנה דבר הנדרך יהיה עיסה אחת וחלק אחד, על כן כל אותיות פורה יהיו עיסה אחת שהוא מספר רצ"א ובהפוך אתוון ארץ, לכן התורה נקראת ארץ, וכמו שאמרו רז"ל במדרש, ורמז בזה שלסוף ידרוך את פורה, ולא ישלוט עוד לשכח התורה מן ישראל:

ורבנו אפרים כתב פירוש נפלא:

ויקחו - אין קיחה אלא תורה שנאמר (משלי ד' ב') כי לקח טוב.

אליך - כיון שעסק בתורה נקראת על שמו.

פרה - זו תורה שפרה ורבה.

אדומה - על המאדים פניו על דברי תורה שהיא מתקיימת בידו.

תמימה - תורת ה' תמימה.

אשר אין בה מום - אין בהם נפתל ועקש (משלי ח' ח').

אשר לא עלה עליה עול - שנאמר חרות על הלוחות.

ולקח אלעזר - אין אדם זוכה לעטרה זו אלא אם כן הקב"ה עוזרו.

ונתתם אותה אל אלעזר הכהן - שנאמר וממתנה נחליאל.

והוציא אותה אל מחוץ למחנה - שיהיו הדברים מתפשטים בכל העולם.

ושחט אותה לפניו - שיכשיר הדברים בשחיטה שהיא מכשרת.

מדמה באצבעו - דמה גי' מט' פנים מט' שערי בינה.

ושרף - הלא כה דברי כאש.

עץ ארז - בני אדם גדולים.

ואזוב - בני אדם קטנים.

ושני תולעת - שמשימים עצמם כתולעת על דברי תורה.

וכבס בגדיו - שיהיו הדברים מחוורים כשמלה.

ורחץ בשרו במים - בתורה.

וטהר - שהתורה מטהרת.

ואסף איש טהור והניח מחוץ - שלא יורה עד שיגיע להוראה.

והיתה לעדת בני ישראל למשמרת - שהתורה משמרת בעליה.

למי נדה - ליצר הרע.

חטאת היא - שבירתו וחסרונו של יצר הרע היא.

ולגר הגר - הפקר.

הנוגע במת - זה עובד עבודה זרה אפילו יש בו שמץ עבודה זרה התורה מטהרתו.

הוא יתחטא בו ביום השלישי - כשיבוא, דכתיב ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו, התורה מליצה בעדו.

וביום השביעי - זה סוף האלף השביעי.

התשובה הולכת בשלבים, בתחילה מזין עליו מעט מים ואח"כ טובל כל גופו במים

בטהרת הנפש יש שני שלבים: בספר ראשית חכמה הביא מדרש: דרש רבנו,, גדול כוחה של תשובה, שכיון שאדם מחשב בלבו לעשות תשובה, מיד עולה ועומדת לפני כסא הכבוד, הרי שהתעוררות ראשונה שאדם מתעורר להרהר בתשובה, חשובה ומרוצה לפני השי"ת, אולם בודאי שהתשובה השלמה היא, כאשר מקבל אדם על עצמו מצוות ומעשים טובים, שלא יחסר אפילו כקוצו של יו"ד.

מי חטאת אשר מעט מים מזין בתחילה על הטמא, הם רמז להתעוררות הראשונה המקרבת את האדם לבוראו, אולם מכל מקום בסוף צריך טהרה במקוה, טבילת כל גופו, היינו קיום כל התורה בשלמות ופרישה מכל מחשבות ודעות זרות.

מעשה באחד מתלמידי ישיבת עץ חיים בירושלים, יתום מאביו, אשר נאלץ לעזור לאמו לנהל את החנות במשך מספר שעות כל יום. לפני נישואיו ניגש הבחור לשוחח עם רבו רבי איסר זלמן מלצר. תוך כדי שיחה אמר רבי איסר זלמן לאותו בחור: בקשה לי אליך, בא לישיבה ותלמד שעתיים בכל בוקר אף לאחר נישואיך, ואם אמך תאמר שקשה לה לנהל את החנות לבדה באותן השעתיים, אומר לך על כך, תאר לעצמך שלפתע פתאום נסתלקת לבית עולמך, נפטרת מן העולם הזה, ומה תעשה אז אמך, ברור הדבר, היא תבכה, אולם את בית המסחר הרי עליה להמשיך ולהחזיק, היא תשב בחנות, והנה לאחר שעתיים קמת לתחיה, הרי אין לתאר את הששון והשמחה אשר ימלאו את לבה, בנה היקר מכל חי מחדש. אם ההתייחסות ללימוד של שעתיים בכל בוקר תהיה באופן כזה, אני מבטיח לך שתוכל לעמוד בהצלחה.

רבנו החפץ חיים היה אומר בשם גאון אחד, שאדם צריך לשער בנפשו שלשה דברים:

א. שאין לו אלא יום אחד לחיות.

ב. שאין לו אלא פרק משניות אחד או דף גמרא אחד אשר בו הוא עוסק כעת.

ג. שהוא היהודי היחיד בעולם שהקב"ה מצווהו על קיום התורה, ובו תלוי קיום העולם.

בחושבו שיש לו רק יום אחד לחיות, יעשה האדם כל מה שבכוחו לשוב בתשובה ולקיים מצוות, ולא ידחה זאת למחר.

כאשר ישער בנפשו שאין לו אלא פרק אחד ללמוד, לא יתעצל בלימודו ולא יתפתה לעצת היצר המרפה ידיו באומרו, הרי תהיה מוכרח לעמול עוד זמן רב עד שתסיים את המסכת.

ואם יחשוב שכל העולם תלוי עליו, יזדרז ויתחזק במעשיו, מול טענות היצר המטעהו ואומר לו, בודאי נמצאים אנשים אחרים מקיימי התורה כראוי, והם שיקיימו את העולם.

שלוש פרשיות בנות שלוש אותיות, שבכל אחת מהן מצויה האות קו"ף: קרח, חקת, בלק

ישנן שלוש פרשיות בנות שלוש אותיות, סמוכות זו לזו, שבכל אחת מהן מצויה האות קו"ף: קרח, חקת, בלק. בקרח, הקו"ף היא בתחילת המילה, בחקת, הקו"ף היא באמצע המילה, ובבלק, הקו"ף היא בסוף המילה, והדבר אומר דרשני.

מבאר המהר"ל: האות קו"ף מסמלת "קדושה". אצל 'קרח', שהיה בתחילתו כשר ונתקלקל לאחר מכן, הקו"ף מופיעה בהתחלה, להודות שהיה כשר בתחילתו בלבד. בפרשת 'חקת', העוסקת בעניין טהרת טמא מת על ידי אפר פרה אדומה, הקו"ף היא באמצע, שכן הסדר הוא שבתחילה יש טומאה (האדם שנטמא במת), לאחר מכן מגיעה טהרה (על ידי אפר הפרה) ולבסוף שוב טומאה (כי העוסקים בפרה נטמאים שוב עד הערב), לכן הקו"ף היא באמצע. לגבי 'בלק', כידוע היה רשע, אך יצאה ממנו רות המואביה, שהייתה כשרה, לכן הקו"ף בסוף.

"אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (יט, ב)

אם אדם חושב שאין בו שום מום ומתגאה סימן שאין עליו עול מלכות שמים

אדם שמתגאה ואומר אין בי מום ומעשי תמיד בשלמות ואפילו חטא קטן אין לי, ידע האדם הזה: "אשר לא עלה עליה עול" - שאין לו עול מלכות שמים, שאם היה לו עול מלכות שמים היה נכנע ואומר מה אני עשיתי? כלום! נגד הבורא יתברך כמה אני חייב לו, ולא היה מתפאר.

"וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה" (יט, ו)

כולם שווים לפניו יתברך בין אם יהיה גבור כארז, או עני שפל כאזוב, או עשיר כתולעת השני שיוצא ממנו המשי

כתוב בספר ישמח ישראל להגאון רבי יעקב חיים סופר זצ"ל בעל הכף החיים: ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת, והטעם שבחר השי"ת בשלושה מינים הללו הוא כדי לרמוז אל בני אדם בין אם יהיה גבור כארז, או עני שפל כאזוב, או עשיר כתולעת השני שיוצא ממנו המשי, כולם שוים לפני השי"ת, אבל העיקר הוא וכבס בגדיו הכהן, אלו בגדי הנפש שצריך לנקות אותם על ידי התשובה ומצות ומעשים טובים, ורחץ בשרו במים, על ידי עסק התורה שנקראת מים שנאמר הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נה' א') ואחר יבוא אל המחנה, רוצה לומר על ידי זה יזכה לבא אל המחנה שכינה לעולם הבא, וכתב החסד לאברהם דיש להקשות קושיא עצומה, דאיך הרשע שהלך כל ימיו אחרי שרירות לבו, ולבסוף נתחרט ואמר חטאתי, שיהיו נמחלים לו כל עונותיו בדיבור חטאתי. ותירץ, כי כל שעה שהישראל חוטא ועובר על מאמר יוצרו, הקב"ה מתמלא כעס וחימה, וסמאל שמח, והכל לפי שיעור החטא ומדריגת החוטא. וכשישראל מתחרט על מעשיו ואומר חטאתי, סמאל מצטער לרוב והקב"ה שמח שמחה גדולה, כי הדאגה שמקבל סמאל בשעת החרטה כפלי כפלים מהשמחה ששמח בעת העבירה, והשמחה ששמח הקב"ה בשעת החרטה כפלי כפלים מהכעס שכעס הקב"ה בשעת העבירה, בעבור שנחשב לפני המקום החוטא בשעת החטא כאלו השווה סמאל למקום כביכול, ובשעת החרטה כאלו הפילו עד תהום רבה, וזה כאשר תהיה החרטה דוקא בלב שלם, ולכן גדולה כח התשובה.

"ושני תולעת" - שיאמר אני שני לתולעת, שהתולעת יותר טובה ממני ואני תחתיה - שהרי היא אוכלת אותי

הרב חיד"א אומר: האדם יכול לשלוט על הבהמות בחייהם כי הרי הקב"ה אמר שיכול לשחוט אותם ולאוכלן, וכ"ש שבחייה יכול להשתעבד בה כי היא תחתיו, ואמר החכם תראה התולעת עדיפה ממך כי התולעת אוכלת את גופו של אדם אחרי מיתה, א"כ גם בחייו התולעת יותר טובה ממנו ועליו להיות שפל ולהכנע.

והנה האדם הטמא - זה הרשע שטמא בעוונות, ובשביל להטהר הוא צריך להשפיל את עצמו ולשוב בתשובה, וזה שאומר הפסוק: "ולקח הכהן עץ ארז ואזוב" - שזה עץ נמוך לרמז שהוא צריך להשפיל את עצמו, ובמה ישפיל את עצמו? "ושני תולעת" - שיאמר אני שני לתולעת, שהתולעת יותר טובה ממני ואני תחתיה - שהרי היא אוכלת אותי, ובזה יכנע כשיזכור שהוא פחות מהתולעת.

"הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים, הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר" (יט, יא-יב)

הנה בפסוק זה נרמז כל המהלך של העולם מבריאת העולם עד ביאת המשיח ושהעיקר הוא לימוד התורה

והנה יומו של הקב"ה הוא אלף שנה, וששת אלפים של העולם הם כנגד ששת ימי החול, ואלף השביעי יחרב מגשמיותו ויבוא עולם שכולו שבת, והם מחולקים על סדר זה:

2000 שנות תוהו - בהם אין בהם תורה ובסוף התקופה זו 1948 נתגלה אור של אברהם אבינו ע"ה.

2000 שנים הבאות הם שנות תורה - שבהם נתגלה התורה וחיו הנביאים השופטים והתנאים.

2000 שנה אחרונות הם שנות משיח - זכו אחישנה לא זכו בעתה, ועתה כבר עברנו רוב התקופה.

וזהו - הנוגע במת וטמא שבעת ימים כי העולם נטמא בטומאת מת כתוצאה מחטא אדה"ר וצריך עד אלף השביעי לתקנו.

וז"ש הוא יתחטא בו ביום השלישי שהוא תקופת קבלת התורה הסודות של הטהרה והקדושה וכו' היא התורה הקדושה ואז ביום השביעי יטהר.

אבל אם לא יתחטא ביום השלישי דהיינו שלא קיבל עליו תורה ומצוות אז ביום השביעי לא יטהר כשתהיה הגאולה לא יתקיימו וכו'.

וכך כותב הזוה"ק (ח"ב ז:) וזת"ד: "רבי שמעון נשא את ידיו ובכה, ואמר, אוי למי שימצא באותו הזמן של הגאולה ואשרי חלקו של מי שימצא וישרוד באותו זמן. אוי למי שימצא באותו זמן משום שכשיבוא הקב"ה לפקוד את האילה יסתכל מי הם העומדים עמה, ובכל אלו הנמצאים עמה, ויסתכל בכל המעשים של כל אחד ואחד ולא יהיה נמצא צדיק שכתוב: "ואביט ואין עוזר", וכמה צרות על צרות יהיו לישראל.

אשרי מי שימצא באותו זמן, משום שאותו שיתקיים בזמן ההוא באמונה יזכה לאור ההוא של שמחת המלך ועל זמן ההוא כתוב "וצרפתים כצרוף הכסף ובחנתים כבחון הזהב".

וממשיך הזוה"ק ומבאר את כל המהלכים שיקדימו לביאת המשיח והכל ברמזים וסודות עצומים ולענייננו הוא כותב: ואח"כ יתגלה משיח, ויקבצו אליו עמים רבים, ויעשה מלחמות בכל העולם, ובזמן ההוא יתעורר הקב"ה בגבורתו לכל עמי העולם, ומלך המשיח יהיה נודע בכל העולם, וכל מלכי העולם יתעוררו להתחבר יחד ולעשות עמו מלחמה וכמה מפריצי ישראל יתהפכו לחזור אל הגויים ויבואו עמהם לעשות מלחמה על מלך המשיח, אז יחשך כל העולם חמשה עשר יום, ורבים מעם ישראל ימותו בחושך הזה ועל זה כתוב "הנה החושך יכסה ארץ".

ובהמשך כותב וזת"ד: ויתקבצו אליו כל אלו שעסקו בתורה והם מעטים בעולם, ובזכות תינוקות של בית רבן, יתחזק כוחו להתגבר, וזה סוד אפרוחים, ואם לא נמצא כאלו, הנה היונקים שיושבים בחיק אימותם שהם סוד ביצים, כי בשביל אלו שורה השכינה עם ישראל בגלות...

ביום ההוא יתחיל מלך המשיח ויקבץ הגלות מסוף העולם ועד סוף העולם, כמ"ש: "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך", מיום ההוא כל האותות והניסים והגבורות שעשה הקב"ה במצרים יעשה לישראל כמ"ש: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". עכת"ד.

