ביאור ההפטרה פרשת שלח

י"ג סיון תשפ"ה | 09/06/2025 | 20:27

הקשר בין ההפטרה לפרשה

בהפטרה מסופר על שילוח המרגלים בימי יהושע, וזה מעין הפרשה שבה מסופר על המרגלים ששלח משה.

תוכן ההפטרה

הנביא יהושע שלח את פנחס וכלב לרגל את הארץ, ולראות אם האנשים מפחדים מישראל, הם התארחו בבית רחב שהיתה מוכרת מזון, נודע הדבר למלך יריחו ושלח שליחים לתופסם בבית רחב, היא לקחה את שני האנשים, והצפינה כל אחד במקום מיוחד שלא ירגישו בהם,

לחיילים היא אמרה שאכן באו אליה שני אנשים, אבל לא ידעה מאין המה, אך הם עזבו את העיר, ולכן יעצה להם לרדוף אחריהם, כי ישיגו אותם. הרודפים שמעו בקולה ויצאו לרדוף אחריהם, אחרי שסגרו את השער, כדי שלא יצאו מהעיר, במידה והם עדיין בתוכה.

לפני ששכבו המרגלים, עלתה אליהם לגג למקום מחבואם, וסיפרה להם שכל יושבי הארץ רועדים ומפחדים מישראל, כי שמעו מנפלאות ה' בקריעת ים סוף ומלחמת סיחון ועוג, וכולם יודעים שהארץ תינתן ביד ישראל, ולכן היא מבקשת שיעשו אתה חסד כפי שעשתה אתם בבואם לעיר, שיצילו אותה ואת משפחתה שלא ימותו.

המרגלים נשבעו לה על כך, ואח"כ היא הורידה אותם מחלון ביתה שהיה בקיר החומה, היא יעצה להם להתחבא בהר שלשה ימים, עד שהרודפים יתייאשו מלחפשם. לאחר שירדו המרגלים אמרו לה שהם נקיים מהשבועה שנשבעו לה להציל אותה ואנשי ביתה, כיון ששבועה זו היתה באונס, [אבל בכ"ז אמרו שמוכנים להשבע ולהציל אותה ואת אנשי ביתה בתנאים שיאמרו לה], והם הראו לה חבל אדום לקושרו בחלון ביתה להיכר, שישראל ידעו שזה ביתה ולא יכנסו להורגם, אך התנו אתה שני תנאים והם:

א. שכל משפחתה תשאר בתוך הבית בשעת הכיבוש, כי מי שיצא וימות ע"י ישראל דמו בראשו, כי לא ידעו שהוא מבית רחב.

ב. שתשמור את הסימן הזה של חוט השני בסוד, כי אם תגלה את הדבר, כולם יתלו חוט שני, וישראל לא ידעו היכן ביתה.

רחב הסכימה לשני התנאים, המרגלים עשו כדבריה והתחבאו בהר, אחרי כן באו ליהושע וסיפרו לו שהצליחו במשימתם, כי כל יושבי הארץ מפחדים מהם ומובטח להם שהארץ תינתן ביד ישראל.

יהושע פרק ב'

א וַיִּשְׁלַ֣ח יְהוֹשֻׁ֣עַ [א]-בִּן-נ֠וּן מיד לאחר פטירת משה רבנו מִֽן-הַשִּׁטִּ֞ים [ב] ממקום ששמו "שטים" שהוא בגבול הארץ שְׁנַֽיִם-אֲנָשִׁ֤ים מְרַגְּלִים֙ [ג] חֶ֣רֶשׁ בסתר שלחם, כי לא רצה שידעו כל ישראל שלא יפחדו (רד"ק), ומרגלים אלו ידעו לחפש מחשבות הבריות ולידע אם יש פחד בלבם (מ"ד) לֵאמֹ֔ר וכה אמר להם לְכ֛וּ רְא֥וּ אֶת-הָאָ֖רֶץ וְאֶת-יְרִיח֑וֹ [ד] וכך עשו וַיֵּ֨לְכ֜וּ וַ֠יָּבֹאוּ בֵּית-אִשָּׁ֥ה זוֹנָ֛ה מוכרת מזון (רש"י) וּשְׁמָ֥הּ רָחָ֖ב [ה] וַיִּשְׁכְּבוּ-שָֽׁמָּה לילה אחת (רד"ק):

ב וַיֵּ֣אָמַ֔ר לְמֶ֥לֶךְ יְרִיח֖וֹ לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה אֲ֠נָשִׁים בָּ֣אוּ הֵ֧נָּה לעיר הזאת (מ"ד) הַלַּ֛יְלָה מִבְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַחְפֹּ֥ר לרגל (רש"י) אֶת-הָאָֽרֶץ:

ג וַיִּשְׁלַח֙ מֶ֣לֶךְ יְרִיח֔וֹ אֶל-רָחָ֖ב לֵאמֹ֑ר ה֠וֹצִיאִי הָאֲנָשִׁ֨ים הַבָּאִ֤ים אֵלַ֙יִךְ֙ אֲשֶׁר-בָּ֣אוּ לְבֵיתֵ֔ךְ כִּ֛י לַחְפֹּ֥ר לרגל אֶת-כָּל-הָאָ֖רֶץ בָּֽאוּ [ו]:

ד וַתִּקַּ֧ח הָֽאִשָּׁ֛ה אֶת-שְׁנֵ֥י הָאֲנָשִׁ֖ים וַֽתִּצְפְּנ֑וֹ [ז] החביאה כל אחד במקום מיוחד ויש מפרשים שפנחס הוא מלאך ולא היה צריך להצפינו ורק החביאה את כלב (רש"י) וַתֹּ֣אמֶר | כֵּ֗ן אמת (מ"צ) בָּ֤אוּ אֵלַי֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וְלֹ֥א יָדַ֖עְתִּי מֵאַ֥יִן הֵֽמָּה [ח]:

ה וַיְהִ֨י הַשַּׁ֜עַר עומד לִסְגּ֗וֹר בַּחֹ֙שֶׁךְ֙ כאשר חשך היום (רד"ק) וְהָאֲנָשִׁ֣ים יָצָ֔אוּ ולא לקחו עמהם אבוקה כי נסו ונמלטו (מלבי"ם) לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי אָ֥נָה לאיזה מקום (מ"צ) הָלְכ֖וּ הָֽאֲנָשִׁ֑ים רִדְפ֥וּ מַהֵ֛ר אַחֲרֵיהֶ֖ם כי זה עתה מקרוב יצאו (מ"ד) כִּ֥י בודאי תַשִּׂיגֽוּם (מלבי"ם):

ו וְהִ֖יא הֶעֱלָ֣תַם הַגָּ֑גָה וַֽתִּטְמְנֵם֙ הוסיפה עוד להטמינם [ט] במקום יותר נסתר בְּפִשְׁתֵּ֣י הָעֵ֔ץ בפשתים שהם עדיין בתוך הקנים הָעֲרֻכ֥וֹת המסודרות לָ֖הּ עַל-הַגָּֽג גג אחר (מ"ד):

ז וְהָאֲנָשִׁ֗ים רָדְפ֤וּ אַֽחֲרֵיהֶם֙ דֶּ֣רֶךְ הַיַּרְדֵּ֔ן עַ֖ל עד (ת"י) הַֽמַּעְבְּר֑וֹת מקום מעבר מי הירדן שחשבו שחזרו לערבות מואב וְהַשַּׁ֣עַר סָגָ֔רוּ השוערים (רש"י) אַחֲרֵ֕י [י] אחריהם כַּאֲשֶׁ֛ר יָצְא֥וּ הָרֹדְפִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם שאם עדיין לא יצאו מן העיר לא יוכלו לצאת משם (מ"ד):

ח וְהֵ֖מָּה המרגלים (מ"ד) טֶ֣רֶם יִשְׁכָּב֑וּן לפני שישנו (רד"ק) וְהִ֛יא עָלְתָ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם אצלם (רלב"ג) סמוך להם עַל-הַגָּֽג [יא]:

ט וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל-הָ֣אֲנָשִׁ֔ים יָדַ֕עְתִּי כִּֽי-נָתַ֧ן יְהֹוָ֛ה לָכֶ֖ם אֶת-הָאָ֑רֶץ ומאין ידעה זאת? מכיון וְכִֽי-נָפְלָ֤ה אֵֽימַתְכֶם֙ עָלֵ֔ינוּ מפני גדלותכם ורוממותכם (מלבי"ם), ועוד וְכִ֥י נָמֹ֛גוּ נמס לבם (מ"צ) של כָּל-יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפְּנֵיכֶֽם:

י כִּ֣י שָׁמַ֗עְנוּ אֵ֠ת אֲשֶׁר-הוֹבִ֨ישׁ [יב] יִבֵּשׁ יְהֹוָ֜ה אֶת-מֵ֤י יַם-סוּף֙ מִפְּנֵיכֶ֔ם בְּצֵאתְכֶ֖ם מִמִּצְרָ֑יִם וַאֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֡ם לִשְׁנֵי֩ מַלְכֵ֨י הָאֱמֹרִ֜י אֲשֶׁ֨ר בְּעֵ֤בֶר הַיַּרְדֵּן֙ לְסִיחֹ֣ן וּלְע֔וֹג אֲשֶׁ֥ר הֶחֱרַמְתֶּ֖ם השמדתם (ת"י) אוֹתָֽם:

יא וַנִּשְׁמַע֙ וַיִּמַּ֣ס לְבָבֵ֔נוּ וְלֹא-קָ֨מָה ע֥וֹד ר֛וּחַ גבורה בְּאִ֖ישׁ מִפְּנֵיכֶ֑ם [יג] להלחם כִּ֚י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֤וּא אֱלֹהִים֙ בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל-הָאָ֖רֶץ מִתָּֽחַת ומי ילחם וינצח את האלהים האדירים האלה (מלבי"ם):