זמן הגאולה

רבותינו המקובלים זצ"ל גילו לנו את סוד הזמן של הגאולה, ממנו נבין בצורה ברורה את העיתוי המדויק של המאורעות הגדולים שהתרחשו בעת האחרונה, ועל פיו ניווכח שאנו ממש על סף הגאולה.

תחילה עלינו להקדים מספר הקדמות: הגמרא (בסנהדרין צז, א) אומרת שהעולם יתקיים במשך ששת אלפים שנה, ובאלף השביעי יהיה העולם חרב. הרמב"ן (בראשית ב, ג) כותב, שששת אלפי שנות העולם מקבילים לששת ימי בריאת שמים וארץ, דבריו מבוססים על הפסוק בתהילים (צ, ד) המלמדו שאלף שנים שלנו מקבילים ליום אחד של הבורא יתברך. א"כ אנו נמצאים בשנת ה־תשע"ז שהיא 5.777 לבריאת העולם. אם כן אנו באלף הששי המקביל ליום הששי בבריאה.

שעה חמישית

והנה, המקובל האלהי רבי יצחק אלפייה זצ"ל, במאמרו: "סוד הגאולה" (בתוך קונטרס היחיאלי פרשת צו) מלמדנו שלב נוסף בחשבון הנ"ל כי כל 41 שנה + שני שליש שנה שוות לשעה אחת בזמן הבריאה, וישנן 24 שעות ביממה, וכשנחלק את האלף שנים (שהם יום אחד בבריאה) ל־24 חלקים (24 שעות היממה), התוצאה תהא 41 שנים ושני שליש השנה.

והנה, האר"י ז"ל כותב שהחל מהשעה החמישית של ערב שבת קודש, מתחילים העולמות לעלות למעלה ממקומם לקראת שבת וקדושה נוספת בהם. וכשנחשב נמצא, שהשליש האחרון תש"ח מכוון כנגד סוף השעה החמישית. שהרי 41 ו-שני שליש שנים (זמן של שעה אחת) כפול 17 שעות (12 שעות הלילה+5 שעות ביום) שווה 707 ו-שני שליש, שזה התאריך הנ"ל.

הרב שם כתב כמעט דברי נבואה, שהגאולה השלימה תגיע בשליש האחרון של שנת תש"ח. ואכן למרות שלא זכינו לגאולה בתאריך הנ"ל הוקמה בה מדינת ישראל שה' יעזור לנו שיהיה לטובה.

חצות יום הששי – נפילת המשטר הסובייטי

כשנמשיך לחשב את שעות "שעון הגאולה' נמצא כי תחילת שנת תשנ"א הינה חצות היום הששי. בסביבות שנה זו נפלו משטרי הרשע בעולם - מלכות הרשעה של רוסיה וכל גרורותיה, אשר הדגל שלה היה דגל של כפירה מוחלטת באלהים, נפלה בשנה זו. כמו כן, ארצות-הברית ובנות בריתה החלו להילחם בשנה זו בצורר הגדול מבגדד, סדאם חוסיין, שקרא לעצמו "ממשיכו של נבוכדנאצר".

שעת מנחה גדולה – המהפכות בעולם הערבי

כעבור חצי שעה מחצות היום כבר ניכרת נטיית השמש ממרכז השמים לכיוון מערב. בשעה זו מתחיל להאיר אור השבת, ומספר הלכות שבת מתחילות בשעה זו. זמן זה נקרא "מנחה גדולה" והזוהר הקדוש (ואתחנן ער, ויקרא טז, א) כותב שבזמן זה יהיה "סוף הגלות". חשבון פשוט יגלה לנו שסוף תמוז תשע"א, הינו זמן המנחה בשעון הגאולה. שהרי כשנכפיל 41 ו-שני שליש (זמן שעה אחת) בשמונה וחצי (12 שעות של לילה, ועוד 6.5 שעות של יום), נקבל 769 ו-9.6 חודשים, שזה סוף תמוז תשע"א.

ואכן, ראינו בחוש את התפרקות העולם הערבי מתאריך זה והלאה. מדינה אחר מדינה קורסת ללא שום נקיפת אצבע מצדנו. ובעל הטורים כותב (סוף פרשת חיי שרה) שכשיפול ישמעאל באחרית הימים־ יצמח משיח בן דוד. המהפכות הנ"ל נקראות משום מה "האביב הערבי" אך שמם האמיתי הוא "האביב היהודי".

שעון הגאולה מגלה לנו שאנו נמצאים על סף הגאולה, ומאתנו נדרשת הכנה לגאולה ע"י אחדות וטהרה, כדי שנזכה לעבור את תקופת הגאולה בשלום, כמו שאמר יעקב אבינו לבניו כשביקש לגלות את הקץ "האספו", ודרשו במדרש: "הטהרו, הזמינו עצמכם לגאולה". כמו כן "האספו" זה גם מלשון אחדות. נתחזק באחדות וטהרה לקראת הגאולה השלימה בקרוב ממש, אמן.

"אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (יט, יד)

תקון גדול להרמח"ל

כתב הרמח"ל שבזמנו נתרבה הקטרוג בשמים על כמה קהילות ישראל בעוון שלא המיתו עצמם באהלה של תורה והיו הולכים אחרי תאוות העולם, לא היו להם עוונות אחרים, לא חילול שבת, לא מאכלות אסורות וכל שכן שלא עברו על שאר חייבי כריתות ומיתות בית דין, וכדברים האלה גילה המגיד למרן הבית יוסף, כמבואר בספר מגיד מישרים פרשת וארא. והוסיף הרמח"ל שגילו לו מהשמים על גזירה נוראה העומדת לבוא עליהם עבור זה.

כדי לקדם את פני הרעה עשה הרמח"ל תיקון על ידי לימוד תורה ברציפות, וכך היה הסדר של התיקון: קבוצה של אנשים קיבלה על עצמה לדאוג ללימוד רצוף מהבוקר עד צאת הכוכבים, מיד לאחר תפילת שחרית הלך אחד מאותה קבוצה למקום מיוחד שנקבע כמקום לימוד של הקבוצה והחל ללמוד ללא הפוגה עד בוא חברו שהחליפו, הראשון לא סיים את לימודו עד שהשני החל ללמוד וכן היה מהשני לשלישי וכן הלאה. באופן שקול התורה לא נפסק אפילו לרגע, בעת הלימוד לא הפסיקו לשום דבר שבעולם כמו שמתפלל תפילת שמונה עשרה, וכל אחד לא למד בשביל עצמו לחוד אלא עבור כל כלל ישראל.

ומצא סימוכין לדבר בזהר הקדוש ויצא, וזה התרגום דברי הזהר: רבי חייא ורבי חזקיה היו יושבים תחת האילנות של שדה אונו, נמנם רבי חייא וראה את אליהו הנביא, אמר לו אליהו: עכשיו באתי להודיע שירושלים קרובה להחרב וכן כל ערי החכמים, וכבר ניתנה רשות לס"מ על כך, וכן ניתנה רשות להרוג את תקיפי העולם, (מבואר בזוהר הקדוש שהכוונה לירושלים של מעלה, כיון שבזמן רבי חייא עברו כבר שנים רבות מחרבן בית המקדש וירושלים של מטה) ובאתי להודיע לחכמים אולי יוכלו לעכב את חרבן ירושלים. שהרי כל זמן שהתורה נמצאת בה, העיר תעמוד ולא תחרב. משום שהתורה עץ חיים עומד עליה, ועץ החיים לא יפרוש מירושלים כל זמן שהתורה מתעוררת מלמטה שבני אדם עוסקים בה, אבל כשנפסקת התורה, עץ החיים מסתלק מן העולם. ועל כן, כל זמן שהחכמים שמחים בעסק התורה לא יוכל להם ס"מ, שהרי כתוב הקול קול יעקב והידים ידי עשיו, הקול קול יעקב, זו התורה בעוד שקול התורה לא נפסק אז הדיבור של לימוד התורה שולט ומנצח, ולכן אין להפסיק מלימוד התורה. עד כאן דברי אליהו. וכשהתעורר רבי חייא הלכו ואמרו דבר זה לחכמים, אמר רבי ייסא הכל יודעים דבר זה וזו האמת לאמיתה, שנאמר אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר (תהלים קכז' א') פירושו ששמירת העיר על ידי ה' תלויה באותם אלו שעוסקים בתורה, ועיר הקודש עליהם עומדת ובזכות לימוד תורתם היא קיימת ואינה עומדת וקיימת על האנשים החזקים שבעולם. וזה שנאמר אם ה' לא ישמור עיר, דהיינו אם לא יעסקו בתורה, שבעונש זה ח"ו יסיר ה' את שמירתו מהעיר, אז, שוא שקד שומר, אף אם יהיו השומרים האנשים החזקים ביותר מכל העולם, לא יעלה בידם להציל את העיר מחרבן. עד כאן דברי הזהר.

ובסיום דבריו מבקש הרמח"ל להנהיג את התיקון הנ"ל בכל תפוצות ישראל וזה לשונו: ידענו כי בחר ה' בזה לבטל כל גזירות קשות, ובפרט להיות לחומה אל הגזירה הקשה ח"ו, ועתה אל תשליכו חכמי ישראל את הדבר הזה אחרי גוום, כי אני אלמלי נתיישר חילי הייתי קובע דבר זה בכל מקום, אבל כל אחד יקח את העצה הזאת ויהיה לו זכות, כי אין כמוה לטובה לכל ישראל, וכל אחד במקומו יוכל לעשותו, כי לא דבר קשה הוא כלל, ואנחנו מצליחים בזה תודה לאל, ועוד סדרים רבים ונאים בענין הלימוד הזה.

בכל מצב ובכל שעה חייב אדם ללמוד תורה

אמר רבי יונתן: לעולם לא ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ומדברי תורה ואפילו בשעת מיתה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל, אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה, בכל מצב ובכל שעה חייב אדם ללמוד תורה, הן בעיתות מצוקה ואף כאשר הזמן העומד לרשות האדם הוא מועט, יראה לנצל את הרגעים ללמוד תורה, מסופר על שעותיו האחרונות של החתם סופר: החולי התגבר תמיד, ושינו את שמו ועשו גם פדיון הנפש על שם חדש, והמהומה גדלה בכל שעה והרבו העם לרוץ אל בית החיים להתפלל על קברי הצדיקים וכל בתי הכנסיות היו מלאים יומם ולילה ובני החברא קדישא אשר היו אצלו האמינו שכבר קרב העת כי תמיד שכב ולא התנענע והכובע שלו היה משוך על פניו שלא יסתכל אדם בו, והתחילו לומר תפילות, והרע לו הדבר, ואמר לדודי הגאון המהרש"ם זצ"ל: איני יודע מה האנשים האלו רוצים ממני לכו לביתכם כי יש עוד זמן הרבה ולמחר עוד נתפלל בציבור, ואמר לדודי זצ"ל האנשים מבטלים אותי כי עתה הגיע העת שאחזור על לימודי לשנות ולשלש כל מה שלמדתי עת היותי, והמה מבלבלים אותי, ואמר לבניו למה אתם בוכים, אשרי מי שבלה שנותיו כמוני. ואשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, וגם אמר להם כי ששים שנים רצופות לא בטל יום אחד ללמוד תורה ברבים חוץ מט' באב וגם בליל יום הכיפורים למד עניני עבודת יום הכיפורים.

ובקש שעל השלחן סמוך למיטתו ילמדו לומדי תורה, כדי שתעלה נשמתו מעלמא הדין לעלמא דאתי מתוך פלפול של תורה.

צריכים לשים לב ולהזהר שלא להנזק מהנפילה, לכן יש להפסיק כרגע מללמוד בדרך עיונית וללמוד רק בדרך בקיאותית

מסופר על המהרי"ל דיסקין זצ"ל שפעם אחת עלה על סולם להוריד ספר, ונשמטה רגלו, ונפל ארצה, מישהו שהיה נוכח בשעת מעשה שמע אותו אומר לעצמו: צריכים לשים לב ולהזהר שלא להנזק מהנפילה, לכן יש להפסיק כרגע מללמוד בדרך עיונית וללמוד רק בדרך בקיאותית.

וכן מסופר על מו"ר גדול הדור הרשל"צ כמוה"ר עובדיה יוסף זצוק"ל שפעם אחת עלה על הסולם להביא ספר ומרוב חשקו ללמוד עיין בספר בעודו עומד על הסולם ושכח עצמו והתחיל לילך כאילו עומד על הארץ ונפל ונשברה ידו ובא החכם הגדול הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל לבקרו ואמר לו רבנו למה טרח, אמר לו הרב אלישיב איך אני לא אבוא אל כבודו שכל כולו בתורה ושוכח עצמו, זכות גדולה מאוד היא לדורנו.

היו החכמים עוסקים בתורה גם בשעת ההפצצות ולא היו מרגישים למתרחש בחוץ

על הגאון רבי יוסף רוזין מרוגצ'וב מסופר, שבעת מלחמת העולם, הופצצה קשות עיר מגוריו והוא התעלם מכל המתרחש והיה שקוע בלימודו בלבד, באמצע ההפצצות פגש יהודי בורח והיה שמח לקראתו, כדי לספר לו את החידוש שנתחדש לו זה עתה.

וכמו כן מסופר על מו"ר מופת הדור רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל ומו"ר חכם בן ציון אבא שאול זצוק"ל, שבמלחמת השחרור ישבו ועסקו בתורה בישיבת "פורת יוסף" והיו יורדים פגזים ופצצות בעיר העתיקה וסמוך לישיבה והם שקועים בתורה ולא שמים לבם כלל למתרחש בחוץ, ושלח מו"ר ראש הישיבה ר' עזרא עטיה זצוק"ל לראות מה קורא אתם וראה אותם שהם שקועים בתורה, ואמר לעזוב אותם לא יקרה להם שום דבר.

גם מתקופת השואה ישנם סיפורים רבים על יהודים תלמידי חכמים, ועמך פשוטים, שמסרו נפשם ללמוד תורה בתנאי מחתרת, בתוך בונקרים אטומים ובבורות מוסווים ישבו ולמדו לאור הנרות עד שעת מיתה ממש.

נהיתי תלמיד חכם גדול בחמש דקות

באשר לניצול הזמן ידועים דברי החתם סופר שכאשר נשאל לסוד הצלחתו הגדולה בתורה ענה: נהיתי תלמיד חכם גדול בחמש דקות, כאשר השואל התפלא על התשובה, המשיך ואמר: את אותם החמש דקות המרובים המבוזבזים בחיים, נצלתי עד תום.