יב וְעַתָּ֗ה הִשָּֽׁבְעוּ-נָ֥א לִי֙ בַּֽיהֹוָ֔ה כִּי-עָשִׂ֥יתִי עִמָּכֶ֖ם חָ֑סֶד אף כי שלא עשיתם לי טובה מאומה, לכן וַעֲשִׂיתֶ֨ם גַּם-אַתֶּ֜ם עִם-בֵּ֤ית אָבִי֙ חֶ֔סֶד בלי שהם יעשו עמכם טובה (רד"ק) וּנְתַתֶּ֥ם לִ֖י א֥וֹת אֱמֶֽת סימן אמיתי שידעו כל ישראל שלא ישלחו בנו יד (מ"ד):

יג וְהַחֲיִתֶ֞ם אֶת-אָבִ֣י וְאֶת-אִמִּ֗י וְאֶת-אַחַי֙ וְאֶת-אַחְיוֹתַ֔י וְאֵ֖ת כָּל-אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם וְהִצַּלְתֶּ֥ם אֶת-נַפְשֹׁתֵ֖ינוּ מִמָּֽוֶת ורמזה בזה גם כן שיצילו אותם ממות רוחני שיגיירו אותם (מלבי"ם) ואילו כל רכושינו יהיה שייך לכם:

יד וַיֹּ֧אמְרוּ לָ֣הּ הָאֲנָשִׁ֗ים נַפְשֵׁ֤נוּ תַחְתֵּיכֶם֙ לָמ֔וּת נמסור עצמנו למיתה כדי להציל אתכם (ת"י) אִ֚ם לֹ֣א תַגִּ֔ידוּ אֶת-דְּבָרֵ֖נוּ זֶ֑ה את האות שְׁנִתֵּנָה לך, שלא יעשוהו אחרים שיש להם בית בחומה להנצל (רד"ק) וְהָיָ֗ה בְּתֵת-יְהֹוָ֥ה לָ֙נוּ֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ וְעָשִׂ֥ינוּ עִמָּ֖ךְ חֶ֥סֶד שניתן לכם מתנות רבות וכבוד וֶאֱמֶֽת במה שנחייה אתכם (מלבי"ם):

טו וַתּוֹרִדֵ֥ם בַּחֶ֖בֶל [יד] בְּעַ֣ד הַֽחַלּ֑וֹן כי שערי העיר סגרו (מ"ד) ויש אומרים כדי שלא ירגישו השכנים (רד"ק) כִּ֤י בֵיתָהּ֙ בְּקִ֣יר הַֽחוֹמָ֔ה [טו] ופני החלון אל מחוץ לחומה (מ"ד) וּבַֽחוֹמָ֖ה הִ֥יא יוֹשָֽׁבֶת [כי אפשר שהיה עיקר ישיבתה בתוך העיר (רד"ק)]:

טז וַתֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ הָהָ֣רָה לֵּ֔כוּ פֶּֽן-יִפְגְּע֥וּ יפגשו בָכֶ֖ם הָרֹדְפִ֑ים כשתלכו עתה לדרכיכם וְנַחְבֵּתֶ֨ם שָׁ֜מָּה תסתתרו במקום מחבוא בהר (מצודות) שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֗ים [טז] ומכאן ששרתה עליה רוח הקודש שראתה שישובו לסוף שלושת ימים (רש"י) עַ֚ד שׁ֣וֹב הָרֹֽדְפִ֔ים וְאַחַ֖ר תֵּלְכ֥וּ לְדַרְכְּכֶֽם:

יז וַיֹּאמְר֥וּ אֵלֶ֖יהָ הָאֲנָשִׁ֑ים נְקִיִּ֣ם אֲנַ֔חְנוּ [יז] אין אנחנו צריכים לקיים השבועה, ופטורים אנחנו מִשְּׁבֻעָתֵ֥ךְ הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר הִשְׁבַּעְתָּֽנוּ כשהיינו בביתך, כי שבועה זו היתה בהכרח כשהיינו בידך ושבועה מאונס אינה שבועה, ובכל זאת אנו נשבעים לך עתה בתנאי זה שנאמר לך (מלבי"ם):

יח הִנֵּ֛ה כשאֲנַ֥חְנוּ בָאִ֖ים בָּאָ֑רֶץ לכבוש אותה (רד"ק) [תולים אנחנו הדבר בך לעשות האות הזה (רש"י פס' יז)] אֶת-תִּקְוַ֡ת [יח] חבל שזור (רד"ק) העשוי מחוּט֩ הצבוע בצבע הַשָּׁנִ֨י אדום (מ"צ) הַזֶּ֜ה [יט] שראינו כשהגענו וטרם שירדנו (רד"ק) תִּקְשְׁרִ֗י בַּֽחַלּוֹן֙ אֲשֶׁ֣ר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ להיות לאות ולסימן וְאֶת-אָבִ֨יךְ וְאֶת-אִמֵּ֜ךְ וְאֶת-אַחַ֗יִךְ וְאֵת֙ כָּל-בֵּ֣ית אָבִ֔יךְ תַּאַסְפִ֥י תכניסי (מ"צ) אֵלַ֖יִךְ הַבָּֽיְתָה:

יט וְהָיָ֡ה כֹּ֣ל אֲשֶׁר-יֵצֵא֩ מִדַּלְתֵ֨י בֵיתֵ֧ךְ| הַח֛וּצָה דָּמ֥וֹ בְרֹאשׁ֖וֹ עוון מיתתו יחול עליו כי פשע בנפשו וַאֲנַ֣חְנוּ נְקִיִּ֑ם כי לא היה אפשר לשומרו מן המיתה וְ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר יִֽהְיֶ֤ה אִתָּךְ֙ בַּבַּ֔יִת ויהרג דָּמ֣וֹ בְרֹאשֵׁ֔נוּ עוון מיתתו עלינו (רש"י) אִם-יָ֖ד תִּֽהְיֶה-בּֽוֹ:

כ וְאִם-תַּגִּ֖ידִי אֶת-דְּבָרֵ֣נוּ זֶ֑ה באופן שימלטו יושבי העיר בזה הבית (רלב"ג) וְהָיִ֣ינוּ נְקִיִּ֔ם מִשְּׁבֻעָתֵ֖ךְ אֲשֶׁ֥ר הִשְׁבַּעְתָּֽנוּ:

כא וַתֹּ֙אמֶר֙ כְּדִבְרֵיכֶ֣ם כֶּן-ה֔וּא אני אקיים את התנאי שאמרתם וַֽתְּשַׁלְּחֵ֖ם שאמרה להם לכו לשלום [אל ההר (מ"ד)] וַיֵּלֵ֑כוּ וַתִּקְשֹׁ֛ר בעת שבאו ישראל לכבוש את הארץ (רד"ק) אֶת-תִּקְוַ֥ת חוט הַשָּׁנִ֖י האדום בַּחַלּֽוֹן:

כב וַיֵּלְכוּ֙ המרגלים וַיָּבֹ֣אוּ הָהָ֔רָה וַיֵּ֤שְׁבוּ שָׁם֙ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים עשו כדברי רחב ועל ידי זה בקשו הרודפים אחריהם ולא מצאו אותם, וז"ש עַד-שָׁ֖בוּ הָרֹדְפִ֑ים וַיְבַקְשׁ֧וּ הָרֹדְפִ֛ים בְּכָל-הַדֶּ֖רֶךְ וְלֹ֥א מָצָֽאוּ:

כג וַיָּשֻׁ֜בוּ שְׁנֵ֤י הָֽאֲנָשִׁים֙ וַיֵּרְד֣וּ מֵֽהָהָ֔ר וַיַּעַבְרוּ֙ את הירדן (רש"י) וַיָּבֹ֔אוּ אֶל-יְהוֹשֻׁ֖עַ בִּן-נ֑וּן וַיְסַ֨פְּרוּ-ל֔וֹ אֵ֥ת כָּל-הַמֹּצְא֖וֹת אוֹתָֽם כל מה שקרה להם (מ"ד) ושלא הרגישו בהם שהם מרגלים אף שהיתה סיבה שיכירו בהם (מלבי"ם):

כד וַיֹּאמְרוּ֙ אֶל-יְהוֹשֻׁ֔עַ תכלית סיפורם היה (מלבי"ם) כִּֽי-נָתַ֧ן יְהֹוָ֛ה בְּיָדֵ֖נוּ אֶת-כָּל-הָאָ֑רֶץ וְגַם-נָמֹ֛גוּ נמס ליבם של כָּל-יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפָּנֵֽינוּ:

א. וישלח יהושע - זה שאמר הכתוב אשתוללו אבירי לב, אלו משה ואהרן, ששלחו מרגלים ואמרו לשון הרע על הארץ, ולא היו יודעים מה לעשות, אלא אף משה ואהרן נתרשלו ידיהם, עמד כלב ושתק כל אותן האוכלוסין. אבל אלו ששלח יהושע, שנו רבותינו פנחס וכלב היו, והלכו ונתנו נפשם והצליחו בשליחותן.