שמחתי היום במיוחד על שהצלחתי לנצל את הרגעים האבודים ולארוג מהם ש"ס שלם

על רבי ראובן זעליג בנעגיס זצ"ל רבה של ירושלים מספרים, שבמשך ימי חייו למד את כל הש"ס ארבע מאות וארבעים פעמים, כיון שרגיל היה ללמוד כל דף ארבעה פעמים, נמצא שלמד את הש"ס ארבע מאות וארבעים פעמים, פעם אחת הזמין את קרובו לסעודה שערך לכבוד סיום הש"ס, שאלוהו המוזמנים מה יום מיומים, הלא פעמים רבות סיימת את הש"ס ולא הזמנתנו לסעודה, ומה ראית היום לחרוג ממנהגך, השיב להם: הפעם הזאת מדובר בסיום מיוחד במינו את הש"ס הזה שאני מסיים היום למדתי בזמנים שהצלחתי לגזול משעות הפנאי, למשל, כאשר נאלצתי להמתין בתור במקומות שונים, וכן בהזדמנויות דומות, הייתי מנצל את הזמן ללמוד הש"ס הזה, בכל פעם הייתי ממשיך מאותו מקום שפסקתי בהזדמנות קודמת, על כן גדולה שמחתי היום במיוחד על שהצלחתי לנצל את הרגעים האבודים ולארוג מהם ש"ס שלם.

מרוב לימודך אין לך פנאי להיות למדן, כשתשתדל להיות מתמיד ללא אכילה וללא שינה, אז תתחיל לדעת תורה

בספר בדרך עץ החיים מסופר: הנצי"ב נוהג היה להזמין לשולחנו לסעודת חג תלמידים נבחרים מבני הישיבה, האחד בזכות יחוס עצמו שהיה גדול בתורה, והאחד בזכות יחוס אבות, שהיה בן לאדם גדול וכיוצא בזה. לסעודה של אחד מימי החגים, הוזמן לביתו של הנצי"ב, רבי איסר זלמן מלצר שהיו בו שתי המעלות: יחוס עצמי שהיה העילוי שבישיבה ובעל מידות אצילות. ויחד עם זאת היתה לו אף קרבת משפחה עם הנצי"ב, האורח הנוסף לאותה סעודת חג היה המתמיד הגדול בישיבה באותם הימים, נכד לאחד הרבנים המפורסמים בזמן ההוא.

פנה הנצי"ב ואמר למתמיד - אתה לומד תורה, ולרבי איסר זלמן אמר - אתה יודע תורה, מיד הסביר רבי נפתלי צבי יהודה ברלין את דבריו, הוא פנה אל המתמיד, ואמר לו: מרוב לימודך אין לך פנאי להיות למדן, כשתשתדל להיות מתמיד ללא אכילה וללא שינה, אז תתחיל לדעת תורה.

אמר לו החזו"א בנוגע לניתוח אינך צריך לניתוח כלל. כי בתחילה דברתי עמך 'כמהגו של עולם', אבל, משראיתי כי מ'עמלי תורה' אתה, הוריתי לך לבטלנו, כי הקב"ה מתנהג עם עמלי התורה בהנהגה שונה

וכמעשה הובא ב'מעשה איש' (ח"א עמוד ע"ז), בן תורה אחד בא להתייעץ עם הגה''ק החזון איש זי"ע בנוגע לאיזה עניין רפואי שהוא מסובך בה ונראה שעליו לעבור איזה 'ניתוח', החזו''א אכן יעץ לו לערוך את הניתוח במקום פלוני אצל רופא פלוני. אח''כ שאלו הבחור, אם הוא יכול לדבר עמו בלימוד, ודיברו במשך שעה ארוכה בעניין השייך לסדר קדשים, והחזו"א נהנה טובא מבן תורה זה. כשסיימו, אמר לו החזו"א בנוגע לניתוח אינך צריך לניתוח כלל. לא הבין הלה - מעיקרא מאי קסבר החזו"א ולבסוף מאי קסבר, הבהיר לו החזו"א, כי בתחילה דברתי עמך 'כמהגו של עולם', אבל, משראיתי כי מ'עמלי תורה' אתה, הוריתי לך לבטלנו, כי הקב"ה מתנהג עם עמלי התורה בהנהגה שונה, ואינך זקוק לאותו הניתוח.

ילדים יקרים לכו לישון, כבר הגיע חצות הלילה, אסור לכם להתעייף יתר על המידה ולהחליש את בריאותכם, לכו לישון, כך מצוה עליכם התורה

מן הראוי לציין כאן את השקפתו של בעל החפץ חיים לגבי שעות הלימוד ביממה, אפשר ללמוד על דעתו בענין זה ממעשה שהיה: סיפר הגאון רבי יצחק מאיר בן מנחם פצינר זצ"ל חתנו של רבנו, שלמד בראדין בישיבתו של החפץ חיים במשך חמש שנים, החל משנת תר"ע, באחד הלילות כך סיפר רבי יצחק מאיר, ישבנו בהיכל הישיבה חבורה גדולה של בני הישיבה ולמדנו בהתמדה עצומה, השעה היתה לאחר חצות הלילה, אבל מי התחשב באותם ימים יפים בשעון, ומי הקשיב לצלצוליו, בשעה שכל מעייננו ותשומת לבנו היו לשמוע את קולותיהם של התנאים והאמוראים הבוקעים ועולים מתוך דפי הגמרא.

לפתע נפתחה דלת הישיבה, לאולם נכנסו רבנו החפץ חיים וחתנו רבי צבי, שני קדושי עליון, עמודי ההוראה והיראה, מזכים אותנו בביקור בחצות לילה, בשעה ששערי הרחמים פתוחים לרוחה לקבל את קולות הלימוד התורה העולים מרומים, בשעה שכינור מנגן מאליו, זה גרם לנו להתלהבות יתר בלימודינו, והתמדתנו התגברה ביתר שאת וביתר עז, אך הנה מסמן החפץ חיים בידו לאות שברצונו להשמיענו דבר, מובן שמיד משתררת שתיקה, וכולנו שמים אוזננו כאפרכסת לשמוע מה בפיו של גאון ישראל וקדושו לומר לתלמידיו בחצי הלילה, והנה שומעים אנו את קולו: ילדים יקרים לכו לישון, כבר הגיע חצות הלילה, אסור לכם להתעייף יתר על המידה ולהחליש את בריאותכם, לכו לישון, כך מצוה עליכם התורה, ילדים יקרים לכו לישון, זו היתה שירת הלילה ששמענו מפי קדוש עליון בדומית חצות.

אך מוזר הדבר שהדברים ששמענו זה עתה פעלו באופן הפוך, דומה היה עלינו כאילו שמענו דברי התעוררות להתחזק בלימוד התורה ולהוסיף התמדה להתמדתנו, ולכן לא רק שלא הפסקנו ללמוד, אלא המשכנו את לימודינו ביתר מרץ וביתר התעוררות, וזאת למרות שתמיד היה קדוש עבורנו כל דבר שיצא מפי רבנו החפץ חיים.

אמנם כמעט ילדים היינו, הוסיף וסיפר רבי יצחק מאיר, ילדים תמימים וטהורים, ולבנו מלא בהתלהבות של תום נעורים. משראה החפץ חיים שלא רק שלא הפסקנו ללמוד, אלא המשכנו ללמוד ביתר התלהבות, טיפס בעצמו על הספסלים והקטין את אור המנורות, החשמל עוד לא היה בראדין באותם הימים, והישיבה היתה מוארת במנורות נפט גדולות, כך עבר ממנורה למנורה, עלה וירד מספסל עד שהחליש את כל האורות, וחזר שוב לבקש בקשתו: ילדים יקרים לכו לישון.

אכן זו היתה שיטתם של גדולי ישראל, הכל בגבול, במידה ובאיזון הנכון - לכל זמן ועת לכל חפץ. זמן ללימודים, זמן לשינה, וזמן לאכילה, כך דרש הנצי"ב מתלמידיו, כך תבע החפץ חיים מבני ישיבתו וכך נהג רבי איסר זלמן מלצר, כל צעד מצעדיו, כל מעשה וכל דיבור היו מחושבים ומדודים בקנה מידה של הלכה, לכן לא נחשב למתמיד שלומד מעבר למקובל בישיבה, אבל בזמני הלימוד בשעות שמקובל היה ללמוד, הוא ניצל כל רגע ללימוד, לעליה להתעלות בש"ס ופוסקים.

כותב מרן בעל החזון איש זצ"ל: רצוני בזה לבקשך להודיעני משלומך הטוב ואין טוב אלא תורה

באחת מאיגרותיו כותב מרן בעל החזון איש זצ"ל: רצוני בזה לבקשך להודיעני משלומך הטוב ואין טוב אלא תורה, יש בחינות רבות בחשקי האדם ותאוותיו, כי דברים ערבים מרגישים את גוף האדם וצבא אבריו להנאה מדומה, ומשמחים במדה מסוימת את נפשו, אבל הנאה זו אין בכחה להתחרות עם העונג האציל של עמל החכמה, אשר נשמת האדם מתרוממת מעל המית העולם עד שמי השמים ונהנית מזיו החכמה העליונה וזו הטובה הגדולה והיתירה שנתנה לאדם תחת השמש, ועל זה אני שואל עד כמה עלה בידך לחוש במיחושי בני אדם כי הכל הבל, אחרי שיש כח באדם לאור באור החיים ולהשתעשע בבינה עילאה משמחת לב ונפש, יש עוד דברים עיקריים בחובותיו של האדם בעולמו, והוא לקבוע מסמרות בלב, להכיר נאמנה ואמיתית כי האדם נוצר ומצווה במצוות, והמצות נותנות לו שארית נצח ואוצר חיים ללון בצל החכמה ולהתרפק על אוהביה, מאד מאד צריך האדם לדקדק בכל מצוה לקיימה בכל פרטיה המעכבים בה, ועיקר זה דורש עמל ומלחמה פנימית נגד העצלות בשינון כמה פעמים אף בלי חדוש ולחזור על אתר כמה פעמים ולדקדק בדברים שאין השכל נהנה מהם בתחילתן ואדרבה מכבידים עליו, אבל העמל הזה הוא עמל התורה אשר כל סגולות למוד התורה נאמר על עמלה, ואמנם אחר העמל הזה נפתח שער אורה חדש אשר השכל מתענג ללא קץ.

ועל לימוד המהרש"א כתב: להרגיל הלומדים בעמל התורה אשר רק העמל הוא העבודה המעולה ואשר עליהם כוונו חז"ל בהפלגת התורה על לומדיה והמהפך את הגשם לרוח והגוף לנפש והנכנס ברמ"ח אברים של אדם לזככם ולקיימם לקיום חיי תורה, והספר הק' הזה הוא מלא התעמלות בדברים מוכרעים ועמוקים, ומרגיל את האדם בעיון נכון ועמוק.

"וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא" (יט, טו)

קשה מאד השמירה על מוצא פיו כי הרי הוא כמי שיש לו גנב בתוך הבית

הגה"ק החפץ חיים זי"ע אמר שאדם שאין לו שמירה מעליא על מוצאי פיו, הרי הוא כמי שיש לו גנב בן בית, שאי אפשר לו להיזהר ממנו ורק מגנב שאין לו דריסת רגל ברשותו - אפשר להיזהר, כיו"ב ממש נחשב אדם זה, שאי אפשר לשלוט על יצר הלשון הרע.

על הלשון אפשר לראות אם יש לו חולי הנפש

עוד כתב הגה"ק חפץ חיים זי"ע, שממנהגו של עולם כשירצה הרופא לידע מצבו של החולה - יביט על לשונו, כי על הלשון אפשר לראות את כל תחלואי הגוף, כמו כן הוא בחולי הנפשות - על הלשון אפשר לראות אם יש לו חולי הנפש, והיינו אם הלשון עצמה איננה כראוי...

מי שאינו בודק את הנכנס והיוצא לפיו יש לו בור בפניו ולא פֵה שיכול להבדיל בין דיבור מותר לאסור

אמר הרה"ק ה'אמרי חיים' זי"ע על הפסוק (במדבר טז, לב) "ותפתח הארץ את פיה", הנה בפרשת משפטים אמרה תורה (שמות כא לג) "כי יפתח איש בור" ולא כתיב כי יפתח איש 'פה' לארץ, אלא ביאורו, כי ה'בור' בולע את כל העוברים בקרבתו, ואילו פי הארץ שנפתחה אצל קרח לא בלעה את כולם, רק ביררה לעצמה - את קרח ומשפחתו בלעה, ואחרים לא בלעה, ללמדך שלכן נקרא פה - שאינו מכניס ומוציא את הכל, והוא 'פה' האמור בתורה, כיו"ב ייאמר לדידן, המפריד בין הנכנס והיוצא מפיו - להכניס רק עם 'הכשר' ולהוציא רק דיבורים כשרים וטובים, זה האיש יש לו פה בפניו, אבל מי שאינו בודק את הנכנס והיוצא זה האיש בור יש לו בפניו ולא פֵה שיכול להבדיל בין דיבור מותר לאסור.

אימתי פה להם פי' שלהם וברשותם, כשלא ידברו, אבל המדבר אין לו פה כלל, שהרי אינו שלו ואינו תחת רשותו

ואמרו חכמינו לבאר בלשון הכתוב (תהילים קטו, ה) "פה להם ולא ידברו", אימתי פה להם פי' שלהם וברשותם, כשלא ידברו, אבל המדבר אין לו פה כלל, שהרי אינו שלו ואינו תחת רשותו. וכמו שהיו אומרים בפולין שכשם שיש 'זולל וסובא' המרבה באכילה גסה ושתייה שלא כדת, כן יש זולל וסובא באדם המדבר ומדבר ומדבר בלא מחשבה יתירה, ומרבה בדברים של לשון הרע, רכילות ושאר דיבורים אסורים שסופם מי ישורם (אמרי נועם, הרה"ק מוואלבארזר)

עיקר מעלת וסגולות התורה נאמרו על העמלים בה

ידוע כי לפני כשמונים שנה היה בעיה"ק ירושלים 'קמיע' שכתבו הט''ז בכבודו ובעצמו, סיפורי מופת רבים נקשרו באותו הקמיע, שעל ידו נפקדו עקרות ונרפאו חולים, עד שבא מאן דהו ורצה להעתיקו כצורתו וכמתכונתו, פתחו ומצא כתוב בו בזה"ל, "אני דוד בן שמואל הלוי, עמלתי על התוספות בחולין דף צ"ו (ע"א), בזכות זה יעזור ה' שכל העקרות יוושעו וכל החולים יתרפאו". ולפי דרכנו למדנו, שלא ביקש הט"ז בזכות חיבורו ט"ז על שולחן ערוך או שאר עניני צדקותו, רק ביקש בזכות יגיעת התורה, והרי זאת היגיעה שייכת לכל אחד ואחד מאתנו ביתר שאת ועוז.

ואמרו חז"ל (אדר"נ ג, ו) 'פעם אחת בצער ממאה פעמים שלא בצער'.

וכן ב'ספר חסידים' (אות קנ"ה) ומקבל שכר טוב מה שהאדם כופף את יצרו יותר ממאה מצות שאין יצרו מסיתו ותוקפו ודחקו עליה. כי הקב"ה יודע עד כמה קשה לבשר ודם להתגבר על יצרו.