כ' בספר חידושי הרי"ם דהנה הלכה היא שאין כלי חרס מטמא אלא מתוכו ולא מבחוץ, שכן כל חומר אחר הוא בעל חשיבות מסויימת בפני עצמו, ועל כן יש לו חשיבות לקבל טומאה מכל הצדדים; אבל חרס כשלעצמו הרי אינו אלא עפר ואין לו כל חשיבות וערך, פרט לזה שהוא עשוי לשמש בית קבול לדבר מה, ועל כן כל חשיבותו מצמצמת רק בתוכו... אותם המרגלים שנשלחו על ידי יהושע ליריחו, ידעו היטב מה עלה בסופם של המרגלים אשר שלח משה לתור את הארץ, מאחר שלא בטלו עצמם מפני משה ובקשו ללכת אחרי שכלם ורצונם הם - לפיכך שמו עצמם ככלי חרס, שאין להם כל חשיבות מצד עצמם, וכל ערכם אינו אלא בזה שהם משמשים בית קבול למשהו, כך ביטלו את רצונם ושכלם הם מפני רצונו ושכלו של משלחם, ומילאו רק אחרי פקודותיו של יהושע, ולכן הצליחו בשליחותם, (מעינה של תורה).

ב. מהו חרש לאמר, ר' יהודה אומר כלי נגרות היו בידם כנגרין, ר' נחמיה אומר עשו עצמם קדרין והיו צועקים ואומרים הרי קדרות מי שירצה יבא ויקנה, למה שלא ירגיש בהם אדם, רש"א חרש כמשמעו, אמר להם עשו עצמכם חרשים אתם עומדים על אופיה שלהם (תנחומא)

ג. פירש מהר"ש מאסטרפולי זלה"ה הובא בליקוטים שבסוף ספר קרנים, שיש קליפה אחת דמפתה בני אדם לזנות, ושם הקליפה לר"י, סוד ל'אה ר'חל י'עקב, שביטל זו הקליפה פ"ד שנים שלא ראה קרי. וזהו שנאמר (יחזקאל טז, טו) 'ותזני על שמך', רצה לומר על אותיות שמך [היינו האותיות שלפני האותיות שמך], על שי"ן רי"ש, ועל מ"ם למ"ד, ועל כ"ף יו"ד, הרי שם הקליפה לר"י. והגיד להם הנביא, שהקליפה החליקה אמריה בפתויה שיחטאו בזנות. עכ"ל. ואפשר לרמוז 'שטים' גימטריא שטן, והוא גימטריא שמ"ך עם הכולל, שהוא אותיות הסמוכות אחר לר"י כנזכר.

והנה המרגלים [אותם ששלח יהושע] היו פנחס וכלב (במדבר רבה פרשה ט"ז אות א'), ובמכוון הלכו לרחב שהיתה מזנה בשמה (תענית ה, ב) מכח קליפת שמ"ך, והם מכח שהיו טהורים לא נתפתו, ולא עוד אלא שגיירוה (זבחים קטז, ב).

ד. יריחו היתה בכלל ולמה יצאת, מלמד ששקולה כנגד כולם. כיוצא בדבר אתה אומר, וישלח אותם משה ואת פינחס, פינחס היה בכלל ולמה יצא, מלמד ששקול כנגד כולם (ספרי).

ה. מובא בספר מעם לועז: אמרו חז"ל: כי רחב היתה בת עשר כאשר יצאו ישראל ממצרים, וכל אותן הארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, היתה זונה, וכל המלכים והשרים זנו עמה, כי היתה יפה ביותר, ונמנית בין ארבע נשים היפיפיות שהיו בעולם, והן שרה אמנו; רחב; אביגיל ואסתר. ואומר רבי יצחק (תענית ה:): כל האומר "רחב" "רחב" – מיד נקרי, הכוונה, החושב על רחב הזונה מיד בא לידי קרי. אמר לו רב נחמן: אני אומר רחב ולא איכפת לי, אינו משפיע עלי כלל. אמר לו רבי יצחק: אמרתי דבר זה - באדם שידע אותה לפני זה, ומכירה ורואה אותה, אז המחשבה בה - מביאה אותו לידי קרי.

אולם עלינו לדעת, מדוע הכניסו המרגלים (כלב ופנחס) את עצמם בנסיון גדול כזה, כותב המלבי"ם וז"ל: והיה בזה תחבולה כפולה: א) כדי שלא יכירום כי מבני ישראל המה, לכן באו בית אשה זונה, ונודע לתושבי כנען, כי ישראל עם שונא זמה הוא ולא יעלה על לבם, כי שלוחי ישראל בית זונה יתגודדו (יתאספו). ב) היות ורחב היתה מפורסמת בשמה אצל גדולי הארץ, כמו שכתוב (מגילה טו:): "רחב בשמה זנתה", אצלה היו תמיד סודות גדולי הארץ, לכן הלכו אצלה וישכבו שמה.

המרגלים (כלב ופנחס) לא חששו מפני יופיה של רחב, מאחר והיו שרויים בסכנה, לכן אין חשש קרי. רחב קבלה את פנחס וכלב (המרגלים) בסבר פנים יפות, כי כאשר שמעה על הנסים והנפלאות שעשה הקב"ה עם ישראל ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף, גמרה בלבה להתגייר ולהידבק בישראל, כמו שעשה יתרו, וגם פנחס וכלב הסכימו לגייר אותה.

ופירש הרב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות (מגילה טו, א), במה שאמרו (שם) רחב בשמה, וזה רמז 'זונה ושמה רחב', כי בהזכרת שמה לבד זונה.

ואפשר לרמוז במה שכתוב בספר הגלגולים מהרמ"ע משם מהר"ח ויטאל, דרחב היתה גלגול אשת פוטיפר, ויהושע גלגול יוסף, ולקחה לאשה. עכ"ד. ובזה ניחא מה שאמרו ז"ל (בראשית רבה פרשה פ"ה אות ב) שאמרה לו ליוסף, שהיא רואה באיצטגנינות שהוא נזקק לה, ולא ידעה שהוא בגלגול רחב ויהושע. ובזה ניחא מה שאמר יעקב ליוסף 'משם רועה אבן ישראל' (בראשית מט, כד), שיבוא ביהושע ויהיה 'רועה ישראל'.

ואתי שפיר מה שאמר משה רבנו ע"ה 'בכור שורו וגו' בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ' (דברים לג, יז), ואמרו רז''ל (ספרי דברים פיסקא שנ"ג) ל''א מלכים ועל יהושע שיצא ממנו. ואתי שפיר דהוא על עצמו שיבא ביהושע, ורז''ל היו מסתירים הגלגול.

ולפי מה שכתב הנשי"א דמשה היה לו בחינת יוסף, אתי שפיר דזו נתן לו ה' למשה מתנה טובה, שיהושע שהוא בחינתו יקום תחתיו. וזה שכתוב (במדבר כז, יח) 'קח את יהושע איש אשר רוח בו', כלומר יוסף שאתה מבחינתו. וזה שכתוב בקראין 'אשה זונה', אשת פוטיפר לשעבר, ועתה 'שמה רחב'. וכתב ספר הישר דאשת פוטיפר שמה זליכא, והוא בגימטריא זונה, ודו"ק. (חומת אנך)

ו. מלך יריחו בשומעו כי באו אנשים לחפור את הארץ, שלח שליחים אל רחב, וציוה את השליחים שלא יקחו את האנשים בכח כדרך שעושים שליחי הרשות, אלא ידברו עם רחב בכבוד, כיון שהיתה אשה חשובה בעיני כל המלכים. ועוד, שהחביאה את המרגלים - הרי עוון פלילי הוא וחייבים עליו מיתה, הרי יש חשש שתכחיש הדבר, ולכן ציוה המלך לשלוחים לדבר עמה בכבוד, ויאמרו לה, שלא תחשוש מזה שקיבלה מרגלים אליה, כיון שאין למלך שום חשש בזה שקיבלה המרגלים, ולכן אין שום תלונה עליה, ויאמרו לה, שהמלך מבקש ממנה, שתוציא מרצונה הטוב את שני האנשים הללו, כי לא באו לכאן לשם זנות, אלא כדי לחפור מכאן את כל הארץ, ואם לא תסגיר אותם בטענה, שאין זה יאה לכבודך להסגיר אנשים שבאו בצל קורתך, דעי כי לחפור את כל הארץ באו, ויש בזה נזק המלכים, ואין את יכולה להתחמק מזה (מעם לועז).

ז. נאמר "ותצפנו" בלשון יחיד, שהחביאה אותם במקום צר שלא היה בו מקום אלא לאיש אחד. ויש אומרים, שהחביאה כל אחד מהם במקום נפרד, שאם יחפשו אחריהם וימצאו את האחד, ינצל חבירו, ואם ימצאו את האחד, לא יאשימו בזה את רחב שהחביאה אותו, כי היות והוא אחד, יכולה היא לטעון שלא הרגישה בו כשהתחבא.

וחכמינו ז"ל אמרו במדרש תנחומא שלכך נאמר "ותצפנו" בלשון יחיד, שלא הצפינה אלא את כלב לבדו, כי פנחס אמר לה: שאין צורך להחביא אותו, כיוון שהוא כהן וכהן נמשל למלאך, כמו שנאמר (מלאכי פרק ב, ז): "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא". וי"א שפנחס לא אמר לרחב ישר שהוא מלאך, כדי שלא יבייש את כלב, וזאת כדי שלא תאמר רחב, כי פנחס גדול מכלב, ואף על פי שפנחס היה מלאך, צריך היה להחביא את עצמו, כי כך היא מדת הצדיקים, שאינם סומכים על נס, אלא אם כן אין עצה אחרת, אולם כאן, הרי היתה לו האפשרות להיחבא.