באחת הנסיעות של הגר"א היה לילה אחד בעיר מערעץ, ועשו סולמות בבנין לראותו עוסק בתורה בלילה, והגאון התלונן שבעיר זו ישן עשר דקות יותר והיה כואב לו על זה, פלא

ואביא כאן מעשה נורא מהגר"א, יום ב' פ' ראה, כ' מנחם אב שנת דעזרתי תרצ"א לפ"ק, וכך סיפרו לי, הגאון רבנו אליהו מווילנא זצ"ל היה נאלץ לנסוע מווילנא מפני המחלוקת הגדולה שהיתה אז בווילנא, ולכן עזב הגאון רבנו אליהו את העיר ווילנא ונסע לעיר סערהייא, אשר היתה אז עיר חופשית תחת ממשלת דוכס אחד במדינת פולאנה, כי בעיר סערהייא היה מובטח הגאון זצ"ל כי ישב בשקט ובמנוחה, ושם לא תגיע לו חמת רודפיו.

ולהגיע מווילנא לעיר סערהייא היו צריכים לעבור דרך העיר מערעץ, וגם במערעץ היו צריכין ליקח רשיון משוטרי הגבול לעבור שם בגבול דרך נהר ניעמן לסערהייא. ויען כי מהעיר ווילנא עד העיר מערעץ היו צריכים לעשות נסיעה בדרך מקולקלת ורעה בערך חמש עשרה פרסאות, לכן חפץ הגאון מווילנא לנוח מעט במערעץ מפני טלטול הדרך הקשה, ועוד שהיה הגאון מווילנא צריך להתמהמה במערעץ בכדי לקחת רשיון משוטרי הממשלה הרוסית אשר עמדו על הגבול שם בכדי שיוכל לנסוע משם ישר לסערהייא, ולכן לא היה יכול הגאון רבנו אליהו מווילנא זצ"ל להעלים שמו וליסוע בדרך הסתר כמו שהיה דרכו בקדש, ולכן קודם ביאת הגר"א זצ"ל לעיר מערעץ הודיעו נכבדי וילנא לבעלי הבתים הנכבדים מעיר מערעץ שישתדלו בעבור הגר"א אכסניא טובה, וגם ישתדלו בעבורו הרשיון משוטרי הממשלה במערעץ, בכדי שיוכל לנסוע מהר וישר לעיר סערהייא, ולכן כאשר בא האורח הנכבד הגאון מווילנא זצ"ל לעיר מערעץ, תיכף נתפשטה הידיעה הזאת בכל העיר, אכסניא בחרו בעד הגאון מווילנא בבית חומה בעל שתי קומות, אשר היה אז שייך לגביר המופלג סוחר נכבד ומפורסם ולתהילה גם בחו"ל, כי היה נוסע תמיד למסחרו במדינת אשכנז, מו"ה ר' ליב ב"ד זלמן, והאכסניא של הגר"א היתה על קומה שניה, מפני שחפצו שהגאון יוכל לישב במנוחה וללמוד ולכן בחרו באכסניא שיהיה על קומה שניה.

וכאשר נודע לכל אנשי מערעץ כי הגאון מווילנא הדומה למלאך ה' צבאות שוכן בעירם, נהיה רעש גדול בעיר וכל העיר כולה היתה כמרקחה, ומנער ועד זקן טף ונשים לא ראו שינה כל אותו הלילה שהתאכסן הגאון מווילנא בעירם, וכולם טיכסו עצה מה לעשות איך לזכות בראיית פני הגאון הקדוש הזה ולידע ממנהגיו ותהלוכותיו בקודש, מה יעשה כל הלילה, ונמנו וגמרו להביא סולמות גדולים אשר יגיעו לחלונות מהקומה השניה, ולהביט ולראות דרך החלונות בהסתר מעשיו ומנהגיו של האיש הקדוש הזה, כי לכנוס פנימה באכסניא ולהביט פניו זאת לא הרהיבו עוז בנפשם לעשות, כי נפל פחד קדושת הגאון על כולם, גם יראו לכנוס פנימה באכסנייתו פן ישביתו המנוחה של הגאון הקדוש.

אך זאת לא יכלו להתאפק מבלי לטפס על הסולמות הגבוהים מחוץ לחומה ולראות דרך החלונות מעשיו של הגר"א זצ"ל, וכל מי שזכה באותו הלילה לעלות על הסולם הגבוה ולהביט בהסתר בחלונות מהאכסניא ולראות איך הגאון יושב ולומד בהדרת גאונו ובגודל קדושתו, היה אז בעיניו ובעיני כל אנשי מערעץ לאיש המאושר בעולם.

וסיפרו לי הזקנים ששמעו מאבותיהם הפלא הגדול שהיה אז באותו לילה, איך ששררו אז כל הלילה סדר ומשטר בכל המחנה הגדול מכל אנשי העיר אשר התאספו לראות ולידע דרכיו של הגאון מווילנא ז"ל. לא דחפו ולא דחקו איש את רעהו ולא נשמע קול צווחה וקול גערה והומיה בהם, ורק דממת קודש שלטה אז על כל הנאספים לראות בהדרת קדושתו של הגאון, ואמרו שזקנים שבדורות שעברו כי גודל קדושת צדקותיו ותורתו ויראתו הקדושה של הגאון פעלו אז והופיעו על כולם, וכולם הרגישו אז רגש קודש ונאדר מאין כמוהו, אשר כמה שנים אחר כך לא שכחו את הרגש הקדוש ונעלה הזה.

וכאשר העמידו הסולמות על החומה מחוץ לקומה השניה התנהגו אנשי מערעץ כך, מי שעלה בראשונה על הסולם במעלות העליונות היה מתמהמה מעט ורואה ומביט בתהלוכות של הגאון הקדוש, ואחר כך ירד ושוב עלה איש אחר וכה עשו כולם, ולא נתנו לאיש להתמהמה הרבה על הסולם ולהביט הרבה, כי כולם חפצו לראות באיש הקדוש הגאון מווילנא.

ופתאום לאחר חצות הלילה הזה, נתפשטה הבשורה המעציבה בכל העיר מערעץ, כי הגאון התעורר אז משנתו המועטת וכה אמר הגאון בקול זוועה וחרדה. כי בעיר מערעץ אחזתו שינה וישן יותר בלילה ההוא בערך עשרה מינוטין יותר כפי הרגלו, ובזה חסר עשרה מינוטין לעבודת ה' יתברך, ועוד עשרה מינוטין שינה לגאון וקדוש כמוהו הוא הפסד היזק גדול בעבודת ה' בתורת ה' ובמצוותיו, על זה הצטער הגאון מאד ובלב נשבר ונדכה אמר אז הגאון בזה הלשון אין מערעץ שלאפט זיך.

ותיכף כאשר נודע לכל אנשי מערעץ צערו של הגאון מהשינה היתירה אשר חטפתו הצטערו כל אנשי העיר על אשר בעירם קרה הדבר הזה כי גאון וקדוש כהגאון חיסר עשרה מינוטין מעבודת ה', ושינה לצדיקים רע להם ורע לעולם, והשמחה שהיתה לעיר מערעץ בקבלת פני הגאון נהפכה לתוגה. וסיפר לי אבי הרב הגאון ר' בייניש זצ"ל אשר שירת בקודש בעיר מערעץ שסיפרו להם אבותם, כי הגאון הקדוש מווילנא תיקן את החטא משנתו היתירה במערעץ, כי בשובו אחר כך בחזרה מסערהייא לווילנא כאשר נשקטה המחלוקת בווילנא, גם אז נסע דרך עיר מערעץ, ולן גם כן לינת לילה בבית האכסניא הראשונה בבית ר' ליב ב"ר זלמן, ובאותו הלילה ישן הגאון מווילנא בערך עשרה מינוטין פחות מכפי הרגלו למען לתקן את החטא מהשינה היתירה. וכאשר ראה הגאון כי ה' יתברך עזר לו שיוכל לתקן את השינה, ותיכף נודע גם זאת לכל אנשי עיר מערעץ ושמחו גם הם בשמחת הגאון מווילנא, זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

בני הגר"א כתבו על אביהם: קיבל על עצמו כל ימיו לא לישון יותר מב' שעות במעת לעת

בני הגר"א כתבו על אביהם: קיבל על עצמו כל ימיו לא לישון יותר מב' שעות במעת לעת, ומימיו לא ישן יותר מחצי שעה רצופה, ובאותה החצי שעה היו שפתותיו מרחשות הלכות ואגדות, ככלות החצי שעה התגבר כארי ויטול ידיו והתחיל ללמוד בקול רם ויישן עוד הפעם חצי שעה, וככה היתה שיעור שנתו ג' מחצית השעה בלילה ומחצית שעה ביום.

ממאס כל תענוגי העולם באכילה ושתיה ושינה, לא ישן בלילה בנשימה אחת יותר מחצי שעה, היה עטוף בסודות וכוונות התפילה רזין עילאין

בנו של הגר"א כותב: איך היה ממאס כל תענוגי העולם באכילה ושתיה ושינה, כי היה אוכל אף אם נפסד המאכל מלאכול, וכן השתיה, וגם לא בעת שהיה תאב, וכן השתיה והשינה, יותר מחמשים שנה שלא ישן בלילה בנשימה אחת יותר מחצי שעה, ואף עת היו עמודי בריאותו רופפים לא הניח תלמודו הקדוש ותיכף התגבר כארי עמד באימה וביראה ורחץ ידיו וברך ברכות השחר בשמחה ובאהבה עזה אשר לא יסופר. ואחר כך עמד על רגליו מקודם חצות עד אור הבוקר יותר משמונה שעות ולמד גמרא ופוסקים בקול נעים ונורא, בקול חוצב לבת אש דת אשר כל שומע התרגשה נפשו ברגשי קודש, ואחר כך רחץ ידיו לתפילת השחר ועמד להתפלל מלה במלה בקול נעימות ונגינה עדינה. ומי שהיה שומע אותו מתפלל פעם אחת בחול או בשבת היה מעורר בלב בשומע רוח דעת ויראת ה' בשנה או שנתיים, אף מי שהיה לבו קשה כאבן היה נמס כדונג מאור כוונתו שהיה מכוון בכל מילה ומילה מסדר התפילות ומוציא כל הגה ונאום בצלצול נעים וברוח כביר.

אף כי רוחו הקדושה היה עטוף בסודות וכוונות התפילה רזין עילאין, בכל זאת שפתיו ברור מללו על פי חוקי הדקדוק וההגיון אשר ידו בכל משלה, ואחר כך קרא פרשה בתורה שנים מקרא ואחד תרגום, וכל מלה ומלה מהתורה היתה יוצאת כאור בהיר מפיו הקדוש והטהור זלה"ה.

ואחר כך אכל פת שחרית והיה ישן מעט, ושוב הקיץ משנתו כאילו המלך עומד נגדו ומקיץ אותו, והיה עומד בזריזות גדולה ובאימה ויראה, ותיכף ישב ללמוד כל היום עד מנחת ערב.

עמלו בתורה של מרן הגר"ח מבריסק זצוק"ל

בישיבת וואלוז'ין היה משעין לעתים מרן הגר"ח מבריסק זצ"ל את מצחו על אחד מעמודי האבן הצוננים, כדי לצנן את ראשו הלוהט לאחר שעות ארוכות של ריכוז בנושא מסויים, רבי אריה ליב, בנו של מרן החפץ חיים זצוק"ל, בא פעם לבקרו, ומצא כל דלתות ביתו וחלונותיו פתוחים לרווחה, כששאל את הגר"ח לפשר הדבר, השיב לו, כי היה שקוע שעה ארוכה בסוגיא, והריכוז המאומץ גרם לו לעירפול החושים עד כי חש צורך להקיא, ולכן פתח את כל פתחי הבית.

בהזדמנות אחרת מצאו רבי אריה לייב כשרק חלק מגופו מבצבץ מתוך תנור החורף, היה זה בקיץ כשהתנור לא היה מוסק, כשקרא לו, יצא רבי חיים כשבגדיו וגופו שחורים מפיח, ואמר כי הרהר בסברא עמוקה ורצה להתרכז באופן מקסימלי ולצמצם את מחשבתו בענין במלוא העמקות ולכן נכנס לתנור.

והגר"י אברמסקי זצ"ל העיד, כי בימי מלחמת העולם הראשונה ראה את רבי חיים בבית הכנסת במינסק כשהוא עומד במשך שש שעות רצופות על רגליו וידיו מאחוריו, וכל כולו שקוע בעיונו, באותן השעות נכנסו לבית הכנסת ויצאו מאות אנשים ורבי חיים לא חש כלל בכך, לאחר שש שעות התעשת לפתע וזעק: מה זה תלוי עלי, כשהכוונה לשתי ידיו שהיו מאחריו ולא הרגיש בהם.

פעם חש הגר"ח כאבים בכל גופו ואיש לא ידע את סיבת הדבר, אחד מתלמידיו מישיבת וואלוז'ין שהיה יוצא גרמניה המליץ לו לנסוע לפרופסור גדול בברלין, כשנכנסו אל הרופא המומחה שאל הוא את הגר"ח: מה יש לך רבנו, הגר"ח השיב על אתר: שאלה זו באתי לשאול אותך, לנוכח תשובה זו קם הרופא ויצא מיד מהחדר, אמר לו תלמידו כי הלה בוודאי נפגע משום שאינו רגיל שידברו אליו כמו אל תלמיד בן וולאז'ין, לא זו הסיבה השיב הגר"ח, הרופא לא ציפה לתשובה כזו וכששמע את התגובה הבלתי צפויה החל להזיע, ומחשש חוש הפתטיות והאיסטניסות של רופא בן גרמניה יצא לרחוץ ידיו מן הזיעה, התלמיד הציץ דרך חור המנעול לחדר השני וראה שאכן השערתו של הגר"ח היתה מדויקת.

הרופא החל לבדוק את הגר"ח בכל גופו, ובכל מקום שאל אם כואב לו במקום הזה, מסקנת הבדיקה היתה שאכן הכאבים מצויים בכל גופו, לאחר שיחה קצרה על נוהגיו של הגר"ח מצא הרופא את ההסבר.

למחזור הדם יש תנועה קבועה, כשהאדם מתאמץ או מתרגש גורם הדבר לתאוצה במחזור הדם, בשעת החשיבה מתאמץ הרב מאוד והדבר מביא לשינוי בתנועת הדם, יחד עם זאת יושב הרב בתנועה מסויימת שחוסמת את הדם בעורקים מסויימים, הגר"ח היה יושב וחושב כששתי ידיו קפוצות, מניח אגרוף על גבי אגרוף, ולוחץ את מצחו עליהם בחזקה, דבר זה הוא הגורם לכאבים.

הרופא המליץ לו לשנות את תנוחת גופו בעת הריכוז, כדי שיסורו המיחושים שעליו וכן היה.

מוטב למות מלימוד תורה מלמות מביטול תורה

רבי שלמה הכהן, בעל החשק שלמה, היה מפורסם לגאון עצום, בקי בכל התורה כולה בהיותו בן שבע עשרה שנה, כבר ידע את כל הש"ס, המפרשים והפוסקים, רבנו החפץ חיים אשר התיידד עמו בנעוריו, רגיל היה לספר על שקידתו העצומה של החשק שלמה אשר כל ימיו לא פסק פומיה מגירסא, אהבת התורה שלו, היה החפץ חיים אומר מגיעה עד כדי מסירות נפש ממש. בימי בחרותו, בין שנותיו י"ג והי"ז חלה רבי שלמה במחלה אנושה והרופאים הזהירוהו שאסור לו ללמוד, כי לבו חלש ועצביו רופפים וכל התאמצות קלה מסכנת את נפשו, אם לא ישמע בקולם אמרו הרופאים ודאי ימות. ענה להם רבי שלמה: אם לא אלמד תורה, הרי אמות מחמת אי הלימוד, כי אינני יכול בלי תורה, מוטב לי איפוא למות מלימוד תורה, מאשר למות מביטול תורה, ואכן המשיך רבי שלמה בשקידתו ובלימודו ובחסדי ה' נרפא מאליו.

כשהיה החפץ חיים מספר מאורע זה, היה מתרגש מאד והיה חוזר בהתלהבות על דברי רבי שלמה: מוטב למות מלימוד תורה מלמות מביטול תורה.

עיקר חשיבות הלימוד כשהוא בא בקושי ויגיעה ולפום צערא אגרא

כדברי הרה"ק החתם סופר זי"ע (שו"ת יו"ד רל"ד ד"ה ופר"מ) על המשנה (אבות ה, ה) שבבית המקדש היו "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים", ולכאורה הרי ביד ה' הכל יכול להרחיב את הנס שגם עמידתם תהיה ב'רווח', אך בדווקא אינו כך, בכדי שיקבלו עם ה' את שכרם משלם על הדוחק והעמל, כי (ברכות ו:) 'אגרא דכלה דוחקא'.

פעם קבל איזה בחור בפני ה'חפץ חיים' זי"ע שעל אף יגיעתו אינו מוצא 'הצלחה' בלימודו, לא בהנאת הלימוד ולא בזיכרון. נענה ה'חפץ חיים' ואמר לו, וכי מניין לך שעל האדם לבוא לידי שערי 'הצלחה' בלימודו, הלא בלימוד עיקר העיקרים הוא "יגיעה ועמל התורה"...

על ידי העמל והיגיעה בתורה ישאב האדם את כל הזוהמא מעצמו, לטהר ולקדש נפשו רוחו ונשמתו

וכבר אמרו רבותינו על עניין העמל הא דמצינו רבות בש"ס 'עמילן של טבחים' שהוא פת מתבואה שלא הביאה שליש ומניחין אותה על פי הקדירה והיא שואבת את הזוהמא (עי' פסחים מב:), כך על ידי העמל והיגיעה בתורה ישאב האדם את כל הזוהמא מעצמו, לטהר ולקדש נפשו רוחו ונשמתו.

"כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים" (יט, יד)

פותח טפח מביא את הטומאה

רמז נאה מובא בספר "תפוחי חיים" על טעמי המקרא, להג"ר חיים אלתר פאנעט זצ"ל, אב"ד רמת אביב:

על תיבת יטמא יש טעם טפחא, רמז להא דאיתא בגמרא (סוכה י"ח.) שפותח טפח מביא את הטומאה, ושם בגמרא לא מצאו ראיה לזה, ואמרו הכי גמירי להו, ולפי הרמז בטפחא, אע"פ שאין ראיה לדבר, רמז לדבר יש.

אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, האדם צריך לחשוב שהוא מת בכמה שעות שהוא לומד תורה

כתב בספר חפץ חיים על התורה פרשת חקת, זאת התורה אדם כי ימות באהל, ובחז"ל (ברכות סג' ב') אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם, ובאמת תמוה, הלא כבר נאמר וחי בהם ולא שימות בהם, ונבאר דברנו על פי משל, לסוחר גדול שהיו נוהרים אליו קונים, לא רק מעירו אלא גם מהעיירות סמוכות, ולרגלי מסחרו היה טרוד כל היום והלילה, לא היה לו זמן אפילו ללכת לבית הכנסת להתפלל בציבור, עברו שנים ושער לבן נראה בזקנו, כוחותיו נתדלדלו, והתחיל להרגיש כי הוא כבר מתקרב אל התכלית וכי עליו יהיה לתת מחר דין וחשבון על מפעליו, החליט להכין צידה לדרכו, ויעבור עליו מה, התחיל ללכת לבית הכנסת להתפלל בציבור, ואחר התפילה ללמוד שתי שעות בבית המדרש, לא השגיח על הסוחרים והקונים, כי הכל הבל המה ולא יועילו.

בשובו למסחרו מבית הכנסת, אחרי שעשה שם שלש שעות, שאלתהו אשתו בתמהון, על מה אחר לבוא, הלא כל החנות מלאה סוחרים ואצים הם לדרכם, ענה ואמר לה, כי היה טרוד והיה מוכרח להתעכב, ויהי ביום השני, וכבר עבר הבוקר ובעלה עוד לא שב מבית הכנסת, הלכה בעצמה לראות מה קרה לו שם, ומה נבהלה לראותו יושב ולומד, התחילה לצעוק עליו בקול, מה זה אתך, כלום יצאת מדעתך או משוגע הנך, החנות מלאה קונים, ואתה יושב ולומד, לא איכפת לי ההפסד שאתה גורם לנו, אבל כלום אפשר לגרש קונים מהחנות, בעת שמכל העברים החנונים מתחרים אתנו.

ענה בעלה ואמר לה: שמעי נא רעיתי תמתי, מה היית עושה, לו בא מלאך המות ואמר לי, הגיע זמנך להפטר מן העולם, קום ולך, כלום יכולתי לאמר לו כי אין לי פנאי עתה כי החנות מלאה קונים, ואם כן תוכלי לחשוב, כי כעת הנני מת, ומה איכפת לך, אם בעוד שעתיים אקום לתחיה ואלך לחנות לעזור לך.

זהו כונת המאמר הנ"ל אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, האדם צריך לחשוב שהוא מת, בכמה שעות שהוא לומד תורה, ועל זה אין תשובה, כי אין שעתו פנויה, ואם כה יחשוב, יוכל ללמוד ולקיים את התורה, הנותנת חיים ללומדיה ולעושיה.

הקב"ה מכיר כל איש ואיש וטבעו אם הוא זכרן או לא, וכן כל כיו"ב משאר קשיים ונסיונותיו, ואעפי"כ ציווה לכל ישראל שילמדו תורה, ויחזרו עליה, ומה איכפת לו לאדם... כל תיבה ותיבה שהוא לומד הוא מצוה בפני עצמה

וכתב הגה"ק החפץ חיים זי"ע (תורת הבית פרק י"ג) בענין לימוד התורה מצוי מאד אצל הלומדים שיראה שאינו מצליח כל כך בלימודו להיות בקי בש"ס, או שעצם העסק בתורה יקשה עליו ממילא יתרשל לגמרי מהלימוד, ובאמת אין נכון הדבר, וכמו שאחז"ל משל לשר אחד שציווה לאיש שימלא הכלי שלו מים, ועבור כל דלי יתן לו דינר זהב, והנה בשולי הכלי היה נקב, וניסה האיש למלאות, ונשפכו לו כל המים דרך הנקב על הארץ, על כן פסק מלמלאות, עבר שם חכם אחד ושאלו מדוע פסקת מלמלאות, השיב האיש, מה תועלת בפעולתי, הרי הכל נשפך על הארץ, אמר לו החכם, מה איכפת לך, הלא שכר זהובים אתה נוטל, גם השר מכיר את הכלים שלו אלא שהוא רוצה להנות אותך, כן הדבר הזה בק"ו פי אלף אלפים, הקב"ה מכיר כל איש ואיש וטבעו אם הוא זכרן או לא, וכן כל כיו"ב משאר קשיים ונסיונותיו, ואעפי"כ ציווה לכל ישראל שילמדו תורה, ויחזרו עליה, ומה איכפת לו לאדם... כל תיבה ותיבה שהוא לומד הוא מצוה בפני עצמה, חטוף ואכול עד כמה שידך מגעת, ונאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך.

אל יתייאש שכשרונותיו אינם עומדים לו

ואל יתייאש ב'תירוץ' שכשרונותיו אינם עומדים לו, כי בשפיכת לבו אל ה' יפתח לבי בתורתך...' יפתח ה' את סגור לבו, וייפתחו בפניו שערי חכמה. נוראות כתב בהקדמה לספר ה'רקאנטי', וז"ל. וקבלתי ממורי רבי יעקב רקאנטי שהיה מיוצאי חלציו של רבי מנחם רקאנטי, שיש לו בקבלה מאבותיו שזה הגאון היה אוהב התורה, אבל היה גס השכל, והרבה בתעניות ותפלה שמן השמים ירחיבו שכלו ולבו ויוכל להבין התורה. פעם אחד בהיותו מתפלל בתענית בבית הכנסת וירדם, והנה איש ובידו כלי מים, והקיצו ויאמר לו שתה, וישת ולא השלים לשתות כל המים ותיכף הלך האיש מלפניו. והוא הלך למדרש כמנהגו ומצא שכלו בהיר ונבר, כי נהפך לאיש אחר, ואז חיבר פירוש התורה וספר טעמי המצוות... עכ"ל. הבט וראה עד היכן הדברים מגיעים, שנתעלה למעלות רמות עד מאד בזכות תפילותיו ותחנוניו שיפתח ה' לבו בתורה.

אמר רבי יוחנן, אל ימנע אדם עצמו מדברי תורה אפילו בשעת מיתה

ביומו האחרון של רבי זלמלע מווילנא, השכימו כולם לבקרו לאחר ששמעו כי תש כוחו עד מאד, בבואם לביתו מצאוהו שוכב על מטתו, מתהפך בחוליו אשר ימות בו, וספר תהלים מונח לפניו והוא קורא בקול נעים, בקשוהו הנוכחים כי לא יתאמץ בקריאה כי תש כוחו עתה, השיב להם רבי זלמלע: חלילה לי, הלא תלמוד ערוך הוא על המקרא "זאת התורה אדם כי ימות באהל", אמר רבי יוחנן: אל ימנע אדם עצמו מדברי תורה אפילו בשעת מיתה, מי יודע אם לא לעת כזאת הגעתי.

וכל העומדים סביבותיו במסתרים בכתה נפשם, בראותם פאר ראשם נופל, ויען הצדיק ויאמר: אמרו חז"ל: היזהר בשלשה דברים, אל תרבה בישיבה, שישיבה קשה לתחתוניות, ואל תרבה בעמידה, שעמידה קשה ללב, ואל תרבה בהליכה, שהליכה קשה לעיניים, אלא שליש בישיבה, שליש בעמידה, שליש בהליכה.

ככלותו לדבר כדברים האלה, התחזק וישב על המטה, אחר כך עמד וביקש מקל לסמוך עליו וללכת ארבע אמות, כדי לקיים עצת חז"ל. הושיטו לו מקל, ולא רצה לקחתו שלא מדעת בעלים, אחר כך בא בעל המקל ונתן לו רשות להשתמש בו, לאחר שהלך ד' אמות נשען על המקל, התיישב על המטה, ויאסוף את רגליו ויגוע וימות.

שבועות מספר לפני פטירתו של רבנו הגר"א, בסוף שנת תקנ"ז, נפל למשכב ממנו לא קם, בני משפחתו ותלמידיו הפצירו בו וביקשו את הסכמתו להזמין אליו רופא מומחה, רבנו הגר"א לא נטה לכך, אולם לא יכול היה לראות בצרת נפש המעתירים, ונענה להם, הרופא המפורסם בימים ההם, רבי יעקב ליפשיץ, הוזמן אליו לטפל בבדיקתו הרפואית.

לאחר הבדיקה, הקיפוהו בני הבית והתענינו במצבו של רבנו הגר"א, היכן הוא אוחז, שאלו, בהתכוונם למצבו הרפואי, והרופא השיב הוא אוחז במסכת כלים שכן בשעה שהטה אזנו אל לבו של החולה, האזין לקולו החלוש כשהוא חוזר על מסכת כלים, ועד שעותיו האחרונות, לא פסק פומיה מגירסא.

המהר"ם שיק מחייב את בעלי הכשרונות החלשים

וכך כתב הגה"ק מהרי"ץ דושינסקי זי"ע (בהקדמה, לספרו עוד יוסף חי, חלק גדולת משה אות ב) ומביא שם, שמעתי מאחי מורי הגאון הכ"מ פעם בפתיחה לפני השיעור, שמרן המהר"ם שיק ז"ל פתח פעם את ה'שיעור' לפני תלמידיו, ובה אמר, איתא בגמ' (יומא לה:), ר"א בן חרסום מחייב עשירים, הלל מחייב עניים, והיינו כי כשיבוא העשיר בטענה מרוב עשירותי ועסקי הרבים שהעניק לי הבורא יתב"ש לא היה לי פנאי לעסוק בתורה - לזה יסתור ראב"ח טענתו, כי אף הוא היה עשיר גדול ועסק בתורה. לאידך העניים שיטענו, לרוב עניותנו הוצרכנו לעמול על המחיה והכלכלה ולא נשאר בידינו אפילו שעה אחת לעסוק בתורה - לזה יאמרו, הנה, לא היה עני בישראל כהלל, ואעפי"כ עסק בתורה יומם ולילה... הוסיף המהר"ם שיק, הנה, אני אחייב את בעלי הכשרונות החלושים. והעיד על עצמו, שבתחילת דרכו לא היה סיפק בידו לתפוס את לימודו אא"כ למד את הענין הרבה פעמים, ובראשית דרכו אף הוצרך לחזור ארבעים פעמים על כל דבר, ובכל פעם ופעם בכה לפני בורא עולם, ואמר, לא מצינו בתורה שמי שהוא קשי הבנה אינו צריך ללמוד, לכן אבקש ממך אב הרחמן, אנא, תן לי בינה והשכל בתורתך הקדושה. ואחר כל בכיה ובכיה הרגיש בעצמו כי הוא מתחיל להבין את דברי הלימוד. וכן היה מדי יום ביומו זמן ארוך. ועתה אומרים עלי שאני יכול ללמוד, אף שאני איני יודע זאת, כי אנכי ידעתי שעדיין לא הגעתי לקרסולי רבותינו הקדושים, אבל כל אחד ואחד צריך ללמוד בהתמדה גדולה, והבא לטהר מסייעין אותו מן השמים. וא"כ אני יכול לחייב את אלו שיענו בדין של מעלה שלא למדו כי ראשם בל עמם. ומוסיף שם, וז"ל. לזה אבקשכם, לא תאמרו כן, אלא התפללו למי שהחכמה שלו, שיתן לכם בבל יום ויום דעה בינה והשכל כדי להבין את שיעור של היום הזה, ואח"כ תתחילו לחזור וללמוד, עד שיהיה השיעור רגיל על פיכם. ואם תעשו כן ה' הגדול יעזור לכם ותוכלו לקיים את מצות ה' ובתורתו תהגו יומם ולילה, ע"כ דבריו הקדושים של מרן המהר"ם שיק זי"ע, עכ"ל.