ויש אומרים שזה שנאמר ותצפנו אינו מתייחס על כלב ופנחס, אלא על איש אחר, כי רחב עשתה עורמה גדולה, שלפני שנכנסו השלוחים (השוטרים) לביתה, דברה עם המרגלים דברים נעימים, ואמרה להם: אל תחששו (תתייראו) מפני השוטרים, ואל תעשו שום שינוי בהתנהגותכם, כדי שלא יכירו בכם שאתם מרגלים. אתם תישארו במיטתכם ואני אציל אתכם. ואחר כך לקחה אחד מאנשי ביתה והצפינה אותו, ובעוד שהם יחפשו וימצאו אותו ויחקרו אותו, תגיד להם להתנהג בקור רוח, וכשנכנסו השוטרים אמרה: אומנם אמש באו שנים הדומים לאלה השוכבים שם, ובאומרה דברים הללו, לא חשדו השוטרים בשני המרגלים מאומה, אמרו, אם היא מצביעה עליהם - בודאי שאין בהם שום חשד.

ויש אומרים שלא החביאה אותם מיד, אלא לאחר שראתה שהם צדיקים גמורים, שהקדוש ברוך הוא עשה להם נס, שבשעה שבאו שלוחי המלך ואמרו לה: "באו אליך מרגלים", הצביעה על כלב ואמרה: "כן באו אלי האנשים", והקדוש ברוך הוא סימא (עוור) עיניהם וחשבו שהוא אחד מבני הבית. וכיון שראתה הנס, לאחר שיצאו השלוחים (השוטרים) הצפינה אותם, וזהו שנאמר אחר כך: "והיא העלתם הגגה", שלא הצפינה אותם אלא לאחר שנודע לה כוחו של הקדוש ברוך הוא (עיין באורך בספר "מעם לועז").

ח. ואפשר לומר דרך דרש ורמז, כי הנה כתבו גורי האר"י זצ"ל, דרחב היתה גלגול תמר, וכמו שתמר ילדה שנים פרץ וזרח, כן רחב הצילה לב' מרגלים, והוי כאילו ילדתם, והזכיר זה מורי זקני הרב בספר חסד לאברהם מעיין ה' נהר כ"ה, עיי"ש. ועוד כתוב בלקוטי תורה הנדפס ביהושע, כי רחב מסוד קין, ולכן שאלה 'אות אמת', סוד אות וי"ו, כי הוא האות שנמסר לקין, כדכתיב (בראשית ד, ט) 'וישם ה' לקין אות', עיי"ש בדבריו. ובזוהר (ח"א רמא, ב) אמרו, סימנא דמשה בעאת מינייהו וכו' עיי"ש בלקוטי תורה.

וכפי זה שרחב היתה גלגול תמר ומסוד קין, וגם כתב האר"י זצ"ל שם שחנה היתה גלגול רחב, ומהר"י סרוק ז"ל כתב, כי חוה גימטריא חנה במספר קטן. מכל זה תנוח דעתנו, שרחב בעת ההיא שרתה עליה רוח הקדש כמו שאמרו ז"ל (ספרי דברים פיסקא כ"ב), שאמרה 'ונחבתם שמה שלשת ימים' (פסוק ט"ז), ואם כן הכירה נפשה, ושפיר אמרה שחטאה בג' מצות דידה. ולכן חנה שהיתה גלגולה שמה, הוא ראשי תיבות ח'לה נ'דה ה'דלקה (צוארי שלל אות ד').

ט. דקשה הרי כבר נאמר לעיל "ותצפנו" לכך פי' המ"ד שהוסיפה עוד להטמינם ועיין במלבי"ם שפירש כעין זה, אמנם הרד"ק כ' דכאן בא להודיע איך טמנה אותם.

י. ורד"ק פירש שבני הבית של רחב סגרו הדלת של ביתם לאחר שיצאו שוטרי המלך והתרחקו.

יא. מובא בספר "מעם לועז": "והיא עלתה עליהם על הגג" - הכוונה שעלתה אל גג אחר שהיה גבוה מן הגג שהיו טמונים בו. אמרה רחב: אם אעלה על הגג שלהם, יחשבו שחזרו השלוחים ובאו לקחתם, או אולי עלתה להסגירם, לכן עלתה אל גג אחר. ומטרת עלייתה לגג היתה כדי להראות להם מהיכן לברוח, וגם כדי לבקש מהם, להציל נפשה ונפש בני משפחתה לאחר שתיכבש הארץ על ידי ישראל, וגם אמרה להם: אמרו ליהושע, כי נפלה אימת ישראל עליהם וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניהם, ככתוב בפסוק שאחרי זה.

יב. א"ר שמעון בן אלעזר כשישראל עושין רצונו של מקום שמו מתגדל בעולם, שנאמר כי שמענו את אשר הוביש וגו' כי ה' אלקיכם הוא אלקים וגו', ואומר ויהי כשמוע כל מלכי האמורי וגו'. וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום שמו מתחלל בעולם, שנאמר ויבואו אל הגוים אשר באו שמה ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו (ילק"ש).