העולם הזה כפרוזדור לפני העולם הבא

ופירשו חז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, ומהי תיבת באהל, כי היודע ומכיר כי כל מציאותו בעולם הזה ארעית היא, וכי העולם הזה כפרוזדור לפני העולם הבא והוא כאורח נטה ללון בו שינת עראי, ולכן ממית הוא לעסוק בתורה כל עוד נשמת חיים באפיו, להרבות לקנות לעצמו נכסי נצח לקראת כניסתו לטרקלין, בו ודאי תתקיים התורה לעד.

"אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ" (כא, כט)

הפלא הגדול מע"ז ד"כמוש" שמי שהולך אליה לא חוזר

כמוש הוא שיקוץ מואב, וקבלה בידינו שהיתה אבן שחורה דמות אשה ועמדה שם מששת ימי בראשית ובנה עליה במה, והלכו אליה עמים רבים להשתחות, וא' מאלף לא חזרו ולא ידעו בסיבת מה.

"עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן" (כא, כז)

מאמרים על חשבון הנפש

יצה"ר היום חוטף כאן ואח"כ עוד ועוד, עד שמוציא את האדם מן העולם

איתא בגמרא (בבא בתרא דף ע"ח ע"ב) א"ר שמואל בר נחמן א"ר יוחנן מאי דכתיב על כן יאמרו המושלים וגו' המושלים אלו המושלים ביצרם, בואו חשבון בואו ונחשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה, תבנה ותכונן אם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא, עיר סיחון אם משים אדם עצמו כעיר זה שמהלך אחר שיחה נאה מה כתיב אחריו כי אש יצאה מחשבון וגו' תצא אש ממחשבין ותאכל את שאינן מחשבין, ולהבה מקרית סיחון מקרית צדיקים שנקראו שיחין, אכלה ער מואב זה המהלך אחר יצרו כעיר זה שמהלך אחר שיחה נאה, בעלי במות ארנון אלו גסי הרוח דאמר מר כל אדם שיש בו גסות הרוח נופל בגיהנם, ונירם אמר רשע אין רם, אבד חשבון אבד חשבונו של עולם, עד דיבון אמר הקב"ה המתן עד שיבא דין, ונשים עד נפח עד שתבא אש שאינה צריכה ניפוח, עד מידבא עד שתדאיב נשמתן, ואמרי לה עד דעביד מאי דבעי. ע"כ לשון הגמ'.

והנה על מה שאמרה הגמרא אמר רב שמואל בר נחמן אמר רבי יוחנן: המושלים - אלו המושלים ביצרם. בואו חשבון - בואו ונחשב חשבונו של עולם: הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. וצריך ביאור: מה הקשר בין הדרשה לפשט הפסוק, וכי בגלל שכתוב מושלים וחשבון צריך לדרוש דרשה זאת.

והדבר יובן על פי המדרש שכותב שמלך מואב היה יושב בעיר המלכות במסיבת רעים, ובדיוק באותו זמן באו והודיעו לו שבאו האמוריים לכבוש את העיר חשבון אשר בקצה הגבול. המלך לא רצה לקלקל את המסיבה והמצב רוח, ואמר: חשבון, שיקחו את חשבון, פחות עיר אחת. ואז האויב כבש את חשבון. אח"כ המתינו לעוד הזדמנות וכבשו עוד עיר, ועוד עיר, עד שכבשו את כל הממלכה. וזהו שנאמר "כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון" וכן מעשה יצה"ר, היום חוטף כאן ואח"כ עוד ועוד עד שמוציא את האדם מן העולם. אמנם האדם צריך להערים על היצה"ר ולעשות עמו תחבולות לכבוש אותו כמו שהיה עושה דוד המלך ע"ה. כאשר קם בבוקר אמר אני הולך לפרדס, הולך למרחץ, ואז היה הולך לבית המדרש, וז"ש חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך.

וזו גם דרכו של היצר הרע שבתחילה מתחיל לפתות את האדם בדברים קטנים ובסוף מגיע לדברים גדולים, כגון כשהוא בטיול אומר לו פעם אחת תאכל בהכשר מפוקפק, או פעם אחת תראה ראיה אסורה, פעם אחת תוותר על השיעור תורה, ואז הולך ומדרדר את האדם מדחי אל דחי.

על כן יאמרו המושלים אלו המושלים ביצרם

כתב בספר מסילת ישרים (פרק ג) בביאור חלקי הזהירות וז"ל: וחכמים זכרונם לברכה הורונו בפירוש צורך החשבון הזה, והוא מה שאמרו ז"ל (בבא בתרא עח): על כן יאמרו המושלים בואו חשבון: על כן יאמרו המושלים ביצרם, בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה וכו'. וזה, כי העצה האמיתית הזאת, לא יוכלו לתת אותה ולא לראות אמיתה אלא אותם שכבר יצאו מתחת יד יצרם ומשלו בו. כי מי שהוא עדיין חבוש במאסר יצרו, אין עיניו רואות האמת הזאת ואינו יכול להכירה, כי היצר מסמא את עיניו ממש, והנה הוא כהולך בחושך שיש לפניו מכשולות ואין עיניו רואות אותם. והוא מה שאמרו ז"ל (בבא מציעא פג): תשת חושך ויהי לילה (תהלים קד), זה העולם הזה, שדומה ללילה.

והבן כמה נפלא המאמר האמיתי הזה למי שמעמיק להבין בו. כי הנה חושך הלילה שני מיני טעיות אפשר לו שיגרום לעין האדם, או יכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל, או שיטעה אותו עד שיראה עמוד כאילו הוא אדם, ואדם כאילו הוא עמוד כן חמריות וגשמיות העולם הזה, הנה הוא חושך הלילה לעין השכל, וגורם לו שתי טעויות: האחת אינו מניח לו שיראה המכשולות שבדרכי העולם, ונמצאים הפתאים הולכים לבטח ונופלים ואובדים מבלי שהגיעם פחד תחלה. והוא מה שאמר הכתוב (משלי ד): דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו, ואומר (שם כב): ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו, ואומר (שם יד): וכסיל מתעבר ובוטח, כי לבם בריא להם כאולם, ונופלים טרם ידעו מהמכשול כלל. והטעות השניה והיא קשה מן הראשונה היא שמטעה ראייתם עד שרואים הרע כאלו הוא ממש טוב, והטוב כאילו הוא רע, ומתוך כך מתחזקים ומחזיקים מעשיהם הרעים. כי אין די שחסרה מהם ראיית האמת לראות הרעה אשר נגד פניהם, אלא שנראה להם למצוא ראיות גדולות ונסיונות מוכיחים לסברותיהם הרעות ולדעותיהם הכוזבות, וזאת היא הרעה הגדולה המלפפתם ומביאתם אל באר שחת. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו): השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן וגו', וכל זה מפני היותם תחת החושך וכבושים המה תחת ממשלת יצרם. אך אותם שכבר יצאו מן המאסר הזה, הם רואים האמת לאמיתה ויכולים לייעץ שאר בני אדם עליה.

הא למה זה דומה, לגן המבוכה, הוא הגן הנטוע לצחוק, הידוע אצל השרים, שהנטיעות עשויות כתלים כתלים, וביניהם שבילים רבים נבוכים ומעורבים, כולם דומים זה לזה, והתכלית בם הוא להגיע אל אכסדרה אחת שבאמצעם. ואמנם השבילים האלה מהם ישרים ומגיעים באמת אל האכסדרה, ומהם מַשְגִים את האדם ומרחיקים אותו ממנה. ואמנם ההולך בין השבילים הוא לא יוכל לראות ולדעת כלל אם הוא בשביל האמיתי או בכוזב, כי כולם שוים ואין הפרש ביניהם לעין הרואה אותם, אם לא שידע הדרך בבקיאות וטביעות עין שכבר נכנס בם והגיע אל התכלית שהוא האכסדרה. והנה העומד כבר על האכסדרה הוא רואה כל הדרכים לפניו ומבחין בין האמתיים והכוזבים, והוא יוכל להזהיר את ההולכים בם, לומר: זה הדרך לכו בה, והנה, מי שירצה להאמין לו, יגיע למקום המיועד. ומי שלא ירצה להאמין וירצה ללכת אחר עיניו, ודאי שישאר אובד ולא יגיע אליו.

כן הדבר הזה מי שעדיין לא משל ביצרו, הוא בתוך השבילים, לא יוכל להבחין ביניהם. אך המושלים ביצרם שכבר הגיעו אל האכסדרה, שכבר יצאו מן השבילים וראו כל הדרכים לעיניהם בברור, הם יכולים לייעץ למי שירצה לשמוע, ולהם צריכים אנו להאמין. ואמנם מה היא העצה שהם נותנים לנו, בואו חשבון, בואו ונחשב חשבונו של עולם, כי כבר הם ניסו וראו וידעו שזו לבדה היא הדרך האמיתית להגיע האדם אל הטובה אשר הוא מבקש ולא זולת זה. כללו של דבר, צריך האדם להיות מתבונן בשכלו תמיד בכל זמן ובזמן קבוע לו בהתבודדו, מה היא הדרך האמיתית לפי חק התורה שהאדם צריך לילך בה. ואחר כך יבוא להתבונן על מעשיו אם הם על הדרך הזו אם לא, כי על ידי זה ודאי שיהיה לו נקל לטהר מכל רע וליישר כל דרכיו. וכמו שהכתוב אומר (משלי ד): פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו, ואומר (איכה ג): נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה':

ונביא דברי הרי"ח הטוב מה שכתב על זה בספרו בן איש חיל ד' תשובה ג' וז"ל:

אם תכתוב רשימה של מספר אחד כזה: 1, יהיה מספרו אחד, אם תוסיף אפס יהיה 10, ואם תוסיף עוד אפס יהיה 100 וכו' והנה אם תהפוך הנייר שכתבת עליו זה לקראו מעבר השני, אז תחזור אותה הרשימה של מספר אחד להיות במדרגת האחדים 

יובן בס"ד לפרש על כן יאמרו המושלים, ביצרם, בואו חשבון, והוא שאם האדם יביט בסדר החשבון, ילמוד וישכיל ממנו דמיון לעילוי מצוותיו ותיקון מעשיו, והוא כי ידוע שיש ארבעה עולמות אבי"ע [אצילות בריאה יצירה עשיה], והעשיה היא בחינת אחדים, והיצירה היא בחינת עשרות, והבריאה בחינת מאות, והאצילות בחינת אלפים. והנה אדם שאין לו כי אם נפש מעשיה, אין לו כח להעלות תיקון מצוותיו כי אם עד עולם העשיה ששם אחדים, כי שם שרשו. ואם הוסיף קדושה על קדושתו וזכה להמשיך לו רוח מיצירה, אז זוכה להעלות תיקון מצוותיו עד עולם היצירה אשר שם מדרגת עשרות. ואם הוסיף קדושה וזכה להמשיך לו נשמה מבריאה, יזכה גם כן להעלות עד שם. ואם זכה והמשיך נשמה לנשמה מאצילות, אז גם כן יזכה להעלות תיקון מצוותיו עד האצילות אשר שם מדרגת אלפים. נמצא כל מה שהוא מוסיף קדושה יותר, הנה הוא מעלה תיקונו למדרגה יותר, מן האחדים לעשרות, ומן העשרות למאות, ומן המאות לאלפים, וכן על זה הדרך עד אין קץ ותכלית.

והרי הענין הזה הוא כמו סדר החשבון ממש, דהיינו אם תכתוב רשימה של מספר אחד כזה: 1, יהיה מספרו אחד, אך אם תוסיף לכתוב בצידו נקודה אחת [פירוש: אפס, כי כן דרך הכתיבה בערבית], אז הרשימה של מספר אחד הנזכר תתעלה מן מדרגת האחדים ותהיה במדרגת העשרות כזה: 10, ואם תוסיף ותכתוב עוד נקודה אחרת בצידה, אזי אותה הרשימה של מספר אחד תתעלה ותהיה במדרגת המאות כזה: 100, ואם תוסיף עוד נקודה אז תתעלה ותהיה במדרגת האלפים כזה: 1000, וכן על זה הדרך כל מה שאתה מוסיף נקודה יותר אז אותה הרשימה תעלה במדרגה יותר עד אין קץ ותכלית. וכן הדבר הזה גבי הצדיק שעולה גם כן בהדרגות, ומצוה זו אחת, שעולה ממדרגה למדרגה עד אין קץ. ואמנם כל זה ההדרגות הוא בעליה, אך בירידה לא תהיה בהדרגות כי אם בפעם אחת בר מינן, דהיינו אם אחד שהיה בעל תורה ומצוות ואחר כך הרשיע כירבעם וחביריו, אל תחשוב שירידתו תהיה גם כן בהדרגות כפי עלייתו, אלא ירד בפעם אחת.

וכיוצא בזה תמצא בחשבון, והוא אחר שהוספת כמה נקודות ונעשית אותה הרשימה של מספר אחד במדרגת האלפים, הנה אם תהפוך הנייר שכתבת עליו זה לקראו מעבר השני, אז תחזור אותה הרשימה של מספר אחד להיות במדרגת האחדים, כי הנקודות שבצידה לא יועילו לה, ואזדו להו כרגע בהפיכת הנייר, כי בהיפוך הנייר לעבר השני נעשו הנקודות בשמאל הקורא ולא יועילו כלום והיו כלא היו, נמצא שאזדו להו בסתירה אחת וברגע אחד כאשר הפכת את הנייר, ולא כאשר באו הלכו, כי המה באו בהדרגות זה אחר זה. ונמצא כי מה שעלתה זו הרשימה של האחד בהדרגות על ידי תוספת הנקודות זה אחר זה, הנה היא ירדה בפעם אחת מאגרא רמה לבירא עמיקתא תיכף בהיפוך הנייר, וכן האדם הגם שעלייתו היא בהדרגות, עם כל זה ירידתו בלא הדרגות כי אם תיכף ומיד כאשר [הטה] עצמו לצד הרע הוא היצר הרע. ועליו ועל חבריו יאמר הנביא ירמיה ויהיו לאחור ולא לפנים [ירמיה ז' כ"ד], וכן אמר ישעיה הנביא ע"ה נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור [ישעיה א ד'].

ובזה יובן בס"ד לרמוז הפסוק [משלי י"ב ז'] הפוך רשעים ואינם, כי עניינם הוא ממש כאשר ייעשה בהפיכת הנייר לקראו מעבר השני אשר ירד החשבון תיכף בלי הדרגות, וכן גבי רשעים. ואמנם בית צדיקים יעמוד [שם], שישארו בצדקתם ולא יתהפכו, ואז ממילא הם מוכנים לעלות תמיד. נמצא כי מן סדר החשבון ילמוד האדם מוסר השכל בעניינים הנפשיים, ויבין ויכיר בין דרך הטוב ובין הופכו.