כי ה' אלקיכם הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, יתרו אמר כי גַדול ה' מכל האלהים, אמרו שלא הניח ע"ז בעולם שלא עבדה, לכך אמר מכל האלהים, נתן ממש בע"ז. ונעמן הודה בדבר יותר, הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל, ורחב הודתה בדבר יותר מהם, כי ה' אלקיכם הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (מכילתא).

עוד איתא בחז"ל אמר הקב"ה לרחב את אמרת כי ה' אלקיכם הוא אלקים ניחא בארץ, שמא בשמים ממעל, את אמרת מה שלא ראית בעיניך, חייך שבנך עומד ורואה מה שלא ראו הנביאים, כמו דאמר נפתחו השמים ואראה מראות אלקים. רחב שיירה בחללו של עולם, בא משה ואמר אתה הראת לדעת וגו' עד אין עוד, אפילו בחללו של עולם. אמר לו הקב"ה אתה אמרת ואין עוד, תנו לו מפרי ידיו, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה (אגדת שמואל).

יג. ועיין ברש"י שפירש בענין אחר.

יד. מובא בילקוט שמעוני (יהושע ב, אות ט): באותה שעה התפללה רחב ואמרה: רבונו של עולם, בשלושה חטאתי לפניך (בחבל, בחלון ובחומה) כי באלה היתה מעלה את האנשים לביתה כדי לזנות אתה. בשלושה מחול לי: (נדה, חלה והדלקה) כאשר התגיירה שמרה עליהם, והקדוש ברוך הוא קיבל את תפילתה, כי כך כתוב (תהלים קמה, יח): "קרוב ה' לכל־קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת". ומה שכר נטלה על כך? רבי אלעזר אומר: זכתה שיצאו ממנה שמונה נביאים וכהנים, ואלו הם: נריה, ברוך, שריה, מחסיה, ירמיה, חלקיה, חנמאל ושלם. רבי יהודה אומר: אף חולדה הנביאה מבני בניה של רחב הזונה היתה (עיין מסכת מגילה יד: - כידוע שרחב התגירה ונשאת ליהושע, ויהושע לא היו לו בנים כי אם בנות, ומהן יצאו כל הנביאים הללו). ומסיים המדרש, והלא דברים קל וחומר, ומה רחב שיצאה מהעם שנאמר עליו (דברים כ, טז) "לא תחיה כל נשמה", על שקרבה את עצמה ליהדות, וחזרה מלב ונפש, קרבה הקדוש ברוך הוא, וזכתה ויצאו ממנה נביאים גדולים, ישראל המקימים את התורה והמצוות, על אחת כמה וכמה.

ואיתא ב"מדרש תדשא" יש נשים חסידות שנתגיירו והם: הגר, אסנת, צפרה, שפרה, פועה, בת פרעה, רחב רות ויעל אשת חבר הקיני.

טו. הכוונה חוץ מהחומה, וקיר החומה הוא קיר ביתה, ועל זה אמר, כי ביתה בקיר החומה, וגם היה מכונס בתוך החומה, עד שהיתה החומה מקיפה משלוש רוחות, ובזה היה לה חלון פתוח לרווחה אל החוץ. ועל זה אמר: "ובחומה היא יושבת", ובזה יובן מדוע לא נפל ביתה עם נפילת החומה (עיין יהושע ו, כ), כי אז גרו בבית אשר בקיר החומה - חוץ לחומה (מלבי"ם).

טז. מובא ב"ילקוט שמעוני" (יהושע סימן יב): אין הקדוש ברוך הוא מניח את הצדיקים בצרה יותר משלושה ימים, ככתוב (הושע ו, ב): "יחיינו מיומים, ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו". ביום השלישי של השבטים שנאמר (בראשית מב, יח): "ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי". ביום השלישי של יונה, ככתוב (יונה ב, א): "ויהי יונה במעי הדג שלושה ימים ושלושה לילות". ביום השלישי של עולי גולה שנאמר (עזרא ח, ט): "ונחנה שם שלושה ימים". ביום השלישי של תחיית המתים, שנאמר (הושע ו, ב): "יחיינו מיומים, ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו". ביום השלישי של אסתר (מגילת אסתר, ה, א): "ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות". וכל זה אומרים חכמים - בזכות יום שלישי של מתן תורה (שמות יט, טז): "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר". רבי לוי אמר: בזכות יום שלישי של אברהם, שנאמר (בראשית כב, ד): "ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק".

יז. והרלב"ג פירש אנחנו רוצים להיות נקיים מעוון ביטול שבועה ולכן צריכים לסדר הענין באופן שלא נכשל.

יח. ותרגום שפה לפיו תורא יהא מקף לפומיה אם כן לפי דעתו פי' תקות חוט השני שפת בגד אדום (רד"ק).

יט. יש שפירשו שחוט השני הזה הוא החבל שירדו בו, אבל לא מצאנו במפרשים מי שפירש כן.

PDF להורדה