"על כן יאמרו המושלים - אלו המושלים ביצרם וכו'" (בבא בתרא ע"ח ע"ב)

אחד מטכסיסיו של היצר הרע הוא להניח לאדם לקיים מצוה קטנה במטרה להכשילו בעבירה גדולה הרבה יותר.

שיטה זו של היצה"ר, אומר הגר"י ניימן זצ"ל בספרו "דרכי מוסר", מקבילה לשיטת ציידי עופות המניחים בתוך המצודה מאכל ציפורים. מגמתם ברורה. הם אינם עושים זאת מתוך כוונה לדאוג להזנת העופות, אלא מפרישים מעט אוכל משלהם, כדי שעל ידי זה ישיגו רווח גדול. כך היא כאמור, גם דרכו של היצר, לעתים מאפשר לאדם לקיים מעט מצוות, ועל ידי כך מפילו בפח העבירות.

בעלי המוסר משלו על זה משל, למלך שקרא לאחד משריו והזהירו לבל "יתערב" עם שום אדם. (התערבות היא התחייבות כספית הדדית בין שנים, שבו מתחייב המפסיד בויכוח לשלם לחברו סכום כסף כלשהו). לאחר זמן נפגש השר עם אדם שאמר לו שיש לו, לשר, גבנונית. לאחר שהשר הכחיש דבר זה, עובדא זו אמר לו האיש: "אתן לך מאה אלף זוז אם אינך גיבן, אבל אם הנך גיבן תתן לי אתה סכום כזה".

הסכים השר ופשט בגדיו בשוק כדי להוכיח שאין לו גבנונית. בבואו לפני המלך סיפר לו בשמחה ובסיפוק על הדרך שבה העשיר את קופת המדינה במאה אלף זהובים. צעק עליו המלך: "שוטה שכמותך אני התערבתי עם אותו אדם, ואמרתי לו שאם יצליח להפשיטך בשוק יקבל ממני מליון זהובים, ואותו אדם, חכם היה לתת מאה אלף זהובים כדי שירויח על ידי זה מליון".

כך גם היצר הרע. לעתים הוא מאפשר לבני אדם לקיים מצוה מסוימת כדי שיוכל להכשילם אחר־כן בחטאים רבים. נמצא שבסופו של דבר הוא מרויח. כל כוונתו היא לאבד את האדם גם מהעולם הבא וגם מהעולם הזה. שכן כל אותם "יושבי קרנות'' המבלים את זמנם בבתי טיאטראות וקרקסאות, אין להם גם את הנאת העולם הזה. היצר הרע נקרא בשם "רע" כמו שנאמר: "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (בראשית ו), כי כל תכליתו היא רק רע — לאבד את האדם משני העולמות. על כן צריך האדם להזהר מאד מפני היצר ותחבולותיו.

הסבא מקלם זצ"ל, אמר פעם לבנו: "בא ואראך דרכו של היצר הרע". השעה היתה שעת קבלת שבת, וחצר בית הכנסת בו התפללו ה"סבא" ובנו, המתה ילדים משחקים. נגשו השנים אל החלון והשקיפו לעבר הילדים שבחצר בית הכנסת. אמר ה"סבא": "רואה אתה, בני, את הילדים משחקים, דע לך, כי כך משחקים גם כל אנשי העולם! כל ההבדל הוא בצעצוע, כאשר האדם מתבגר הוא מחליפו בדבר אחר. אותו יצר הרע שיש לקטנים יש גם למבוגרים, וכל זמן שהאדם אינו עוקר את תאוותיו ואת רצונותיו הוא נשאר בבחינת ילד קטן!"

העצה היחידה להנצל מפני היצר היא מה שיעצונו חז"ל: "בואו ונחשוב חשבונו של עולם". הבה נתבונן בחישוב של אמת "הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה", אז מובטח לנו המשך דרשת חז"ל: "אם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא".

זמני התשובה

ארבעה זמני תשובה הם בשנה:

הזמן הראשון - בכל ערב קודם שיישן האדם יעשה חשבון נפש, ואח"כ תשובה ווידוי. וכמ"ש בזוה"ק שכל העושה תשובה בכל לילה, הוא נקרא מארי דחושבנא, ומסלק כל הדינים מעליו. וכתב רבנו האריז"ל שע"י שיבכה על עוונותיו קודם שיישן, יזכה שנשמתו תעלה מעלה בעולמות העליונים, ותשיג הארה ושלימות (שער רוה"ק לרבנו האריז"ל).

הזמן השני - בסוף כל שבוע יעשה חשבון נפש ויתחרט על מעשיו של כל השבוע, ויעשה תשובה בכל לבו, ווידוי וחרטה, וטוב שיעשה זה בחצות לילה דליל ששי לפני תקון חצות, ואח"כ יעשה תיקון חצות, ויבכה על גלות השכינה, ויבקש רחמים על שכינת עוזנו ועל בניה עם ישראל, ואז יזכה לקבל שבת בקדושה ובשמחה גדולה, ואם לא יכול לעשות כן בליל ששי יעשה זאת ביום חמישי, או ביום ששי בבוקר.

הזמן השלישי - בסוף כל חודש יעשה חשבון נפש על כל החודש, ותשובה גדולה, ווידוי וחרטה וקבלה על העתיד, ואם יש בכוחו לצום מה טוב, ולבקש רחמים על השכינה הקדושה, וכמו שנרחיב לקמן בעז"ה.

הזמן הרביעי - בסוף כל שנה בחדש אלול יעשה חשבון נפש על כל השנה כולה, ווידוי וחרטה וקבלה על העתיד, כפי שכל בית ישראל קמים באשמורת הבוקר בכל חדש אלול ועשי"ת, לסליחות ותשובה ומעשים טובים, אשריהם ואשרי חלקם.

וכבר האריך והרחיב השל"ה הקדוש בספרו (מסכת חולין פרק תורה אור ס"ב, ובשער האותיות אות ת') בביאור הצורך והמעלה הגדולה שיש בעשיית התשובה בד' זמנים אלו.

וכן צריך בארבעת הזמנים הללו, להשתדל כי ההתחלה בהם תהיה טובה, דהיינו שכל יום ויום בתחילתו מיד שיקום, יחשוב בגדלות הבורא ב"ה ובמעשים טובים שיעשה באותו יום, וכך כל אותו היום ילך בדרך ה'. ויזכור כי התכלית הוא העוה"ב, וכאן בעוה"ז הוא רק הפרוזדור לפני הטרקלין הגדול. וכן בתחילת השבוע, יתחיל במוצ"ש בפסוקים של הצלחה ותפילה להנצל כל השבוע מיצה"ר וכו'. וכן בתחילת החודש יעשה תפילה לכל החודש וכמו שסידר הרי"ח הטוב, וכן בתחילת השנה, וכמובא בספר "חרדים" פרק ס"ו דף רכ"ט וז"ל: דע בן אדם, כי כל יום הבא לקראתך הוא נסיון חדש לך, שכך אמרו רבותינו ז"ל, בכל יום ויום מתחדש יצרו של אדם עליו, לכן מתחילת כניסת היום השכם והערב לביתו של המלך, והתחנן לו שיהיה בעזרתך בצרת נסיונך שלא תכעיסנו, תכנס לשלום ותצא לשלום. וכן בתחילת השבוע, כמו שסדרו בהבדלה, הימים הבאים לקראתנו לשלום חשוכים מכל חטא ופשע וכו', וכן בתחילת החודש, וכן בתחילת השנה, ועל זה נאמר (משלי כ"ח, י"ד) אשרי אדם מפחד תמיד. וידוע הפי' על הפסוק בתהלים "און יחשוב על משכבו, יתיצב על דרך לא טוב, רע לא ימאס". "און יחשוב על משכבו", בשעה שמתעורר האדם יראה מהי המחשבה הראשונה שנופלת לו בראשו, אם ח"ו חושב מחשבות "און", נמצא כבר "מתיצב על דרך לא טוב" (כמאמר העולם "קם על רגל שמאל") וממילא יהיה כל היום ח"ו בבחינת "רע לא ימאס" וכ"כ החיד"א בעבודת הקודש, צדיק ראשון בריבו, שאם ניצח את היצה"ר מיד בבוקר, הרי הוא צדיק כל היום, וכן איתא בילקוט שמעוני (קהלת) על הפסוק "טוב אחרית דבר מראשיתו", שאמר אלישע בן אבויה לר"מ, שר"ע פי' את הפסוק הזה שטוב אחרית דבר, כאשר הוא טוב מראשיתו. שאם ההתחלה טובה אז גם ההמשך, ואמר אלישע על עצמו, שהכל קרה לו בגלל שבתחילתו, עשה אביו אבויה שלא לשם שמים כידוע, עי"ש באורך.

נמצא דבארבעה זמנים אלו צריך אדם להשתדל לעשות בסופן תשובה על העבר וקבלה על העתיד, ובזה יתרצה לפני מלכו של עולם ויוכל לנעוץ סופן בתחילתן ולבקש מאת ה' על היום או שבוע, חודש או שנה, הבאה עליו לטובה ולברכה, וטוב אחרית דבר מראשיתו.

מנהג צפת בער"ח ובימות השבוע

ובא וראה מה שכתב באגרות ר' שלמה שלומל זצ"ל מה שראו עיניו כאשר הגיע לצפת, ומתאר איך שלומדים שם בבתי כנסת בקביעת עתים לתורה, וכן בסוף כל שבוע ביום חמישי עושים תשובה ובכיות ותפילות, וכן בסוף כל חדש בער"ח, מתאספים כל אנשי צפת לאחד המקומות ובוכים ומתוודים ועושים תפילות. ובזכות זה היה להם שפע שאין כמוהו וכן היו כולם מאריכים ימים בבריאות ובשמחה עד גיל שמונים גיל תשעים, מאה, ומאה ועשר וכו' וכל זה ע"י שהיו תמיד בתשובה ומשתדלים לעשות רצון ה' וזה תורף דבריו:

ויצאתי מארץ מולדתי בערום ובחוסר כל, ובאתי לארץ הקדושה פה צפת תוב"ב שבגליל עליון, חול המועד של סוכות שנת שס"ג לפ"ק לשלום.

ומצאתי קהילה קדושה פה צפת כי היא עיר גדולה לאלהים, עיר מלאה תושיה, קרוב לשלוש מאות רבנים גדולים כולם חסידים ואנשי מעשה. וי"ח ישיבות מצאתי בצפת תוב"ב, וכ"א בתי כנסיות, ובית מדרש גדול ובתוכו קרוב לד' מאות ילדים ונערים, ועליהם עשרים מלמדים, שמלמדים אותם בחנם מבלי קבלת פרס מהתלמידים, שנמצאים עשירים בקושטא שפורעים שכירות המלמדים, וגם מלבושים עושים מדי שנה בשנה. ובכל בתי הכנסיות תיכף אחר תפילת ערבית ושחרית מתקבצים כל הקהל, ויושבים לפני רבנים, בכל בית כנסת ה' ו' כתות, כל כת וכת לומדים קודם שיוצאים מבית הכנסת, כת זו לומדים בקביעות בהרמב"ם, וכת זו לומדים בקביעות בעין יעקב, וכת זו לומדים בקביעות פרק אחד משניות עם פירוש, וכת אחרת לומדים הלכה אחת עם פירוש רש"י ותוספות, וכת אחרת לומדים קביעות בספר הזוהר, וכת אחרת לומדים קביעות בתנ"ך, באופן שלא נמצא אחד שיצא בבוקר למלאכתו או לעסקו אם לא ילמוד קודם לכן קביעות בתורה. וכן עושים כל ישראל אחר תפילת ערבית. וביום שבת הולכים כל העם לשמוע הדרשה מפי החכמים.

ובכל יום ה' מהשבוע מתקבצים כל ישראל אחר תפלת שחרית לבית הכנסת אחד גדולה, ומתפללים שם תפלה נוראה עד מאד על כל ישראל בכל מקום שהם, ועל גלות השכינה וישראל וחרבן בית אלהינו, ומברכין לכל מי ששולח ממונו לסיוע עניי ארץ ישראל, שהקב"ה יאריך ימיהם ושנותיהם, ויצליחו עסקיהם, וישמרם מכל צרה וצוקה. וכל התפלה כולה עושים אותה כל ישראל בבכיה גדולה ובשברון לב. וקודם שמתחילים להתפלל, עולה הרב הגדול מורנו הרב רבי משה גלאנטי יצ"ו על הבימה, ודורש דברי כבושים, ומעורר ישראל ליראת ה', ומקרב אותם לאהבת הבורא במתק לשונו וגודל חכמתו ובקיאותו ורוב קדושתו. ואחר כך עולים הראשי ישיבות חכמים וחסידים גדולים ובעלי עבודה על הבימה, שם האחד הוא החכם מוהר"ר מסעוד סגי נהור, והוא מורי ורבי, וידוע לכל רוב קדושתו ובקיאותו. ושם השני מו"ה שלמון מערבי, מפורסם בישראל בחכמה וענוה יתירה ובחסידות מופלאה. ומתחילין להתפלל באימה ופחד וביראה גדולה, ושתי עיניהם זולגות דמעות כב' מעיינות מים, מי ראה כאותן תפלות וצעקות הגדולות והמרות שעושים כל ישראל בבכי ובדמעות כולם כאחד על הגולה ועל החרבן בעוונותינו הרבים, ומתוודים עוונותיהם, אשר אם יהיה לבו של אדם קשה כאבן מוכרח הוא שיהפך ויתחרט על עוונותיו ויבכה בדמעות שליש בעמדו שם.

ובכל ערב ראש חודש עושין עד חצות כמו ערב יום הכפורים, וגוזרים ביטול מלאכה עד חצות, ומתקבצים כל ישראל לבית הכנסת אחת גדולה, או הולכים על קבורת הושע בן בארי הנביא, שעליו בנוי כמו כיפה אחת גדולה בנין מפואר ונכנסים לתוכו, או לתוך המערה של התנא האלהי אבא שאול ע"ה, או לפני קברו של רבי יהודה בר אלעאי, שאלו הצדיקים הם קבורים סמוך לעיר, ומתפללים שם תפלה יותר נוראה עד חצי היום, ולפעמים עושים שם כל היום כולו בתפלה ודרשות. והגויים היושבים על אדמת ישראל, כולם הם נכנעים וכפופים לפני קדושת ישראל, ואפילו שאנחנו עומדים כל היום כולו על השדה בטלית ובתפלין, ומתפללים וקוראים בקול גדול לה' אלהינו לפני קברות הצדיקים, לא נמצא אחד מהגויים שיערב אל לבו לגשת לפני מעמד היהודים במקום שהם מתפללים, או שיפתחו פיהם ללעוג על התפלה ח"ו, אלא כולם הולכים לדרכיהם ואין פוצה פה ומצפצף תהלה לאל, עכ"ל.

זולת זה מצאתי כל ארץ הקודש מלאה ברכת ה', ושובע גדול, וזול גדול אשר אין להעריך ואין לשער ואין לספר. ואני כשראיתי השפע הגדול הנמצא בארץ הקדושה, וראיתי כל טובה-אוכלים אותו אומות העולם, וישראל הם מפוזרים, ואין להם זכות לאכול מפריה ולשבוע מטובה, בכיתי בכיה גדולה, ואמרתי מי יתן והיו אחינו בית ישראל יודעים המעשר לבד מהשפע והטובה והשובע הגדול שנמצא בארץ ישראל, היו בוכים יום ולילה על גלותם, ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שגם בחרבונה היא מוציאה פירות ושמן ויין ומשי כנגד שליש העולם, ובאים בספינות מסוף העולם מויניציאה ומספרד וצרפת ופורטוגאל ומקוסטנטינא, וטוענין בר ושמן זית צמוקים ודבלים ודבש ומשי ובורית הטוב כחול אשר על שפת הים, ובכל זאת שבאים מסוף העולם לטעון משפעה הגדול, אף על פי כן אנחנו קונים החטים הנקי כשמש מדה אחת שהיא גדולה כשתי איפות וחצי מעהררין, באחד טאליר. ושמן זית י"ב ראטיל בעד אחד טאליר, וכל ראטיל משקלו ט' ליטרין של מדינת מעהררין במשקל. ושמן השומשמין שמתוק כדבש וטעמו טעם מן, ה' ראטיל באחד טאליר. והיין מי שקונה ענבים בשעת בציר, ועוצר אותם בבית הבד, יעשה ו' ראטיל יין באחד טאליר, מלבד המים שרופים שמוציאים מן התמד ד' או ה' ראטיל יין שרף. ודבש דבורים ד' ראטיל באחד טאליר. ודבש ענבים י' ראטלין באחד טאליר. וצמוקים י"ח ראטלין באחד טאליר, וכן דבילים. תרנגולים בזול הרבה, כל תרנגול בה' או ו' צלמיר. וה' או ו' ביצים במטבע שהיא כב' פשיטים בארצכם. ובשר כבשים הוא רך וטוב, ואליה שלו ז' ליטראות משקלו, וכל ליטרא בשר כבשים כמו במעהררין בג' צלמיר וחצי ובשר שור ליטרא בג' צלמיר. ודגים אחד ליטרא באחד פץ (אולי צריך להיות בראשי תיבות פ"ץ. והכוונה פשיט צלמיר.), ולפעמים לזול ביותר. ואורז בזול, והרבה מיני קטניות ועדשים שלא ראיתם מימיכם וטעמם טוב. ואגוזים בזול. וכן מיני ליפתן וירקות טובות לאין מספר שלא טעמתם כטעמם הטוב מעולם, נמצאים תדיר כל השנה כולה, בקיץ ובחורף, כמעט בחנם. מלבד הפירות הטובים חרובין ופומרנצין (תפוזים) לימונא ואבטיחים וקרפוזים (מילון) שטעמם הוא כטעם הצ'וקר, ומלפפונות וקישואים ודלועים, ועוד מינים ממינים שונים שאינם נכרים למעלת כבוד תורתו, ואין תועלת בזכרי אותם למעלת כבוד תורתו.

ויש יתרון בטעם הפירות וירקות והלפתות של ארץ ישראל, אשר אין דוגמתם נמצא גם כן בארצכם, כיתרון הזהב מן הכסף, וביתרון טעם פת חטים על פת השעורים. באופן מי שזכה מהשי"ת לקבוע דירתו בארץ ישראל, ויש לו מעט ממון, שיוכל להתפרנס, אשריו ואשרי חלקו שיוכל לקנות לו חיי העולם הבא, בהתחברו עם חסידים הגדולים ואנשי מעשה אשר בארץ ישראל המה, ויכול גם כן להתענג על ה' ולעדן את נפשו במרעה הטוב והשמן, לאכול מפריה ולשבוע מטובה. ובשליש ההוצאות ופיזור הבית שבארצכם, יכול להתפרנס בארץ ישראל ולהיות חיי המלך תהלה לאל. מלבד האויר הבריא והזך, והמים הבריאים, המאריכים ימיו של אדם, ועל כן רוב הדרים בה מאריכין ימים הרבה לפי לצ' ולק' ולק"י שנה. זה שדרשו רז"ל (במסכת ברכות דף ח' ע"א על הפסוק בדברים י"א כ"א) למען ירבו ימיכם וכו' על האדמה, דוקא, ולא בחוצה לארץ, שהמאכלים והמשקים רעים, והאויר המעופש שבחוצה לארץ גורמים רעה לבני אדם, וחלאים רעים, ומקצרין ימיהם ושנותיהם של בני אדם, וזהו הסימן שבחוצה לארץ כמעט רוב בני אדם והילדים הקטנים הם מלאים שחין על הברכיים ועל השוקיים, ובארץ ישראל לא נמצא אפילו אחד מהם ברוך ה' שיהיה מוכה שחין, לא קטנים ולא גדולים, אלא כולם נקיים כזהב ת"ל.

על כן יאמרו המושלים בואו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון" (כא, כז)

ידוע מה שאמת רז"ל ומובא בתרגום יונתן על הצדיקים המושלים ביצרם, ע"ל במלא עי"ן למ"ד גימט' צדי"ק, כ"ן גימט' סו"ד שיודעים סוד הדבר שכר ועונש עוה"ב, יאמרו המשלי"ם אותיות השלמי"ם מלשון האנשים האלה שלמי"ם, והמושלים ביצרם כאלו הקריבו קרבן שלמים כמ"ש זאת תורת זבח השלמי"ם, מי שזובח יצרו כאילו הקריב קרבנות, בואו חשבון עושים חשבון עונות וזכויות, תבנה ותכונן וכוונתם שהקב"ה יבנה ביהמ"ק ויבוא המשיח, משי"ח ב"ן דו"ד ע"ה גימט' המשלי"ם שהוא מושל על שבעים אומות, ויצה"ר אומר תבנה ותכונן עיר סיחון, ר"ל תעשה בנינים ובתים טובים ועליות מפוארות, עי"ר אותיות רי"ע אני אוהב אותך ורי"ע עמך תשמע לעצתי ודברי, וז"ש עי"ר סיח"ן מלשון שיחה נאה, ואתה תאמר לו כי אש יצאה מחשבון תזכיר לו יום המות כמ"ש המשורר אם פגע בך האי מנוול חיש וזכור לו יום המות, ר"ל יום פטירתו בקבר בתחילה שואלים אותו קבעת עתים לתורה ותלמוד וקראת ק"ש בעונתה, וז"ש כי א"ש דהיינו תורה שנאמר מימינו א"ש ד"ת למו, יצאה מחשבון יום יציאת נשמה שנותנים גוף ונשמה דין וחשבון, להבה מקרית סיחון ר"ל להב"ה אותיות ההב"ל היינו הבלה של תורה וק"ש, ר"ל הבל פיהם של תינוקות של בית רבן והבל של ק"ש, ההב"ל גימט' מ"ב, פרשה ראשונה של ק"ש יש בה מ"ב תיבות. מקרי"ת לשון קרי"ת שמע, מוא"ב גימט' מ"ט, פסוק שמע וגו' ופסוק בשכמל"ו יש בהם מ"ט אותיות, ומכניע מ"ט שערי טומאה ושורף אותם, ואינם יכולים לשלוט באדם בזכות לימוד תורה וק"ש, וז"ש אכלה ער מואב בעלי במות ארנן, אכל"ה שרפה אותם לשון והסנה איננו אוכ"ל, ע"ר אותיות ר"ע דהיינו יצר הרע, מוא"ב שהוא כמו מואבי, וכמו שאמרנו מ"ט שערי טומאה (גימט' מוא"ב), בעלי במות ארנן שנותן גאוה וגסות הרוח באדם שישכח לימודו כמו שעשה ללוי בן סיסי כמ"ש רז"ל בגמרא ירושלמי יבמות פרק י"ב (ועי' גם בבלי דף ק"ה ע"א).

בני סימוניא באו אצל רבי ואמרו לו בבקשה תתן לנו אדם אחד שיהיה דורש דיין וחזן סופר ומַשְנֶה (ר"ל מלמד תורה לתינוקות ומלמד משנה לגדולים) ועושה לנו כל צרכנו ונתן להם את לוי בן סיסי, עשו לו בימה גדולה והושיבוהו עליה. באו ושאלו אותו הגידמת במה היא חולצת (ר''ל אשה שאין לה יד כיצד תחלוץ הנעל מעל רגל היבם) ולא השיבם. רקקה דם מהו (ר"ל אם היבמה ירקה כמו שכתוב וירקה בפניו ונמצא בתוך הרוק דם מהו) ולא השיבם. אמרו שמא אינו בעל הלכה, נשאל אותו שאלות של אגדה, באו ושאלו אותו מהו זה שכתוב (דניאל סי' יו"ד) אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת, אם אמת למה רשום, ואם רשום למה אמת, ולא השיבם. באו בני סימוניא אצל רבי אמרו כלום זוהי הבקשה שבקשנו ממך, אמר להם חייכם אדם שכמותי נתתי לכם. שלח והביאו ושאל אותו, אמר לו רקקה דם מהו, אמר לו אם יש בו צחצוחית של רוק כשר. הגידמת במה היא חולצת, אמר לו בשיניה. אמר לו מהו זה שכתוב אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת אם אמת למה רשום ואם רשום למה אמת, אמר לו עד שלא נחתם גזר דין רשום, משנחתם גזר דין אמת. אמר לו ולמה לא השבת להם. אמר לו עשו לי בימה גדולה והושיבו אותי עליה וטפח רוחי עלי (ר"ל גבה לבי ושכחתי) וכו'. וזש"ה ורם לבבך ושכחת וגו'. אם כן כל אדם צריך להזכיר את הדבר הזה בכל רגע ליצרו הרע ויאמר לו בעלי במות ארנן באת להגביה לבי כדי שאשכח לימודי ביום נתינת דין וחשבון, ה"ש אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, וז"ש בעלי במות ארנ"ן גימט' א"ש דהיינו תורה. ויה"ר שהקב"ה יסיר וירחיק יצה"ר מקרבנו ויתן לנו תורה ומצות וא"ש נוט' אהבת שלום והרנינו גויים עמו אכי"ר בילא"ו.

אם אדם מסיח דעתו מעט מיד עושה הנפש הבהמית את שלה, ולוכדת גם את הנפש השכלית ברשתה

המושלים, אלו המושלים ביצרם, באו חשבון, בואו ונחשוב חשבונו של עולם, נוהג היה החפץ חיים לספר: סוחר שכר עגלון להוליכו למקום מסוים, קודם צאתם לדרך ביקש הסוחר מהעגלון שישגיח היטב על סוסו לבל יטה מהדרך, העגלון אמנם הבטיח, אך עד מהרה התברר שלהבטחתו לא היה ערך. כאשר אך יצאו מן העיר נרדם העגלון על מושבו, והסוס המשיך לרוץ ללא השגחה והכוונה, כאשר ראה הסוס חציר ועשבים נטה מן הדרך כדי לאכלם, תוך כדי סטיתו מן הדרך איבדה העגלה את שיווי משקלה והתהפכה, והסוחר נפל מתוכה.

גער הסוחר בעגלון ואמר לו: הרי הזהרתיך להשגיח על בהמתך ואיך זה הנחת אותה לנפשה, ניסה העגלון להצטדק, ואמר: מכיר אני את סוסי כי משכיל הוא ויודע את הדרך היטב, ומעולם לא עלה על דעתי שייטה מן הדרך הישרה, אמר לו הסוחר: שוטה שכמוך, וכי שייך לומר על הסוס שהוא משכיל, יתכן שהוא טוב יותר מבהמות אחרות, אבל סוף סוף בהמה הוא, ואם כן כל זמן שהוא רואה דבר שמגרה אותו, מתגברת עליו התאוה והולך אחריה, לכן היה לך להחזיק היטב במושכות ולא להניח לו ללכת בחופשיות.

הוא הדין, אומר החפץ חיים באשר לאדם, כיוון שהוא מורכב מנפש שכלית ומנפש בהמית חייב הוא להשגיח היטב בכל שעה ושעה על הנפש הבהמית שלו ולאחוז במושכות לבל תשתלט עליו, אם אדם מסיח דעתו מעט מיד עושה הנפש הבהמית את שלה, ולוכדת גם את הנפש השכלית ברשתה.

מכאן ילמדו המושלים ביצרם, שבלי חשבון נפש אמיתי, עלול חלילה האדם להטרד מן העולם

כתב בספר טללי אורות, על כן יאמרו המושלים באו חשבון, באו ונחשב וכו' דרשת חז"ל לכאורה אינה מתיישבת בפשט הכתוב, הרי כתב רש"י אילו חשבון היתה מלאה יתושין, אין כל בריה יכולה לכובשה, ואם היה סיחון בכפר חלש, אין כל אדם יכול לכובשו, וכל שכן שהיה בחשבון, אמר הקב"ה מה אני מטריח על בני כל זאת על כל עיר ועיר, נתן בלב כל אנשי המלחמה לצאת מן העיירות ונתקבצו כולם למקום אחד ושם נפלו. נמצא שאם לא היה כובש סיחון את חשבון והעיירות סביבה, בוודאי היה עושה חשבון נפש שלא כדאי לו לצאת למלחמה עם ישראל, שהרי ראו כולם כי ה' נלחם להם, אולם בגלל מלחמתו הלא טבעית, גבה לבו להלחם עם ישראל ובשל כך אבד מן העולם.

זהו שדרשו חז"ל: על כן יאמרו המושלים באו חשבון, מכאן ילמדו המושלים ביצרם, שבלי חשבון נפש אמיתי, עלול חלילה האדם להטרד מן העולם, ומי שעושה חשבון נפש כראוי, אינו נכשל.

עוד ביאר רבי יהונתן אייבישיץ, כיצד מתיישבת דרשת חז"ל עם פשט הכתוב, התורה מבקשת ללמדנו להפיק את הלקח מגורלה של העיר חשבון, עיר זו, עיר ספר בממלכת מואב היתה, ואילו היה מלך מואב משגיח עליה כראוי ומפקיד שומרים להגנתה, לא היתה נופלת בידי סיחון, אך בגלל שלא היתה זו עיר גדולה וחשובה, לא השכיל מלך מואב להשקיע בה את מיטב כוחותיו וצבאו, להגן עליה, על כן היא נפלה בנקל בידי סיחון, ומכאן היתה סלולה בפניו הדרך לכבוש את ממלכת מואב כולה. זהו הלקח שצריכים ללמוד המושלים ביצרם.

כאשר בא היצר הרע ומבקש לכבוש, להכשיל, אף במצוה קלה, צריך לעמוד כחומה בצורה, לבל יצליח להכניע כי אם יפלו בידי היצר, הרי מכאן ואילך הם יהיו מסורים בידיו להשתלט עליהם ולהכניעם תחת ידו.